בעקבות החזרה לכותרות של נושׂא ההומופוביא (ליתר דיוק: רדיפת קהילת הלהט"ב) החל להתפתח כאן ובפייסבוק דיון מעניין סביב היחסים בין פרט לקהילה. האם יש טעם להתייחס לקהילות כחלק מחינוך לסובלנות ולכבוד הדדי? האם עצם ההגדרה של קהילה אינה מטשטשת את תחושת הפרט של כל אחת/ד מחבר(ות)יה? האם לא עדיף לחנך לכבד כל אדם באשר הוא, ללא קשר לקהילה אליו הוא משתייך?

צילום: אבי מספין

הרעיון ללמוד וללמד להתייחס לכל אישה ואיש באשר הן/ם הוא חיובי, ראוי, ולא מספיק. לפעמים אין ברירה אלא להתייחס למאפיינים המיוחדים של קהילות. זאת, בראש ובראשונה, משום שהם קיימים בשטח – הן המאפיינים הן הקהילות. תוך התעלמות מן המציאות אי-אפשר להביא שום תיקון. שנית, משום שלעתים קרובות דוקא המגדיר הקהילתי הוא גם מקור הבעיא, האפליה, שׂנאת החינם וכיו"ב.

למשל, קהילת יוצאות/י אתיופיא. לכאורה, יש מספיק סיבות "אובייקטיביות" המסבירות את המצב הבעייתי בה נתונה הקהילה. ראשית – גזענות לשמה. כמי שחיו למעלה מאלפיים שנה באפריקא השחורה, ובאו במגע עם האוכלוסיא המקומית, הפכו יהודיות/י אתיופיא לאפריקאיות/ים לכל דבר. כושיות וכושים (במלרע; נשמע הרבה יותר טוב). גזענות ואפליה על רקע צבע העור אינה תופעה חדשה, ואינה מוגבלת לעולם היהודי-ישׂראלי. הנה לנו סיבה אובייקטיבית לאפליה ולשׂנאת חינם – גזענות.

אבל לא רק גזענות. כמעט כל מי שעל(ת)ה מאתיופיא ניצב/ת בפני אתגר נוסף, קשה לא פחות. המעבר מחברה אפריקאית, חלקה כפרית, לחיים בחברה מערבית מודרנית, קשה מן הסתם הרבה יותר ממה שאנו (שלא חווינו זאת) יכולים להעלות בדעתנו. כאן כבר לא מספיק לכבד את האדם העומד מולנו, צריך להבין אותו. אם לא נבין מה הם בדיוק הקשיים, והיכן הם מגבילים את חופש הפעולה, כיצד נדע איך לתקנם? לא לחינם מונה כרב ראשי אתיופי בבת-ים דוקא בן ליוצאי-אשכנז, דובר אמהרית ונשׂוי לעולה מאתיופיא.

וכאילו אין די בשתי הסיבות הללו, האובייקטיביות, יש גם בעיות הנגרמות בכוונה. מקורה של הקהילה האתיופית אינו ידוע באופן מוחלט, אבל יש רגליים לסברה שמדובר בצאצאיה של הקהילה היהודית במצרים עילית (סודאן של ימינו), שחיה לה באמצע האלף הראשון לפנה"ס בייב (אלפנטיני). מן הסתם נוספו להם עם השנים עוד יהודים ממצרים רבתי, ואולי אף פליטים שנמלטו מחרבן מקדש חוניו בעקבות "המרד הגדול" ומהקטסטרופא שנחתה על יהדות מצרים בעקבות "מרד התפוצות".

מבחינה יהודית, המייחד את כל מרכיבי הקהילה הללו היא העובדה שלא מדובר ביהודים רבניים. יהודי ייב הקדומים קיימו מקדש משלהם, וחיי האמונה וההלכה שלהם מזכירים יותר את ימי בית-ראשון מאשר את היהדות המאוחרת יותר. גם יהדות מצריים היתה צדוקית מעיקרה. אין פלא שהממסד הרבני החרדי בחר להסתופף מאחרי הדרישה שיהדות אתיופיא תעבור גיור לחומרא. לדידה של הרבנות, מי שאינו רבני – אינו יהודי.

מבלי להבין מצב מיוחד זה אין סיכוי להבין את התלאות שפקדו מאות משפחות בפתח-תקוה עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית. מוכר וידוע הסיפור על כך שמוסדות חרדיים אלו ואחרים סרבו לקלוט תלמידות/ים אתיופיות/ים בעיקר מטעמי גזענות. אבל ידועה הרבה פחות הסיבה לכך שהרבנות מתעקשת על לימודים במסגרות דתיות בכלל. כשהציע שׂר החינוך, גדעון סער, להפנות את התלמידות/ים למוסדות החינוך הממלכתי, נענה בשלילה "משיקולים הלכתיים". השיקולים ההלכתיים הללו נובעים מתחושת החירום שחש הממסד הרבני החרדי לנוכח יהדות עתיקה שאינה רבנית.

יוצא שהפתרון לבעיא כאובה זו הוא לא רק במסגרת המלחמה בגזענות והנסיון להקל על העלייה האתיופית את ההסתגלות לישׂראל המודרנית – שתיהן מטרות ראויות ומוצדקות. הפתרון הוא בהיכרות מעמיקה יותר עם המסורת היהודית-אתיופית, ובהבנת המצב המורכב שיצרה עלייה זו מבחינה הלכתית. ואם יש בכך כדי לקעקע את ההגמוניא של הרבנית-חרדית על היהדות בת-ימינו, עוד יתכן מצב בו מתוך רצון להיטיב עם קהילה אחת קטנה ניטיב עם הציבור כולו.

צילום: עופר עמרם

לפני חודש, כמעט הספקנו לשכוח, פרץ אלמוני למועדון "בר-נוער" בת"א-יפו, ורצח צעירה וצעיר: ליז טרובישי וניר כץ הי"ד. למרבה הצער (וההפתעה) הרוצח עדיין לא נתפס. הפרשיה כולה מאיימת להפוך לאחד מאותם אירועים מסתוריים, המשאירים פצעים וצלקות ואינם באים על פתרונם. אישית, אין לי ספק שמדובר כאן בפשע שׂנאה. אבל אפילו בדל של ראיה אין.

