Moonage Daydream

בשלהי חול המועד התארחנו אצל החשמלאי שלי, אִבּרהים. שׂוחחנו על דא ועל הא, וגם על ממ"דים. מכאן עברנו באופן טבעי להחליף סיפורי מלחמות. מסתבר שהוא קצת פחד במלחמת המפרץ הראשונה. אני מביתי ברחתי דוקא בלבנון השניה. איש ומלחמתו.

אברהים התרעם על המצב, וטען שכל המלחמות הללו אינן מועילות לאף אחד. חלקתי עליו. לתעשׂיית הנשק הן דוקא מביאות תועלת רבה, ובעיקר רווח. הרי אם לא נשתמש בתחמושת שלנו היום, לא נקנה מהם שום דבר מחר.

פעמים רבות אני מתדיין בנושׂא השלום. במקרים רבים מדי אני שומע שוב ושוב את אותו גזר הדין: אין סיכוי. מדוע? אם נניח בצד את הבחורים הטובים בתעשׂיית הנשק, את המטורפים הדתיים שרוקדים על הדם, ואת חולי-הנפש שסתם אוהבים ריח של נפל"מ על הבוקר, חוזרת שוב התשובה לאבחנה אחת יסודית: מעולם לא היה שלום. ב-5000 שנות היסטוריא לא הצליחו, אז אנחנו כן?

כדי להשיב, יש צורך בבניית עזר השוואתית. אם נרחיק בדמיון עוד אחורה, נאמר 100,000 שנה. יצורים אנושיים למדי הלכו להם ברחבי העולם, צדו ולקטו. כשנגמר האוכל במקום אחד, עברו למקום אחר. טבע האדם. קופצים קדימה 5,000 שנה, אותו דבר בדיוק. קופצים 50,000 ואין שינוי. ועוד ועוד וכך הלאה וכיוצא באלה אותה טבעיות להלכה, ורגע לפני שנמאס מהניסוי – חלקאות, ערים, כתב. שינוי הוא אפשרי.

ומה אם היינו אומרים לחייליו של אלכסנדר שיהיה אפשר להקיף את העולם לא ב-80 יום, אלא ב-80 שעות – ועוד לעצור, לחלץ עצמות ולשתות משהו בדרך? ומה היו אומרים מבעירי המשׂואות מארץ-ישׂראל לגולה על האינטערנעט? כלום העלה עקיבא על דעתו את המחשב? המין האנושי מתקדם, טבעו משתנה, והאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו משתפרים בקצב עוצר נשימה. אף דור בדברי-ימי האנושות לא חי בתנאים כאלה. איננו מחוייבים לשום סיפור או הרגל שנהג בעבר. אנו חופשיים לעצב את עתידנו.

אז איך בכל זאת שלום? בשלב הראשון צריך לזהות בדיוק למי מועילה המלחמה. ציינתי לעיל שלוש קבוצות. את שלושתן, אני סבור, ניתן לספק באמצעות שלב חדש באבולוציא האנושית – פריצה לחלל. חובבי האדרנלין יעוטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, המטורפים הדתיים יחללו בקרבם כדז'וקים מסוממים בקפסולת חלל, ותעשׂיית הנשק פשוט תסב את פסי היצור. וכתתו מפציציהם לחלליות, ונגמ"שיהם לרכבי-ירח.

אבל יותר מזה, צריך גם להאמין. כל עוד תמשיך רוב האנושות להאמין שאי-אפשר להשׂיג שלום, אכן לא סביר שיושׂג. מתוך הרגל נמשיך לשפוך דם נקיא. כדי לעשׂות שלום חייבות קודם כל להאמין שאפשר. ועוד – מקובלנו ממרק טווין שההיסטוריא אינה חוזרת על עצמה – היא מתחרזת. נפסיק להלחם, ונקפיד לשיר על כך בכל הזדמנות.

ברשת מתפתח לו בימים האחרונים דו-קרב מעניין בלימוד זכות. כתב דה-קאנטרי לשעבר וממייסדי חדו"ש בהווה, שחר אילן, כתב בבלוגו ח"י דברים טובים על חרדים. מאידך יצא יעקב ריבלין, בלוגר בקפה ועוסק בתקשורת ובמחשבים, והשיב בהשראת העלים הירוקים (בסוכה, בסוכה) ח"י דברים טובים על חילוניים.

ברור לגמרי שהשניים לא רק משבחים את הקהילה שמנגד אלא גם – אולי בעיקר – מוצאים פגם בזו שלהם. אבל המסר ברור ומעניין: גם ביריבויות מרות אפשר ללמד זכות על היריב. אמר ר' נחמן מברסלב שיש לדעת ללמד זכות אפילו על רשע גמור, שכן יש כך אולי סיכוי להשיבו בתשובה. ואפשר להוסיף – יש ללמד זכות על היריב, שכן כך יש אולי סיכוי לתשובה עצמית. ואם לא תשובה, לפחות אפשר לשאול כמה שאלות טובות.

והנה הדברים…

ח"י דברים טובים על חרדים

שחר אילן

* החינוך אצלם בראש סדר העדיפויות גם במעשים ותקציבים, לא רק בדיבורים.
* החופשות מהלימודים שלהם הרבה יותר קצרות.
* הם יודעים להתארגן, לעמוד על הזכויות שלהם ולהחרים את מי שפוגע בהם.
* הם מצביעים בעד מי שבאמת מייצג אותם.
* בראש הפירמידה החברתית שלהם נמצאים אנשים לומדים, לא העשירים, לא הפוליטיקאים ואפילו לא סלבריטאים.
* כשהבכירים שלהם נופלים, הם עומדים מאחוריהם ולא זורקים אותם לכלבים.
* הם לא חוזרים בתשובה (טוב, לא התאפקתי).
* הם מעדיפים תקשורת לא צהובה (והעיתון הנפוץ ביותר הוא גם הסולידי ביותר).
* הם קוראים. ממש.
* הם לא קוראים אחד לשני "אחי".
* הם לא צופים בהשרדות.
* הם נותנים לצדקה (גם כאשר אין להם).
* הם הקימו את יד שרה, פטנט עולמי שחוסך מאות מיליונים למדינה והארגונים שהעתיקו אותו בכל רחבי העולם חוסכים מיליארדים.
* הם מחנכים להתחשבות בזולת ולכיבוד המבוגר, משוחררים מפולחן הצעירים (ולילד אצם יש גם חובות ולא רק זכויות)
* יש אצלם מעט יחסית עבריינות אלימה.
* הם חיים בקהילות וזה אומר שהחיים הרבה פחות בודדים ויש יותר עזרה.
* הם יודעים שאושר זה לא הכל בחיים
* הם לא נגועים במחלה הקשה ביותר של התרבות הישראלית – הפחד לצאת פראייר.

