הבחירות האחרונות נתנו לכולנו חומר למחשבה. הזוכים צריכים לחשוב כיצד ינצלו את זכייתם לטובת הכלל. המובסים צריכים לחשוב כיצד להתאושש ולהתחדש. צורך אחד מיידי בו אני חש כבר זמן מה, ואשר זכה להבהרה ולתמיכה בטור הזה של יונית מוזס, הוא לבדוק באופן שורשי את ההגדרות בהן אנחנו משתמשים. ימין, שׂמאל, מדינה יהודית, ציונות, מדינת כל אזרחיה, דמוקרטיא, גזענות – מה פירוש המילים הללו? פעמים רבות אני חש בדיונים פוליטיים שהויכוח כולו נובע מכך שהצדדים השונים משתמשים באותן המילים אבל מייחסים להן משמעויות שונות. הגיע הזמן לחזור ליסודות.

הרעיון הראשון שאני רוצה לחזור אליו הוא אחת הסיבות לכך שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה – המדינה היהודית. מה זאת אומרת, מדינה יהודית?

תשובה מיידית אחת היא: מדינה בה ההלכה היהודית היא מקור החוק, ומפרשיה המוסמכים (כלומר הרבנים) הם המכתיבים את אופיה ואת התנהגותה. אם כזו היא המדינה היהודית, הרי שאינני מעוניין בה כלל ועיקר. ולא רק אני. נכון להיום, הציבור הרואה במדינה כזו את פסגת שאיפותיו, או אפילו רואה בה דבר חיובי, הינו מיעוט קטן; לא סביר שיצא אי-פעם ממעמד זה. אפשר להמשיך הלאה.

בדיונים בהם הזדמן לי לקחת חלק משמש רעיון המדינה היהודית פחות כדי להגדיר את אופיה של המדינה, ויותר כדי לסמן מה היא לא. מדינה יהודית פירושה מדינה שאינה ערבית. אלא שהביטויים "יהודי" ו"ערבי", על אף שהם עומדים תדיר בניגוד זה לזה בדיבור היום-יום, אינם סותרים זה את זה באופן עקרוני. הרמב"ם, למשל, שאין מי שיטיל ספק ביהדותו, חי כתב ופעל בערבית; הריהו יהודי ערבי. יש המחילים מושׂג זה גם על ימינו, ורואים ביהודים יוצאי ארצות האישׂלאם "יהודים ערבים".

בהזדמנויות רבות בחודשים האחרונים השתדלתי לנקוט במונחים אחרים כדי לציין את הניגוד המדובר. הצעתי לא פעם להפסיק לדבר על יהודים וערבים, ולעבור לדבר על ציבור עברי לעומת ציבור ערבי. הרמב"ם יכל אמנם להחשב כשייך לשני הציבורים  במידה שווה, אך לא כך רוב תושבי הארץ כיום. גם היהודים תושבי הארץ, שמוצאם או מוצא משפחתם מארצות דוברות ערבית, משתמשים בעברית באופן כמעט בלעדי. בעוד דור סביר שהערבית היהודית של הגולה תעלם מן העולם כמעט לחלוטין. האם אפשר, לפיכך, לעבור להתייחס לחלוקה על בסיס לשוני?

לא לגמרי. בדור האחרון הגיע ארצה גל עליה גדול של יהודים דוברי רוסית (בעיקר), המרכיב חלק גדול מן האוכלוסיא. יתכן שבעוד דור, שניים או שלושה תעלם השׂפה הרוסית מן המרחב הישׂראלי, ויתכן שלא. עד אז, קשה לדבר על חלוקה מוחלטת של עברית-ערבית. מצד שני, גם היהדות אינה מהווה כאן גורם מבחין מוחלט. חלק לא מבוטל מהעליה מבריה"מ לשעבר מורכב ממי שזכאי לאזרחות על-פי חוק השבות, אבל אינו יהודי בעצמו.

כיצד הדבר אפשרי? לפי תיקון לחוק השבות משנת 1970 נקבע שלצורך חוק זה יחשב כיהודי מי שאחד/ת מסב(ות)יו הי/תה יהודי/ה. כלומר, גם אנשים שאינם יהודים כלל וכלל נחשבים יהודים על פי חוק השבות, וזכאים לעלות ארצה ולקבל אזרחות ישׂראלית. יוצא אם כן שהעליה מבריה"מ לשעבר מערערת לא רק על האבחנה הלשונית, אלא גם על האבחנה הדתית. חלק מן העולים גם אינם יהודים, גם אינם עברים.

ההיתלות ביהדות מדור שלישי אינה מקרית. סב אחד יהודי, שלא לאמר סבתא יהודיה, הספיקה לפי חוקי נירנברג כדי להגדיר אדם כ-mischling, בן-תערובת. אמנם, לא כל בני-התערובת נשלחו למחנות המוות (אצל הנאצים, כמו אצל הנאצים, היה סדר בעניין הזה), אבל ההקבלה לתיקון לחוק השבות ברורה: מי שמספיק מקורב ליהדות מבחינה גנטית כדי להיות חשוד על הנאצים, מספיק מקורב ליהדות כדי לזכות באזרחות ישׂראלית. ההגיון מאחרי ההקבלה ברור אף הוא: מדינת ישׂראל נוסדה כמקלט ליהודים הסובלים מרדיפות, קל וחומר רדיפות בסגנון הנאצי.