במוצאי שבת נערכה בת"א-יפו צעדה לציון ה-30 לרצח. פה ושם (למשל בפרופיל שלי בפייסבוק), נתקלתי בהרמת גבות: מה שוב הלהט"בים האלה? למה כולם מדברים עליהן/ם פתאום? ויותר מזה: האם בכך שאנחנו עוסקים שוב ושוב בלהט"ב איננו מסייעים לכלוא את הקהילה בגטו שלה, להגדיר אותה עוד יותר ממה שהיא מגודרת? האם לא עדיף לחנך נגד שׂנאת חינם באופן כללי, וזהו?

שאלות טובות. לפני שאנסה להשיב, צריך להודות במגבלות הדיון. הואיל ואינני הומו, לסבית, טרנס-ג'נדר או בי-סקסואל, כל שאני יכול להעלות בדעתי הוא מעדות שמיעה או קריאה. יש חוויות שצריך להתנסות בהן באופן אישי כדי להבין לעומק. אני מבין באופן שטחי בלבד. ובכל זאת:

איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ נמצאת תחת פסק-דין מוות של ספר-הספרים, רב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים?
איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ זוכה להסתה קבועה מצד נציגים ברשות המחוקקת, המשווים את עצם קיומה למחלה, ומאשימה אותה, למשל, באחריות לרעידות אדמה?
איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ מפחדת להזדהות אפילו בפני הורים או חברים?
אינני מקנא במי שנאלצ/ת לשׂאת עול כזה על כתפיו/ה – ועוד בגלל ההתעקשות על זכות אנושית בסיסית לאהוב כפי שרוצים לאהוב, ולחיות כפי שרוצות לחיות, מבלי להרע לזולת.

בראיון ל-ynet אמר אור שי, ממארגני הארוע וחבר שלי בפייסבוק:

מטרת ההפגנה היתה להשאיר על סדר היום הציבורי את נושא האלימות, ההומופוביה, והמאבק למען זכויות אדם בישראל ונגד איומים על המרחב הדמוקרטי. הגיעו מגוון רחב של אנשים, גם מהקהילה וגם מחוצה לה- כל מי שאכפת לו מצדק חברתי ושוויון. צעדנו ברחובות העיר וצעקנו לא נחזור לארון – אין דמוקרטיה בלי שוויון, ו-כולנו ביחד, בגאווה בלי פחד.

אלון לי גרין, גם הוא ממארגני הארוע, גם הוא חבר בפייסבוק, ובאופן כללי מחלוצי התארגנות העובדים בשנים האחרונות, הוסיף:

צריך להזכיר לציבור הישׂראלי שהמאבק הוא לא רק של הקהילה הגאה, אלא מאבק למען הדמוקרטיה הישׂראלית. הפשע התבצע במקרה הזה נגד הקהילה הגאה, אבל הוא חלק מאותם פשעים שמתרחשים נגד כל מיני מיעוטים וקבוצות שמוגדרות שונות. אנחנו באנו להגיד שדי, עד כאן, את הצמצום והפגיעה במרחב הדמוקרטי צריך לעצור.

ואני מסכים עם שניהם. אושיית יסוד של הדמוקרטיא היא הסובלנות כלפי אורח החיים של הזולת, כל עוד הוא אינו פוגע בך באופן אישי. גם במוצאי-שבת שמעתי במהדורת החדשות ברדיו על אזרח ארה"ב שבנה במסגרת תחביבו תותחים שונים ואסף אותם בביתו. תוך כדי משׂחק עם אחד מהם בחצר ביתו ירה בטעות פגז, שפגע באחד הבתים בשכונה. בנס לא נפגע איש. הנה לכם תחביב מזיק, שחברה דמוקרטית צריכה להגביל. אבל עם מי יחזור אותו אדם לביתו מהפאב השכונתי, ומה יעשׂו שם זה לזה ומאיזה כיוון – מה אכפת לי לכל הרוחות?

צילום: עופר עמרם

ובכן, עבור מי שסבור שהתורה מייצגת אמת מילולית אחת, שאין בלתה, יש לכאורה סיבה לטעון (כפי שעושׂים אי-אילו חברי כנסת שלא אעניק להם כאן פרסומת בחינם) שהומוסקסואליות אכן פוגעת בשאר החברה. כאן מתחברות השאלה היהודית והשאלה הדמוקרטית. מה עושׂים כאשר צו התורה עומד בניגוד לערכי הדמוקרטיא?

לכאורה יש כאן סתירה שאי-אפשר ליישב. אבל רק לכאורה. מאז הולדת היהדות נאלצו מנהיגיה לשנות את חוקי ההלכה בהתאם למציאות בשטח. כך הפסיקו לנקוט ב"עין תחת עין" ועברו לפסוק פיצוי כספי. כך בוטלו שמיטת חובות ואיסור הנשך. כך זכינו בספר תפילות במקום קרבנות בבית-המקדש. המבחן הגדול של היהדות בימינו הוא יכולתה להתאים את עצמה לחיים דמוקרטיים. אם תצליח, הרי שיש לה תקומה. אם לא, היא תצטמצם ותלך, עד שתחדל להתקיים.

והנה קם רוצח ושׂרטט את הקו בחול: שאלת ההומופוביא הפכה להיות אבן בוחן ליכולת היהדות להתחדש. מי יקום ויצא מארון הספרים היהודי ויאמר: אני דוס, ואין לי בעיא עם הומואים?

היום התפרסמה בווינט הכותרת הבאה: התא היהודי מתפורר: אנחנו על סף צמיחה שלילית. משׂרד ראש הממשלה, כך מסתבר, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, הכריז על מאבק חורמה כנגד ההתבוללות. לפי נתונים שנאספו בידי הגופים הללו למעלה ממחצית הדור הצעיר של העם היהודי בתפוצות מתחתן מחוץ לתא היהודי. תופעה זו של נישׂואי תערובת היא "סכנה לאומית אסטרטגית", והציבור מוזמן להרתם למאבק להפיכת המגמה. ידיעה זו גדושה כל כך באירוניא, בציניות, באיוולת, ובשאר מרעין בישין, שקשה מאד להקיפה מכל עבר. אבל להתחיל במצוה אפשר –

ראשית, מי הוא אותו לאום שהאסטרטגיא שלו עומדת בסכנה? ידוע שעמנו, בשל ההיסטוריא הארוכה והייחודית שלו, מציב אתגר קשה בפני ההגדרות המקובלות. ההתלבטות אם היהדות היא דת או שהיהודים הם עם ידועה ושחוקה, גם אם לא נמצא לה עדיין פתרון הולם. דוקא המילה "לאום" אינה נקשרת בדרך כלל עם היהדות. אז מי כן?

