מדרש ומעשׂה

ecce homo

ecce homo

אמש צפיתי במשׂחקה של נבחרת ישׂראל בכדורסל (גברים) נגד מקדוניא. הפסדנו. הרגע המכריע במשׂחק לטעמי לא היה באיבוד הכדור בהוצאה הכדור בשניות האחרונות. כדי לנצח משם היה צריך נס על נס. ההפסד נחתם דקתיים מוקדם יותר, כאשר רכז הצעיר של הנבחרת, גל מקל, החמיץ ליי-אפ מתחת לסל (מול ידיהם המושטות של הענקים המקדונים) ואח"כ החמיץ שלשה נוספת בהתקפה הבאה.

עד לרגע זה, ובניגוד לערב קודם מול קרואטיא, היה למקל משׂחק חלש למדי. הנתון היחיד הראוי לשבח היה 7 ריבאונדים. לא מעט מהם, עם זאת, ליקוט של כדורים תועים, ללא תחרות של ממש. האם הוא האיש שצריך לקחת על עצמו שתי זריקות מכריעות?

לדעת פרשן המשׂחק, אלי סהר הותיק, לא. מיד כשעבר שבריר השניה הדרוש כדי להבין שהזריקה המכרעת לשלוש לא תכנס לטבעת, פרץ סהר בזעקות שבר מקוטעות. אין זו הגזמה לצורך ספרותי. במשך שניות ספורות (נצח במונחי פרשנות טלוויזיונית) כל שהצליח סהר להגות הוא מילה אחת, חד-הברתית: "מה?!?!!" (סימני שאלה וקריאה במקור). מה היה אומר אילו נחת הכדור שניים-שלושה סנטימטרים הצידה, בצלילה, לתוך הרשת? אבל לא אלמן ישׂראל. שדרן הספורט המוביל של ערוץ 1, עמית הורסקי, הגיב באופן מיידי: "הוא עוד ינצח עבור נבחרת ישׂראל עוד הרבה משׂחקים".

ביקורת בונה וחשיבה חיובית

ביקורת בונה וחשיבה חיובית

דברים אלה של הורסקי החזירו אותי עשׂור וחצי אחורה, לסוף שנת 1995. במחצית הראשונה של שנות ה-90 היתה מכבי ת"א קבוצת כדורסל מדכדכת למדי. אחד המאפיינים המתסכלים ביותר היתה התפקוד בדקות האחרונות בכל משׂחק. יתרון של 20 נק' באמצע המחצית השניה (אז עוד לא נהגה באירופא החלוקה לרבעים) היה נגמר בנצחון דחוק ב-7. יתרון 7 שלוש דקות לסיום היה נגמר בהפסד. ואז הגיע קטש. לא זוכר באיזה משׂחק בדיוק ארע הדבר, אבל הוא לקח על עצמו זריקה אחרונה, והחטיא. ולא הייתי עצוב כלל וכלל. ידעתי שהוא ינצח עוד משׂחקים הרבה (רק לא ידעתי שעבור פנאתנייקוס).

אין דבר קל מלהעביר ביקורת על מי שלוקח אחריות ברגעים מכריעים, ונכשל. אבל זו ביקורת ריקה, חסרת טעם, המעידה פחות על  המבוקר, והרבה יותר על חולשותיו של המבקר. ומי שאינו מפחד לקחת על עצמו אחריות ברגעי משבר, בו אני שׂמח. לא תמיד אפשר לעמוד במבחן התוצאה – הרי בדרך מתעקשת תמיד לעמוד המציאות. אבל להכשל במבחן עדיף מאשר לא לגשת כלל.

***

נ.ב. 1:  גם מההדחה מהטורניר לא צריך להתרגש יותר מדי. בלי כספי, בלי טפירו,  ובלי רות'ברט (למה?), מדובר בסוג של חילופי משמרות. בפעם הבא יהיה טוב יותר.

נ.ב. 2: פרשת השבוע ב"ה בדרך, לא לדאוג.

ארמי אבד אבי (פרשת השבוע: כי תבוא)

ואמרת לפני יהוה אלהיך: ארמי אֹבד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי עצום ורב (דברים כו ה)

בפסח אנו דורשים את הפסוק באופן הבא: יעקב נרדף בחרן על-ידי לבן הארמי, ונס מצרימה. המקרא אֹבֵד מפורשת כבינוני של פועל יוצא, וישׂראל אבינו הוא כאן המושׂא הישיר. עם זאת, מקריאת הפסוק בהקשרו ניתן להעלות פרשנות אחרת, פשוטה יותר. הארמי האבד הוא הוא יעקב-ישׂראל.

הכל בעין המתבוננת

הכל בעין המתבוננת

איור: דניאל מורגנשטרן

העירו חכמים לפני שאין בכך כל תמה. אפילו סיפורי התורה תולים את מוצא משפחתו של אברהם בחרן, בארם נהריים. לכל הפחות היה זה מקום מושבם לאחר שעזבו את אוּר, דרומה יותר בעיראק. כמו כן שׂחקה הארמית תפקיד חשוב בדברי-ימי ישׂראל בכלל, והיהדות בפרט. תקופות ארוכות דברו יהודי הארץ ארמית צד לצד העברית. גם כשהפסידה הארמית את המרחב השמי לערבית, שמרה על מקומה הנכבד ביהדות דרך התלמוד הבבלי. היא משמשת עד היום בלימוד ובתפילה כאחד.

יתכן שהדגשת המקורות הארמיים נובע דוקא מתוך הרצון להמחיש את התהליך שעבר ישׂראל הקדמון. לפי הסיפור המקראי, עליו חוזרת הפרשה בתמציתיות גמורה, השלב הארמי עבר על קבוצה קטנה למדי. כה קטנה, שהסיפור מתייחס אליה כאל משפחה. במצרים הופכת משפחת יעקב לעם ישׂראל, גוי עצום ורב. בתווך, זמן חלום.