בהגיון הנ"ל יש צדק פואטי, ללא ספק, אבל יש גם בעיות מעשׂיות. בעיא אחת היא עלייה של גורמים שלא רק שאינם יהודים, אלא הם אוהדים את אותם הצוררים מפניהם אמור החוק להגן. אמנם, מקרים של עולים מכוח חוק השבות המייסדים תאים ניאו-נאצים במדינת ישׂראל (כגון זה המתואר כאן) נדירים למדי, אבל עצם קיומם מעיד על הקושי העקרוני הטמון בחוק.

מעבר למקרים קיצוניים כאלה, מעלה החוק שאלות כלליות ועמוקות יותר. אם מטרת החוק היא להגן על אנשים שעלולים חו"ח להרדף בשל יהדותם, עלינו לשאול עד כמה קיימת תופעה זו בימינו? אין ספק שיש גילויי אנטישמיות רבים ברחבי העולם, ולדעתי תכשל מדינת ישׂראל במילוי תפקידה אם לא תספק מקלט ליהודים נרדפים. אך האם יש מקום בו נרדפים נכדים של יהודים? דומני שלא. ואם כך, מדוע החוק?

תשובה אפשרית אחת: כדי להקל על העליה של יהודים מבריה"מ לשעבר, מבלי שיאלצו לפרק את משפחותיהם. אם כך, הרי שימיו של החוק עברו, משום שמי שרצה לעלות כבר עשׂה זאת. כיום השערים פתוחים, ואין עוד צורך ב"ישור קו" מסוג זה. מי שירצה לעלות בעתיד יעשׂה זאת משום יהדותו הוא, ולא מכוח יהדותו של איזה סבא נעזב.

תשובה אפשרית שניה: מדינת ישׂראל מעדיפה ליבא לא-יהודים מבריה"מ לשעבר, כאמצעי במירוץ הדמוגרפי מול האוכלוסיא הערבית של הארץ. אינני יודע כמה אנשים בין מצדדי חוק השבות ניסחו תשובה זו לעצמם באופן זה. אינני יודע מה היתה כוונת המחוקק כאשר הועבר התיקון בשנת 1970. גם אינני רואה בחוק זה שום דבר יהודי, או דמוקרטי.

והנה סוף סוף הגענו לשורה התחתונה. כשאנחנו מדברים על מדינת ישׂראל כ"מדינה יהודית", או רוצים לשמור על "רוב יהודי"- במה בדיוק אנחנו חפצים, ועל מה אנחנו רוצים לשמור?

מיהו ציוני?  לאחרונה, בעקבות התמודדותו של ד"ר ח"כ דב חנין על ראשות עיריית ת"א-יפו, ובעקבות ההתקפה שהחלה ח"כ חלי יחימוביץ' על אי-ציוניותו, התעורר מחדש ויכוח על מקומה ומעמדה של הציונות. (ראו/נה למשל בתגובות לחלק ב' של הראיון עם חנין שהתפרסם ב"עבודה שחורה"; החלק הראשון ב"שקוף").  הויכוח, כמו ההתמודדות, מרענן ומבורך, מכמה סיבות.

ראשית, לזירת המאבק. כפי שציין דב עצמו בראיון, העובדה שקלף הציונות נשלף והוטל אל השולחן בשלב כה מוקדם של המשׂחק מעידה על כך שבמחנה חולדאי, ואף מעבר לו, קיים חשש אמיתי ממועמדותו. את מי שאין חוששים ממנו, לא טורחים לתקוף. ואל נא תטעו – ההתקפות אינן מגיעות מצד כמה "פעילי רשת" נטולי חיים או אידאולוגים נטולי קשר למציאות, אלא מחבורה של פוליטיקאים משופשפים ומנוסים. כאלה שמבינים היטב את מאזני הכוחות וחשים בעצמותיהם את התנודות בהלך הרוח הציבורי. אם הם חוששים, סימן שיש ממה. מעודד.
 
שנית, מה בכלל משמעות הטענה שדב חנין אינו ציוני? מאלף לקרוא בהקשר זה את דבריו של יונתן בן-אפרת על "בגידתה" של "עיר לכולנו" (ובפרט של חנין) בערביי יפו. לדידו של בן-אפרת, "עיר לכולנו" היא תנועה של "יהודים תל-אביבים בלבד". תשובתו של חנין לטענה זו מאלפת: העדרם של מועמדות ומועמדים ערביות/ים מ"עיר לכולנו" היא פרי החלטת ההנהגה הערבית להתמודד במסגרת רשימה ערבית (חד"ש-בל"ד). מכך יוצא שהקו המגדיר את הציונות נמתח בתפר בין השׂפות (עברית וערבית), המקביל כמעט לחלוטין לתפר בין הדתות (יהודים לעומת מושׂלמים ונוצרים). כיון שאני רואה בציונות תנועה שחייבת לחצות את הקוים הללו, מצב זה מדאיב. אבל בהחלט יש כאן תשובה ניצחת למלעיזים. איזה הסבר אחר יש לכך שבמחנה הלא-ציוני יצא הקצף על "הבגידה"?