אם לשפוט לפי החוצפה הצינית של יוזמה זו, כנראה שהלאום ישׂראלי. מי שׂם את ממשלת ישׂראל להתערב בחיי האהבה והדת של צעירות וצעירים ברחבי העולם? ומדוע הבחירה של אותו דור מהווה איום אסטרטגי? האם משום שיהדות בעולם נחוצה לישׂראל ביחסי החוץ שלה? כלום רואה ממשלת ישׂראל את צעירי התפוצות היהודים כחיילים בכח במקרה חירום? או אולי כנשק יום הדין במירוץ הדמוגרפי כאן בארץ? האם בדק אותו מחקר שערכו הממשלה והסוכנות אם אותן צעירות וצעירים מוכנים למשכן את חירותם לאהוב כדי לקדם את השיקולים האסטרטגיים של מדינת ישׂראל?

ואיך ירתם הציבור למפעל נשׂגב זה? "באמצעות מסירת פרטי יהודים מחו"ל לידי אנשי "מסע" (הגוף שיקבל את התקציב כדי לגרום לכל זה לקרות) במטרה להביאם לביקור בארץ". מילא הפגיעה בפרטיות ("דודה שלי, חברה שלה, הבן שלה הולך להתחתן עם גויה, שלא נדע; לחזור אלי בפרטי), מילא התקציב שיופנה לכך ("למעלה מ-600,000 דולר" – כמה בדיוק למעלה? ולידי מי בדיוק?), אבל האם אין דרך אחרת ליהדות להלחם על בניה ובנותיה, חוץ מאשר לרתום את נאמנותם/ן למדינת ישׂראל?

ומציניות מחוצפת לאירוניא שבאי-הבנה. הרי רוב מניינה ובניינה חיה היהדות מחוץ-לארץ. יתר על כן, היהדות אפילו נוסדה בחוץ-לארץ. לידתה של היהדות מתוך חורבן בית ראשון וגלות בבל. לידתה של היהדות הרבנית מתוך חורבן בית שני והגלות ליבנה, ומשם לגליל, ומשם לארבע כנפות הארץ. כשהשתלט התלמוד הבבלי על עולם ההלכה והלימוד וגזר שכחה על הנביאים והכתובים, נחתמה הגלות. מכאן ואילך הפכה הארץ לפינה שולית עבור היהדות, לנוסטלגיא. כזה היה המצב עד שנכנסה הציונות לתמונה.

ומה חושבת יהדות התפוצות על מדינת ישׂראל? בחוגים נרחבים היא מעוררת אהדה ושאר רגשות חמים. אך לא אהדה גדולה מספיק כדי שתמיר את מקום מושבה באדמת ארץ הקודש. חוק השבות על כנו עומד, ואחרוני המחסומים בפני יהודים המבקשים לעלות ארצה כבר הוסרו, פחות או יותר. כל יהודי שאינו מתבולל, אך גם אינו עולה ארצה, הרי הוא מצביע ברגליים. בעד היהדות, נגד ישׂראל. לפחות בינתיים.

אם רוצה מדינת ישׂראל להגשים את תום את החזון הציוני ההיסטורי, הרי שעליה לתקן את עצמה במידה כזו שתהפוך יעד קורץ לעלייה; גם עבור מי שכיום גר במפותחות שבארצות. במקרה כזה יהיו כל היהודים גם ישׂראלים, ובא לציון גואל. אם רוצה היהדות להפוך לאבן שואבת עבור המון המתבוללות/ים, תמצא לה מנכש עשׂבים יסודי, שיתאים אותה לדרישות הזמן והמקום. אבל אין לה, למדינה, שום סיבה ושום צידוק לקחת את מקומה של הדת, ולהיפך.

בדצמבר 1953 כתב ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל, המייסד והעורך הראשון של עיתון "מעריב", אחרית דבר לספרו של אפרים קישון, אלף גדיא וגדיא. הנה מקצת הדברים, בגוף שני, אישי וישיר:

אילו לפחות היתה לך השקפת עולם!
למה לא טרחת להשׂיג לך?
הולכים לחנות הספרים, קונים חוברת במחיר עממי, או, לכל היותר, תרגום של ספר תיאורטי מלפני המבול, – ויודעים את התשובה לכל השאלות עוד בטרם תתעוררנה. לא צריך עוד להסתכל בשום בעיה לגופה, מבינים את הכל בחושך ובעל-פה. ומכירים את כל האנשים בארץ ובעולם ואת מעשׂיהם, יודעים בדיוק מי צודק תמיד ומי לעולם לא, מי אומר רק את האמת ומי משקר לנצח, מי משלם מסים ומי גונב, – פטורים מלחשוב. (וכי למה הארץ מלאה חכמים? – רק בגלל זה…)
    
אך באין אינטליגנציה מספקת להשקפת-עולם מכוונת נגד חלק העם היהודי, [קרליבך נזף בקישון קודם לכן על אי-מפלגתיותו] – אילו היית לפחות אנטישמי!
זה מוצא של כבוד. אם אתה מסרב בעקשנות כזאת לשׂנוא מפלגה מסויימת (מטעמי שיכון, – ואנחנו מכבדים כל רגש דתי) כי אז, בבקשה, לשׂנוא את כל העם הזה, ללא הבדל גזע וצבע שׂערות.
     זה מותר. על זה יאמרו אצלנו שאתה "מוצלח מאד". אב מצליח אצלנו הוא זה שבנו מצליח לבעוט בו. הגס את לבך על האומה הזאת כולה, על מדינתה ותקוותה וחלומה ולבטיה וממשלתה וכל אישיה וכל מעשׂיהם. הסבר לנו יום-יום שאנו קרבנות אומללים של עצמנו, – ונלקק את אצבעותינו. לעג לנו. רשים אנו כולנו לעג לרש!
     
אין לך דבר פופולארי מזה. יהודים אוהבים כשאין אוהבים אותם. וסודו של דבר היא, שהם עצמם אינם אוהבים יהודים (פרט ליוצא מן הכלל האחד, היהודי המהוגן היחיד בעולם: הוד מעלתו – האני). בכל יהודי טמון אנטישמי-חובב (והוא חושב, כי לו מותר… ואינו מבין, כי לאחרים מותר, אם הם מרגישים כך, אבל לו אסור, כי זה חורבן האומה). ואנטישמיות "אידאולוגית" תוקפנית (ומותרת) עוד יותר חזקה טמונה בכל ציוני, שהרי הוא מנסה להפוך את שלילתו את פני העם היהודי לידי מעשׂה ריפורמי גדול…

אנחנו חיים כאן בארץ היחידה בעולם, שבה יהודי יכול להיות גוי. אם זה טוב או רע, – ענין לחוד. על-כל-פנים זאת היא הציונות: צורת ההתבוללות היהודית הקיצונית והעקבית ביותר האפשרית בכלל.

כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. יְבָמָהּ יָבֹא עליה, ולקחה לו לאשה, וְיִבְּמָהּ. והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישׂראל. ואם לא יחפץ האיש לקחת את יְבִמְתּוֹ, ועלתה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אל הזקנים, ואמרה: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל, לא אָבָה יַבְּמִי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו; ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתהּ. ונגשה יְבִמְתּוֹ אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו. וענתה ואמרה: ככה יֵעָשֶׂה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישׂראל: בית חלוץ הנעל  (דברים כה ה-י)

תמונות: דה קאנטרי

בשבוע שעבר, כאילו לפי התחשבות מראש בתזמון פרשת השבוע, חזר טקס החליצה לכותרות. אלמנה צעירה שעברה טקס חליצה (שהסתבך, ככל הנראה) פנתה לתכנית "שומר מסך" של אמנון לוי בערוץ 10, כדי לחשׂוף את שעבר עליה. ברגע האחרון התחרטה, ופנתה לבית-המשפט על מנת שימנע את שידור התכנית. השידור אכן עוכב, וערעור לערכאה גבוהה יותר כבר בדרך (דיווח ב-ynet).

במהלך התחקיר הגיע הצוות של אמנון לוי לסרטון וידאו שהכה גלים בקיץ לפני שנתיים, בו תועד טקס חליצה שנערך בבית-דינו של הרב מרדכי גרוס בבני-ברק. את הסרטון עצמו לא הצלחתי לאתר ברשת (כנראה שהורד בינתיים, וטוב שכך). רשמים מהארוע (שערך כ-70 דקות) ניתן להפיק מכתבתה של תמר רותם ומן מהתמונות משׂמאל, הלקוחות ממנה. דיון ארוך מתוך האתר "בחדרי חרדים", כולל מגוון דעות ומגוון תמונות נוספות מהארוע, אפשר למצוא כאן (ותודה לאלעד על הקישור).

כמה וכמה טעמים לפגם יש בארוע שלפנינו. ראש וראשון בינם, לטעמי לפחות, הוא העובדה שפרטיותם של המשתתפים – שחוו זה עתה היא אבדן בעל, הוא אבדן אח – נפגעה באורח אנוש. לכאורה, נועד הפרסום כדי לתת פומבי למצווה וללמד כיצד לבצעה. אך כפי שטען רב אלמוני בפני הכתב עידן יוסף (מחלקה ראשונה, כאן), אילו רצו ללמד ולהורות, די היה בסרט עם שׂחקנים. יתר על כן, כשכבר נערך טקס זה, נהוג לערכו בפני מניין ובצנעה. כאן זומן קהל גדול. את הפרצופים המשועשעים בקהל ניתן לראות בתמונה התחתונה.

אלא שבעיני יש טעם לפגם גדול בהרבה, והוא פגם בטעמא דקרא. אם נחזור לפסוקי המקרא לעיל, ברור שלפחות לדעת כותבם מטרת המצוה היא להמשיך את זכרו של האח המת. אך לא זאת בלבד. האלמנה, אף היא, נתפסת כמי שנפגעת מסירובו של היבם לקחת אותה לאשה. הדבר עולה ראשית מכך שהמקרא מייחס לאלמנה את היוזמה לעניין כולו. ללא רצון האלמנה ויוזמתה, לא ישמעו הזקנים על העניין כלל. היא היא שמביאה את התיק בפניהם, והיא המתעקשת על הבחירה בין יבום לחליצה. יתר על כן, הטקס עצמו, וביחוד היריקה, מעיד על הבוז שרוחשת האלמנה לאחי-בעלה המנוח. היא, כך הכתוב, מעוניינת להנשׂא לו.

נקודה חשובה שיש לזכור, לפני שנמשיך בפירוש, היא שהמקרא נכתב מנקודת מבט גברית לגמרי. מי שקרא/ה אי-פעם בתורה, בנביאים או בכתובים, לא זקוק/ה להסבר ולהצדקה לאמירה זו. יתכן, אפוא, שהרצון המיוחס לאלמנה לא משקף, ולא שיקף מעולם, אלא מאוויים גבריים.

אך גם אם שיקף, ואף משקף בימינו, ברור שטעמה של המצווה, לצד המשך קיום שמו של המנוח, היא גם שמירה על זכויות האלמנה. התמונות שהתפרסמו מהטקס בבית-דינו של הרב גרוס, והתיאורים הנלווים אליהן, מעידים מבחינה זו לא רק על התעלמות מטעם המצוה, אלא על חילול שם שמים ממש.

כיצד, אפוא, עלינו להמשיך? במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, צורך השעה הוא לבחון מחדש את ההלכות שאנו מתירים להן מקום בחיינו. לאזניהם/ן של יהודים/ות תורניים/ות יכולה הצהרה כזו להשמע מהפכנית, אפילו שערורייתית, אך לא כן היא. בפרשת השבוע נזכרת הלכה נוספת, לפיה יכול לתבוע כל חתן או בעל, בכל רגע נתון, לראות את מצעי-המיטה בהם עשׂו שימוש הוא ואשתו בליל-כלולותיהם. אם לא ימצא על המצעים כתם דם, על הקהילה להוציא את האשה להורג בסקילה. אם ימצא הכתם, הרי שתשלל הזכות מהבעל לגרש את אשתו עד תום ימיהם (כב יג-כא). האם מעוניין מניינו ובניינו של הציבור התורני לקיים נוהג זה בימינו?

הפסוק הבא (כב כב) עוסק במקרה פשוט וברור בהרבה: כי יִמָּצֵא איש שֹׁכֵב עם אשה בְעֻלַת-בעל, ומתו גם שניהם – האיש השכב עם האישה. ובערת הרע מישׂראל. לפי השמועות המתגנבות מדי פעם לעולם החיצון, בגידות וניאופין (ואפילו חילופי-זוגות, שו"ש השי"ויצ) דוקא מתרחשות מדי פעם בקרב הציבור התורני. האם מוכן ציבור זה להחיל עונש מוות גורף במקרים כאלה?

ועוד דוגמא, שאני עושׂה בה שימוש נרחב, אלא שהפעם היא מופיע בפרשת השבוע:

לא תשיך לאחיך נֶשֶׁךְ כסף, נשך אֹכֶל, נשך כל דבר אשר יִשָּׁךְ. לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך. למען יברכך יהוה אלהיך בכל משלח ידך, על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה.