ח"י דברים טובים אצל חילונים

יעקב ריבלין

1) מכבדים את חופש הפרט ולא נכנסים אחד לתוך החיים של השני
2) לא מפיצים פאשקווילים אנונימיים ברחובות
3) השחיתות אצלם מיוחסת ישר לאנשי הצמרת ולא מסתתרת אחרי מקורבים
4) כשבכיר בקרבם הולך לכלא הוא אורז חפצים בשקט ולא מאשים את מערכת המשפט בגזענות
5) מחלצים בני ישיבות אבודים בוואדיות ובגאיות כל בין הזמנים.
6) חוץ מחוגי השלטון המסדרים לילדיהם שירות קל ונוח בדובר צה"ל או בבמחנה, היתר קורעים את עצמם שלוש שנים בקסרקטינים ומחרפים נפשם למות במערכות ישראל
7) רובם מכבדים דתיים וחרדים הרבה יותר ממה שאלה מכבדים אותם
8 ) העיתונות אצלם חופשית ולא חוששת מועדות הלם וחרמות
9) מוכנים לתת פתחון פה לדוברים חרדים למרות שאותם דוברים לא יתנו להם דריסת רגל במחוזותיהם
10) הולכים אחת לכמה שנים לקלפי כדי לבחור את מי שהם באמת רוצים
11) הזוגות הצעירים קונים לעצמם דירות ולא נופלים לנטל בלתי אפשרי על ההורים
12) חפים מכל סממני גזענות ושנאה בין עדתית. אשכנזים וספרדים מתחתנים זה עם זה ואין כמובן הפרדה בבתי הספר.
13) לא נאבקים בשם התורה על ענייני חולין גמורים
14) הולכים במדרכות ולא באמצע הכביש
15) אין להם עיתון יומי מיוחד לכל קבוצה של עשרת אלפים משפחות
16) מקפידים לא לבוא לחתונה או לשמחה בלי להשאיר מתנה לפחות בשווי המנה
17) יש להם רק ארגון הצלה( מד"א) אחד.
18) לפעמים מרשים לעצמם לכתוב דברים טובים על חרדים.

כבר מזמן בא הזמן

לאחרונה התבשׂרתי על התארגנות אזרחית חדשה ומבורכת, ששמה כשם טור זה – חדו"ש. מדובר בעמותה, שנוסדה "כתוצאה מהכרה הולכת וגוברת מכך שבעיות חופש הדת והשיוויון בנטל פוגעות בחלקים גדולים של האוכלוסיה, מלידה ועד קבורה. הן מסכנות את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." את העמותה יסד הרב אורי רגב, ופעיל בה מראשיתה העיתונאי המוערך שחר אילן. (לקבוצת הפייסבוק)

מטרות העמותה (לפי האתר הזמני), הן ארבע:

א. ישׂום הבטחות מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון ושוויון זכויות ללא הבדל דת.

ב. פעילות למען הגברת השיוויון בנטל, הן בתחום השירות הצבאי והן בתחום העבודה, בין היתר באמצעות אכיפת תוכנית הליבה בכל מערכת החינוך.

ג. חינוך והסברה בנושׂא חובתה של החברה הישׂראלית לאמץ הלכה למעשׂה את עקרונות חופש הדת והשוויון כמרכיבי יסוד של הדמוקרטיה וכיבוד זכויות האדם והאזרח.

ד. הטמעת ההבנה שאין כל סתירה בין היותה של ישׂראל מדינה יהודית לבין ישׂום העקרונות של דמוקרטיה וחופש דת ומצפון. להיפך, ככל שתשתחרר הדת היהודית מכבלי הפוליטיקה והעסקנים המדברים כביכול בשמה, ייטיב הדבר את מעמדה.

בגדול, חתמתי. בפירוט, שלוש הערות. ראשית, יפה עשׂו ראשי העמותה כששׂמו דגש על בתי-הדין הרבניים. כפי שכתבתי כאן לא פעם, לב האחיזה של הציבור החרדי בציבוריות הישׂראלית אינו בכנסת, אלא בבית-הדין. נישׂואין וגירושין מצד אחד, גיור מצד שני. כשנצליח לפתוח מסלולים מקבילים, תאבד החרדיות את אחיזתה במדינה, וגם את אחיזתה ביהדות. ויפה שעה אחת קודם.

שנית, עניין החלוקה בנטל. באתר העמותה יש דגש על השירות הצבאי. מראש צריך להדגיש גם את השירות האזרחי. יהיה קל בהרבה לשלב את הציבור החרדי בשירות אזרחי מאשר בשירות צבאי.

אבל חשוב מכל – כדי לא להעלם כמו מפלגת שינוי של לפיד וחבורתו (זוכרות כזה דבר?), צריך מראש לעגן את כל הדיבורים במעשׂים. לפתוח מסלולי גיור בשטח, ולהלחם על זכויותיהם בבג"צ. להרתם למאבק למען הגיור של הר' דרוקמן. לתמוך משפטית בעגונות ובמסורבות גט. לשלוח לשטח גרעיני שירות לאומי אזרחי. ואולי חשוב מכל – לא לפחד, ולהתחיל לפסוק הלכה. ולחדש חידושים ביהדות. החל בכשרות חברתית (יחד עם "במעגלי צדק", למשל) וכלה במנהגים חדשים לחגים (נאמר, ל"ג בעומר ידידותי לסביבה). הדרך היחידה לבטל את המונופול החרדי הוא להתחרות בו באופן יעיל. נעלה ונצליח!