מאידך, המועמד מס' 2 ברשימת "עיר לכולנו" מר אהרן מדואל, הוא בכלל ליכודניק. האם יש תעודת כשרות ציונית טובה יותר? גם כאן אני רואה סימן מעודד, ולא רק לטווח הקצר. הברית המתהווה ב"עיר לכולנו" בין חירות ומק"י מסמלת מהפכה של ממש בחשיבה הפוליטית הנהוגה במקומותינו. מעבר לפיוטיות עוצרת הנשימה (עליה נוכל לדון באופן מושׂכל יותר בעוד דור או שניים), היא מעידה על כך שדור חדש של פעילות ופעילים זונח את ההגדרה המבלבלת והמזיקה לפיה שׂמאל וימין פוליטיים ניכרים לפי עמדת כל אחת ואחד לגבי נוסחת "שטחים תמורת שלום". ברוך השם! הואיל ואנחנו עדיין נתונים בעיצומו של הקרב על התודעה, צריך להמשיך ולקרוא בקול: שׂמאל, שׂמאל, שׂמאל!  מי שרוצה להמשיך לדבוק בהגדרה הישנה מוזמנ/ת לעבור לאיות ב-ס' וב-ו' (סמול).

ובכן, מיהו ציוני? אינני מכיר שום הגדרה מחייבת ומוסכמת לשאלה זו, ממש כשם שאינני מכיר באף גוף שהוא כמייצג הרשמי של התנועה הציונית. כל גוף שאינו כולל גם את החוזה הרצל וגם את הנביא מיכה לא ישכנע אותי. נשאר לנו לדון אפוא במאפייניה של הציונות.

מאפיין חשוב אחד הוא היחס לעליית היהודים לארץ. מצד אחד, אני תומך נחרצות בזכותה וחובתה של מדינת ישׂראל לקלוט כל יהודי/ה באשר היֻא במקרה של רדיפות ופרעות. מצד שני, צריך להכיר בכך שכבר היום חיים למעלה מעשׂרה מליון (10,000,000) איש ואישה בין הים לירדן. לצורך ההשוואה, בזמנים בהם התגבש עם ישׂראל (נאמר, המאות 13-12 לפני הספירה) עמדה אוכלוסיית הארץ – כולל עבר הירדן המזרחי – על 22,000 פחות או יותר. במילים אחרות: אין מקום. לפיכך, דומני שלמדינת ישׂראל לא צריך להיות כרגע עניין בעידוד עלייה לארץ, לפחות לא עד שתהיה ממנה הגירת המונים החוצה.

ומה על מי שכבר נמצא בארץ? דומני שהגדרה כללית מספיק לציונות תהיה: כל מי שמחזק במודע ובפועל את מעמדה ואת חסנה של הישות הציונית. כמובן, גם כאן יש שאלה של השקפה. יש מי שסבור שצמצום מהיר ככל האפשר ובכל מחיר של החוב החיצוני הוא הוא המפתח לשיפור מצבה של מדינת ישׂראל. אני שׂם דגש במקומות אחרים, למשל מאבק לצמצום פערים חברתיים, הטבת זכויות עובדים, שמירה על איכות הסביבה, ועוד. בחוגים מסויימים נקראת התופעה "אדום-ירוק". יותר מזה, כל מי שנלחם בנחשולי הציניות, וממשיך להאמין שאכן יכול להיות טוב כאן בארץ, ואף מקדיש את מיטב זמנו ומרצו כדי להגשים את החזון, הוא בעיני ציוני. ציונות צינית היא סתירה לנתון וסטירת לחי.

לפי אמת המידה הזו, דב חנין הוא, בעיני לפחות, ציוני יותר מרבים, חלקם גם טובים, המתהדרים בנוצות ציוניות. אני מתכוון בהחלט להצביע לו. ובכל זאת, למען הסר ספק, אוסיף גם אזהרה: אם ינצל דב את מעמדו כראש עיר כדי למסור את עג'מי, מנשיה או שיח' מוניס לרשות הפלשׂתינית, נבצע בו מעצר אזרחי ונוריד אותו מן השלטון לאלתר.

 ***

צילום: גוני ריסקין

עוד שנה, ושוב המשיח לא בא. בכלל, קבענו אתו אחרי המלחמה בשש, בתשע ורבע התחלנו לזוז, עכשיו כבר חצות היום, והוא אפילו לא ממצמץ. לפחות לא במקום שאנחנו יכולים לראות אותו.

 (את שלום דוקא רואים).

יודעות מה? בסדר גם כך. אפשר להמשיך באותו כיוון, ולהביא את המהפכה בעצמנו, בלי לחכות לאף אחד. להלן מספר זירות שאני עסוק בהן לאחרונה. אני ממליץ לכל הקוראים שאינם מודעים להן לבקר, ולמבקרות המזדמנות לחבור לחבורה.

שקוף:  

שקוף הוא אתר חדשות בהקמה, המחויב לציונות, לשׂמאלנות ולדמוקרטיא. מטרתו היא לבסס שׂיח ציבורי חדש בישׂראל, במטרה לקדם את המהפכה. הוא יעשׂה כן באמצעות דוגמא אישית: התנהלות פנימית דמוקרטית, שקיפות מוחלטת של ענייני הכספים, עיסוק ביסודות של החברה הישׂראלית ושמירה על כבודה של השׂפה העברית. לשקוף דרושים מתנדבים ומשקיעות. כמאמר מילו מיינדרביינדר – ולכל אחד/ת יש מניה!

