עיצוב כרזה: סאני ארזי

כשהלך לעולמו ראש הממשלה מנחם בגין זכרונו לברכה, שידר יעקב אחימאיר במהלך מסע הלוויה. השידור התארך, ובצר לו מה יאמר, הפטיר אחימאיר: כל אחד והבגין שלו. אפתח לפיכך בנימה אישית.

הדבר הראשון שאני לוקח ממורשת רבין הוא שתי הכותרות הראשיות המשׂמחות ביותר שראיתי מימי. את הראשונה קראתי בזמן ששירתתי באבטחת התנחלות אחת בחורון-פינת-חשמונאים. היא בישׂרה על תוספת מיידית של רבבות שעות לימוד בכתות הנמוכות, כבר בשנת הלימודים שעמדה להפתח. היתה זו אחת הפעולות הראשונות של ממשלת רבין השניה, שהושבעה עמוק לתוך החופש הגדול. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ההשקעה בחינוך, אגב, נמשכה לאורך כל הקדנציא.

הכותרת השניה, כמובן, היא השלום עם ירדן.

הדבר השני שאני לוקח ממורשת רבין הוא החתירה לשלום. יטען מי שיטען שנעשׂו טעויות בהובלת הדרך. יבוא יום לבוא חשבון על הפרטים, מי הוביל ומי הכשיל. אבל מעבר לכל זה, שלום – אפשרי בכלל? לכאורה, רעיון מופרך. איך יתכן שלום, ועוד בארץ-ישׂראל למודת המלחמות? יתכן, לפחות נבואותיהם של מיכה (ד, ישר בהתחלה, כנסו כנסו) ושל ישעיהו. הפסוקים הללו צוטטו לא פעם לאורך תהליך השלום. ההתחייבות לפעול לפי חזון הנביאים נקבעה כבר במגילת העצמאות. חזון חיובי ואמיץ כמו שהפגינו רבין ופרס ביחס לעתידה המדיני של ישׂראל לא נודע במחוזותינו מאז ימי קום המדינה ממש. זה משהו להמשיך אתו הלאה.

עניין שלישי שניתן לייחס למורשת רבין הוא העובדה שעקרון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשׂתינית הפך לדעת הכלל. טענה שהושמעה לא פעם כלפי רבין נסבה על שינוי דעתו בעניין הגולן לאחר שהפך לראש הממשלה. לימים התייחס ראש הממשלה שרון לשינוי דומה שעבר בהיפוך מילותיו של יענקל'ה רוטבליט – דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אבל היום, גם ליברמן, סמן ימני בכל מובן המילה, מאמץ את עקרון החלוקה בשתי ידיים. וכי למי אנו אמורות ואמורים למסור את אום-אל-פאחם, אם לא לידי מדינת פלשׂתין העצמאית? ובתמורה לְמָה, אם לא כדי לשמר בידינו כמה שיותר גושי התנחלויות? הרי אם יקרה פתאום נס גלוי, ויפרוץ תהליך מדיני חיובי, מכבד ונדיב, כזה שיעמיד להצבעה בכנסת פתרון ראוי לשאלת החלוקה, ואם נביא בחשבון קואליציא אד-הוק שתכלול את קדימה-ליכוד-ישׂראל ביתנו-העבודה-מרצ, וגם אם נביא בחשבון הצבעות מצפוניות מחוץ לצו התנועה, עדיין יש לנו לפחות 70 ח"כים וח"כיות מהזרם הציוני שתצבענה ויצביעו בעד. אדרבא, שיקרה הנס.

הרגל הרביעית של מורשת רבין היא מבחינתי ההתנתקות מרצועת עזה. במבט לאחור, היא עברה למופת. נכון, פה ושם היו היתקלויות לא נעימות. נכון ומחפיר, שהטיפול במשפחות המפונות צריך היה להיות טוב ויעיל בהרבה. אבל השורה התחתונה היתה בסדר גמור. העדר האלימות היחסי, ודוקא באותה נקודת מפגש בה התפרצה האלימות כל כך לפני 15 שנה, ראוי לכל שבח.

הבעיא היא, שבימים אלה ממש, האלימות הפוליטית המאורגנת מרימה ראש שנית. אל תאמינו לי, קראו את הדיווח הקצרצר הזה על דבריו של אליקים העצני באתר חדשות ערוץ 7 בגנות התרגיל האלים להפעלת לחץ סיבובי על הממשלה באמצעות פגיעה בערבים בשטחים, שזכתה לכינוי הצה"לי להדאיג "תג מחיר". אם למדנו משהו מרצח רבין, הרי הוא שאסור לשתוק אל מול אלימות פוליטית.

לא אשתק, כי ארצי שִנתה את פניה

בעקבות הפגישה בקדומים החלה התכתבות ענפה בדוא"ל. הטור הנוכחי מורכב מחילופי דברים בין תושב קדומים משה ולך (שאת דבריו הבאתי מזכרון בטור הקודם, וראו גם גרסא אחרת מזכרון בתגובה 11 שם) לביני. אביא את הדברים כפי שנכתבו בדוא"ל, בשם מלא וברשות כותבם. כתב משה:

בתור ותיק במפגשים בין אנשי שמאל וימיו ובין דתיים וחילונים, וכן בתור מארגן מפגשים מסוג זה (גם בין מבוגרים וכן בין בני נוער), אני יכול להעיד ולומר שהמפגש אתמול היה נעים וגם חשוב. הדבר החשוב במפגשים מסוג זה הוא ההמשכיות, למפגש חד פעמי יש תועלת מעטה וקצרת טווח.
ביחד עם זאת אני חייב לציין, שגם אני לקחתי בסוף הערב את הספרון הכחול המדובר, ואני אומר שאם הייתי יודע מראש שזאת האג'נדה של היושבים מולי, לא הייתי מגיע למפגש. לאחר שקראתי את רובו (ואני עדיין מנסה לעכל אותו, ולברור מתוך כל הלשון הגסה והבוטה את הדברים העקריים) הרגשתי שממש רימו אותי. הבוז, הלעג, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי" המוטחת כלפי הציבור שלנו – מחד, ואח"כ לבוא ולדבר במתק שפתיים על הצורך בהידברות, ועל הצורך בהקמת חברת מופת – מאידך, גורמת לי להרגיש כמו היהודון שמתעללים בו, מכים אותו, יורקים בפניו, ואח"כ מושיבים אותו כדי לדבר על מה הוא צריך לוותר כדי שלא ימשיכו לזלזל בו.
אם כל האנשים שישבו שם מזדהים עם מה שנכתב, אני מסופק אם יש תועלת בהמשך המפגשים.בד"כ אני אדם סובלן המסוגל לשמוע ביקורת קשה על הדרך שלנו, ובהחלט יש טענות נכונות כלפי דרכנו שצריך לתת עליהם את הדעת. אולם הדברים הכתובים שם לא מאפשרים לי, כרגע, לדון עליהם באופן שקול והגיוני, ולא בגלל שהם נכונים…
אני עדיין צריך לסיים ולקרוא, ולחשוב פעם נוספת אם הייתי מוכן להמשיך בדיאלוג מסוג זה.

תשובתי:  משה שלום –
אני מבקש להזכיר שהספרון נכתב לפני כשנה, ושעשׂינו דרך מאז. זמן קצר לאחר פרסום הספרון בקש ממני אלדד לרכז את המאמץ לכתוב מסמך חדש. הרעיון המקורי היה לערוך אותו בצוותא באתר ויקי מיועד לכך. התחלנו בעבודה, וראינו שעדיין אי-אפשר (כשלון שלי, אני לוקח אחריות). צריך עוד לדון הרבה ולחשוב הרבה ולברר הרבה. אמש עשׂינו צעד חשוב בכיוון הזה. ב"ה נזכה בקרוב לכתוב מסמך הגון יותר ומכבד יותר.
אנא זכור גם את מה שאמרתי בתחילת הערב על השעון המעורר ועל סטירת הלחי. גם אני שומע חרפות, נאצות וגידופים כל יום. ורובן אפילו לא מימין, אלא מסמול. אילו היו לי עשׂרה שקלים על כל פעם בה נתכניתי "פשיסט" (או "פרוטו-פשיסט", החביב עלי במיוחד) בשנה האחרונה, הייתי נפטר מהמשכנתא עוד לפני השמיטה הבאה. במקרים כאלה אני חוזר לדברי הנביא ישעיהו (נא ז): אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ. עובד בשבילי.