ביום הכיפורים כמובן שלא צמתי, וכמובן שרבע שעה אחרי צאת החג נפלתי למשכב. כהרגלי כשאני מרותק למיטה, אני קורא בלי הכרה. הפעם נפל לידי גם "שואה שלנו" של אמיר גוּטפרוינד. אמנם אני רק באמצע הספר כרגע, אבל מסקנות ביניים לחשבון נפש כבר יש, ברוך השם.

תמונה: מתוך simania.co.il

בשלב מסוים בספר, לאחר שכמה קליפות מוסרות וסיפורים מטרבלינקא מתחילים לצאת לאור, עובר פתאום גוטפרוינד לתהות על האפשרות לכינונה של ממלכת רשע כאן, בארץ. במובן מסוים, הוא חי חלק מחייו במחצית הראשונה של שנת 1939, בה עדיין היו חיים נורמליים. הכל יכול להתהפך ברגע. לעולם אינך יודע/ת מתי יגיע הרגע בו הכל יתהפך.

גוטפרוינד אינו נופל במלכודת המתבקשת של השוואות ומציאת סימנים במציאות המדינית והפוליטית. לדידו הרשע אינו טמון בבני עם, דת, או גזע. הוא טמון בבני-אדם. המספר מתבונן בפני הבריות המהלכות סביבו באחר-צהריים סתמי. סוכן הביטוח הנוכל עלול להיות יום אחד התמנון החולש על השוק השחור. מנהל בריכה סתם עלול להיות יום אחד מפקד משטרה חשאית דורסנית. אנשים רגילים, כמוני וכמוך. הנסיבות עושׂות את האדם.

ומה עוד, חוץ מהאדם? את פסח, ראש השנה, אפילו חנוכה, אפשר לחגוג בלי יותר מדי נזק, ובלי אמונה בכלל. בשביל גפילטע-פיש בחזרת או סופגניה בריבה לא צריך אלהים. בשביל לצום ביום-כיפור כן. אחרת באמת שאין שום טעם (חוץ מחמיצות משונה וסירחון הרעב). אבל אם כבר אלהים, בכל זאת מה עם השואה? אז כן, אני מכיר על-פה את ההמלצות המקובלות שלא לחקור במופלא וכיוצא באלה – מכיר ולא מקבל. כשנאסר עלי לחקור, אני מסרב להאמין. ואם בכל זאת להאמין, בְּמָה?

בשנים האחרונות נפוצה והולכת ההבנה שעם כל אימי השואה, אפילו היא התרחשה כחלק מהקשר היסטורי. אינני יודע כמה אנשים בדיוק מצאו מותם במלחמת העולם השניה וגרורותיה. עשׂרות מיליונים לבטח, אולי אפילו מאה. בהקשר כזה נראים פתאום 6,000,000 יהודים באור אחר. ומה עם הארמנים, שבסבלם ובשואתם מסרבת מדינת ישׂראל אפילו להכיר, משיקולים אסטרטגיים קרים? ומה עם הכושים של מערב אפריקא בזמן סחר העבדים? ותושבי אמריקא הקדומים שנכחדו ברובים, חיידקים ופלדה (גם את הספר הזה קראתי זה עתה)?

ובכל זאת יש אצלנו מימד מיוחד. מצד אחד – התיעושׂ של המוות, המכתיר ומנצח על כל האימים והזוועות שמסוגלים בני-אדם לחולל אלה לאלה כשרק מזדמנת לידם האפשרות. מצד אחר – משכן הארוך של הרדיפות. רוסים אין-ספור נהרגו בזמן המלחמה, 3 או 4 על כל יהודי. אך העם הרוסי לא ידע רדיפות, גזירות והשמדות לאורך אלפי שנים.

וכל זה מזכיר לי סיפור שצץ כל שנה, נייטרלי כמו שעון שוויצרי, ערב כל יום-כיפור. חסידיו של הרבי ממז'יבוז', או מזריץ', או אולי מוהילב, שאלו אותו ערב החג כיצד יש לקבל את יום הכיפורים ביראה. שלח אותם הרבי אל יהודי אחד פשוט, חייט, או סנדלר, או אולי עגלון. התגנבו החסידים אל ביתו של אותו האיש, והציצו דרך החלון. הציצו וראו: עמד לו היהודי ערב החג, ועל השולחן שני ספרים ובקבוק אחד. פתח היהודי ואמר: רבש"ע, הנה כל חטאי השנה פרושׂים בפניך וכתובים בספר הזה: איך יענקל שילם לי יותר מדי ולא החזרתי, איך חמדתי את אשת רעי וחמורו, איך ואיך ואיך. חטאתי, עויתי, פשעתי – לחיים! אבל, רבש"ע, הנה גם כל מה שספגתי השנה מידיך, איך טבעה העגלה שלי בבוץ, ואיך קרה לשיינה-שיינדל מה שקרה כשהקוזקים באו, ואיך ואיך ואיך. השתווינו? לחיים!

שורה תחתונה: דוקא בתור היורשות/ים של מי שסבל תהום תחתיות, חובה עלינו לכוון לפסגות הגבוהות ביותר. בלי הנחות, בלי תירוצים, מדינת מופת. אבל זה אי-אפשר בלי אמונה. אם יש ברית חדשה, תופע מיד. ואם לא, אנא ריבוינה, עזוב אותנו במנוחה ועבור לעשׂות קצת ניסים לגוים.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשׂר באב וכיום-הכיפורים. שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה.
ובנות ירושלים יוצאות וחולּות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שׂא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: שקר החן והבל היופי, אשה יראת יהוה היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשׂיה, וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג). ביום חתונתו? זה מתן תורה. וביום שׂמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (משנה, בבבלי תענית כו ב).

אצלנו יותר כיף!

את ילדותי ונעורי ביליתי במעוז-אביב. שכונה ירוקה על הגדה הצפונית של הירקון. פעם, מזמן, היתה בשטח עיר פלשתית משׂגשׂגת. עד לפני קום המדינה ישב על הגבעה כפר פלשׂתיני. הבתים שלנו ישבו במקום הבוסתן שלהם. בתי-הכנסת של הסביבה – אשכנזי, ספרדי ותימני – ישבו במתחם אחד, מעברו השני של רחוב בני-אפרים. אז והיום – ציר תחבורה ראשי.