עבודה שחורה: 

קבוצת עבודה שחורה היא ניסוי בדמוקרטיא ישירה שמרנית. מטרת האתר היא ליצור ערוץ תקשורת בין הציבור הפעיל לבין נציג(ות)יו בכנסת. עד כה צבר האתר הצלחה גדולה, ויש לו קהל קוראים עקבי ומעורב, הן במשכן וסביבותיו, הן בבלוגוספירא הפוליטית. כל תרומה אפשרית לאתר תוערך ביותר: מאיזכור בבלוג, דרך תגובות, שליחת מכתב לח"כ, ועד התנדבות פעילה בהפעלת האתר. מומחי/ות וורדפרס דרושות/ים במיוחד!

התנועה לדמוקרטיה ישירה:

דמוקרטיה ולא דמוקרטיא (כנאה וכיאות), כיון שכך קל יותר למצוא אותנו בגוגל. האינטערנעט היא הכלי, הדמוקרטיא האתונאית היא ההשראה הישירה. איך אפשר לגרום לזה לעבוד בארץ-ישׂראל שאחרי אלפיים שנות? תקציב שקוף, מפלגות ישירות, ועדי-שכונות ורבעים, התפקדות למפלגות קיימות, הטרדת הנציגות/ים במכתבים, העלאת נציגות/ים בגורל, ועוד כיד הדמיון הטובה. נשמע מעניין? הבלוג שלנו;  ואיך אפשר בלי ויקי?

 (אסטרטג דגול!)

באופן אישי, אני לא מרגיש רע יותר מבכל יום אחר. נהפך הוא. דוקא ההזדמנות הזו להביט אחורה, לעבר הרחוק, ולהשוות את מצבנו היום, מפיחה בי תקוה. באופן כללי, המצב טוב בהרבה משהיה זה אלפיים שנות (למעט אולי האיום האיראני). לא מעט אנשים כבר יודעים מה צריך לעשׂות, וכל שנותר הוא לברר איך. אנחנו מאורגנים היטב דרך הרשת, ומדי פעם גם מגיחים לעולם האמיתי. תשתית יש. עכשיו צריך להתקין כמה כלים.

בגליון מאי (יצורף החודש העברי לאלתר!) של כתב העת "חברה" כתב פרופ' דני גוטוויין על הקמת מפלגת שׂמאל-דמוקרטיא חדשה, שתאחד את כל הפעילות והפעילים תחת גג פוליטי אחד. זה אינו רעיון רע כלל וכלל. ואם אפשר לפתות כמה נציגות ונציגים, מהראויות/ים הנמצאות/ים במשכן כבר היום, לחבור אל היוזמה – מה טוב. מי י/תרים את הכפפה?

 (מאנשים שלא אוהבים את הכנסיה)

ולסיים בלי דברי תורה, ודאי שאי אפשר… (כרגע מקרא, בע"ה מדרש בהמשך).

** ** ** ** ** ** **

זכריה פרק ח

בשבוע שעבר הגיע לסיומו החלקי פרק כואב, ולמרבה הצער שגרתי, בדברי ימי מדינתנו. גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הוחזרו ארצה; חמישה טרוריסטים חיים (וכמות גדולה של גופות) עשׂו את הדרך ההפוכה ללבנון. הרבה דובר על הכאב והצער שליוו את היום הזה. לא מספיק דובר בתסכול ובזעם.

בשבועות האחרונים, ובמיוחד ביום ה' האחרון, הופרחו לאויר משאלות לב שונות בקשר לעסקת החליפין עם נציגי "מפלגת-אללה". רעיון אחד היה להמתין לרגע בו יזוהו הגופות בודאות, ואז לחסל את קונטאר וחבריו, ולמסור אותם לצד השני באותו מצב צבירה בו קבלנו את חיילינו: עין תחת עין, גופה תחת גופה. צעד כזה היה בו כדי לגמול למנהלי המשׂא ומתן הרשעים והציניים שמנגד על ההתעללות המתמשכת במשפחותיהם של רגב וגולדווסר – ובציבור הישׂראלי בכלל – בעניין הסתרת גורלם של השניים עד לרגע האחרון. מאידך, ממשלת ישׂראל והתקשורת העברית השתתפה במשׂחק אחיזת העיניים האכזרי הזה בציניות לא פחותה. מה לנו כי נלין על חזבאללה?

אפשרות אחרת שהועלתה היתה להמתין לזיהוי, ואז להכריז על ביטול העסקא. "איזה מין דבר זה?" היו אויבינו (וידידינו המתווכים) אומרים, "אי-אפשר לסמוך עליכם בכלל." ואנו היינו עונים: "נכון! ואנחנו גם לא עושׂים עסקים עם טרוריסטים." אלא שתרחיש כזה, מספק ככל שהיה יכול להיות, היה עלול להיות קטלני כלפי גלעד שליט, יבדל לחיים ארוכים, טובים ובריאים.

דיבורים אחרים לגמרי נשמעו בעניין מסיבת קבלת הפנים של קונטאר ושות' בבירות. הפנטסיא הפרועה באמת היתה לשלוח ללב החוגגים את יגאל עמיר, לבוש בחגורת נפץ. אבל תרחיש הגיוני יותר היה לתקוף באופן יסודי מן האויר – לא את העצרת, חלילה, אלא את השיירה בה הגיע נסראללה לארוע. הסיכון באפשרות זו הוא כמובן התלקחות מחודשת של המלחמה מלפני שנתיים, ויתכן שקברניטי המדינה רצו להמנע בכל דרך מחידוש העימות. אבל האם יתכן גם ששום תקיפה לא נערכה משום שאותם קברניטים לא העלו בדעתם שלנסראללה יהיה האומץ לחשׂוף בפומבי את פרצופו?