אמר ר' יוחנן על חוני המעגל (בבלי תענית כג א): "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו). על מה בדיוק הצטער חוני אינני יודע, אבל אני מבין את הרגשתו. לפני שניים ושלושה דורות אחורה עבר עלינו שוב זמן חלום. ראשיתו בלהה צרופה, שאפילו מטח הקללות בפרשת השבוע אינה יכולות להתחרות בה. אחריתו ערגה וכיסופים, שאפילו כותבי התורה לא העזו לדמיין.

ואנחנו, שניים-שלושה דורות אחרי, מפחדים לחלום. מפחדים לחלום על שלום. מפחדים לחלום על חברה שנסמכת על טוב לב, או לפחות על דרך ארץ. מפחדים לחלום שאפשר לאמץ מהתורה את מה ששייך, ולשחרר את מה שלא. אולי כדאי להתחיל לחלום. כדי שלא נצטער.

וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה – בחלומי, אני רואה מזרח תיכון ישן. הגבולות בו פתוחים, ואוכלוסין עוברים בו בנחת מאוּר כשׂדים לחרן, לארץ-ישׂראל, למצרים, וחזרה – לארכו ולרחבו של הסהר הפורה. במקום גמלים, רכבת. במקום אוהל אברהם, אכסניות ופונדקים משׂביעי רצון ונפש. אפשר ללכת לאיבוד בתוך כל הטוב הזה. אבל אין דאגה. לאן שלא תגיעי, כולם מדברים ארמית.

בדרך לשלום

אז איך מתקדמים לקראת שלום? ראשית מעשׂה בהגדרה תחילה. צריך לחשוב, אפילו בקוים כלליים, איך תיראה המציאות בתנאים של שלום. לעשׂות סייגים, לקבוע גבולות, להסיר גדרות. הואיל ורוב בני-שׂיחי בדיון השבוע הביעו תמיכה ברורה בפתרון לפי נוסחת שתי מדינות, אתייחס כרגע בעיקר לאפשרות זו. (ובנות-שׂיחי, מה אתן חושבות?) וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה, להלן כמה הצעות לפעולה:

ללמוד ערבית

אחד העיוותים הגדולים המקשים עלינו כל כך בדרך לשלום הוא העובדה שחלק נרחב מהציבור הערבי האזרחי שולט בעברית ברמה זו או אחרת, בזמן שרוב רובו של הציבור העברי מסוגל רק לקלל בערבית, ואולי גם לדרוש תעודות. האמת היא שאינני יודע אילו רגשות מעורר מצב זה מן הצד הערבי. הגיע הזמן שאשאל. אבל כדי שאוכל להבין את התשובה על בוריה, מן הראוי שאשאל בערבית גם אני (ב"ה בב"א).

מן הצד העברי, אין ספק שאי-ידיעת ערבית מקשה מאד על איזושהי הסכמה. כשאני שומע ערבית סביבי, אין לי מושׂג מה נאמר. לפיכך, אני יכול לדמיין את הגרוע ביותר. בורות מולידה פחד. ידע הוא כח. כדי לעשׂות שלום צריך כח, וגם אומץ. מהיכרותי עם מחנה השלום, הוא חסר את שניהם. צא ולמד – רוצה שלום? למד/י ערבית!

ללמוד ערבית אפשר באופן פרטי, ואפשר גם בזירה הציבורית. למשל, הורים פעילים יכולים לייסד כתה ללמוד ערבית מדוברת בביה"ס השכונתי. מקומות עבודה יכולים להכניס שיעורי ערבית כפעילות העשרה. אוניברסיטאות יכולות להעניק מלגות לסטודנטיות/ים שילמדו ערבית בקמפוס. קבוצות לחץ פוליטיות יכולות להשפיע על הדרג הפוליטי לדרוש ולקבל שעות לימוד ערבית במערכת החינוך העברית. כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכּהּ.

דעת קהל ומשאלי-עם

שתי שאלות בסיסיות עומדות בבסיס שיטת "שתי מדינות":

  1. מה יעלה בגורלו של הציבור העברי בשומרון וביהודה?
  2. האם יהיו חילופי שטחים ואוכלוסין?

בתשובה לשתי השאלות – צריך קודם כל לברר מה הציבור רוצה. ברור שבדרך לשלום בר-קיימא יהיה צורך בפשרות. כואבות. הגיוני שהכאב יפוזר באופן שווה, פחות או יותר, לכל עבר. חיוני לנסות ולמעט בו ככל האפשר. הדרך הטובה ביותר להבין איזה נתיב פעולה יגרום פחות כאב היא לברר באופן יסודי ושקוף מה הם הרצונות והצרכים האמיתיים של הציבור.

מה חושבים באום אל-פאחם על החלפת האזרחות הישׂראלית בפלשׂתינית? מה חושבות תושבות עבריות בשומרון וביהודה על אותה אפשרות עצמה? ומי שהעדפת הרוב אינה לרוחו, ובכל זאת נגזר עליו להשלים – באיזה פיצוי הוא חפץ? אי-אפשר להבטיח מראש לקיים כל רצון, אבל חלק מהזמן לחלק מהאנשים – ודאי שכן. אם לא נשאל, איך נדע?

לפיכך, פעילות/י שׂמאל המעוניינים לקדם את השלום מוזמנות/ים לפתוח בבירור מקיף כזה. גם כאן אפשר לפעול בדרכים רבות, החל במחקר אקדמי וכלה בשׂיחת מכולת. כיון שהממשלה לא צפויה לנקוט במשאל-עם שכזה בעתיד הנראה לעין, הבה ננהל אותו בעצמנו. נשאל, נרשום, נתעד בויקי. הכי טוב לקבל החלטות על סמך עובדות ונתונים.