בתרגום לעברית קלה: אסור להלוות בריבית ל"אחיך" – למי ששייך לקהילה או למסגרת המדינית. מצוה זו חשובה במיוחד, שכן היא מהווה תנאי לברכת יהוה בארץ-ישׂראל. איסור זה, שהחזיק מאז ימי התורה ועד שלהי ימי-הביניים, בוטל למעשׂה באמצעות "היתר עסקא". גם עם השיבה לארץ לא הוחזר על כנו. מסתבר שכשממש רוצים, אפשר להוציא הלכה מן המחזור. צריך רק לרצות.

וגם אומץ צריך. החמרה בהלכה היא הדבר הפשוט בעולם. כל רב בן-יומו יכול לגבב חומרות ולהקשות הלכות. כדי להקל, לעומת זאת, צריך להיות תלמיד חכם כביר ובעל אומץ רב, שכן ברור מאליו שכל הקלה תגרור קיתונות של ביקורת. מי יתן ויקום לנו דור חדש של מחדשי/ות הלכה, חלוץ לפני המחנה, שיחלץ אותנו מחומרות של אלפיים שנות גלות.

את הצידוק  לביטול מנהג החליצה אינני יכול להציע כאן, מפאת חוסר בקיאותי בנושׂא. לפיכך אשאיר את המהלך ההלכתי לגדולים/ות ממני. אבל חלופה אני יכול להציע. ראינו כי האלמנה היא יוזמת המהלך, ועל עניינה באה התורה להגן. אבל לא רק על עניינה. בפני הזקנים היא אומרת: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל.

ידוע לכל שיש זוגות רבים המתקשים, לא עלינו, להרות ולהביא צאצאים לעולם. למרבה השׂמחה, הקידמה פותחת בפנינו אפשרויות שונות להתגבר על מכשולים טבעיים, הפריות מלאכותיות וכיו"ב. אלא מה? הליכים רפואיים אלה, יעילים ככל שהם, עולים כסף רב. לפיכך, אפשרי שבמקום חליצה או יבום יתרמו האלמנה והאח השכול סכום כסף כלשהו, כמיטב יכלתם, לטובת זוג נזקק וחשׂוך-ילדים, על מנת לסייע בתשלומים הכרוכים בהפריה מלאכותית. בתמורה יוכל להקרא אחד הצאצאים על-שם האח המת, והנה קם לו שם בישׂראל.

בשבוע שעבר התפרסם במדור חברה ב-NRG טור של קובי אריאלי, תחת הכותרת "עמוק בארון הספרים היהודי". תמצית המאמר היא שהקהילה הגאה בחרה לה את האויב הלא-נכון. לא החרדים, שבעצם אינם מבינים דבר בהומוסקסואליות, ונעולים עדיין על השבת. דוקא החילוניים, הקרובים יותר ללהט"בים ואמורים להזדהות אתם, ובכל זאת הומופובים למפרע – הם האויב האמיתי.

ילבינו כשלג

טיעון נוסף, אותו מביא אריאלי בשׂיא דבריו, נוגע לח"כ נסים זאב. ח"כ זאב מתואר בתור  הח"כ החרדי השולי ביותר, הבלתי חשוב ביותר, זה שכולם קצת מתביישים בו ולא ממש מבינים מה הוא עושה שם. אמירה מעניינת כשלעצמה. אבל לא נכונה כלל העובדה שהוא הפוליטיקאי החרדי היחיד שמזוהה כנושא דגל המאבק בהומואים.

הנה, למשל, דבריו של אלי ישי, דמות שאינה שולית כלל וכלל:  הקרנת הסרט יוסי וג'אגר היא הטלת רפש וטומאה בילדי ישראל, וגם – הומואים ולסביות הם אנשים חולים. לא כל-כך נעים. הרב דוד בצרי מצטרף לאבחנה הרפואית לעיל. שלמה בניזרי, מצדו, מאשים את ההומואים באחריות לרעידות האדמה בארץ. (מראי מקום לכל אלה).

דוקא עניין רעידת האדמה מעלה שאלות מעניינות. ראשית, האם אנחנו שׂבעי/ות-רצון באופן יחסי מהמצב הסייסמי. כלומר, הרבה צרות יש לנו כאן, מכל מיני סוגים וצורות, אבל רעידת אדמה גדולה כבר מזמן לא היתה. בהתחשב במיקומה של ארץ-ישׂראל על השבר הסורי-אפריקני, אין מנוס מהמסקנה שעומדת לנו זכותם של ההומואים בעניין הזה.

למי תודה?

מה שמחזיר אותי לרעש הגדול האחרון ממנו סבל "הישוב". בשבת כד בטבת, יום השנה החדשה 1837, זעזע רעש גדול את צפת. האבדן בנפש עלה לכדי 2000. הקהילה נחרבה כמעט עד היסוד, ושׂרידיה התפזרו ברובם. אחרים, שלא היו בשטח כשהכה בו חרון האל, נהרו לאחר מכן אל העיר, כרואים באסון סימן ברור לחבלי משיח. כנראה שאיש לא עמד על המשמר באותן שנים.

ולסיום, האויב הישיר, החמור והאמיתי של הקהילה: החילונים. אלה שמצויים בסצנה, שערים לה, שעסוקים בה ובכל זאת משמרים את דעותיהם הנלוזות, את השמרנות הקנאית שלהם ואת ההומופוביה המודחקת שלהם. לטענה כזו אין לי אלא להציג שוב ושוב את אותה השאלה: מה תפקידם של הפסוקים הנפסדים ביצירתה ובהמשכה של אותה שמרנות קנאית. כל מי שמשמר קנאות, שׂנאה והסתה לרצח, הרי הוא אויב השלום. דע את אויבך.

אל תאמר בלבבך בַּהֲדֹף יהוה אלהיך אֹתם מלפניך לאמר: "בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת". וברשעת הגוים האלה יהוה מורישם מפניך. לא בצדקתך וביֹשֶר לבבך אתה בא לרשת את ארצם […] וידעת כי לא בצדקתך יהוה אלהיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתהּ, כי עם קשה עֹרֶף אתה (דברים ט ד-ו).