כך או כך, דומני שחובה להסיק מספר מסקנות מהארועים העגומים, החל בחטיפה וכלה בהשבת הגופות.

(א)   אין לנהל שום משׂא ומתן על חטופים ושבויים, לפני מתן אות מהימן שהם עדיין בחיים. ברור שהציבור הישׂראלי, שלא הניח לנושׂא לרדת מסדר היום ולא אִפשר לממשלה שלא לבצע את העסקא, היה מגיב אחרת לגמרי אילו היה יודע מראש שאלדד ואהוד אינם עוד בין החיים.

(ב)   יש להחזיר את גלעד שליט הביתה בחיים, יהא המחיר אשר יהא, ואז למתוח קו חדש באופן הצהרתי וברור: מכאן ואילך יתרחשו עסקאות חליפין ביחס של אחד לאחד. שבוי חי עבור שבוי חי; גופה עבור גופה. אמנם, מעניין מאד לראות שאויבינו המרים מעריכים שגופת חייל ישׂראלי שווה לשניים וחצי לוחמים חיים מאנשיהם (ולא נכנס כאן לפרטים של עסקאות ג'יבריל ואחרות). ובכל זאת, על מדינת ישׂראל לנקוט קו אנושי, הומאני אם תרצו, המייחס לכל אדם ערך באשר הוא. שבוי חי עבור שבוי חי; גופה עבור גופה. על עקרון זה יש לשמור בקנאות, החל מרגע שחרורו של גלעד שליט, במהרה בימינו אמן. (ואולי בכלל צריך לחטוף את איסמעיל הנייה, או אחד מחבריו הקרובים או בני-משפחתו, ולהחליף אותו בגלעד שליט?)

(ג)   יש להנהיג נוהל חדש בקרב הכוחות הלוחמים, לפיו יפקיד כל לוחם נשׂוי בצאתו לקרב כתב גט חתום, למקרה שיפול בשבי או יעלם חס וחלילה. למנהג זה יש תקדימים בדברי-ימי עמנו, והוא חיוני על מנת למנוע את המצב העגום של עגינות, המוסיף כאב וסבל על האובדן והשכול. נחמה מסויימת במאורעות השבוע שעבר מצאתי בכך שקרנית גולדווסר, אישה מרשימה לפי כל קנה מידה, תוכל עכשיו להמשיך בחייה, על אף האובדן והעצב. מזלה של תמי ארד לא שפר עליה אפילו במעט זה.
  (תמונה: nrg).
(ד)   צריך להפנים את האמרה הותיקה, לפיה את הנקמה מוטב להגיש קרה. היציאה ההיסטרית למלחמה בעקבות חטיפת רגב וגולדווסר הוכיחה עצמה ככשלון. צה"ל, כך התברר, היה בלתי-ערוך באופן מחפיר למערכה בלבנון (ושמא נאמר – לְמערכה בכלל). הפן החיובי היחיד בהמנעות מפעולה מתגרה בלבנון בעקבות עסקת החילופין נובע מהיכולת לקבוע את העיתוי לחידוש המערכה.

ואת המערכה צריך לחדש. המדיניות הרשמית של חזבאללה קוראת לחיסולה של מדינת ישׂראל. המצב בשטח לא מרמז על שום אפשרות להגיע להבנות שיאפשרו חיים בשלום עם אויב זה. מלחמה מול לבנון הוכרזה זה מכבר (לבנון יצאה למלחמה נגד ישׂראל עוד ב-48; הסכם שלום לא נחתם מעולם). כעת עלינו להכין היטב את המכות הבאות, ולהנחית אותן ברגע בו נראה שהאויב פגיע ובלתי-מוכן במיוחד.

את נסראללה יש לחסל, חד וחלק. במתקני האימונים של חזבאללה יש לפגוע בהזדמנות הנוחה הראשונה, ומתי שצריך אח"כ. שירותי הביון של ישׂראל צריכים להתחקות אחרי גורמים בינלאומיים המסייעים לחזבאללה להתבסס כלכלית ולהתחמש, ולהפעיל כל אמצעי לחץ כדי לגרום להם לחדול. והעיקר – לשמור כל הזמן על היוזמה, ולא לתת לאויב רגע של מנוחה.

(ה)   במקביל, יש להקצות את המשאבים הדרושים כדי להערך לתגובות הנגד של האויב, שתגענה ללא ספק. הציבור בישׂראל הוכיח את עמידותו בזמן מלחמה שוב ושוב, והפגין מידה מרשימה של ערבות הדדית במערכה האחרונה. החוסן הפנימי וכושר העמידה יגדלו עשׂרת מונים, כשידעו כל אזרח ואזרחית שהמדינה אכן דואגת לשלומם ולבטחונם.

***

עדכון ד' אב (5 אוגוסט) – מסתבר שקלעתי לדעת גדולים בתורה. כב' הרב יעקב אריאל, הרב הראשי של רמת-גן (ומומחה גדול בעניין שמיטה) הביע דברים דומים מאד לאלה שכתבתי לעיל, בנושׂא פיקוח נפש בפדיון גופות ובנושׂא הגט לחיילים נשׂואים היוצאים לקרב.
 