שוב משה:

שלום אורי, כשאתה אומר שהספרון נכתב לפני כשנה ושעשיתם דרך מאז, השאלה היא איזו דרך עשיתם, טקטית או אסטרטגית.
אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה (זוהי הרוח שאני קלטתי מהדברים) אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת, ולכן כדאי לכתוב נייר עמדה קצת יותר מכבד ועדין, מבחינתי לא עשיתם שום דרך. אם הבנתם באמת שגם לצד השני יש דעות לגיטימיות ויש לו אמת שלו ובדרך שלו קיימים דברים אמיתיים שצריך וכדאי לאמץ (בדיוק כמו שאני חושב על דרכו של השמאל הציוני והלא ציוני) ולכן האופן שבו כתבתם וניסחתם את הדברים לא רק מוטעה באופן שבו הם נאמרו אלא גם בתוכן, אפשר בהחלט לחזור ולדבר.
הרי בהמשך המסמך אתם בעצמכם מבכים את היחס המזלזל שהתייחסתם בעבר למזרחיים, לאמונתם ותרבותם. וכיום אתם מתחרטים (אני מקווה שבאמת, ולא רק מסיבות קואליציוניות), וזהו בדיוק מה שאתם עושים במניפסט הזה לציבור המתיישבים ביש"ע.
האם אין לכל מפעל ההתיישבות ביש"ע שום תועלת למדינת ישראל? שום כלום? אינכם יכולים למצוא ולו מילה אחת טובה לומר על מפעל כ"כ גדול, חוץ מזה שהוא אסון הכי גדול לכלכלה, למדינה, לחברה? אין בין ציבור המתנחלים שום דבר חוץ "מחבורת נערים חרמנים ההולכים לבעול את הארץ"? דומפה ולרשטיין וזמביש לא עשו שום דבר מועיל לחברה הישראלית חוץ מאשר "לתפוס את המדינה בביצים"? אין בנוער הדתי לאומי אף אחד שהוא לא "גזעני, שמרני, צר אופק באופן מביך, אוונגליסטי ולא מוסרי, שצורת החשיבה שלו רדודה ופשטנית"? אין בשליש המוצלח של הנוער הזה אף אחד שלא מוריד את הכיפה?
השתגעתם? נפלתם על הראש? זו הדרך היחידה לעורר דיון? מי אתה רוצה שישב לדבר איתך אחרי דברים כאלה?
אינני נכנס כלל לתוכן הדברים שברור לי שבחלקם ואולי ברובם, העובדות מוטעות ומטעות. אני מדבר כרגע רק על האופן שבו הם נאמרו. אני אומר לך בתור אדם שעוסק הרבה בנושא השואה, שאם הייתי לוקח את הדברים שכתבתם על המתנחלים ומחליף את המילה מתנחלים ביהודים, אפשר היה בשקט להכניס את הקטעים ל"מיין קאמפף" או "לדער שטירמער" אף אחד לא היה מרגיש…
מקובל לומר שאם אדם מציג דרך מסויימת והוא חוטף על הראש משני הצדדים, סימן שהוא באמצע ואז הוא די צודק. אינני יודע באלו טענות באו אליך מצד שמאל, ומדוע קראו לך פאשיסט, אבל אל תחשוב שאם אתם חוטפים מימין ומשמאל, סימן שאתם בדרך הנכונה. התחושה שלי (ואולי אני טועה) ש"ההכנסה" לשמאל הלא ציוני והמשתמט בתחילת הספרון, הייתה רק מבוא "למנה העיקרית", "ההכנסה" להתנחלויות, שהם, לדעתכם, הצרה האמיתית של המדינה, ומהם נובעים כל שאר בעיותיה, רק מעין "מתאבן" כדי שתוכלו לומר לנו, מה אתם רוצים אנחנו בוטים נגד כולם, גם נגד השמאל.
אל תיבנו על זה, הטענות הקשות נגד השמאל הלא ציוני מחווירים לעומת הרעל והשטנה העולים מהספרון הזה כנגד ציבור המתיישבים ומפעלו.
להערכתי, כל זמן שלא תהיו מוכנים לקבל שיש גם צד שני, ושגם שם יש אמת ודברים נכונים, אפילו אם בתמונה הכללית הם טועים, לא יהיה דיאלוג.

עד כאן הדיון בדוא"ל. את ההמשך רציתי לנהל באופן פומבי, והנה התחלה של תשובה:

משה –

על אופי ההתבטאות של הספרון הכחול הבעתי דעה נחרצת למדי לפני למעלה משנה, שבועות ספורים לאחר שראה אור. הטענה הבסיסית שלי אז, שלא השתנתה באופן עקרוני, היא שאי-אפשר לבנות על בסיס כזה חברת מופת. למען האיזון, אנא קרא גם את תגובתו של ירון בן-עמי (מס' 1 שם), שהיה עמנו בקדומים. ההתרשמות שלך שהשׂפה הבוטה כלפי המחנה שלנו נועדה להכשיר את ההתקפה על המחנה שלך הפוכה, כמובן, מזו של מי שחטף על הראש בצד שלנו. שם רואים בהתבטאויות נגד הציבור המתנחלי עלה תאנה לירידות על "הסמולנים" והמשתמטים. עד כאן, הכל צפוי.

אתה שואל האם "זו הדרך היחידה לעורר דיון?" אענה מנסיוני האישי. את הבלוג הזה יסדתי בדיוק כדי לעורר דיון ציבורי, ומראשיתו השתדלתי לשמור על תרבות דיון, אדיבות, נימוס וכבוד לזולת על דעותיו השונות. השפל הנמוך ביותר (לזכרוני) הגיע כשנתתי לטור את הכותרת "בזיון!", וגם זה כשהתפתיתי לרגע לכתוב על ספורט. את הבלוג פתחתי לפני ארבע וחצי שנים. מאז ועד היום התקבצו כאן חמישה ורבע קוראים וקוראות. לעורר דיון ציבורי נרחב, כזה שיגיע לאלפים ורבבות, לא הצלחתי. הספרון הכחול הצליח, ולראיה מפגשנו בקדומים, והדיון שאנו מנהלים כעת, שלא היו מתקיימים בלעדיו.

יותר מזה – אנא הבט סביב במציאות בה אנו חיים. הימים ימי זכרון לראש הממשלה יצחק רבין הי"ד. אבקש ממך לצפות בתמונות הבאות (סרטון קצר, לא להבהל).

הססמאות הקשות שנשמעות בסרטון אינן נחלת העבר. חוץ מהרב יואל בן-נון וקומץ חברות וחברים סביבו, איש לא התנער מהן, והן עדיין תלויות ועומדות כנגד כל מי שתומך במדיניות רבין מ-1995, קרי פינוי התנחלויות לצרכי הקמת מדינה פלשׂתינית. כלומר נגדי. מי שעמד אז על הגזוזטרא ועודד את ההמון הוא היום ראש הממשלה שלך ושלי. האלימות המילולית הזו – שאת התגשמותה בחומר ראינו היטב כולנו – עודנה  מופנית כלפי וכלפי המחנה שלי. באווירה הזו, אין פלא שיש התלהמות. הטה אוזן בשבועות הקרובים לדיונים בבית-הכנסת בשבת בעקבות פגישתנו, ואמור לי אתה אם לא תשמע ביטויים קשים ומרים לא פחות מאלה המופיעים בספרון הכחול. לחילופין, הסר ממני את "בוגד" ו"מוות ל-" ועשׂה אותי נער חרמן שרוצה רק לבעול את הארץ, ואני מרוצה עד הגג.