תנועה עממית רחבה

בשׂיחה עם יוסי אלמגור בפייסבוק הגענו למסקנה שכדאי לקדם את השלום דרך התארגנויות עובדים. עלתה השאלה: מה זה בכלל קשור? ובכן, במחנה השלום נפוצה הטענה ש"הכיבוש משחית". הכל הוא משחית. כל רעה חולה המקיפה אותנו נתלתה בזמן זה או אחר בַּכּיבּוּש. השימוש בטיעון זה הוא נרחב מידי בהרבה, לטעמי. אך מי שמשמיע אותו צריך להיות פתוח גם למסקנה המתבקשת, שאם הכיבוש מקלקל את הכל, הרי שכל תיקון שהוא, בכל תחום, יכול לעזור לנו לתקן.

אם נתמקד בתחום הסוציאל-דמוקרטיא, הרי שהתארגנות עובדות/ים היא כלי חשוב לתיקון. פערים חברתיים מצומצמים בחברה העברית תוריד את מפלס החרדה ותגביר את תחושת הבטחון של הציבור. מתוך תחושת בטחון ייקל עלינו מאד לעשׂות שלום. לדעתי גם נבין שהרבה מהאיום הקיומי שאנו חשים סביבנו נובע יותר מהמצב החברתי-כלכלי מאשר מהמדיני. ההתמקדות של מחנה השלום בּסיכְסוּך על חשבון כמעט כל דבר אחר היא אחד מהמכשולים הגדולים ביותר בדרכנו.
[ירדן מוסיף בתגובות ותומר לביא בפייסבוק: מסתבר שאגב איגוד עובדים נוצר גם שיתוף פעולה עברי-ערבי פורה. כה לחי!]

דמוקרטיה ישירה

כתבתי בתחילת השבוע שדמוקרטיא ישירה אינה שיטת שלטון, אלא כלי לתיקון עולם. מי שעקבה אחרי הטיעונים המפורטים של מרק ולצר בתגובה לניב גורדון תבין מדוע. העם  הרי רוצה שלום. לא, לא עשׂיתי משאל-עם מקיף. גם לא מחקר אקדמי על מדגם מייצג. אבל שאלו את עצמכם: כמה אנשים אתם מכירים שיאמרו בשׂיחת-רעים רגועה שהם דוקא שואפים למלחמה? בתחילתו ובסופו של דבר אנשים שואפים להתפרנס, מנסים להיות בריאים, מקוים להתאהב. ברוב המקרים, מלחמות מפריעות מאד לכל הפעילויות הללו. אם ניתן לעם, לכל עם, לקבל החלטה מושׂכלת – האם לא יבחר בשלום?

מידת הישירות של הדמוקרטיא נמדדת, להבנתי, במידת המעורבות של הציבור בשלטון. ולא מדובר כאן רק במערכת המפלגתית. הורים המסייעים לעצב את תכנית הלימודים בביה"ס השכונתי עושׂים דמוקרטיא ישירה. איגוד עובדים, פעילות ירוקה למיניה, התארגנות מכל סוג שהוא לשינוי המצב – זה הצד הישיר בדמוקרטיא. יש הרבה מאד ערוצים לפעילות, למי שרק רוצה. הרבה מאד דברים שאפשר לנסות לפני שפונים להכריז חרם.

שבת שלום ~

תגובה לניב גורדון

ecce homo

ecce homo

אמש התפרסם ב-LA Times מאמר מאת ד"ר ניב גורדון, מדען המדינה באונ' בן-גוריון שבנגב. המאמר מנתח חלק מהעיוותים והעוולות שהם תוצאות האחזקה הישׂראלית בשומרון וביהודה, קובע שהפתרון הראוי והצודק הוא בשתי מדינות, וקורא לקהילייה הבינ"ל להחיל חרם "מדורג ורגיש לנסיבות" על ישׂראל. יצויין שמבחינת הניתוח לא מציע ד"ר גורדון שום דבר חדש או מפתיע. הוא מציג נקודת מבט מסויימת מאד (לטעמי, מוגבלת), אולי גם מחוסר היכולת לפתח טיעון מורכב במאמר קצר יחסית. השוֹס הוא כמובן הקריאה לחרם. מדוע?

לפני שאגש לשאלה זו, ברצוני להתייחס תחילה לדבריה של נשׂיאת אונ' בן-גוריון שבנגב, פרופ' רבקה כרמי, בדבר החריגה לכאורה מן החופש האקדמי. להבנתי, אין קשר בין פרשיה זו לשאלת החופש האקדמי כלל וכלל. נכון שד"ר גורדון פרסם את טורו כאיש אקדמיא, והזכיר את מקום עבודתו. סביר גם שזכה לבמה נקראת כל כך, דוקא משום ייחוסו האקדמי. נכון אפילו ש"הכיבוש" נחקר על-ידי ד"ר גורדון כחלק מעבודתו. עם זאת, את דעותיו הביע כאזרח. לכל הפחות, במאמר המקורי אין כל יומרה לטעון על רקע מדעי. את האומץ למעשׂהו לוקח הכותב מבניו ומחברותו במחנה השלום במשך שלושה עשׂורים. לא מהאקדמיא.