יום כיפור היה, ועודנו, יום מיוחד בת"א-יפו. לקראת כניסת החג גוועת התנועה לגמרי, והאנשים מתחילים לצאת מן הבתים, החוצה, אל הרחובות. אחת החוויות שעצבו את תפיסתי היהודית והדמוקרטית כאחת, היא מסעות האופניים לארכה של העיר ולרחבה בימי-כיפור. פתאום יכלתי לראות מי גר היכן, ולפתע שכונות וקהילות התממשו אחת אחת למול עיני. וכולם בשלווה וברוגע, בנימוס ובחיוך. שׂיאה של ההתקהלות בחצות הליל כמובן, על גדות אותו ירקון. איש לא טבל, כמובן, מפאת זוהמת המים, אבל כל הכלים היו לבן.

מול בתי-הכנסת, עם זאת, היתה בעיא. רכבים ממונעים שעברו ברחוב חטפו בוודאות מטר אבנים. היו שנים שגם באופניים לא היה לגמרי בטוח לעבור. תמיד תהיתי איך משלבים אנשים (תמיד משלבים, לעולם לא משלבות) בין צום וחשבון נפש לבין זריקת אבנים. גם היום אני תוהה. אלא שהיום נהיר לי יותר המצב הפוליטי: אין מלך בארץ (ב"ה), איש הישר בעיניו יעשׂה. במקרים מועטים נופלת הבחירה על הפגנת אלימות. לרוב על התקהלות שקטה ורגועה. לא-כל-כך גרוע.

ומה על דבריו של רשב"ג? ר' שמעון בן-גמליאל חי לפני כאלפיים שנה. בעברו השׂתרעו אלף שנה או יותר של הויה ישׂראלית. לאיזו תקופה כיוון בדבריו? אינני יודע. אבל קשה להתלונן. ראשית, הטבילה של כלי הלבן, וד"ל. שנית, העקרון החברתי היפה של השאלת הכלים. ליום אחד משתווים הכל בעין המתבונן. הפער בין העושר לעוני אם לא נמחק, לפחות מִטּשטש. וזו גם הסיבה מדוע בקשו הבנות מן המחזרים והתרו בהם, שלא להתפתות להבל החן ולשקר היופי, אלא דוקא לבדוק בציציות מה שלום המִשפּוּחה. ככה זה כשנותנים לאבולוציא להשתולל לילה אחד.

אז על טו באב אנחנו יודעים מזמן. אבל יום הכיפורים? לא ברור מתי, אבל רשב"ג טוען שכן. בחורות ובחורים בכרמים. בחולצות לבנות שנטבלו במיוחד לכבוד החג. באויר ניגון של חתונה. נראה לכן/ם שצמו?

חמור השלום (תמונה: ירון משה ציון)

אתמול התפרסם בדה-קאנטרי טור מאת נחמיה שטרסלר בזו הכותרת: הקיץ הקצר ביותר בעולם. בדבריו מעלה שטרסלר נימוק משולש. הראשון – הקדמת שעון החורף ב-35 יום לעומת ארה"ב ואירופא תעלה למשק "עשׂרות מיליוני שקל בהפסד של חשמל ותפוקה. שעות העבודה יהיו נוחות פחות, ושעות התאורה ומיזוג האוויר ארוכות יותר, כי מהשבוע הבא, כשנקום בבוקר לעבודה – השמש כבר תעמוד גבוה בשמים, וכשנחזור הביתה הערב כבר יירד". עד כאן – מוכר ומקובל (אם כי איני יודע על מה מבוססים המספרים).

הנימוק השני הוא, שעל אף שהתירוץ הרשמי הוא הרצון להקל על הציבור הצם, הרי שהקדמת שעון החורף דוקא מפריעה לאותו ציבור ממש. לפי מכריו החרדים וה(סתם) דתיים של שטרסלר, דוקא הם הסובלים ביותר משעון החורף. מחד, הצום נמשך בכל מקרה אותן 25 שעות. מאידך, החשיכה המוקדמת מקרבת מדי את ארוחת הצהרים לסעודה המפסקת, ואם רוצים להספיק להגיע לכותל בדרך (ירושלמים…), אין זמן. ועוד לא אמרנו כלום על חופשת סוכות, הזמן היחיד בכמעט בו יכולים החרדים לצאת לטייל, אבל החשיכה נופלת עליהם מוקדם מדי, כבר בחמש וחצי. יוצא שהעסקונה החרדית בכנסת פוגעת דוקא בציבור שלה.

אבל הנימוק השלישי של שטרסלר הוא המעניין ביותר בעיני. התורה, כך ר' נחמיה (בצדק), הרי דורשת במפגיע:

בעשׂור לחודש השביעי הזה – יום הכִּפֻּרִים הוא, מקרא קדש היה לכם, ועִניתם את נפשתיכם (ויקרא כג כז)

לפי הכתוב, המטרה של יום כיפור היא לענות את הנפש. לפיכך עצם הרצון להקל על הצמות והצמים פוגע בטעמה של המצוה. מי שׂם את אותם "עסקנים מליגה ד'" (כך במקור) לשׂים עצמם מעל המצוות ולהקל על הציבור? שאלה טובה, יש להודות. והנה עוד שאלה, שאני שומע יותר ויותר בשנים האחרונות. מדוע אנו מברכים ערב החג זו את זה בברכת "צום קל"? הרי הצום אמור להיות קשה. אם יהיה קל, מה הטעם?

ובכן, במקרה זה דומני שחל הן על שטרסלר, הן על השואלות והשואלים, דברו של ר' אלטמן קטינא: הפוך, גוטה, הפוך! מרגע שנוסדה, מחמירה היהדות עלינו את החיים. החמירו עלינו להתספק באלוהות זכרית בלבד. החמירו עלינו לגרש את הנשים הזרות ולאמץ תורה גזענית. החמירו עלינו טומאות וטהרות מכאן ועד הודעה חדשה. החמירו עלינו סכו"ם כפול וכיור כפול ומקרר כפול. החמירו והחמירו והחמירו – ואנחנו חמורים מקבלים ומקבלים. והנה, פתע פתאום קמים מחדשים גדולים מתוך הציבור החרדי עצמו, וטוענים: לא נחמיר. הבה נקל קצת. על זה אני מוכן אפילו לשלם כמה עשׂרות מיליונים.