כתבת לעיל: אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה … אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת … מבחינתי לא עשיתם שום דרך. עכשיו, אנא שׂים את עצמך לרגע בנעלינו. אנחנו מתמודדים מול (א)נשים שבנוסף לשיקולי בטחון ומוסר לוקחים כדבר מובן מאליו גם הבטחות אלוהיות. איך אפשר בכלל להתמודד עם טענה שההתנחלויות הן פרי רצון אלוהי, ושכל מכשלה שלא תהיה היא עכּבה לטובה? שמענו שנינו את אחד הדוברים הצעירים בפגישה שניסה להסביר בדוגמאות מחיי הנישׂואין את ההבדלים בין חברה אֱמוּנית לחברה חילונית. הפער הוא כביר. ועדיין לא הגענו מתוכו למסקנה שאין על מה לדבר. נהפוך הוא – הגענו לקדומים.

והשאלה הגדולה היא: לאן נמשיך מכאן? התשובה המועילה היחידה לטעמי היא – למעשׂים שיאפשרו לנו לבסס את המשך השׂיח על מדרגה גבוהה יותר של אמון. תכנית מעשׂית, ולו אחת, שתהווה נקודת משען למינוף המשׂא והמתן שהתחלנו להשׂיג טוב גדול יותר.

אינני בטוח מה צריך להיות המעשׂה הזה. אבל בכל זאת, הנה רעיון: למיטב הבנתי, עדיין יש משפחות שפונו מגוש קטיף ועדיין לא מצאו סידור הולם. סביר להניח שיש מי שמצאו סידור, ונמצאים בקשיים ובמצוקות בכל זאת. אם נוכל להרים יחד מפעל, שינסה למזער את נזקי הגירוש, האם יש בכך לדעתך צעד קדימה?

מתוך אתר המועצה קדומים

דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!

מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)

אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.

מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:

סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.

מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.

וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.

בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.

על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.

אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.

חפרפרת מלוכנית?

היום עלתה באתר השׂמאל הלאומי רשימה מאת  ירון בן-עמי ומאתי בתגובה לעניין הצהרת הנאמנות. בנימה אישית, רציתי להוסיף עוד נקודה כואבת אחת. לא אחת נשמעת הטענה שההגדרה יהודית ודמוקרטית טומנת בחובה אי-אפשרות מובנה. לרוב נסמכים הטיעונים הללו על האפליה הדתית הניכרת במדינה, ולעתים גם בסממנים הגזעניים של חוק השבות. מאידך, רק לעתים נדירות עולה לדיון סתירה יסודית נוספת בין שני הסעיפים: בדמוקרטיא הריבון הוא העם. היהדות לעולם שואפת למונרכיא.

הרי הוא מלך, המשיח. וכל יהודי מתפלל ללא הרף לבואו. ונכון, כבר הרבה זמן מתפללים ומייחלות ובן-דוד עוד לא בא, אבל הנה כבר מדינה, ואתחלתא דגאולה, ורק תניח תפילין, ו…

קחו לדוגמא את אלי ישי. ברוח תגובת הבטן של ירון ושלי, האם אין אנו רשאים לדרוש גם ממנו להשבע אמונים למדינה דמוקרטית? אם כן, הרי שבעצם שבועתו יש קבלת הדין על כך שהמשיח לא יגיע בימי חייו. מעניין לראות כיצד יגיב במקרה כזה.

מורשת גוש קטיף

אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.

בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:

שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.

לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.

ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!

לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.

במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.

ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.

וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:

הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)

עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.

אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)

דברי עידוד לשותפות/י השׂמאל הלאומי.

מילה חדשה בעברית: פלריג (פלסטיק + אריג)

דורות הם עניין יחסי. בעת העתיקה נהגו לחשב שנות דור כ-40 שנה – כך דור המדבר – אמצע שנות חיים של מי שהגיע/ה לגבורות. שיטה אחרת העריכה דור ב-25 שנה – הגיל הממוצע לגבר להעמדת צאצאים.

פרשנות אחרת לגמרי למדתי ממורי ורבי צבי יעבץ. לשיטתו, דור (בחברה, לא במשפחה) מוגדר על-ידי חוויה משותפת, שהשאירה תודעתה בתפיסה הציבורית. ברומניא שבין מלחמות העולם, שם נולד ושם התעצבה דמותו, היו הדורות לעתים בני שנים ספורות כל אחד, שכן המאורעות רדפו זה את זה ללא רחם. אז כעתה.

במדינת ישׂראל, אני מבחין בארבעה דורות עיקריים. הראשון הוא דור המייסדות והמייסדים – ה(א)נשים שכבר הצטרפו לעולם המבוגרים עת הכרזת העצמאות, או לפחות גדלו והתחנכו לא במדינה אלא עדיין ב"ישוב". הדור השני הוא דור המדינה עצמו, מי שנולד עמה, לתוך השנים הקשות של הצנע. הדור הזה התעצב לאור ימות משיח של ששת הימים, ולאור השברון הגדול יום הכיפורים. אלה הם "ילדי הפרחים" שלנו. היום הם בשלטון, ובינתיים הצליחו להביא את המדינה לעברי-פי-פחת.

הארוע המעצב של דור הנרות הוא רצח רבין. בדור שלנו – גילאי 20 ומשהו עד 40 ומשהו – כבר מובן מאליו שיהודי יכול לשכוח מטעמי קדושת הארץ גם את הדמוקרטיא וגם את "לא תרצח". מבחינת חייו האישיים, זהו דור שלרובו אין פנסיא, שהמחירים המאמירים והמשׂכורות המדשדשות מקשים עליו להרים ראש ולתפוס עצמאות ובטחון. לפני שלוש שנים כתב ד"ר הני זובידה טור, בו שאל על מצבו של דור הנרות (ההערכות המספריות לעיל נובעות מההגדרה שלו). תשובתו, המדוייקת בעיני, היתה שהוא עסוק  מידי במאבק ההשׂרדות היומיומי מכדי להיות מסוגל לעסוק גם במהפכה. חבל מאד, כיון שבמשמרת שלו – במשמרת שלנו – יחתך גורלה של המדינה. אחריות כבדה לאין נשׂוא ומלאכה כבירה לאין שיעור – ואין אנו בנות/י חורין להבטל ממנה.

*** ******* ***

בעקבות מסע הפרסום החדש של השׂמאל הלאומי, הממוקד ביום השנה ה-15 לרצח רבין, נשאלתי כמה פעמים מה פשרו. מדוע רבין שוב? למה אנחנו מחכות/ים בדיוק? התשובה לשאלה הראשונה נובעת מהניתוח של שאלת הדורות שהצעתי לעיל. זה הארוע שעיצב תודעה של דור (אני זוכר היטב את הרגע בו התחיל לעצב את תודעתי שלי, כשקלטתי באותו ערב שהכל השתנה, שהתחיל משׂחק חדש, על החיים ועל המוות). נקודה הגיונית לחזור אליה, כדי להתארגן ולצאת לדרך חדשה.

יותר מזה, רצח רבין מסמל גם נקודת דרך מכריעה בהדרדרות המוסרית של ישׂראל. את הימנית חטף השׂמאל הישׂראלי במוצאי מלחמת ששת הימים (הספרון הכחול פרק א). את הימנית השניה חטף ברצח רבין. התדהמה שאחזה בציבור כולו, והעובדה שעדיין לא באנו בחשבון עם הערוגות המדושנות שהניבו את העשׂב השוטה, האיצו מאד את התהליך. כדברי ד"ר זובידה (באותו טור) –

האלימות בחברה הישראלית גואה מיום ליום באין מפריע, היא שורה בכל אספקט של חיינו, על הכביש, במקומות בילוי, בבתי הספר, בעבודה – בכל מקום. אנשים וקבוצות שקראו כאחד קריאות לאלימות הפכו כיום לחלק אינטגראלי ומקובל של החברה פוליטית, כלכלית וחברתית. נראה כי לא למדנו משגיאות העבר. הפוליטיקה הופכת לזירת פשע, ומידי יום אנו למדים כי חלק ניכר מן הפוליטיקאים – המנהיגים שבחרנו לייצג אותנו – הם עבריינים. צווארון כחול, צווארון לבן – הצבע לא משנה, הפשיעה שורה בקרב נבחרי העם.

לכן רבין. אבל למה אנו מחכות ומחכים? לא, לא לחזרה לחיים של ראש הממשלה המנוח. אילו היה כך, היה עלינו להמתין מן הסתם שלוש שנים נוספות, עד יום השנה הח"י לרצח. מצד שני, אילו כך, היינו מצטרפים כבר לחב"ד וזהו.