הגיע הזמן. כבר מזמן בא הזמן. לא רק להעביר מסרים דרך אנשי מודיעין מצריים, אלא לדבר ממש. אם לא פנים אל פנים, ודאי בטלפון. ארגון החמאס הרי מושל ברצועת עזה. שכן. אמנם, שכן רע. עם כל הכבוד לניתאי הארבלי (משנה אבות א ז), להרחיק כבר לא נרחיק בע"ה. ההתעלמות עד כה אוילית, ולא מגלה סימני תועלת כלשהם. צריך לדבר עם החאמס.

 (דגל החמאס).

על מה לדבר?

קודם כל, על שאלת המים והחשמל. חשמל הוא גורם חיוני בחברה המודרנית, יהיה קשה בלעדיו. אבל מים הם חיים. בלי מים אי-אפשר בכלל. ביחוד בקיץ. רצועת עזה תלויה לחלוטין באספקת המים של ממדינת ישׂראל. ללא מים אלה לא תוכל אוכלוסיית הרצועה להתקיים מעבר לימים ספורים. יוצא שמדינת ישׂראל מצילה את תושבות/י עזה מאסון אנושי עצום מידי יום ביומו, מרצונה הטוב (ובמחירי השוק). זאת יש להבהיר הבהר היטב להנהגת החמאס, כבר בתחילת השׂיחה.

לאור העובדה שאנחנו מפגינים רצון טוב רב כל כך, עד שניתן להחמיץ אותו בקלות כה רבה, יש מקום להעלות את עניינו של גלעד שליט. מחוה של רצון טוב מן הצד שכנגד תסייע להרגיע את האוירה.

אחרי שנעבור את שני הסעיפים הללו, נוכל להמשיך לדון בסוגיית הרגיעה. כרגע אין. אמנם, ראשי החמאס כבר החלו להשמיע קולם נגד היורים. אם יגבו את דבריהם במעשׂים (מה שערפאת שר"י לא העז או לא רצה מעולם), יהיה בסיס פורה להמשך הדיונים. נקודה שתעלה, מן הסתם, היא מעבר סחורות מעבר לגבולות עזה, הן לישׂראל, הן למצרים, ואף לארצות העולם דרך הים. נמל עזה ידע ימים יפים בעבר, ואין סיבה שלא יהיה כך גם בעתיד – אם ישׂכילו ראשי החמאס לכלכל צעדיהם בתבונה.

 (נמל עזה)

אינני משלה את עצמי. לא שכחתי לרגע שמטרתו המוצהרת של החמאס היא להביא לסיום קיומה של מדינת ישׂראל. כיון שכאן אין אפילו מראית עין של נסיון למשׂא ומתן על שלום, יש לגבות מראש את המהלך בהכרזה פומבית מעל בימת ארגון האומות המאוחדות, שמדינת ישׂראל תישׂא ותתן עם ממשלת החמאס כמו עם כל מדינה אחרת. מלכתחילה, ישׂרור שלום. אם תפרוצנה חס וחלילה פעולות איבה נגד ישׂראל (או שלא תפסקנה אלה המתחוללות כעת), יוכרז מצב מלחמה נגד עזה. במצב מלחמה תופסק מן הסתם אספקת המים והחשמל, ופעולות צבאיות תנקטנה בהתאם לנסיבות. מצדנו, יש לנצור את האש עד להודעה חדשה.

אמר כבר צ'רצ'יל – To jaw-jaw is always better than to war-war

בטור קודם יצאתי נגד הבנאליות של טענות קיפוח, כאלה שהושמעו לאחרונה בעקבות חגיגות דו"ח וינוגרד. בסיס הטענה היה מוצדק: ממשלת ישׂראל אכן הזניחה את אוכלוסיית הצפון והפקירה אותה למטחי הטילים של אויבינו מצפון, ממש כשם שהיא מפקירה כעת את תושבי שׂדרות, ללא שום נסיון להקל על מצבם או לתמוך בהם בכל אופן שהוא. הבקורת שלי נגעה לאפיון של המקופחים: "רוסים, אתיופים, ערבים, נשים ומהגרי עבודה". כנראה שלגברים דוברי עברית ובעלי אזרחות ותעסוקה קבועה היתה בזמן המלחמה חסינות מיוחדת. קבוצה אחת, שתפסה מקום של כבוד בראש רשימת המכולת של הקיפוח, משכה את תשׂומת לבי במיוחד – "מזרחים". לעניין המזרחיות מוקדש טור זה.

ראשית, העניין הגיאוגרפי. תחת כותרת הגג "מזרחיים" נהוג לכלול קבוצה גדולה ורחבה של עדות: תימנים ומרוקאים, עיראקים ובולגרים, פרסים וטריפוליטאים. "מזרחולוגים" נדיבים במיוחד מביאים בכלל זה גם את האתיופים, ללמדך שמזרחיות אינה עניין של עדה – היא עניין של קיפוח. אבל מה "מזרחי" במוצאן של כל העדות הללו? אם נצא מנקודת ההנחה שנקודת ההתייחסות המרכזית היא ארץ-ישׂראל, ולא אי בלב האוקיינוס השקט, הרי שיהודי פולין וליטא מזרחיים בהרבה מיהודי מרוקו ואלג'יר. יהודי תימן בכלל דרומיים (ו"תימן" הרי משמעו דרום, ראי/ה ישעיהו מג ו), וקהילות אירופא השונות הן בעיקר צפוניות. היחידים שיכולים להחשב "מזרחיים" לעילא הם הבוכרים והסמרקנדים, וגם הם מחווירים ממערביות לעומת "בני-משה" ההודים. כלומר – עניין המזרחיות בא לחפות על אבחנות אחרות, לטשטש מציאות וזהות ולא ליצור אותן.