עוד בימיו העליזים של שקוף ע"ה, כתבתי את פרשת השבוע הזו. כיון שהצטרפו עוד קוראים וקוראות בינתיים, חשבתי להביא את הדברים שוב.

לפני הטור עצמו, עוד כמה מילים מלקחי השנה שעברה על יהדות ועל דמוקרטיא, ועל אחדות הניגודים בין השתיים. השאלה אינה איזה מקום יש ליהדות בתוך הדמוקרטיא, אלא כמה מקום יש לדמוקרטיא בתוך היהדות. עד כמה אנו חופשיות וחופשיים לקבוע הלכה לעצמנו, ולקבל אחריות לחיינו ברמה היומיומית ביותר? דמוקרטיא מבוססת על חירות והשתתפות. יש מקום?

לפיכך חשוב לזכור שמאחרי כל אגדות החכמים הללו עומדת גם מציאות היסטורית, מגובה בעובדות. כל מי שרוצה להביא ראיה מן התורה חייב/ת לעמוד במבחן הביקורת הציבורית. נצביע ברגליים, מי לאיזו הלכה. עוד אאמין ברוח האדם.

*   *   *   *   *   *   *

בסוף פרשתנו, לאחר שסיים את שירתו החדה והמאיימת, אומר משה לכל ישׂראל:

שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לב מו-מז).

המסר ברור, והוא מהדהד בכל ספר דברים: אם נשמור את כל דברי התורה, נאריך ימים בארץ; אם נתכחש לה, סופנו רע ומר. אבל מה היא התורה הזאת אשר משה מכוון אליה? השירה שזה עתה נשׂא? ספר דברים? החומש? התנ"ך? כתבי חז"ל מראשוני התנאים ועד אחרוני האחרונים? מה?

כפרה עליך!

איור: דניאל מורגנשטרן

לרב יהודה, תלמידו של רב, יש תשובה (בבלי מנחות כט ב) –

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר [רבש"ע] לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר [רבש"ע] לו: חזור לאחורך. הלך [משה] וישב בסוף שמונה [עשׂרה] שורות ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כֹּחוֹ. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידָי? אמר [רבש"ע] לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

המסר של סיפור זה מתבאר בכמה כיוונים. ראשית, יש בתורה יותר מאשר פשט הכתוב. הכתרים המדוברים, כל קוץ וקוץ שבהם, אינם אלא עיטורי-אותיות. בשׂפת ימינו שואל משה את רבש"ע – אני רוצה להוריד תורה לעם, ואתה מתעכב על הפוֹנטים? אבל מסתבר שדוקא בצורת האותיות, בפרטים הקטנים, חבויה משמעות עמוקה. גם אם משמעות זו אינה ברורה במבט ראשון, ניתן לזקק אותה תוך לימוד יסודי – אפילו דרושים לשם כך דורות רבים.

שנית, התורה אינה גוף קבוע, אלא תהליך מתפתח – אֵבולוציא, בלע"ז. מה שברור לעקיבא ולתלמידיו, משה אינו יכול אפילו להעלות בדעתו (הדבר מזכיר את הסיפור המפורסם על שייקספיר, שהוסע קדימה במכונת זמן ונכשל בקורס על היצירות שהוא עצמו כתב). אך כיצד ניתן לתת תוקף להלכות חדשות שכאלה, שאין להן זכר בפשט הכתוב, ושעשׂויות להתמיה גם את הטובים שבתלמידי-חכמים? על ידי יִחוּסם חזרה למשה – "הלכה למשה מסיני". זו אכן האמונה הרווחת ביהדות הרבנית: כל ההלכות, החל ב"לא תרצח" וכלה ב"לא תלבשי בגדי לייקרא" – כולן הלכה למשה מסיני.

אלא שכאן נשאלת שאלה: הואיל וניתנה התורה על-ידי אלֹהוּת כל-יכולה וכל-יודעת, מדוע לא נרשמו כל ההלכות מראש בפשטות? מדוע יש לזקק אותן מתוך קוצי-קוצין שבראשי אותיות? את התשובה לשאלה זו מכיר כל מי שגדל בסביבה רבנית: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור; במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות (בבלי חגיגה יג א = בן-סירא ג כא). או במילה אחת: שתוק!

והמאמין היודע-לשאול נבוך: אם אריכות ימים וחיים טובים בארץ הן פועל יוצא של הליכה בדרכי התורה, למי להאמין? מה היא התורה הזאת? זאת של משה, או זאת של עקיבא? חמש שעות בין בשׂר לחלב, או רק שלוש? חסידים או מתנגדים? גוּר או ויז'ניץ? הר המור או ישיבת חברון? איחוד או מאוחד? People's Front of Judea או Judean People's Front? רבש"ע יודע כמובן את כל התשובות, אבל לא מגלה…

לעתים המצב חמור שבעתיים, כאשר חכמים לא רק מביאים ראיה מן הפוֹנט, אלא גם משנים את הכתוב ממש! ראו למשל את פסוק ח בפרשתנו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כך בנוסח המסורה, המצוי בספרי התורה שבידינו ובכל גרסאות הדפוס. אלא שנוסח המסורה הוא מאוחר למדי, והגיע לצורתו המוכרת לנו כיום רק בסביבות המאות התשיעית-עשׂירית לספירה. בגרסא קדומה בהרבה של ספר דברים, שנמצאה במגילות קומראן, ניתן הנוסח הבא (אצל ישׂראל קנוהל, מאין באנו עמ' 95):

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים למספר בני אלהים

בתרגום השבעים, התרגום הקדום של התורה ליוונית, אנו מוצאים גרסא שלישית:

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יציב גבולות עמים למספר מלאכי אלהים