על דרך הפשט וברוח מאורעות היום, דור הנרות מחכה להנהגה אמיצה שתסכים לחלק את הארץ. בימים אלה מתנהל משׂא ומתן מול הרשות הפלשׂתינית. הרבה תקוה להסכם אינני חש באוויר. הלוואי ונתבדה כולנו. אבל חוששני שבקרוב ניווכח שבתחום הזה אנחנו עדיין נתונים בכבלי הגעגוע ובאימת הטרור. עדיין על דרך הפשט, וברמה בסיסית עוד יותר, יש געגוע לרבין בתור מנהיג השׂמאל האחרון שזכה לבנות קואליציא. נכון להיום יש לשׂמאל 4 מנדטים בחד"ש ועוד 3 במרצ. עוד 57 ואפשר להתחיל להזיז דברים.

על דרך הדרש, אני מוצא בססמא אירוניא חדה. היא נועדה לעורר שאלה, המופנית כלפי כל מי שעדיין מחכה  לאדם אחד (או לאישה? היתכן?) שיעמיד דברים על מכונם, שיניע את התנועה ויקים את המוסדות הכי נכונים והכי מתאימים, שכל מעשׂיו מכוונים לאורה של האמת האחת והיחידה (שלכולנו יש, אגב, ומחוץ לד' אמותינו אינה שווה הרבה). בקיצור, למשיח. אבל עם המשיח קבענו ב-6 אחרי המלחמה, ועכשיו כבר 9, יומיים אח"כ, והוא לא בא ולא מצלצל, ואנה אנו באים? (ובאות, בטוח באות).

*** ******* ***

והנה בקשותי שטוחות לשנה החדשה, לחברותי וחברי בשׂמאל הלאומי, וגם סתם כך, באופן כללי:

• שכל מי שרואה עצמה/ו אחראי/ת לגורלה של המדינה, אפילו במעט, ת/ימצא את הזמן והרצון להתגייס למלאכה בכל דרך שהיא.
• שנזכה לבנות גשרים ולא להרוס אותם – לדבר ולהתדיין ולא להחרים.
• שנזכה לתרגם את המילים היפות ואת הרצון והנכונות של השותפות והשותפים לפעולה מעשׂית.

שנה טובה ~

יבנאל, לפני בערך 100 שנה

שנת הלימודים כבר בפתח, והנה הזמן לנקודה השלישית בתכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי: מהפכה בחינוך. המקום הנכון בעיני לפתוח את הדיון הפעם, הוא בנקודה שנויה מאד במחלוקת שנותרה פתוחה עוד מהדיון על הרכבת: סדרי עדיפויות במימון.

ובכן, החינוך צריך לזכות בעדיפות ראשונה. קצת לפני בריאות, הרבה לפני תשתיות תחבורה. מאין יבוא הכסף? קודם כל, מהחיסכון שבמיזעור השחיתות. מיליארדים נשפכים כל שנה בעסקאות אפלות ומפוקפקות. גם לזה נשׂים לזה סוף באמצעות חינוך (עוד בסוף). אחר כך יבוא חיסכון גדול בתוך משׂרד החינוך, וגם קיצוצים בתקציב הבטחון ובהתנחלויות (אחרי שנגמור לשלם פיצויים).

תנאים בשטח

נקודת המוצא המעשׂית צריכה להיות תנאי ההוראה. כמו שכבר נעשׂה באופק חדש, צריך לקבוע את שבוע העבודה על 40 שעות. אלה תכלולנה הוראה רגילה, הוראה פרטנית או בקבוצות קטנות, בדיקת עבודות, מחקר ופגישות עם הורים. יש לפתוח במבצע ברחבי הארץ בהתאמת המתקנים הקיימים לדרישות החדשות. לעניין שׂכר, אני מציע בתור נתוני פתיחה:

• מורה מתחיל/ה, תאר ראשון ותעודת הוראה, משׂרה מלאה – 6,000 ש"ח נטו
• ותק של 15 שנה, תאר שני – 8,000 ש"ח נטו
• ותק 30 שנה, תאר שלישי – 11,000 ש"ח נטו

תקן לכתה יעמוד על 20. לא תורשינה כיתות מעל 25 תלמידות/ים.

בכל כתה ת/ילמד מורה, בצירוף מתנדב או מתנדבת שירות לאומי (עוד על זה בטור הבא ב"ה). בהנחה שמספר המתנדבות/ים לא יספיק לכל הכתות בכל רחבי הארץ, תינתן עדיפות לאיזורים החלשים ביותר על מפת החינוך כיום. ביצוע עבודות התשתית יתחיל באותם מקומות ממש.

המערכת

בחלק הזה אני כבר חורג הרבה ממה שאמר אלדד בעבודה שחורה. להלן רק מתווה כללי, פתוח לדיון:

בעקרון, עדיף לאפשר מצב בו לא יצטרך הטף למערכת לפני גיל שנתיים. ברוב המקרים, זהו הגיל בו מתחיל להתפתח הדיבור, ונוצר הצורך במגע חברתי בתוך שכבת הגיל. עד אז, הארכה משמעותית של חופשת לידה (אפשר בחלוקתה בין שני ההורים). לא תמיד יהיה אפשר, אבל לכך צריך לשאוף. זה הקו להתיישר לפיו.

בגן טרום-חובה, ערבית מדוברת. שירים, ריקודים, פתגמים. הרבה אימון של העיצורים הגרוניים. ח-כ, א-ה-ע, הכנה טובה לכתה א. בית-הספר היסודי ממשיך ללמד ערבית מדוברת, עד כתה ו. בכתה ב' מתחילים לדבר אנגלית. לכתוב מתחילים בכתה ד.

היסודי, באופן כללי, צריך לכלול הרבה פחות ישיבה על התחת, והרבה יותר פעילות בשטח. הכתות הקטנות והסיוע מטעם השירות הלאומי יאפשרו מגוון גדול יותר של פעילויות, גם מחוץ לשורה ולכתה. הילדות והילדים רק ירוויחו.

בשאלה בין יסודי עד ח וישר תיכון – לעומת חטיבת הביניים – אין לי דעה מגובשת. אשׂמח לשמוע השׂגות ורעיונות לשני הכיוונים.

בתיכון נפגוש לראשונה את בחינות הבגרות. בעקרון, צריך לשאוף להחזיר את תעודת הבגרות לרמתה מלפני 50 שנה – שקולה לתואר ראשון בימינו, אולי אפילו קצת יותר. שיפור תנאי המערכת יקרב אותנו חלק גדול להעלאה אמיתית ואיכותית של אחוזי הזכאות הקיימים. עבור מי שאין לה/ו עניין באקדמיא, יש להחזיר את החינוך המקצועי (בפריסה בכל רחבי הארץ, לא לעולם במקום מוסדות לבגרות), אף הוא בתנאים זהים.

בראש הפירמידה תעמוד מערכת ההשׂכלה הגבוהה – אוניברסיטאות המחקר והמכללות המובילות. הצורך בריבוי מכללות המוכר בימינו יהפוך מן הסתם לנחלת העבר, לאור ערכה המחודש הגבוה של תעודת הבגרות. אין לפסול שחלק מהמתקנים בהם שוכנות כיום מכללות תהפוכנה לבתי-ספר תיכוניים מובילים.

חזון חינוכי

נושׂא שאי-אפשר לסכם סתם כך בשתיים-שלוש פסקאות. כיוון כללי, מהרהורי לבי:

צריך פחות להתמקד בחומר, ויותר בכלים לניתוחו. זה כולל לימוד כמה שיותר שׂפות, תירגול בפתירת בעיות (חשיבה אלגוריתמית) מהגילאים הצעירים ביותר, היכרות עם עולם המציאות (כדור-הארץ והחיים עליו), אימונים בהטלת ספק ובשימוש בסוגי טיעון שונים.