אחד מהמבקרים הבולטים של רעיון ה"מזרחיות" הוא פרופ' יהודה שנהב. לדידו, אין מקום לדבר על "מזרחיים", אלא על "ערבים יהודים". ההגיון של טענה זו פשוט ונכון: הגורם הנקרא בטעות "מזרחיות" אינו מושתת על אבחנה גיאוגרפית, אלא על התרבות השלטת בארץ המוצא של עדות אלו ואחרות. אלא שעל אף שהאבחנה נכונה, ההגדרה אינה מדוייקת. יוצאי פרס, מרכז אסיא או טורקיא, אינם יכולים להקרא "ערבים" בשום אופן. הגורם המבדיל בין ה"מזרחיים" ל"אשכנזים" (עוד הגדרה שגויה מיסודה) הוא הדת השלטת בארצות המוצא. החלוקה האמיתית היא בין יהודי ארצות האישׂלאם ליהודי ארצות הנצרות.

[נוצרים בירוק; מושׂלמים בכחול]

ומה על הקיפוח? כדי שלא להאריך יתר על המידה בדברים (וכדי להשאיר נושׂאים לדיון בתגובות), אסתפק כאן בסיפור אישי, השייך לגב' X ולמר Y, סבתא וסבא שליט"א של רעייתי שתחיה. הם עלו לארץ-ישׂראל ב-1956, ומייד עם רדתם מהספינה רוססו ב-DDT. כשירדו מהספינה הם נרשמו כעולים חדשים, ושמותיהם, להם ענו מיום הולדתם, עוּברתוּ. בן-גוריון היה מעברת שמות כפייתי. לדידו, לא היה מקום בארץ האבות והאמהות לשמות גלותיים. לאחר הקליטה פונו מייד למעברה. במעברה שׂררו אבטלה קשה, ותנאי תברואה בלתי-נסבלים. סבא Y פצח ללא שהות בעבודות צנרת; אוהל המשפחה היה הראשון במעברה שהיו בו מים זורמים. עבודה נמצאה לאחר זמן מה בקיבוץ קרוב. סבא Y עבד בקטיף וסבתא X בתפירה. ובכל זאת שׂמחו בחלקם במידת האפשר. כאן בארץ לפחות לא קרא להם אף אחד "ז'ידים מלוכלכים", כמו שם, בפולין. 

סיפורם של סבא Y וסבתא X אופייני לחבלי הקליטה של מהגרים בארץ חדשה. אף אחד מן השלבים הללו אינו יוצא דופן בשום אופן. מי שיעיין בספורי המהגרים שהגיעו לאמריקא לאורך השנים ימצא סיפורים דומים למדי. הנקודה החשובה לענייננו הוא שסבתא X וסבא Y מעולם לא חשבו להעלב מקשיי הקליטה. הריסוס ב-DDT היה אמנם עניין לא נעים, אך הכרחי. על הספינה, כך מספרת סבתא X, סבלו כולם מכינים שכמותן לא נודעו מאז מכות מצרים. עִברוּת השמות נתפס כחלק מתהליך העלייה. מבין הסבתא, הסבא ושלושת ילדיהם שמרו שניים על שמותיהם העבריים החדשים, ושלושה חזרו לאלה הגלותיים. המעברה היתה חוויה לא נעימה, אך גם היא נתפסה כהכרחית. וכי איך עוד יכולה מדינה צעירה וענייה להתמודד עם קליטת אוכלוסיא כפולה בגודלה מזו הקיימת, וכל זה בתוך שנים ספורות?

אף על פי כן, הרבה מן הקשיים שצויינו לעיל נתפסים בשׂיח ה"עדתי" כעוולות מכֻוָּנוֹת, כאילו היתה מטרתם להשפיל את העולים החדשים מארצות האישׂלאם ולדכאם. הריסוס ב-DDT מככב בתאורי הקיפוח וההשפלה, כמו גם התנאים במעברות ושלילת הזהות הגלותית (נושׂא לא פשוט שראוי לדיון נפרד). אין ספק שרבות ורבים סבלו במהלך המעבר מארץ מולדתן/ם לארץ-ישׂראל. חבלי קליטה מעולם לא היו תהליך פשוט, ולוותיקים יש תכונה טבעית לנצל את מעמדם ולהקשות את חייהם של החדשים. מי שמטיל ספק בנכונות אמירה זו מוזמן לברר מה עלה בגורל הונם של עולים "אשכנזים" לירושלם עיה"ק בראשית המאה ה-19, אם אתרע מזלם ונפטרו ללא יורשים. מי שמבקש/ת לה/ו חיים קלים יותר מוזמנ/ת לצפות בסרטון הבא:

ובכל זאת, אי-אפשר להתחמק מהעובדה שלא מעטים מבין יהודי ארצות האישׂלאם חשים מקופחים לעומת יהודי ארצות הנצרות. להבנתי נובעת הרגשה זו ממספר סיבות, שכולן נעוצות היטב במציאות. ראשית, ארצות הנצרות נהנות באופן כללי מרמה כלכלית, טכנולוגית ותרבותית גבוהה יותר. הדבר ברור מאליו, בין אם נסתכל על מעמד האשה, על מבנה הכלכלה, או על מספר הספרים היוצאים לאור מדי שנה. לא תמיד היו אלה פני הדברים. לפני 1000 שנה היה זה עולם האישׂלאם שנהנה מעליונות תרבותית וכלכלית מובהקת על עולם הנצרות, אלא שמגמה זו התהפכה בינתיים באופן מוחלט. מובן מאליו שיהודים, שהגיעו מארצות מפותחות ומשׂכילות יותר, נהנו מיתרון מובהק בעולם שכלליו מוכתבים על ידי אותן ארצות נוצריות. התסכול שנוצר בקרב תושבי ארצות האישׂלאם ויוצאיהן אינו נחלת חלקם של יהודים בלבד, וניתן לראות אותו מאדוארד סעיד ועד אוסאמה בן-לאדן.