30 שנה במחנה השלום. אותו מחנה, פחות או יותר. הואיל ובעניין השלום קובע רק מבחן התוצאה, אין מנוס מהמסקנה שהמחנה הזה – שגם אני נמנה עליו – לקח כמה פניות לא נכונות לאורך השנים. המכעיס במעשׂהו של ד"ר גורדון הוא שבמקום להודות בכך ולהתחיל במחשבה חדשה ובמעשׂה חדש, הוא רץ לבקש עזרה מאומות העולם. ולא עזרה חיובית, כזו שתאפשר לכל הצדדים המעורבים ב"סכסוך" – ויש המון צדדים כאלה! – לרדת כמה ענפים למטה ולהתחיל לדבר. לא. עזרה בדמות טבעת חנק, מדורגת ורגישה לנסיבות. דומני שכך מאלפים כלבים.

הפניה לגורמי חוץ מזכירה לי גם את הקטסטרופא של הורקנוס ואריסטובולוס. שני בנים של אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה, מתחרים על המלוכה והכהונה הגדולה. אריסטובולוס היה נמרץ ומוכשר יותר. להורקנוס עמדה חתרנותו הבלתי-נלאית של של אנטיפטרוס, יועצו האדומי. הוא היה בעל הרעיון לפנות לרומאים. בדור הבא הגיע הורדוס. בדור אחריו שעבוד ישיר לרומא. אח"כ חורבן וגלות. כך הסתיימה הריבונות השנייה. הבה נלמד מן ההיסטוריא, כדי שלא נאלץ לחזור עליה.

הפניה לגורם חוץ הוא צעד של ככלות כל הקיצים. אבל הקיצים עוד לא כלו. צאו החוצה מהמיזוג, ותבינו בדיוק על מה אני מדבר. קריאה לחרם כמו זו של ד"ר גורדון היא לא יותר מתרומה צנועה לשׂנאת ישׂראל. תועלת קשה להאמין שתצא ממנה. ובכל זאת, ברוח חודש אלול, חשוב ללמד זכות. לפיכך אומר, שלפחות ד"ר גורדון עשׂה משהו. מיותר ומזיק, אבל עשׂה. וכיון שמחרמות לא ניושע, חובה עלינו – מחנה השלום – להציע תכנית חלופית. דרך חדשה לשלום. הכדור אצלנו. למי למסור?

הפרטת הקרקעות לא תעבור!

כנראה היום תערך הצבעה נוספת בעניין הפרטת הקרקעות. בינתיים הוסחה תשׂומת הלב בגלל הפיגוע בת"א. אבל אסור להניח לביבי וחבורתו להעביר את הפרטת הקרקעות! מה אפשר לעשׂות?

הדבר החשוב ביותר כרגע הוא להפעיל לחץ על חברי/ות-כנסת מתנדנדים/ות. את זה אפשר לעשׂות דרך העלאת הנושׂא בבלוגים, בפייסבוק, טוויטר, תפוז, דוא"ל, וכל אמצעי אחר שעולה על דעתכן/ם. המטרה: להביא אנשים לשלוח דוא"ל לח"כ מתנדנד/ת, ולהפגין תמיכה במצפון האומר להתנגד לתכנית. ביבי ואנשיו יפעילו מכבש לחצים. בצד השני עומדים אנחנו.

איך עושׂים את זה? פשוט מאד. כתבו דוא"ל לאחד הנציגות/ים המופיעים בהמשך. ספרו בכמה מילים מי את/ה, מה הסיבה המניעה אותך במיוחד בהתנגדות להפרטה. קראו לח"כ/ית לא לפחד ולהצביע נגד. אין צורך במגילה ארוכה, כמה שורות תספיקנה.

עם מי ליצור קשר?

  • משה יעלון (ליכוד), המשנה לראש הממשלה – myaalon@knesset.gov.il
  • ציפי חוטובלי (ליכוד) – ח"כית צעירה ונמרצת, שיש לה עוד סיכוי לא רע לפתח קריירה ציבורית ראויה – zhotovely@knesset.gov.il, tzipi.hotovely@gmail.com
  • דניאל בן-סימון – יו"ר סיעת העבודה – dbensimon@knesset.gov.il

אם השמות הללו אינם מדברים אל לבכם, כתבו לח"כ החביב/ה עליכם מהמפלגה לה הצבעתן/ם בבחירות. אם אתן/ם חברות/י מפלגה, חשוב לציין זאת!

עבור מי שעדיין לא מכיר, או שעדיין לא השתכנעה, אני מביא מכאן ואילך את נאומו של ח"כ חנין בכנסת מ-כט תמוז (21 יולי), כפי שהתפרסם בבלוג שלו, אדוםירוק. לטעמי מסביר ח"כ חנין את הבעייתיות העמוקה של מהלך ההפרטה באופן הבהיר והחד ביותר שראיתי עד כה.

*** *** ***

לידיים פרטיות.
הפרטת הקרקעות בecowiki.
אתר מטה המאבק בהפרטת הקרקעות.

צילום: galit lub

צילום: galit lubetzky

"אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, יש מקום לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. מינהל מקרקעי ישראל גוף ביורוקרטי, גוף שאיננו שקוף, מקבל החלטות שאינן לתועלת הציבור הרחב.

יש מקום לרפורמה. יש מקום לרפורמה שתהפוך את הגוף הזה ליותר שקוף, ליותר אחראי לציבור, ליותר מחויב לכל הקבוצות ולכל הציבורים באוכלוסייה הישראלית, למחויב ליהודים ולערבים, למחויב לפריפריה. יש מקום. מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף שצריך שינוי וצריך שינוי גדול.

אבל עמיתי חברי הכנסת, השינוי שהממשלה מביאה הוא שינוי בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים. הרפורמה שמוצעת לנו היא שינוי דרמטי במדיניות המקרקעין בישראל וגם באושיות החברה הישראלית. החברה הישראלית עוברת לתפיסה ניאו-ליברלית, שרואה בקרקע מוצר כלכלי, שהמטרה הבלעדית שלו היא הפקת רווח לבעלים. הרפורמה הזאת היא מהלך גדול של חלוקה מחדש של העושר בחברה, תוך פתיחת פתח עצום לאפשרות של צבירת הון קרקעי בידי קבוצה קטנה של אנשים. זה בדיוק מהלך בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים.