לימוד כזה הוא, מדרך הטבע, אישי. לנוער יש לחנוך לפי דרכו. מסיבה זו, עדיף בעיני שיהיה כמה שפחות פיקוח על שיטות הלימוד בבתי-הספר היסודיים, ואפילו בחטיבות הביניים. יהיה צורך לקבוע תכני ליבה (עניין חשוב מאד כשלעצמו, שאשׂמח לשמוע עליו דעות בתגובות), שעמידה בהם תהיה דרישה בסיסית למימון מטעם המדינה. בחינת הבגרות תהיה נקודת המיקוד אליה יתרכזו תכני הליבה. הדרישות בבחינות הבגרות תקבענה עדיין על-ידי משׂרד החינוך. בדרך נרוויח הרבה עצמאות ונקצץ הרבה תקנים משׂרדיים מיותרים.

מערכת החינוך תסתער על האינטערנעט. מערכת החינוך תעדיף באופן פעיל תוכנות ומערכות הפעלה בקוד פתוח.

אזרחות

בשעורי אזרחות תערך היכרות בסיסית ומעמיקה של מוסדות השלטון במדינת ישׂראל, ושל ספר החוקים שלה. הלימודים יכללו פן של עבודה מעשׂית, בבדיקה של תקציבי משׂרדי הממשלה ושל הרשויות המקומיות. בחינת הבגרות תכלול דו"ח על ההתנהלות הכספית של גוף ציבורי זה או אחר. עבודות שתחשׂפנה שחיתויות או בזבוזים תתוגמלנה בציון הולם. נבחנ/ת אזרחות שת/יחסוך למדינה למעלה מ-18,000 ש"ח, ת/יוזמן לקבלת פנים חגיגית בבית-הנשׂיא/ה.

ומחליטות... ומחליטות...

אז על הרכבת הספקנו לדבר, וב"ה נמשיך בעתיד (סיכום הדיון ההוא אפרסם בהמשך). אפשר לעבור לנושׂא חדש – והפעם הציבור הערבי בישׂראל. בתכנית חמש הנקודות שהתפרסמה באתר עבודה שחורה עלו שלושה סעיפים שונים בנושׂא זה, שניים תחת הכותרת שוויון זכויות והזדמנויות לערבים, אחד בהקשר למהפכת החינוך. בטור זה ארחיב מעט בשלושתם.  כמו בפעם הקודמת, אני מזמין הערות, הארות, תוספות, תיקונים, התנגדויות מנומקות וכיוצא באלה כהנה וכהנה. הנה, מתחילים…

הרבה שטויות נעשׂו במדינת ישׂראל ביחסיה עם המיעוט הערבי שלה. הרבה עוול, אינסוף קיפוח, דיכוי ושלילת זכויות. על הטיפשות הזאת אנחנו צריכים להתחרט (הספרון הכחול, עמ' 73). להתחרט, כלומר קודם כל להבין שמשהו כאן לא בסדר באופן בסיסי. לא להסתפק בכך שבארץ מצב האוכלוסיא הערבית טוב יותר מאשר ברוב מדינות ערב. כי הוא אכן טוב יותר, אבל זה לא מספיק. לא מספיק, כיון שכבר במגילת העצמאות הבטחנו לציבור הערבי במדינה אזרחות מלאה ושווה, שויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל דת, גזע ומין. ואנחנו לא מקיימים. אז להבין – בראש; ולהתחרט – בלב. כי אם נרצה שהמהלך יצליח, צריך להגיע בלב פתוח, גם אם המצפון לא לגמרי נקי. וכשהראש והלב יהיו מכוונים למטרה – אז אפשר גם להתחיל לעשׂות.

התיישבות

בתכנית חמש הנקודות, כמו גם בספרון הכחול, מובא הביוב כמשל. לכן מוצע שם כנקודת פתיחה "פרוייקט ביוב לאומי". אינני בא לזלזל בחשיבות הביוב כסמל, וגם לא בצדדים הגשמיים יותר של "חרא צף ברחובות". אבל הבעיא היא, כמובן, עמוקה ובסיסית הרבה יותר. באופן כללי, ניתן לאמר שבכל הקשור לתכנון התיישובתי של הציבור הערבי בישׂראל, אשמה המדינה בהזנחה פושעת לכל הפחות. הדוגמא הבולטת מהשבועות האחרונים היא של הכפר הבדווי הבלתי מוכר אל-עראקיב, מצפון לבאר-שבע. עזבו עכשיו את הטיעונים המקומיים, וחשבו לרגע על משמעות הביטוי "כפר בלתי-מוכר". מדוע הוא בלתי-מוכר? הוא בלתי-מוכר, משום שהמדינה אינה סופרת את האוכלוסיא הבדווית כשהיא באה לערוך תכניות התיישבותיות. בעצם, זה לא לגמרי מדוייק. היא סופרת אותם, כאויב שיש להגן על אדמות הלאום מפניו. אלא שאת ה"אויב" הזה אין צורך לחייב בהצהרת נאמנות. רבים מבניו מתגייסים לשירות קרבי בכוחות הבטחון. יותר מזה?

הישובים הבלתי-מוכרים בנגב הם, כמובן, רק חלק קטן מהסיפור. כמעט כל ישוב ערבי בארץ זרוע לארכו ולרחבו בתים שנבנו באופן בלתי-חוקי, ללא אישור. מדוע? כיוון שעבור אזרח ערבי הוצאת אישור בניה כחוק היא משׂימה בלתי-אפשרית למעשׂה. ולא שמדובר בעסק פשוט גם עבור אזרח יהודי. כמי שהתמודד לאחרונה עם המבצע הכביר של רישוי לתוספת ממ"ד (מרחב ממוגן דירתי) – תוספת שהמדינה לכאורה מעודדת – אני יכול רק לדמיין אילו יסורים ביורוקרטיים עוברים על מי שרוצה לבנות בית. עכשיו הוסיפו לזה קשיי שׂפה, הבדלי מנטליות, ותהום פעורה של פחד ולפעמים גם שׂנאה.

הצעד הראשון לתיקון המצב הוא הבנה של הדרגים הגבוהים ביותר במשׂרד השיכון, במנהל מקרקעי ישׂראל (עוד לא הופרט), וברשויות המקומיות, שגם לערבים מותר לגוּר. לכאורה, זה אמור להיות מובן מאליו לאור ההבטחות היפות של מגילת העצמאות. בשטח, מספיק להתבונן בחגורת המצפים שנבנתה סביב סכנין במסגרת מבצע "ייהוד הגליל" במהלך שנות ה-80, כדי להבין את מטרתם: לבלום כל נסיון להתפשטות אורבנית טבעית של העיירה, באמצעות קביעת עובדות בשטח. (גידול טבעי, אגב, מתרחש לא רק בהתנחלויות, אלא גם, הפלא ופלא, בציבור הערבי.) וכל זה קשור באופן הדוק גם לביוב. קשה מאד לטפל בתשתית של ישוב שבנוי רובו ככולו באופן פרטיזני, וממילא בלתי-חוקי ובלתי-מאושר.

אז מה לעשׂות? כמו (כמעט) כל הסעיפים האחרים בתכנית חמש הנקודות, גם כאן קשה לראות מה אפשר לעשׂות מבלי להגיע קודם לעמדת השפעה שלטונית (תנאי מקדים להצגת התכנית בראיון המקורי). אבל את ההבנה ואת החרטה אפשר לעודד גם סתם כך, בדיונים ברשת, בשׂיחות במכולת, בבנייה שיטתית של דעת קהל אוהדת למהלך. בינתיים עדיין יום קטנות, אבל זוהי הרי דרכה של הציונות. דונם אחר דונם, שעל אחר שעל.

תעסוקה

פגשתן פעם שוטר ערבי? עובדת חברת חשמל ערביה? פקיד ערבי במשׂרד הפנים? אני לא. זה לא אומר שאין, כמובן. מן הסתם אפשר למצוא איזה אחד איפשהו. רק לי עוד לא הזדמן. בעצם, לא רק לי. ראו, למשל, את דבריו של ד"ר ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשׂרד האוצר:

כדי להקטין את הבורות המאפיינת את כולנו בכל הנוגע למגזר הערבי, הוריתי לקלוט עובדים ערבים לחשב הכללי. למרבה התדהמה, לא עבד אף עובד ערבי בחשב הכללי (יתכן שמאז ומעולם). עד תום כהונתי הספקנו לקלוט שני עובדים, ואני מקווה שהמגמה תימשך. עוד הוריתי על קיום ביקור עבודה של כל חשבי משׂרדי הממשלה בגזבריה בכמה רשויות ערביות. כך יעמדו אלה מקרוב על הבעיות במגזר, ונציגי הרשויות יוכלו להכיר מקרוב את בכירי הבירוקרטיה ולהשתמש בקשרים אלו במקרה הצורך (הגווארדיה השחורה, 224).