לצד התסכול הכללי יש גם תסכול יהודי פרטי. רבים מיהודי ארצות האישׂלאם חיו חיים סבירים, אפילו טובים, עד התחזקותה של התנועה הציונית בארץ-ישׂראל. מצב הקהילות הללו, שספג מכה עם התחממות העניינים בארץ, הורע עשׂרת מונים לאחר הקמת מדינת ישׂראל ופרוץ מלחמת העצמאות. מבחינה מסויימת היה זה פועלם של יהודי ארצות הנצרות בארץ-ישׂראל, שהביא להרעת תנאי הקהילות בארצות האישׂלאם. תחושה בסיסית זו הוחמרה על ידי גורם נוסף – הסכם השילומים מגרמניא. הנס הכלכלי, שהפך את מדינת ישׂראל ממדינה לוונטינית עניה לבעלת כלכלה מפותחת למדי, הונע בכסף גרמני. כסף זה, במידה שלא זרם הישר לידי המדינה, הגיע לידיהם של יהודי ארצות הנצרות, ויצר פער גדול בינם לבין אחיהם יוצאי ארצות האישׂלאם. פער זה לא נסגר לגמרי עד היום.

אז איך ממשיכים מכאן הלאה? חלק גדול של התיקון מתרחש מעצמו. ככל שעוברות השנים מִטשטשים ההבדלים מאליהם. ג'חנון הוא כבר מזמן לא רק נחלתם של תימנים, והרוב המוחלט של בני-דורי כבר לא יטרחו לשאול מה מוצאם העדתי של השידוכים שמביאים הצאצאים הביתה. נישׂואין בין-עדתיים, שהיו נפוצים למדי מלכתחילה, הולכים ומאבדים את משמעותם. היום יש פשוט נישׂואין. לא מעט מחברותי ומחברי מתהדרים במוצא כה מרובה-עדות מלכתחילה, שכבר אין טעם לנסות ולעקוב. לכל היותר ימשיכו זללנים ואניני חיך לחפשׂ מתכונים יוצאי דופן ומרכיבים חדשים לחמין.

ועדיין, התסכול הבסיסי קיים, ואסור להתעלם ממנו. אלא שבמקום להזין בו את "השד העדתי", יש לתעל אותו למקום הראוי לו: מדינות ערב. זאת כיוון שהרוב המכריע של העולים החדשים מארצות האישׂלאם לא היו מהגרים סתם – הם היו פליטים שגורשו מארצותיהם ושרכושם הוחרם ונשדד. השׂיח הכללי על הסכם שלום עתידי כרוך תמיד בדיונים על "זכות שיבה". זכות השיבה של הפלשׂתינים לבתיהם כאן בארץ, מהם ברחו או גורשו, היא התירוץ בהם משתמשים שליטים שונים במדינות ערב שונות כדי להצדיק את כליאתם של אותם פלשׂתינים עצמם בגטאות ובמחנות פליטים זה שני דורות, ועוד היד נטויה. טוב נעשׂה אם נזכור שמול כל פליט פלשׂתיני עומד גם פליט יהודי, שמדינת ישׂראל – להבדיל ממדינות ערב – קלטה באומץ ובתנאים קשים. טוב עוד יותר אם נקדיש כולנו את המאמצים והמשאבים למחקר, לבירור ולתיאור חיי הקהילות הרבות והמגוונות של יהודי ארצות האישׂלאם, על תרבותן והישׂגיהן. כלפי חוץ, נוכל לענות על הדרישות החוזרות ונשנות לויתורים בדרישות משלנו לפצויים הוגנים על הרכוש היהודי האבוד. כלפי פנים נרוויח מהיכרות מחודשת עם תרבות עשירה, ומהתפוגגותה של שׂנאת חינם שזמנה עבר.

בשלהי השבוע שעבר צדה את עיני התבטאות מעניינת של ראש עיריית אום-אל-פחם, השייח' עבד-א(ל)-רחמן. בתגובה לדיבורים על אפשרות של "חילופי אוכלוסין" במסגרת הסכם קבע בין ישׂראל לרשות הפלשׂתינית שלח ראש העיר מכתב לראש-הממשלה אולמרט ולראיס אבו-מאזן, בו נאמר: "המטרה של המהלך הזה היא להדגיש לכל הצדדים שלא ייתכן שנסכים ל'נכבה' נוספת לעמנו… אנחנו מסרבים להיות סחורה המוצעת למכירה או לקנייה וכל שינוי במצבנו הוא בגדר 'נכבה' והוא מנוגד לכל האמנות והחוקים". (הציטוט מאתר NRG). להמשיך לקרוא ←