השינוי הגדול, הדרמטי, ההיסטורי הזה נעשה בהליך מהיר ומזורז. אומנם הוא פוצל מחוק ההסדרים, אבל עמיתי חברי הכנסת, לכולנו ברור שזה היה פיצול מלאכותי. קצב הדיונים לחלוטין הותאם ללוח הזמנים הקצר והחפוז ביותר. כך אנחנו מגיעים, בסיומו של דיון חפוז ובלתי ראוי, לאחת ההכרעות החשובות שעומדות בפני הכנסת הנוכחית.רשימת הפגמים המהותיים שיש ברפורמה שהממשלה מציעה היא רשימה ארוכה מאוד, ואני, כמובן במסגרת הזמן שלי, לא אוכל להתייחס לכל הפגמים, אבל אני אתייחס לכמה פגמים עקרוניים.

הדבר הראשון – הרפורמה המוצעת פוגעת במשטר החוקתי של מדינת ישראל, מכיוון שבפועל היא משנה חוק-יסוד באמצעות חוק רגיל. חוק-יסוד: מקרקעי ישראל, שאסר על העברת בעלות במקרקעי ישראל בפועל, משתנה באמצעות חוק רגיל שמאפשר העברת בעלות בהיקפים עצומים.

הרפורמה הזאת גם לא קובעת בחוק את עקרונות המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל והיא מעבירה את היכולת לקבוע את המדיניות הקרקעית לגוף שאיננו נבחר, לרשות מינהלית שההרכב שלה מצומצם מאוד, הציבור לא נמצא בה, אבל ניתן בה כוח בלתי פרופורציונלי לשני גורמים, לראש הממשלה ולקרן הקיימת. ההרכב של מועצת מקרקעי ישראל לפי סעיף 1(8) להצעת החוק הוא הרכב בעייתי ביותר. המועצה הזו מורכבת משמונה נציגי ממשלה ושישה נציגי קרן קיימת. אין על-פי ההצעה במועצה נציגי ציבור כלשהם, אין נציגים של הציבור הערבי, אין נציגים של הפריפריה, אין נציגים של מומחים בתחומי מקרקעין, אין נציגים של ארגונים סביבתיים, אין נציגים של ארגונים חברתיים. הציבור איננו מיוצג ברשות, במועצה שמנהלת את הנכס הציבורי החשוב ביותר שיש והוא המקרקעין.

ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני ואנחנו כמובן נתמוך בכל ההסתייגויות שהמטרה שלהן להוסיף נציגים למועצה הזו, נציגים של ארגונים סביבתיים, ארגונים חברתיים, רשויות בנגב ובגליל, נציגים של הציבור הערבי, מומחים, אנשי אקדמיה וכדומה. אבל מעבר לשאלת ההרכב, סעיף 1(8) להצעת החוק קובע שנציגי הממשלה למועצה יהיו כפופים בהצבעותיהם להחלטות הממשלה, זאת אומרת, אלה הם נציגים שאין להם שיקול דעת עצמאי, הם אמורים לפעול לפי החלטות הממשלה ללא שיקול דעת עצמאי ומקצועי.הצעת החוק מגדירה בצורה מאוד בעייתית את נכס המקרקעין שעליו היא חלה. בפועל הצעת החוק מאפשרת העברת בעלות בנכסי מקרקעין פנויים, בנכסי מקרקעין שטרם נבנו ולא נבנו. אם המטרה היתה לצמצם את הביורוקרטיה הכרוכה בניהול חוכרים של דירות מגורים, מספיק היה להעביר את הבעלות במבנים ולא צריך היה להעביר בעלות בנתחי קרקע שלמים ופנויים. אבל אם זו היתה המטרה, את המטרה הזו ניתן היה להשיג גם בלי הרפורמה הזאת, כי כבר היום מכוח תיקונים שהכנסת הקודמת חוקקה אפשר להעביר בעלות בדירות מגורים שנמצאות בקרקעות רוויות. לכן כל פרשת המרפסת של ראש הממשלה היא ניסיון לזרוע חול בעיני הציבור, להסיח את הדעת ולהסתיר את המטרות האמיתיות של הרפורמה.

הרפורמה כוללת סעיף בעייתי ביותר שהוסב ברגע האחרון, אני מתכוון לסעיף 4כ, שעוסק בהגבלה על הקניית בעלות. הסעיף הזה הוכנס להצעת החוק בעצם ביום ההצבעות האחרון שהיה בוועדת הכלכלה, והסעיף הזה מהווה אישור לקיומן של ועדות קבלה סלקטיביות ומפלות ביישובים חקלאיים, ביישובים קהילתיים. הסעיף הזה מאפשר לגופים פרטיים לעשות סלקציה פסולה בין המבקשים להתגורר ביישובים האלה. זה סעיף פוגע במיוחד שיש בו כדי להפלות אוכלוסיות רבות במדינת ישראל.

יש לנו ניסיון עם ועדות הקבלה האלה ואנחנו כבר יודעים שהוועדות האלה הן כלי לסינון אוכלוסיות שאינן נושאות חן בעיני ועדות הקבלה או חבריהן. הסינון הזה נעשה בצורה משפילה תוך שימוש בקריטריונים כמו אי-התאמה חברתית. לפעמים מאחורי הסינון הזה עומדים ללא ספק טעמים גזעניים. וכך מסננים החוצה ערבים ורוסים ואתיופים, לפעמים דתיים, משפחות חד-הוריות, זוגות בני אותו מין וכדומה. הוספת הסעיף הזה הצליחה לחבר ברפורמה הזו את הרע שבשני העולמות. לקחו את הרע שבעולם השוק, רע של הפרטה טוטלית, של השלטת בעלי ההון על משאבי הציבור וחיברו אותו אל הרע של גזענות, של סלקציה, של אפליית אוכלוסיות ושל מתן זכויות וטו לגופים פרטיים בגישה שלהם לקרקעות הציבור.