מבינים? מתוך אוכלוסיא של כמעט 7.5 מיליון, כמיליון וחצי איש ואישה נמנים/ות על הציבור הערבי – 20%. אבל במשׂרד החשב הכללי לא נמצא עובד ערבי, יתכן שמאז ומעולם. ובניחוש פרוע, האם הייתן מהמרות שהמגמה שהתחיל ד"ר זליכה נמשכה, או שמדובר במקרה חד-פעמי שלא חזר על עצמו? ומה נאמר על חלקה השני של הפסקא, המעיד על כך שפקידים בכירים באוצר, אלה המנהלים את כלכלת המדינה ביד רמה, מתאפיינים בבורות בכל הנוגע למציאות השׂוררת בקרב חמישית מהציבור?

הנקודה שהעלה אלדד יניב מדבר על אפליה מתקנת. אני לא אוהב אפליה, גם לא כשהיא באה לתקן. והאמת, במקרה זה אפילו לא צריך להפלות. צריך לפקוח עיניים, כמו ד"ר זליכה לעיל, ולהבין שיש מקום לערביות ולערבים בשירות המדינה. סטטיסטית, מקום אחד מתוך חמישה. משׂרדי הממשלה ורשויות השלטון השונות צריכים ליזום גיוס עובדות ועובדים מהמגזר הערבי. לא על בסיס אפליה. על בסיס כשרון.

השׂפה הערבית

מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה

אִנְפַגַ'רַת אלְקֻנְבֻּלָה פִי אלְמַטָארִ. מכרה יקרה, שלא אנקוב כאן בשמה, מעידה שזהו המשפט היחיד שהיא יודעת להגיד בערבית, שארית לכמה וכמה שנות לימודי ערבית במערכת החנוך העברית. תרגומו: התפוצצה הפצצה בשׂדה התעופה.

מספרים שהאיש המרכזי והחשוב ביותר בעליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ, החל בשנות ה-30 של המאה ה-19 (עלייה שיש מי שרואה אותה כמניחת הבסיס לציונות המודרנית), היה ר' שלמה זלמן צורף, הראש"ז. הוא לא היה התלמיד החכם ביותר בכתה, ולא המיוחס שבחבורה. הוא פשוט טרח ללמוד ערבית. ואנחנו?

השׂפה הערבית היא אחת משתי השׂפות הרשמיות של מדינת ישׂראל. למרות זאת, שיעור דוברי הערבית בקרב הציבור היהודי נמוך להדהים. באחוזים, הוא כנראה נמוך בסדר גודל שלם מאחוז דוברי העברית בקרב הציבור הערבי. כמובן, העברית היא שׂפת הרוב השליט, וטבעי שהיא תופסת את הבכורה. אבל מעמדה הירוד של הערבית בציבור העברי מסמל, גם הוא, את טיפשותה של מדינת ישׂראל.

הרי כל עוד הציבור היהודי אינו יודע ערבית, הוא יפחד באופן אוטומטי בכל פעם שישמע אותה במרחב הציבורי. וכי איך ידע אזרח עברי ששני הצעירים היושבים בספסל מאחריו באוטובוס אינם זוממים התקפת טרור, אלא דווקא מתרעמים על כך שנבחרת איטליא משׂחקת כדורגל מחורבן במיוחד במונדיאל? ולחילופין, איך תדע אזרחית עבריה להבחין בהבדלי התוכן בין הצהרות שנושׂאים מנהיגים ערבים (בארץ ובעולם) באנגלית, לבין אלו הנאמרות בערבית? ואולי, שומו שמיים, תרוויח גם העברית משהו בזכותה של הערבית? רק חשבו על כל טעויות הכתיב שתחסכנה לנו, כשנדע להגות את ההבדלים בין א-ה-ע, ח-כ, ט-ת, כּ-ק.

לכן אני תומך נלהב בהצעה שעלתה בתכנית חמש הנקודות, דוקא בסעיף החינוך: לימודי ערבית מדוברת בכל גני-הילדים/ות, החל מגן טרום-חובה. בגיל צעיר כזה המוח עדיין בנוי וערוך לקליטת שׂפות באופן מירבי, יכולת שנעלמת והולכת במהירות ככל שנוקפות השנים. לימוד שׂפה יכול להעשׂות בצורת משׂחק; ממש אין צורך בשעורי בית, ודאי שלא במבחנים. ועד שיגיע הטף לכתה א', כבר יהיה מצוייד בכל העיצורים הדרושים כדי לכתוב כיאות גם בעברית.

ומי יודע, אולי כשנגיע לסוף המשפט שלנו בעברית, נוכל לפנות לערבי עם הנרגילה גם בשׂפת אמו. ואם לא נדבר על שלום, אולי לפחות על כדורגל.

ניגש ישר לעניין: רכבת.

אחת מחמש הנקודות שהציג אלדד יניב בראין לאתר עבודה שחורה, ושזכתה לגם לאחד הפרקים החביבים עלי בטיוטא הראשונה להערות (הלא היא הספרון הכחול; פרק 14) מדברת על הקמת רשת רכבות מהירות בתדירות גבוהה שתחבר את כל המדינה לתל אביב וגוש דן.

לנוחותי הפרטית, אחלק את הדיון לשלושה חלקים (יש בינם, כמובן, נקודות השקה ואיזורי חפיפה): (א) השלכות חברתיות וכלכליות; (ב) גיאוגרפיא וסביבה; (ג) מימון. ציבור הקוראות/ים מוזמן לחלק את הנושׂא מחדש לנוחותו הוא.

השלכות חברתיות וכלכליות

כנקודת פתיחה לדיון, אני רוצה לחזור לפרק 14 בספרון הכחול:

היהודי – רכבת לא באה לו טוב. במיוחד אם הוא דור שני או שלישי לשואה. אבל אנחנו, כשׂמאלנים, חושבים שהרכבת יכולה ליצור צדק חברתי. לא להיבהל, אנחנו נסביר. ישׂראל היא ארץ קטנה. חמש מאות קילומטר מלמעלה עד למטה, הרבה פחות לרוחב. רכבת אירופאית שטסה – או יפנית, עושה את המרחק בשעה, שעה ורבע, אולי קצת יותר. ממטולה עד אילת! רכבת שטסה, מבטלת את המרחק הגיאוגרפי ומאפסת את זמני ההגעה מהפריפריה למרכז. במדינה עם רכבת מודרנית אין פריפריה למעשׂה, רק פרברים. אין עיירות פיתוח נידחות – כי שום יישוב לא באמת נידח. הכל מרכז, הכל קרוב. זה לא רק שהקרית-גתים יגיעו לעבוד בתל-אביב. זה גם שאלה שנדחסים במעליות של מגדלי היוקרה יוכלו לגור על שפת מכתש רמון ולהאכיל את היעלים, אם בא להם. רכבת תאפשר למנהל הבכיר בחליפת שלושה חלקים לצאת מהבית המדהים שבנה לו בחבל לכיש ולהגיע למשרד מהר-מהר, בלי פקקים ובלי זיעה. רכבת תאפשר לילד בירוחם ללמוד בבית ספר לאמנויות בבאר-שבע, או תל-אביב, בלי להיעקר מהמשפחה והסביבה. רכבת משוכללת תאפשר לעיירות הפיתוח לגמור סוף סוף להתפתח. אוכלוסיות חזקות ומבוססות יבואו לגור בשׂדרות, בית שמש, חצור ושלומי. עבר עידן מפעלי הטכסטיל הכושלים בעיירות פיתוח, עבר זמנם של מפעלי הגרביים והתחתונים, שנועדו לספק תעסוקה ל“מקומיים”. אם נגזר עלינו לחיות בארץ קטנה מאד – צריך להנות מהיתרון היחיד אולי של ארץ קטנה – שהכל יכול להיות קרוב-קרוב.