על מה ומדוע הבדלי הנוסחים הללו? דומני שסביר לפרש את התהליך כנובע מהרצון של מוֹסרי המקרא להתרחק מהרעיון של "בני-אלהים" (שלאלהים יהיו בנים? שו"ש היו"צ!). הגרסא של תרגום השבעים הופכת את "בני-אלהים" למלאכים, ומפקידה אחד מהם על כל אחת מאומות העולם. כאן יש לנו ביטוי מוקדם לאמונה המושרשת שלכל עם ועם יש מלאך, או שׂר, האחראי לו, ושישׂראל להבדיל נמשלים ישירות על ידי רבונו של עולם. נוסח המסורה נוקט פתרון שונה, שומר על המילה "בְּנֵי", אך מיחס את הבנים לישׂראל, דכתיב: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים (בראשית מו כז). שבעים אומות העולם כנגד שבעים בני-ישׂראל. לאור הנטיה של כתבי-הקודש לצמצם את מספר האלהויות ולרכז את כל האמונה באל אחד ויחיד – דכתיב בפרשתנו: יהוה בָּדָד יַנְחֵנּוּ (פס' יב) – מדובר בתיקון סביר והגיוני.

אלא מה? סחה הגמרא (שם, שם) שהאותיות הצריכות עיטורים מיוחדים הן: שעטנ"ז ג"ץ. אם אכן הוחלפה התיבה "אלהים" בתיבה "ישׂראל", יוצא שנוספה לתורה האות ש, אות שיש לקשור לה כתרים ולעטרהּ. האם דרש עקיבא גם על ש זו תילי תילין של הלכות? ואולי דוקא משום כך התבלבל ונבוך משה רבנו כשהגיע לבית המדרש?

אם כך ואם כך, משה לא העלה בדעתו לפקפק אחר מחשבתו של רבש"ע. אם רצה בורא עולם לתת תורה באמצעותו, ולפרשהּ באמצעות עקיבא – מה לו כי ילין? ובכל זאת, רצה לדעת לאיזה כבוד עתיד אותו חכם לזכות על בקיאותו וחריפותו בתורה. אמר משה לרבש"ע: הראיתני תורתו; הראני שׂכרו. אמר לו [רבש"ע] חזור [לאחורך]. חזר [משה] לאחוריו; ראה ששוקלין בשׂרו [של עקיבא] במקולין (שם). חכם מופלג כל כך, וסופו שבשׂרו עולה על המשקל בשוק הקצבים! אמר [משה] לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שׂכרה?! אמר לו [רבש"ע] –

שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

צום קל, גמר חתימה טובה, שבת שלום ~

כה אמר יהוה: מצא חן במדבר עם שׂרידי חרב, הלוך להרגיעוֹ ישׂראל. מרחוק יהוה נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך; כל כן משכתיך חסד. עוד אבנך ונבנית בתולת ישׂראל, עוד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ ויצאת במחול מְשַׂחֲקִים. עוד תטעי כרמים בהרי שֹׁמְרוֹן, נטעו נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כי יש יום, קראו נֹצְרִים בהר אפרים: קומו ונעלה ציון אל יהוה אלהינו (ירמיהו לא א-ה).

בתולת ישׂראל בפעולה

דברים אלה של הנביא ירמיהו נקראו בבוקר אמש בבתי-כנסת ברחבי הארץ והעולם. בבסיסם עומדת שאלה אחת הרת גורל:
מי היא, לכל הרוחות, בתולת ישׂראל?

המדיניות הפרשנית השגורה בחוגי היהדות הרבנית באותם מקרים בהם מתחמקות לתוך הכתוב (או שמא לא הושמטו ממנו) דמויות נשיות מסתוריות היא לדרוש על דרך המשל. כך רש"י: נראה לי (פס' ב) – אני הנביא. ואמר לי לאמר: לכנסת ישראל אהבת עולם אהבתיך. כלומר, בתולת ישׂראל היא כנסת ישׂראל, היא מדינת ישׂראל ועמו.

רד"ק מחזק את דברי רש"י בפסוק ב, ומוסיף משלו בפירוש לפסוק ג: בתולת ישראל – כי עוד תהיה כבתולה שלא נבעלה ולא יבעלוך אדונים זולתי. רוצה לאמר, לוֹ לעצמו, לריבונו של עולם, זכות הראשונים לבוא על עם ישׂראל, והוא שומר לעצמו את הזכות להיות היחיד שימשיך למחוץ ראש על ארץ רבה ועל ארבע רוחות השמים, ולהגשים בנו אחת לאחת את נבואות הזעם שהפקיד בידינו בכתב, נדוניה למערכת היחסים. פעמיים.

אבל האלגוריא היא רק פן אחד מני שבעים. מבחינת ההיסטוריא ניתן לדרוש את בתולת ישׂראל דוקא על אחת מאותן דמויות נשיות מסתוריות, המציצות תחת כל עץ רענן. מי בדיוק, קשה לאמר. העדויות בכתובים מדברות על אשרה, עשתרת-אסתר, ענת, אפרודיטה הצוֹרית במערות הכרמל, ויש לי חשד כבד שגם בחורה אחת בשם ציון הסתובבה בשטח איזה זמן. על מי בדיוק מדבר ירמיהו קשה לדעת. בכמיהה ובגעגוע קשה לטעות.

ועוד ממשיך הנביא ואומר:

הציבי לך צִיֻּנִים, שׂימי לך תמרורים, שִׁתִי לבך לַמְסִלָּה, דרך הלכת. שובי בתולת ישׂראל, שֻבי אל עריך אלה. עד מתי תִּתְחַמָּקִין, הבת השובבה? כי ברא יהוה חדשה בארץ – נקבה תסובב גבר (שם כ-כא).

אם להמשיך בפירוש על דרך ההיסטוריא, הרי שניתן למצוא התאמה מרתקת בין נבואת ירמיהו לבין הזמן ההווה. אחת התופעות ההיסטוריות הגדולות ביותר בדברי-ימי האנושות, אולי תוצאה של המהפכה החקלאית, היא הצניחה הנחשונית במעמדה המשפט והכלכלי של האשה. והנה דוקא בימינו פרצה המהפכה הנשית, יחד עם עוד כמה מהפכות עוצרות נשימה. בכלל, מהפכות הפכו פה כבר מזמן להרגל.