אדוני היושב-ראש, עם כל מה שנאמר על הרפורמה הזו, אני חייב לומר שרב הנסתר על הגלוי לפחות בהיבט אחד, שהוא היבט מאוד מרכזי של הרפורמה, ואני מתכוון להסכם עם הקרן הקיימת. בפני ועדת הכלכלה לא הוצגו מפות. אנחנו גם היום לא יודעים אילו קרקעות בדיוק הולכות להיות מוחלפות בין המדינה לבין הקרן הקיימת. לא רק שאין לנו מפות, אין לנו הערכות כלכליות מהו השווי האמיתי של הקרקעות שמועברות פה מיד ליד. אין לנו הערכות תכנוניות וסביבתיות מה הן ההשלכות של חילופי הקרקע האלה. על בלנקו אנחנו מתבקשים לחתום על צ’ק של פטור ממס מכל העסקאות האלה. רק הדבר הזה כשלעצמו, אפילו אם הדבר הזה היה עומד כשלעצמו, אדוני היושב-ראש, הוא היה מספיק כדי לפסול את הרפורמה הזאת כרפורמה שהיא מהלך לא ראוי ולא אפשרי מבחינה חקיקתית.

הרפורמה הזו היא אסון סביבתי. הקרקע היא משאב ייחודי, סופי, מוגבל. אבל הרפורמה הזאת מייצרת בתחום המקרקעין מנוע רב עוצמה של אינטרסים כלכליים. הניסיון מלמד שגופי התכנון לא מסוגלים לעמוד לבדם מול המנועים האלה של האינטרסים הכלכליים רבי העוצמה שהרפורמה הזו מייצרת בתחום המקרקעין. ולכן התוצאה של הרפורמה הזו בפועל תהיה פגיעה בשטחים הפתוחים, פגיעה במרחבים הציבוריים, פגיעה ביכולת שלנו לתכנן את הקרקע למטרות ציבוריות שהן כל כך דרושות וכל כך חיוניות.

כל הרפורמה הזו נעשתה ללא עבודת מטה שקופה, ללא התייעצות עם הגורמים הציבוריים, ללא הקשבה לארגונים סביבתיים וחברתיים. אני חייב לומר שאינני יודע מה התשתית המקצועית שעליה נסמכת הרפורמה הזאת. תחושת הבטן שלי היא שמאחורי הרפורמה הזו לא עמדו חשיבה מקצועית וניתוח מקצועי אלא עמדו מאחורי הרפורמה הזו גופים בעלי עניין ובעלי אינטרס שהולכים להרוויח מהרפורמה הזו כסף רב, רב מאוד.

אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה לגעת בנקודה אחרונה. אני מתכוון לשאלת היחס בין הרפורמה והציבור הערבי.בכל מקום בעולם רפורמת מקרקעין היא רפורמה שנותנת מקרקעין למי שאין לו מקרקעין. הרפורמה הזו עושה בדיוק את הדבר ההפוך. הציבור הערבי בישראל שחסרים לו מקרקעין לא הולך לקבל שום מקרקעין מהרפורמה הזאת אלא הולך להיות מודר בצורות חדשות.

הרפורמה הזו היא אי-צדק בציר האקטואלי, מכיוון שהיא איננה נותנת תשובות למצוקות המקרקעין הקיימות היום. היא אי-צדק בציר הזמן, כי היא לוקחת רכוש שהוא בחלקו רכוש של נפקדים, מגלגלת אותו לידיים פרטיות, מסבכת את היכולת להגיע לפתרון פוליטי של הסכסוך הישראלי-ערבי.

אדוני היושב-ראש, כשאני מסכם לעצמי את הדברים, אני אומר – הרפורמה הזאת היא אסון חברתי. הרפורמה הזו היא אסון סביבתי, הרפורמה הזו היא אסון פוליטי. הרפורמה הזו היא המתנה הגדולה ביותר שממשלת נתניהו נותנת לבעלי הון, לבעלי אינטרס, לנדל”ניסטים, על חשבון הציבור.

לכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא לכל חברי הכנסת, מעבר להשתייכות הסיעתית, להתאחד מחר בהצבעות, לתמוך בהסתייגויות, ואם נוכל, להפיל את הרפורמה הרעה הזו לטובת כל הציבור ישראל. תודה רבה.

עם הנצח לא מפחד (פרשת השבוע – שלח לך)

וידבר יהוה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נתן לבני-ישׂראל […] ויעלו ויתֻרוּ את הארץ ממדבר צִן עד רְחֹב לְבֹא חֲמָת […] וישֻבוּ מִתוּר הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני-ישׂראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אתם דבר: […] "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הִוא, וזה פריה. אפס, כי עז העם היֹשֵב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם" […] וַיַּהַס כָּלֵב את העם אל משה, ויאמר: "עָלֹה נַעֲלֵה וירשנו אֹתָה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויֹציאוּ דִּבַּת הארץ אשר תרו אֹתָה אל בני-ישׂראל לאמר: "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אֹכֶלֶת יושביה הִוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מִדוֹת, ושם ראינו את הנפילים בני-ענק מן הנפִלים, ונְּהִי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם […]  [במדבר יג]

רק חול וחול

רק חול וחול

איור: דניאל מורגנשטרן

כהיסטוריון מציב בפני סיפור המרגלים אתגר קשה, אפילו מביך. מחד, אינני מקבל את סיפור המסגרת המקראי כפשוטו. אינני מאמין שעם ישׂראל, 600,000 איש רק הגברים יוצאי הצבא, יצאו כאיש אחד ממצרים ועשׂו דרכם לארץ. מאידך, אם מדובר במֻתוס, הרי שעלי לפחות לנסות להסביר מי ניסח אותו, מתי, ולאיזו מטרה. לשאלות אלה עדיין אין לי תשובה. מצד שני, לתורה שבעים פנים (לפחות), ולא תמיד חייבים לפרש את פרשת השבוע לאור העבר. בחזרה להווה.