צילום: AFP / Ynet

בתחילת השבוע בוצע פיגוע טרור, או אולי סתם רצח נתעב, במרכז של הקהילה הגאה בת"א-יפו. ההלם בעקבות הארוע גרר תגובה שלי, שאינני גאה בה כלל – ללא שום ראיה רצינית הזדרזתי להסיק שהרוצח מגיע מתוך החברה החרדית. מספר אנשים, העירו את תשׂומת לבי לכך שאני מפזר האשמות שווא ללא ראיה. צודקים. מודה, עוזב ומבקש סליחה.

וגם רוצה להסביר, למרות שלכאורה די ברור, מאין נובעת הטעות. ברור שהגורם המיידי לחשד היה תיאור המתנקש כלבוש שחורים. אלא שכמו שהעירו לא מעט בימים האחרונים, הרבה אנשים לובשים שחור. גם לי היתה תקופה כזו בצעירותי (הרבה אנשים טענו זאת לעצמם בצעירותם; יש פה משהו). מדוע מייד הסקתי אני, והסיקו רבים אחרים, שמדוברים במתנקש חרדי דוקא?

על פני השטח, בגלל גל האלימות העכור השוטף את הקהילה החרדית בירושלם מחד, ובגלל העימות המתמשך בין החרדים לקהילה הגאה מאידך. זה כמה שנים שאישים בולטים בציבור החרדי (ודוקא בש"ס, משום מה) משמיעים התבטאויות מצמררות ביחס להומוסקסואלים, אפילו במשכן הכנסת. מקום של כבוד בין מנבלי הפה שמור לח"כ נסים זאב (כתבו לו, ספרו לו מה דעתכן/ם), אך הוא אינו היחיד. בין הפנינים (ראו תיעוד כאן) ניתן למצוא ביטויים כגון "הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה", "לטפל בהומואים כמו בשפעת עופות", "רעידות האדמה בארץ – בגלל ההומואים", "ההומואים מבצעים השמדה עצמית של החברה הישראלית", ו"לבער הזוהמה הזו מקרבנו".

חלק מהביטויים הללו שמעתי בזמן אמת. לכולם התייחסתי בזלזול, בבחינת "למה כבר אפשר לצפות מהפרימיטיבים האלה?". גם כאן טעיתי. על כל אחת מההתבטאויות הללו היה צריך להרעיש עולמות. אין טעם להכנס עכשיו לדיונים על הסתה, על דה-לגיטימציא, על שלילת האנושיות. מספיק לדמיין כיצד היינו מגיבים כולנו אם במקום "הומואים" היה נאמר "יהודים", ואם במקום בישׂראל היו הדברים נאמרים במדינה כלשהי באירופא.

אבל זה רק על פני השטח. לאור ארועי הימים האחרונים, נגלו לי לראשונה באור חדש שניים מהפסוקים המזוויעים ביותר בתורה כולה: ויקרא יח כב, ויקרא כ יג. שני פסוקים שיש בהם קריאה ברורה לרצח הומואים. ממש כך. או אולי לא. בדיון בתגובות לטור על הומופוביות בספורט, שפורסם לרגל הרצח, נקלעתי לויכוח סוער על משמעותם של הפסוקים הללו (אני מופיע שם כד"ר א., מתגובה 50 ואילך). בן-שׂיחי, שהעיד על עצמו כדתי בעל כיפה סרוגה, טען בכל תוקף שאין בפסוקים ולו קצה קצהו של היתר לרצח הומואים. לא. הנוהל הנכון הוא להעמיד הומואים לדין בפני סנהדרין, שרק לה יש זכות להוציאם להורג. סנהדריות, כך טען, נטו שלא להוציא גזר-דין מוות. איזה מזל להומואים. מאידך, את עצם רצונו של אלהים להכרית הומואים באופן כללי לא הכחיש בן-שׂיחי כלל ועיקר. השאלה עליה התווכח אתי לא היתה "האם צריך להרוג הומואים?", אלא "באילו תנאים?".

וכאן הזוועה. אנשים מוסריים, המביעים זעזוע ממעשׂה רצח כזה ומגנים אותו בגלוי (כך בן-שׂיחי שם), מרכינים ראש בפני פסוקים שנכתבו לפני מי-יודע-כמה שנים, ומקבלים את ההסתה הזו לרצח כאמת מדאורייתא. בתנאים כאלה, אין מה לתמוה על התבטאויות כמו אלה שהבאתי לעיל (ביידיש זה נשמע יותר טוב). מה קצר המרחק בין הסתה למעשׂה, ומה דל כוחם של נימוקים מפולפלים על "כרת" ו"סנהדרין" בעולם האמיתי, יעיד יגאל עמיר. לשׂנאת הומואים יש גב רחב ומוצק, בכנסת ישׂראל ובתורתו.

ומפה לשם אני שומע בימים האחרונים ביטויים מחריפים והולכים. כאן דיבור על "אינתיפאדה להטבית". שם ציפיה למלחמת אחרים – "שתבוא כבר". ואני חרד. מאד. ובפזיזותי אולי אפילו תרמתי משהו להחמרת המצב.

בצר לי אני חוזר לפרשת השבוע. כל אחד חושב שהוא צודק. ודאי מי שמאמין שדבר אלהים חיים בידו, והפירוש בו הוא אוחז, דוקא הוא, אמת ונכון ויציב. בשם הצדק והאמת קל מאד לצאת למלחמה. אבל קשה מאד להחלץ ממנה. קשה להקשיב לאחרים כשצודקים כל הזמן. קשה להתגמש מתוך קשיון עורף. קשה, אבל חייבים לנסות.

אחת ההסתעפויות של פרשת נוגה-דרורי-ביטון, שהעסיקה אותי כל כך בשבועיים האחרונים, נוגעת לביטול גיורה של נוגה. בהקשר לתיק הנדון, הוליד ביטול הגיור אירוניא חריפה: מצד אחד החליט השופט דרורי שלא להרשיע את איתמר ביטון משום שארוע הדריסה הפך (בעיניו) לרגע מכונן בתהליך קליטתה של נוגה בחברה הישׂראלית. מצד שני קם בית-דין רבני, ביטל את גיורה ושלל את יהדותה, שהיא כשלעצמה אבן יסוד בזהותה הישׂראלית.

יהדות אתיופיא הועלתה לארץ מעצם הגדרתה כיהודית. הדיון הנערך כעת בגורל הפליטים המסתננים כעת למדינה מוכיח כאלף עדים את שאינו דורש הוכחה בעצם – שמדינת ישׂראל אינה מעוניינת לקלוט פליטים מאפריקא סתם כך. היא מוכנה לכך רק בתנאי שהם יהודים. אז אם יהודים, מדוע לגייר? אם כבר גויירו בכל מקרה, מדוע לבטל?