ומה יקרה עכשיו, כשהיא תחזור? כאן מגיע גבול השיפוט של ההיסטוריא. ומתחיל זה של הנבואה. באופן כללי, הרושם טוב. ברחבי הפרק כולו מדבר ירמיהו על בתולות בשׂמחה ובשׂשׂון עם זקנים וצעירים, יש תופים ומחולות, תירוש בשפע ושובבות כללית. כמה גרוע יכול להיות כבר, למען השם?

ורוצות

וגם – "מנעי קול מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שׂכר לפעֻלתך … ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך … ושבו בנים לגבולם" (שם טו-טז). רוצים את גלעד שליט בבית, או לא?

אמר יהודי פיקח אחד לפני לא-כל-כך הרבה זמן, שעל מנת שלא נחזור על ההיסטוריא, חובה עלינו ללמוד ממנה. במבט אחורה, אל חרבן הבית הראשון, כדאי להטות אוזן לדברי הגולים מצרימה, את הדברים שהשיבו לירמיהו על תוכחת יהוה:

ויענו את ירמיהו כל האנשים היֹדעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים, וכל הנשים העֹמדות קהל גדול, וכל העם הישבים בארץ מצרים, בפַתְרוֹס, לאמר:
הדבר אשר דברת אלינו בשם יהוה? איננו שמעים אליך. כי עשׂה נעשׂה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים, והסיך לה נסכים, כאשר עשׂינו אנחנו ואבתינו, מלכינו ושׂרינו, בערי יהודה ובחֻצוֹת ירושלם. ונשׂבע לחם, ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו (מד טו-יח).

והרי זו היא הברית החדשה שמבשׂר הנביא – הוִא והיֻא ביחד. בשלום. לא-כל-כך גרוע.

מורשת רפובליקנית

נקודה שהולכת ומתבהרת במהלך הדיון היא, שעניין הזכויות והחובות עומד בלב לידתו מחדש של השׂמאל הלאומי. בראש ובראשונה, משום הנחיצות הדחופה בהשוואה יסודי של אלה, לכל הציבור האזרחי בארץ. מן הבחינה הדמוקרטית, מטריד לחשוב שעד היום לא נעשׂה הדבר (וגם חוקה הובטחה ועוד לא קרה כלום בנושׂא הזה).

מתוך המשולש שיוויון-חירות-אחוה, הראשון – שהוא עקרון חשוב של השׂמאל באשר היֻא – עשׂוי להתקדם הרבה בזכות אמנת חובות וזכויות כלל-ישׂראלית.

אבל לפני שנפנה לשאלה החשובה אילו זכויות בדיוק, ואילו חובות, עלינו לענות ראשית על שאלה תאומה, העולה אתה תמיד בקנה אחד: האמנם הא בהא תליא? היתכן שזכויות קיימות באופן עצמאי כשלעצמן, ללא קשר לחובות?

כאן אנו מגיעים לסעיף השני מתוך שלושה דברים עליהם עומדת המהפכה (הצרפתית, אבל בואו לא נשלה את עצמנו) – החירות. כמו כולן/ם (אני מניח) גם אני ביליתי שעורי חברה שלמים בתיכון, בדיון על שאלת החירות. התשובה הנכונה באותם ימים, לפחות אצלנו, היתה שיש לשאוף להבטיח לכל פרט חופש מירבי ככל האפשר, כל עוד אינו פוגע בזולתו. עקרון זה, שאני מקבל בשׂמחה גם היום, מניח בבסיסו את אחדות הניגודים – מתוך הרצון להבטיח חירות נולדת גם שלילת החירות.

מתחילים כרגיל במקרה קיצון – לי אסור לתפוס אותך בקודקודך ולשסף את גרונך בסכין חלודה ומעוקלת, ואז להעלם בצעקה צרודה לאפלת הצהרים. לך אסור לנהוג מעל מהירות מסוימת, כדי שלא תדרוס אותי כשאני חוצה את הכביש. אתה חייב לשלם מסים כדי שאני אקבל שירותי בריאות וחנוך מן המדינה, ואף קצבה מסוימת אם חס וחלילה אאבד את מקום עבודתי. אני חייב לשלוח את הבן שלי כדי שיגן על שנינו במדים ובנשק, אם שו"ש השיוי"צ תפרוץ מלחמה.

ונאמר שהבן שלך לא רוצה לשרת במדים ובנשק? איך הוא יכול לעזור לי? אפשר לחשוב על אלף ואחת דרכים. הוא יכול להצטרף לסיירת הירוקה ולנקות ערוצי נחלים. הוא יכול להצטרף לכוחות מגן-דוד-אדום, מכבי האש או המשמר האזרחי. הוא יכול לשרת במתנ"סים, בעבודה עם ילדי שכונות על שעורי הבית שלהם אחר-הצהריים (בבוקר הוא יבלה בביה"ס, יתעדכן ויתערה). ואפשר לעבוד באכסניות לאזרחיות/ים ותיקות/ים. ויש עוד, כיד הדמיון הטובה.

אינני מסכים עם האופן בו מתייחסים הספרי ויניב למי שאחרי הכל יבחר לכפור בעיקר ולהוציא את עצמו מן הכלל. ראשית, במקום להזקק לכינויים מעולם תנועות המעיים, עדיף אולי לשמור לאותו טיפוס את הכינוי שמייחסת לו הגדה של פסח: רשע. וגם מסכת העונשים והאפליות לרעה שמתכננים השניים לרשע מוגזמת בהרבה. בל נשכח שגם הרשע הוא אדם שנברא בצלם, ועוד יותר מזה – הוא אח. ומהגדה של פסח לרגל השלישית של ססמת המהפכה – אחוה. ברָבּינ'ית קורים לזה רעות.

נאה דורשים הספרי ויניב שצריך להשאיר את הדלת פתוחה בפני משתמטים. מי שרוצה לחזור בו ולהכנס באמנה האזרחית – יש לחבק אותו בשתי ידיים. גם מעבר לגיל 18 יכול אדם לתרום לחברה, ולעתים קרובות אף יותר מבגיל צעיר. ואולי בכלל תצוץ תופעת מילואים אזרחיים (בהתנדבות, ברצון הכי חופשי).