בשבוע שעבר דרשתי בקצרה את "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" על החזון המדיני לשלום בין תושבי הארץ – מדינה אחת, משותפת לכל אזרחיה, בין הים לירדן. בטור לפני יומיים פיתחתי את הרעיון עוד, והסברתי מדוע נטשתי את חזון "שתי מדינות לשני עמים", המקובל על כולי עלמא (כמעט) כפתרון הנכון, הצודק והמעשׂי לסכסוך הישׂראל-פלשׂתיני. מדרך הטבע, הדעה יוצאת הדופן הזו גררה שלל התנגדויות מטעמים שונים. הנימוק הבולט, אפילו בקרב מי שמחבב את הרעיון, היה שהוא אינו מציאותי, בלתי-ישׂים. כאן בדיוק נכנסים המרגלים לתמונה.

בני-ישׂראל נצטוו להכנס לארץ. אמנם, ראשית מעשׂה באיסוף מודיעיני תחילה, אבל הסוף ידוע מראש: "שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני-ישׂראל". הארץ נתונה. אין סיבה לדאגה. אף על פי כן, עשׂרה מתריסר המרגלים נבהלים מגודל המשׂימה העומדת לפניהם (או ליתר דיוק, מגודלם הפיסי של האויבים), ומנסים לשכנע את העם לוותר מראש. המשך הסיפור ידוע. רבש"ע מתרגז, ובמקום להכניס את עם ישׂראל לארץ תיכף ומייד, הוא גוזר ארבעים שנות נדודים במדבר.

מוסר השׂכל: על אף שיהיה קשה מאד לישׂם את "האזרח בבני-ישׂראל, ולגר הגר בתוכם – תורה אחת יהיה לכם" (במדבר טו כט), צריך להעז ולעשׂות. אמנם אינני מקבל את הסיפור על ארבעים שנות הנדודים במדבר כעובדה היסטורית, אבל אני מקבל גם מקבל את המסר הכללי של הסיפור. פחד ושיתוק, במסווה של זהירות, יביאו אסון. ר' נחמן הבין את זה. הרצל הבין את זה. גם בן-גוריון וז'בוטינסקי. ואנחנו?

מדינה אחת

האמריקאים לוחצים, הפוליטיקאים מתנערים, המפגינים מוחים ברחובות נגד הכיבוש. רק נפרק את ההתנחלויות, וכבר יהיה שלום. שתי מדינות לשני עמים, נכון? פעם הייתי בטוח בכך במאה אחוז; היום כבר הרבה פחות.

כשכתבתי  על פרשת "בהעלתך" עמד ברקע טור אחר, של נדב פרץ, שקראתי לפני חצי שנה, ואינו מרפה ממני מאז. בטור "מדינה דו-לאומית – כי אין ברירה" שוטח נדב שורה של נימוקים כבדי משקל לכך שהזמן לחזון "שתי מדינות לשני עמים" חלף עבר. אם אנו חפצים להמשיך לשׂרוד בארץ מעבר לעוד דור או שניים, כדאי שנתחיל לחשוב כיצד מתקדמים לכיוון של מדינה אחד בין הים לירדן, בה יחיו עברים וערבים בשוויון אזרחי גמור. בעודי תוהה כיצד לצקת את חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ לחזון המדינה הדו-לאומית, נחתה בתיבת הדוא"ל שלי התראה על טור של "סוכן זוטר, מקסימום לבלר", באותה רוח ממש. את המסקנות של נדב ושל מרמיט (הסוכן) אני מציע לכן לקרוא בעצמכן. בעצם, לא מציע. ממליץ בחום רב ובתחושת דחיפות. להלן תקציר שבתקציר, ועוד מעט משלי.

הישר מהטור של נדב

הישר מהטור של נדב

נוסחת שתי המדינות מחייבת פירוק המוני של התנחלויות. הדיבורים על חילופי שטחים וכו' הם סוג של אחיזת עיניים. במשך שלושה עשׂורים נבנו ההתנחלויות בשומרון וביהודה לפי הגיון גיאוגרפי פשוט, כך שתשלוטנה על צירי התנועה המרכזיים בשטח. לא מדובר בסוד. המתנחלים דיברו ומדברים על כך בגלוי זה זמן רב. המפה לשׂמאלכן ממחישה היטב במה מדובר. אם נשאיר את אריאל ואת מעלה אדומים בתחום ישׂראל, שום חומה שבעולם לא תמנע חיכוך עז מידי יום ביומו. (האמת? גם אם נוותר החיכוך בעינו יעמוד).

ומה על כל המתנחלים שגרים מחוץ לגושים שיוחלפו? התשובה הסמולנית המקובלת היא "נפנה אותם!" (לרוב מלווה בניצוץ של שׂנאה ושׂמחה לאיד). האמנם? במקרה של אזעקת אמת, סביר להניח שחלק מהציבור העברי בשטחים אכן יתפנה מרצונו חזרה למדינת ישׂראל. אבל מה עם החלק האחר?