אחד האבסורדים הגדולים במציאות הישׂראלית הוא תחושת המרחק המגבילה את תנועתנו, על אף שהארץ בעצם פיצפונה. בשלהי האלף הקודם חייתי באיזור סן-פרנסיסקו. שם, באזור ששטחו אינו נופל מזה של מדינת ישׂראל, ושאוכלוסייתו אינו קטנה משלנו, נסיעה של 100 ק"מ לעבודה נחשבה כסף קטן. מדוע? כיון שהרכבת האיזורית (תחתית ועילית לסירוגין) BART קישרה באופן יעיל בין הערים והעיירות השונות, בואכה הכרך הגדול. היום, כחיפאי, אני נתקל שוב ושוב בת"אביבים שדוקא מאד רוצים להפגש אתי, "יום אחד כשיזדמן לי להגיע למרכז". חיפה, מבחינתם, רחוקה הרבה יותר מברלין. ואם כך חיפה, מה נאמר על עפולה, על דימונה, על קריית שמונה? מבצע לאומי להקמת מערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר יהיה הצעד הראשון לסילוק המחסום הפסיכולוגי.

אבל ההשלכות של רשת רכבות מודרנית בכל רחבי הארץ תהינה, כמובן, הרבה יותר מפסיכולוגיות. רכבת מהירה תביא קודם כל למהפכה בתחום המגורים. לא יודע כמה מנהלים בחליפות שלושה חלקים ירצו להאכיל יעלים במכתש רמון, אבל משפחה צעירה, שכבר מזמן לא יכולה לגור בת"א-יפו, ושצריכה לקחת משכנתאת-רצח כדי להשׂיג דירת 5 חדרים בפתח-תקוה, תוכל לעבור בשקט לעפולה או לבאר-שבע, בלי לשנות את מקום העבודה! הרווח יהיה של כל מי שת/יוכל לשפר את תנאי המגורים מבלי להתנתק, לפחות לכתחילה, מהחיים במרכז – אבל גם של כל אותם ישובים שיקלטו את המשפחות החדשות. מי שרוצה להתרשם בעצמה/ו מההשפעה הכבירה של תחנת רכבת מרכזית על ישוב קטן ונידח יחסית, מוזמנ/ת לעיין בהיסטוריא הנדל"נית של גיזרת צל-עלי-בננה מאז הפיכתה של בנימינה לתחנה ראשית של רכבת ישׂראל. למעשׂה, מי שלא לגמרי זוכר/ת את התקופה שלפני, יתפלא מדוע אני חושב על פרדס חנה-כרכור-זכרון כעל נידחים.

ולא רק משפחות ובודדים ישתחררו מסיר הלחץ של המרכז. כשתפציע ההכרה שאפשר להגיע מכל-מקום לכל-מקום בקלי-קלות, גם עסקים יתחילו לנדוד. הרי מדוע לשלם שׂכר דירה מופקע במרכז כשאפשר להתרחק קצת ולקבל הרבה יותר עבור הרבה פחות? מדיניות ממשלתית חכמה תעודד מעבר עסקים לרחבי הארץ באמצעות תמיכה בהקמת מרכזים מסחריים ואיזורי תעשׂיה בסמוך לתחנות רכבת. מדיניות חכמה עוד יותר תקפיד מראש על תכנון מאוזן וירוק של המרכזים הללו. העסקים החדשים ימשכו לקוחות מהמרכז, ובו בעת יהנו מלקוחות שעד לא מזמן היו במרכז, ועכשיו עברו לגור בשאר הארץ. רשויות מקומיות ואזוריות ברחבי הארץ תהנינה מעלייה בארנונה, ממגורים ומעסקים כאחת. מקומות עבודה חדשים יווצרו, ומי שיצא/ה מהמרכז אבל שמר/ה על מקום העבודה שם בפסקא הקודמת, ת/יגלה פתאום שבסמוך לבית החדש נוצרים גם מקומות עבודה חדשים.

בקיצור, מערכת רכבות מודרנית בפריסה כלל-ארצית תסייע לפתור את מצוקת הדיור, להגדיל את שוויון ההזדמנויות בתחום התעסוקה, ותביא לפיזור האוכלוסיא בכלל הארץ באופן בריא והגיוני יותר. לא-כל-כך-גרוע.

גיאוגרפיא וסביבה

מדינת ישׂראל

ובכל זאת, המרכז ישאר במרכז. יתכן שהמצב ישתנה יום אחד, כשיפרוץ שלום, ומערכת הרכבות תפלס דרכה גם דרך השומרון. אבל עד שנזכה לסוע מעפולה לירושלם דרך ג'נין-שכם-רמאללה, התחנה המרכזית של הארץ תהיה בת"א-יפו, והנתיב המרכזי מצפון לדרום יעבור דרך מישור החוף.

ועדיין, ביחוד בצפון, יש הרבה מקום לקווי מזרח-מערב. ציר עכו-כרמיאל-צפת הוא חיוני, כמו גם בנימינה-עפולה-נצרת-טבריא, חיפה-עפולה-בית שאן, ואפשר לחשוב בקלות על דוגמאות נוספות. העיקר הוא לאפשר לא רק נסיעה נוחה למרכזים הגדולים (ת"א-חיפה-ירושלם), אלא גם בין הערים הקטנות יותר לבין עצמן. מערכת הרכבות צריכה להבנות מראש מתוך מחשבה כזו, ובכלל זה תיאום זמנים שיאפשר מעברים חלקים ככל האפשר בין קו אחד למשנהו. בנוסף, היא צריכה להיות בנויה כך שתאפשר נסיעה מהירה ומעוטת תחנות, לצד רכבות פרבריות שתשרתנה גם מרכזי-ישוב קטנים יותר.

עם זאת, כמו שיודע כל מי שמתשמש ברכבת, היא עצמה רק חצי מהפתרון. אם אינני טועה לגבי כל אותם ת"אביבים שלעולם אינם מגיעים אלי לחיפה, פחות משהם חוששים מהרכבת, הם חוששים ממה שיקרה כשירדו ממנה. וכאן הם צודקים למדי. התחבורה הציבורית בארץ (אולי פרט לכמה יוצאי דופן שלרוע מזלי עוד לא נחשׂפתי אליהם) מיושנת ובלתי-ידידותית. כדי שמערכת ההסעה ההמונית תהיה יעילה באמת, וכדי לצמצם באופן משמעותי את מספר המכוניות השׂורפות דלק, מזהמות את האויר, ומתנגשות זו בזו עד כדי אבדן חיי-אדם, צריך לשפר באופן ניכר את התחבורה הציבורית גם בנקודות הקצה. מי שיוצאת מתחנה של רכבת ישׂראל צריכה לדעת שתמשיך במסעה תיכף ומייד, בלי עיכובים  מיותרים. הדבר ידרוש השקעה ותיאום, אבל בהחלט אפשר לעשׂותו. באנגליא העסק עבד לא רע כבר בסוף המאה ה-19.

כך צריכה להראות תחנת רכבת

ועוד עניין אחד קטן-גדול: אופניים!

הדרך הזולה ביותר והבריאה ביותר להתנייע אל תחנת הרכבת וממנה היא לא באמצעות אוטובוסים או מוניות, אלא בעזרת שרירי הרגליים, שני גלגלים ושרשרת אחת. עם קצת מחשבה וקצת השקעה, זו גם תהיה הדרך הבטוחה ביותר.

כיום, למרבה הצער, רכבת ישׂראל אינה משתפת פעולה עם הציבור רוכב האופניים. לא רק שאי-אפשר להעלות אופניים לרכבת עצמה (איסור שאפשר להבין בשעות העומס, אבל לא בשאר הזמן), לרוב אין גם מקום נאות להשאיר זוג אופניים בתחנת הרכבת. התמונה משׂמאל, שצולמה בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית של אמשׂטרדם, נותנת דוגמא טובה לאופן בו צריך להתייחס לאופניים גם בישׂראל (לפחות באיזורים המישוריים יותר, ויש כאלה). אני מכיר אפילו אי-אילו הולנדים המחזיקים שני זוגות אופניים – אחד בתחנה הסמוכה למקום המגורים, והשני בתחנה הסמוכה למקום העבודה. הוסיפו לכך מסלולי אופניים שיסללו במיוחד מתחנות הרכבת למרכזים העירוניים הסמוכים, ובא לציון גלגל. בעצם שניים.