ובכל זאת, איזה עונש למשתמטים צריך. הפסד ישיר וברור כזה, שכל מי שת/ישתמט ממילוי חובתו/ה האזרחית ת/יקבל על עצמו/ה באופן מודע ומוחלט. לדעתי – שלילת הזכות להצביע בבחירות לכנסת. מי ששׂם עצמו מחוץ למעגל האזרחי, אין לו סיבה להשתתף בבחירות הכלליות. הוא יהיה אזרח סוג ב', כזה שלא מצביע. ברומא קראו לזה civitas sine suffragio – אזרחות ללא בחירה. במדעי המדינה קוראים לזה אנארכיזם. בישׂראלית הוא סתם יצא פראייר.

אתנחתא טראגי-קומית מהדיון בשׂמאל הלאומי, פשוט כי יש דברים שאסור לעבור עליהם בשתיקה. אתמול התפרסמה בווינט ידיעה מאת עינב יוסף-זדה, תחת הכותרת הבאה: העירייה תאתר נערות שמבלות עם בני מיעוטים. כיון שהדעת מתקשה להעלות תבשיל-פיגולים מרוכז שכזה, הנה הידיעה ככתבה וכלשונה:

ביחידת הנוער של עיריית פתח תקוה הוקם צוות מיוחד שיסייע לנערות שנוהגות להתרועע עם בני מיעוטים. במקביל יתהדק המעקב אחר שב"חים באמצעות מניעת השכרת דירות מפוצלות והגבלת שעות הבילוי שלהם בבתי הקפה עד 23:00 בלבד

צוות מיוחד ביחידת נוער של עיריית פתח תקוה תאתר נערות שנוהגות להיפגש עם בני מיעוטים ותסייע להן. זאת על רקע הקשר שהתגלה בין נערה תושבת העיר לבני מיעוטים מג'לג'וליה, שרצחו את אריק קרפ ז"ל בחוף בתל אביב.
"בעיית בני המיעוטים היא מוכרת", אומר ראש יחידת הנוער, משה ספקטור, "הניסיונות להתמודד איתה הם אמיתיים וכנים. יש כמה מוקדים בעייתיים והעירייה עושה מאמץ לבחון את העניין בשיתוף פעולה עם המשטרה".
הצעד ננקט כחלק מפעילות מינהל ההנדסה בעירייה למניעת השכרת דירות, לרוב מפוצלות, לבני מיעוטים השוהים בעיר בניגוד לחוק (שב"חים). "יחידות עצמאיות ונפרדות הן סכנה", אמר סגן ראש העיר, מוטי זפט (מפד"ל), "הן יכולות להיות מקור לוונדליזם והצקות".
פקחי מינהל ההנדסה פשטו בשבועות האחרונים על כ-200 דירות במרכז העיר, שנודע כי בעליהן פיצלו אותן בניגוד לחוק. הפשיטות התקיימו בשעות הערב כדי למנוע מהדיירים להתחמק מהן.
זפט העריך כי מאות צעירים ערבים, חלקם מהשטחים וחלקם ערביי ישראל, מתגוררים במרכז העיר, בדירות קטנות או מפוצלות. העירייה פרסמה לאחרונה מודעות במקומונים, בהן הזהירה את בעלי הדירות על איסור הפיצול בניגוד לחוק וכן על האיסור להלין שב"חים.
במינהל ההנדסה מדגישים כי ינקטו פעולות מנע נוספות, בהן הגשת תלונות במשטרה על הלנת שב"חים, איסור על הוצאת שולחנות לאחר השעה 23:00 בבתי קפה בהם נוהגים להתרכז שב"חים, וכן הגברת התאורה במרכז העיר, כולל במגרש החנייה בבניין העירייה.

בדרך כלל אני מתנגד נמרצות לשימוש היתר בהשוואות לנאצים. לרוב אין בכך טעם, יש בכך זילות של השואה, וביחוד הדבר מטשטש את חומרת המעשׂים או הדברים, שכן במקום לדון בהם עצמם דנים בשאלה האם הם גרועים מספיק כדי להצדיק את ההשוואה, או לא. אבל הפעם עף לי הגוֹדווין.

כיון שההצדקה לנבלה דלעיל מגיעה בעקבות הרצח של אריק קרפ הי"ד, ולמען לא ישנו מקרים מזעזעים שכאלה, אני קורא לשב"כ לעצור למפרע את כל הסטודנטים והסטודנטיות למשפטים באונ' בר-אילן. אחרי הכל, קיים סיכוי סביר שראש הממשלה נתניהו יורה בשלב זה או אחר על נסיגה מאי-אילו שטחי ארץ-ישׂראל, וידוע לכל שצעדים כאלה מצד ראשי ממשלה עלולים להביא לרציחתם בידי סטודנטים למשפטים מבר-אילן. בכל זאת למדנו משהו מרצח רבין, לא?

ומה על בני מיעוטים השוהים בעיר בניגוד לחוק (שב"חים)? שוהים בניגוד לחוק. בעיר. מי? צעירים ערבים, חלקם מהשטחים וחלקם ערביי ישראל. ערבים מהשטחים אכן חייבים באישור מיוחד כדי לשהות בגבולות הקו הירוק. אבל ערביי ישׂראל? שב"חים?! מתי נחקק החוק שאוסר על אזרחים ערבים לשהות באם המושבות? ולבקר בבריכות שׂחיה מותר להם? עם או בלי כלב?

אבל לא אלמן ישׂראל. במהלך היום עלתה בדיונים בפייסבוק תשובה ציונית הולמת לגועל-נפש המרוכז הזה שמספקים לנו ספקטור, זפט ויוסף-זדה: מסיבות התבוללות פרועות, בארץ ובעולם. אני אמנם כבר נשׂוי וזקן, אבל עוד יש בארץ נוער נמרץ. לכן/ם אני קורא: צאנה להתבולל! תהא זו התשובה ללאומנים החשוכים ולגזענים המגעילים. והיה מחננו טהור.