כשנשאל מדוע בוטל גיורה של נוגה, השיב הר' אלי בן דהן, מנכ"ל בתי-הדין הרבניים שהיא "לא גוירה על ידי בתי הדין הרבניים וכי בכל מקרה צריך לפנות לרב חיים דרוקמן, שאחראי על הנושׂא". כלומר, אין כאן עניין מיוחד בנוגה, ואף לא בשאר הציבור שגיורו בוטל פתע-פתאום. יש כאן סכסוך פנימי בתוך היהדות האורתודוכסית בשאלה "למי יש סמכות לגייר?". סכסוך זה, הגורם עוול נורא לציבור העולים – מחבר העמים ומאתיופיא כאחת – אינו נסב על עקרונות התורה וההלכה, אלא על שאלות ארציות יותר, של יוקרה, כח וכסף.

ומדוע אני מרשה לעצמי לקבוע שענייני תורה והלכה אין כאן? בגלל מראי המקום הבאים. הראשון, מן הרמב"ם (משה דרורי, לתשׂומת לבך), הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז:

גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות, הרי הוא כישׂראל מומר, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו. מאחר שטבל, נעשׂה כישׂראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף-על-פי שנגלה סודן.

וגם שולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף יב:
כשיבא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שׂררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישׂראל. ואם לא נמצאת להם עילה, מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשׂייתה על עמי הארצות, כדי שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותם שחזרו מאהבה, מקבלים אותם. ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שׂכר המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר. הואיל ומל וטבל, יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישׂראל, מומר שקדושיו קדושין.

יוצא שמתוך המאבק נגד בית-דינו של כב' הרב דרוקמן מפרים בתי-הדין החרדיים הלכה פסוקה וברורה משל הרמב"ם ומשולחן ערוך. תוך כדי מאבק זה, שאין לו קשר לתורה ולהלכה, חידשו בתי-הדין חידוש מרעיש ומרחיק לכת. בלועזית קוראים למהלך כזה "רפורמה". יוצא שהחרדים הם הרפורמים החדשים. גיור רפורמי לא תופס בארץ, נכון?

את עיקרי הדברים מהדיון היום בעליון בתיק מדינת ישׂראל נגד איתמר ביטון (רשמית, בינתיים, "פלוני") תוכלו למצוא בקלות בדיווחים הבאים. וכאן קישור לפרוטוקול הרשמי. אני אסתפק, לפיכך, ברשמים אישיים.

ההפגנה איבדה כל סיכוי כשהדיון נדחה, עוד אתמול, מ-9 בבוקר ל-11:30. אף אחד לא ידע בדיוק מתי להגיע, ולהיכן. יהיה הוגן לאמר שבשטח לא הורגשה שום נוכחות. רק כשהגעתי לאולם עצמו ראיתי שהתאספו בו כ-100 איש ואישה שבאו לשמוע את שופטי העליון דנים בתיק. לא כולל עיתונאים/ות.

בדיון עצמו התרשמתי מאד מהרוגז של כבוד השופט אדמונד לוי. אמנם, הוא שמר על לשון נקיה ומכובדת לאורך כל הדיון, כמתחייב מהמעמד והאכסניא. אבל היה ניכר בו שהוא זועם מאד. האמירה שלו שעלתה לכותרות באתרי החדשות היא: יש פה אירוע קשה ביותר והכלל הוא שאדם שמוכחת אשמתו מורשע בדין. קראתי את ההחלטה ושבתי וקראתי את ההחלטה ולא הבנתי איך לא מורשע אדם כזה. זה לא מתקבל על הדעת.
מה שלא תקראו באתרי החדשות היא שהשופט, בדרכו היבשושית והמכובדת , צעק את הדברים בכעס.

עם זאת, דומני שברגע מסויים כמעט נסדק שריון המכובדות היבשושית. במהלך הדיון מצא עצמו עו"ד קניג, פרקליטו של איתמר ביטון, נלחץ ומתפתל. בהתחשב בנתוני התיק, הדבר לא מפתיע, כמובן. פה ושם קולו נשבר, ולדעת אחד הצופים שישב בשורה לפני אפילו נשמע כמי שמתאפק שלא לפרוץ בבכי. ואז הגיעה הנקודה הבאה בדיון:

עו"ד קניג: […] אני לא אעמוד ואבזבז את הזמן כדי להקריא את כל עיקרי הטיעון שלי אבל כל הדברים האלה חוזרים על עצמם בהחלטת בית המשפט הנכבד חזור ושנן. מפנה לעמוד 5 למעלה: "זאת מעידה חד פעמית שהיתה לי, יום שחור מבחינתי". גם לו קשה עם מה שהיה שם אותו יום, זה אירוע חד פעמי בחייו ולכן בית המשפט הנכבד החליט –
כבוד השופט א' א' לוי: זה אירוע חריג בחיי, מעולם לא שמעתי על זה עד היום. כשאדם מבקש לצאת מהחניון ואומרים לו תשלם הוא מעלה את השומר על מכסה המנוע.

מצבו האומלל של הפרקליט מצד אחד, ומצד שני האירוניא הגלומה ב"ארוע חד-פעמי" לנוכח הקתרזיס של משה דרורי והרגע המכונן לכאורה בחייה של נוגה, לא השאירו ברירה. הקהל החל לצחקק. כ' השופט לוי לא היסס לרגע, ונזף בחומרה: זה ארוע חמור ביותר, לא משהו לצחוק עליו (לשוא תחפשׂו בפרוטוקול; לא מעט נאמר ולא נרשם). ואני בטוח לגמרי שלולי הנזיפה החמורה ששלף משרוולו היה גם השופט פורץ בצחוק.

אבל היו גם עניינים רציניים. למשל, התברר שהשמועות על עברו הפלילי של איתמר ביטון, שהסתובבו ברשת זה זמן מה, נכונות. ב-18.8.05, חודשים ספורים לפני ארוע הדריסה, ניסה להסתלק עם עגלה מלאה מוצרים מהמרכול, בלי לשלם. נשמע מוכר. התיק הגיע לבית-משפט, ובסופו של דבר הסתיים בעבודות שירות, וללא הרשעה. נשמע מוכר גם כן. כמו כן התברר שעל אף שרשיון הנהיגה של מר ביטון נשלל לאחר הדריסה, הוא המשיך לנהוג על אף הפסילה. מנין לנו זאת? משום שלפני כמה שבועות קיבל דו"ח על נהיגה ללא חגורת בטיחות. על עדות השקר שהעיד בחקירת המשטרה כבר דובר רבות. מכל אלה מצטייר אדם חסר כבוד לחיי אדם ולחוק. דוגמא ומופת למי שנרצה לראות כדיין בבית-דין.