מימון

ואיך נשלם על כל זה? אינני יודע מה יהיה תג המחיר של מפעל כביר כזה. סביר להניח שגם בקיאים ממני בתחום הרכבות ירצו לראות תכניות מפורטות לפני שיתחילו לזרוק מספרים. אבל די ברור שמדובר בהוצאה כבירה, מן הסתם עשׂרות מיליארדי שקלים, אולי למעלה ממאה . אם נרצה להשלים את מהפכת הרכבת בזריזות (נאמר, תוך פחות מעשׂור), יהיה המחיר גבוה עוד יותר. מאין יגיע הכסף?

בפרק 14 של הטיוטא הראשונה נאמר בקצרה: את המיליארדים שבזבזנו בהתנחלויות אפשר היה להשקיע ברכבת. אולי זה עוד יקרה. אולי. ברוח ימינו אלה, אפשר להוסיף גם שהרווחים מהגז הטבעי, אם וכאשר יגיעו ברובם לאוצר המדינה ולא לברוני הגז, יהוו את בסיס המימון. אבל לשם כך צריך לדאוג שהכסף אכן יגיע ברובו לאוצר, ולהתפלל שמרבצי הגז אכן גדולים ועשירים כמו שמספרים לנו. ומה אם לא זה ולא זה? האם זו סיבה לזנוח את העניין כולו?

לא. בתכנית חמש הנקודות צויינה אפשרות מימון בשיטת BOT – Build, Operate, Transfer –  שעיקרה כזה: המדינה מוציאה מכרז, חברה פרטית שזוכה בו מבצעת את העבודה על חשבונה, החברה הפרטית מתפעלת את המערכת עד נקודה בה היא מגיעה לרמת ריווחיות שנקבעה מראש במכרז, המערכת עוברת לבעלות המדינה. בעקרון, מדובר בשיטה המשתפת פעולה עם השוק החופשי ובמשאב ציבורי שימצא בידיים פרטיות למשך תקופה ממושכת. אמנם, אפשרות זו מעוררת ביקורת בחוגים הסוציאל-דמוקרטיים. ובכל זאת, יש שני נימוקים חשובים בזכותה.

ראשית, אם לא יפלו לחיקנו פתאום תקציבי עתק כתוצאה מיציאה מהשטחים, ואם לא תוקם קרן ציבורית כבירה מריווחי הגז הטבעי, מדובר כנראה בדרך היחידה בה אפשר להגשים מפעל כזה בתוך זמן קצר יחסית. בהקשר זה כדאי להזכיר שהקו לכרמיאל, שהובטחנו שיתחיל לעבוד ב-2008, ורכבת העמק, שאף היא היתה אמורה כבר להיות בתהליכי הקמה, הוקפאו עד להודעה חדשה, כיוון שהן "אינן ריווחיות". לאור כל היתרונות החברתיים והכלכליים שצוינו לעיל, אם הברירה היא בין רכבת לבין עקרונות סוציאליסטיים, אני בוחר ברכבת. (מאידך, אם בכל זאת גז או חסכון על ההתנחלויות, אפשר לבנות פשוט דרך רכבת ישׂראל, במתכונת הקיימת כיום).

שנית, מכרז BOT יכול וצריך לכלול בתוכו מלכתחילה גם היבטים סוציאליים מובהקים, כגון זכויות העובדים והעובדות במהלך הבניה ובשנות התפעול הפרטי (ובכלל זה שׂכר, זכויות סוציאליות ועבודה מאורגנת), כגון החובה לדאוג לתנאים נוחים לשימוש באופניים ולקישוריוּת הולמת עם מערך ההסעה הציבורי המקומי, כגון שמירה על הסביבה במסגרת האפשר. מכרז חכם יכול להיות דוגמא לעתיד, לאופן בו גם השוק הפרטי מתאים את עצמו לדרישות הסוציאליות שמציבה בפניו המדינה.

לסיכום

מדרך הטבע, יש עוד היבטים רבים שאפשר וצריך לדון בהם בהקשר של מהפכת הרכבת. אפשר לדבר על הצורך לפגוע כמה שפחות בטבע בביצוע עבודות התשתית, על הפגיעה ברמת החיים של מי שהמסילות תעבורנה בחצרו האחורית, ועל רמת מחירי הכרטיסים הצפויה לאור סוגי המימון האפשריים השונים. ויש, מן הסתם, עוד נושׂאים שונים ומשונים שאפילו לא עלו על דעתי. לשם כך המציאו החבר'ה בוורדפרס את התגובות…

עיצוב: סני ארזי

בשלהי השבוע שעבר התפרסם באתר עבודה שחורה מעין ראיון של ד"ר איתי אשר עם אלדד יניב, ובו פורטה תכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי. ראשית, אני מברך מאד על עצם קיום הראיון. אתר עבודה שחורה הוא צומת חשוב לשׂמאל הישׂראלי (יש שיאמרו מקום המפגש המרכזי של השלולית), ואין ספק שהידע הרב הצבור שם, כמו גם מספר הפעילות והפעילים המבקרות/ים שם מידי יום ביומו, יכולים להועיל הרבה לתזוזת השׂמאל הלאומי.

שנית, עוד יותר אני מברך על רעיון העומד בבסיס הראיון, והוא שמדובר בסך הכל בצעד ראשון, בנסיון לגבש באופן ציבורי, פתוח ושקוף (דמוקרטי, בלע"ז) סדר יום חברתי לאומי. העניין הוא כזה: מר ישׂראלי ינהל דיון בשׂמחה על המו"מ עם הרשות הפלשׂתינים. הוא גם יודע מה הפלשׂתינים (שלא לאמר כל הערבים) חושבים. אבל מה הוא מסוגל להגיד, ומתי בעצם נדרש לאחרונה לחשוב, על מערכת התחבורה הציבורית שהיה רוצה לראות בארץ, על הגיל הראוי להתחיל ללמד לדבר שׂפה שניה (ואיזו שׂפה זו תהיה), או כיצד לחלק את הרווחים הצפויים מתגליות הגז? העובדה שכח עולה בפוליטיקא הישׂראלית מנהל דיון כזה, ובאופן כזה, היא בעיני סימן למהפכה גדולה.

לחמש הנקודות אתייחס בטורים נפרדים, וכעת אסתפק רק בהערות כלליות. הראשונה, ואולי החשובה בהן: על אף הכותרת המטעה, לא מדובר כאן בתכנית כלכלית. כן מדובר ב"חמש הרפורמות הכלכליות-חברתיות הראשונות שהיה מבצע [אלדד יניב] אילו השמאל הלאומי היה הופך לכוח פוליטי משמעותי בכנסת הבאה". מי שת/יעיין במסמך (הנה שוב הקישור) ת/יראה שתפיסת העולם המובעת בו אינה כלכלית, אלא חברתית. תכנית חמש הנקודות מציירת דרכים ליצירת חברה בריאה יותר (לדעת יוצריה).

שנית, אתייחס לנקודה שעלתה שוב ושוב בתגובות עד כה – סוֹפיוּת התכנית. חמש הנקודות הללו לא נמסרו לאלדד יניב על הר סיני. כשם שהטיוטא הראשונה נועדה מראש להערות, כך גם תכנית חמש הנקודות היא בסך הכל התחלת הדיון. בתגובות עלה רצון מיוחד לראות סעיף העוסק בתחום יחסי העבודה בארץ – תחום שהוא, אני מסכים בהחלט, חשוב מאין כמוהו. ובכן, אדרבא. הדרך להוסיף סעיף כזה לתכנית היא פשוט לכתוב אותו, ואז לעשׂות לו תעמולה. להערכתי, יש סיכוי לא רע שהוא יקלט ויצורף לתכנית הכללית. ואז תהיה תכנית שש הנקודות. פשוט, לא?