נקודה נוספת, ומרכזית ביותר בסיפור, קשורה בסליחה. כזכור, סליחתה של נוגה לאיתמר ביטון בדיון המקורי – רגע מכונן בחייה לפי פסה"ד של משה דרורי – שׂחקה תפקיד מרכזי בהחלטה שלא להרשיע את הנאשם. במהלך הדיון בקשה שוב להשמיע דברים. עו"ד קניג, נאמן למרשו, הגיב כהאי לישנא: למתלוננת היה את יומה בבית המשפט. כנראה שעתה, כשהיא כבר מעורה לחלוטין בחברה הישׂראלית בזכות הכבוד שהעניק לה השופט דרורי, אין צורך לשמוע את קולה עוד.

בהמשך דבריו הביע עו"ד קניג תרעומת על כך שהפרקליטות שליוו את נוגה היום לבית המשפט (אם הבנתי נכון, מטעם עמותת טבקה), לא הצטרפו לתיק מלכתחילה, אלא רק משהפך לנחלת הציבור: עורכות דינה לא הכירו אותה לפני ההחלטה של בימ"ש קמא, בוודאות אף אחת לא התייצבה. המתלוננת והפרקליטה התייצבו, היום לאחר ההד התקשורתי כולן מצטרפות. הטיעון אינו ריק מתוכן. לא פעם ולא פעמיים נשמעה הטענה שרבים מדי מנסים לתפוס טרמפ על המקרה כדי לקדם אינטרסים פרטיים.

תשובה הולמת לטעמי נתנה כבוד השופטת ארבל: יכול להיות שאם הייתה מיוצגת לא הייתה מקבלת את הסליחה. תשובה זו נוגעת בעניין שכבר נרמז עליו ואף דובר בו, וכנראה שעוד ירמז ועוד ידובר: מה היה חלקו של השופט דרורי בטקס הסליחה? האם הפעיל לחץ על נוגה בכח סמכותו? היום, כשעמדה סוף סוף לאמר את דברה, אמרה (לא מופיע בפרוטוקול, רישום שלי):

הוא ביקש ממני סליחה בבית-המשפט. סלחתי לו, סליחה אמיתית. הבקשה שלו לא היתה אמיתית, וזה הכי כואב לי. […] הוא פגע בי. אני נפגעתי. ולא הייתי צריכה לסלוח לו. אני הבנתי הרבה דברים.

*** *** ***

שתי הערות לסיום:

(א) לשׂמחתי, למדתי היום את שמה של נוגה (שעד כה היתה בגדר עובדת בשב"כ). אמנם, שם משפחתה התפרסם באתרי החדשות. ובכל זאת, לטענת פרקליטתה היא מעדיפה להקרא בשמה הפרטי בלבד, והחלטתי לכבד בקשה זו. מסיבה זו לא העליתי גם תמונתה.

(ב) לצערי, גברה גם עלי רוח המכובדות היבשושית, ונמנעתי מלמחוא כפיים לאחר שסיימה את דבריה. לו יכלתי לחזור שוב, הייתי מוחא בקול. (ותודה לאוּרי יורמן).

*** *** ***

וזה מה שיש לאמיתי סנדי לאמר בנושׂא. הרבה פחות יבשושי ממני, מבטיח.

בתגובות לטור על הנבלים ברשות התורה התגלתה מידה טובה. שניים מן המגיבים, איתי כוחיי וטל ירון, התעקשו ללמד סנגוריא במקרה בו אני נקטתי צד באופן חד-משמעי ותקיף. מסתבר שזכו שניהם לקיים את דבר יהושע בן-פרחיה: והוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א ו). עוד יותר מזה זכו לקיים את דברי ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן רפב):

דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה

אז כבוד השופט משה דרורי ודאי אינו רשע גמור כמובן. אפילו אני יכול לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו. לפיכך:

מי שרוצה יכול להאמין שכבוד השופט המחוזי לא הושפע ממעמדו הרם של אבי-הנאשם, ואף לא מסמכותם של הרב הספרדי הראשי ושל יו"ר ש"ס, שכתבו מכתבי המלצה על הנאשם. כדי לכסות לגמרי את כל הבסיסים, אני גם מקוה שהשניים דוקא מכירים היטב את הבחור איתמר ביטון, ולא רק את אביו, כפי שנרמז פה ושם.
אפשר להוסיף ולהאמין שאותו פן בפסיקתו של משה דרורי שאני מפרש כגזעני, הוא לחלוטין ולגמרי מהזן אוהב-האדם. הוא מתובל מן הסתם בהתנשׂאות, המושפעת לא מעט ממעמדו הרם, בו הוא מורגל. אבל אפשר להאמין שהשופט משה דרורי ראה כאן מקרה בו חשב באמת ובתמים שהוא יכול לתקן קצת את העולם, אם רק יפגין חשיבה פרשנית מקורית, מחוץ לקופסא.

קשה, אבל גם אם נאמין בכל אלה, עדיין צוחק הגורל האכזר אל מול פני פסק-הדין. אך לאור המציאות האכזרית חלפה לה הקתרזיס של סעיפים 41 ו-528, ופנתה את מקומה לדראמה מכעיסה ומעוררת רחמים כאחד. גיורה של נ' הרי נשלל בינתיים. ריבונו של עולם.

הקתרזיס של כבוד השופט נובעת מאותו מאורע מכונן בחייה של נ', בו התקבלה סופית לחברה הישׂראלית. בינתיים הוחרמה ממנה יהדותה. דומני שלו שאלנו כעת את משה דרורי האם לדעתו, ולאור ביטול הגיור שלה, עדיין מרגישה נ' כחלק בלתי-נפרד של החברה הישׂראלית, היה משיב בשלילה. ואם כך, הרי שפסק-הדין שלו כבר איננו תקף. יתכבד נא השופט ויודיע זאת לחברות/י בית-המשפט העליון במהלך הדיון ביום שני.

וכיוון שמצוה גוררת מצוה, יפה יעשׂה כבוד השופט אם יצרף לתשובתו גם גם תמיכה פומבית ופעילה בבית-דין של הרב דרוקמן, בשאלות גיור. יגדיל לעשׂות אם יקרא לבית-המשפט העליון להתערב בנדון, ולהשיב לנ' את יהדותה.