לדעתי, מי שסבור שסיפור ההתנתקות מרצועת עזה יחזור על עצמו – טועה ומטעה. ההתנתקות עברה בשקט מופתי (יחסי, הכל יחסי), כיון שמנהיגי הציבור הכתום הורו לשמור על איפוק. להבנתי, הם עשׂו כן כלקח, ואולי גם ככפרה, בעקבות רצח רבין. והתגובה הזו היתה חד-פעמית. נסיון לפנות התנחלויות בכח יתקל בפעם הבאה באלימות קיצונית מן הצד השני. אלימות שתגלוש לפסים של מלחמת אזרחים ממש. ולפני שנמשיך הלאה, אני מציע לחשוב דקה או שתיים בשקט על חלקו של הציבור הכתום ביחידות הלוחמות של צה"ל. ואז עוד דקה או שתיים על מלחמת האזרחים שהתנהלה בתוך ירושלם, בזמן שוספסיאנוס וטיטוס צפו במתרחש מבחוץ ולא האמינו למראה עיניהם. התוצאה – שוב, לדעתי – תהיה זהה. חרבן הבית. לא פחות.

אז מה עושׂים? פתרון אפשרי אחד הוא להניח למתנחלים להשאר בבתיהם, ולהפוך לאזרחים במדינת פלשׂתין. כך תיווצר תמונת ראי, לפיה המדינה היהודית והדמוקרטית מקיימת זכויות שוות למיעוט הלאומי הערבי, והמדינה הפלשׂתינית הדמוקרטית (על כך יש להתעקש בכל הסכם שלום!) תקיים אותן זכויות ממש לציבור העברי שלה. פתרון כזה ימנע עוד סיבוב של מלחמות היהודים, אבל ברור שהוא כרוך בהרבה מאד קשיים ובעיות.

מצד שני, אם כבר גרים שני העמים יחד באותה ארץ, מדוע להסתבך בשתי מדינות קטנות ומשולבות זו בזו גיאוגרפית וכלכלית, כשאפשר להתמודד במסגרת מדינה אחת? אין ספק שכינון מדינה דו-לאומית בין הים לירדן הוא אתגר עצום, מהגדולים שלקחה על עצמה איזושהי חברה באיזשהו זמן. אלא שלאור המציאות, נראה לי שהסיכוי לכך אינו נמוך יותר מהסיכוי לשכנע את הציבור העברי בשטחים להסכים לפרק את ההתנחלויות ולהתפנות מרצון. ובכל מקרה, דוקא מן הכתומים למדנו:  עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

הזדמנות שניה ליציאת מצרים (פרשת השבוע: בהעלתך)

וידבר יהוה את משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בחֹדֶש הראשון, לאמר: ויעשׂו בני-ישׂאל את הפסח במועדו   […]   ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשֹׂת הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים הָהֵמָּה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נִגָּרַע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במֹעֲדו בתוך בני-ישׂראל?   […]   וידבר יהוה אל משה לאמר, דַּבֵּר אל בני-ישׂראל לאמר: איש איש, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה, לכם או לדֹרֹתיכם, ועשׂה פסח ליהוה בחֹדש השני, בארבעה-עשׂר יום בין הערבַּיִם יעשׂו אֹתו   […]   וכי יגור אתכם גֵּר, ועשׂה פסח ליהוה כחֻקַּת הפסח וכמשפטו, כן יעשׂה. חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ [במדבר ט א-יד].

ולפיליפינית שלום

ולפיליפינית שלום

איור: דניאל מורגנשטרן

לשם מה פסח שני? לוח השנה היהודי רצוף ומשובץ חגים מחגים שונים, ואגב אף אחד מהם איננו שומעים על נוהל הזדמנות שניה. מה נשתנה הפסח מכל החגים? תשובה אחת לשאלה נמצאת כבר בסיפור המסגרת המקראי: פסח הוא חג היסוד של עם ישׂראל. הפסח הראשון, זה בו יצאנו ממצרים, מסמל את הולדת העם. ההשתתפות בפסח מציינת גם את היציאה משעבוד, גם את השייכות לעם. פסח הוא חג שאסור להחמיץ.

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים י ה). גם בכך שונה פסח משאר החגים. המסר הכפול של חירות ושל שייכות לאומית שריר וקיים בכל הזמנים. כל עוד קיים עם ישׂראל, נמשכת יציאת מצרים. בהקשר זה מעניין במיוחד לראות את הקישור שעושׂה הכתוב בין הפסח לבין הגֵּר. במקומות רבים אנו מצווים על יחס של כבוד, אפילו על אהבה לגר, כיון שגם אנחנו היינו גרים, עוד במצרים. זכרון היציאה שלנו משעבוד לחירות ומגֵרוּת לנחלה ולאזרחות מחייב ביחסנו לאחרים, שגורלם שפר עליהם פחות. אין זכויות ללא חובות.

והנה, בדור שלנו, גרים מכל עבר. חלקם הגיעו מהפיליפינים כדי לסעוד את קשיש(ות)ינו. אחרים הגיעו מסין לעבוד בשׂדות ובבניין. חלקם ברחו מסודאן כדי להציל את חייהם. אחרים גרים בכפרים, בערים, במחנות פליטים בכל רחבי שומרון ויהודה, כפופים לשלטון צבאי ישׂראלי אך חסרי אזרחות. ואנחנו, יהודים ודמוקרטים, מצֻוִּים לנהוג בהם כבוד ואהבה. מצווים ולא מקיימים.

כל זה מביא אותי למחשבה על לב הסכסוך הישׂראלי-פלשׂתיני. לצד כל הקלישאות המקובלות בדיון הזה, מלווים אותי הסיפורים ששמעתי מקרובי משפחה מבוגרים על החודשים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששקע האבק יצא בית ישׂראל בהמוניו לתייר בארץ. כמעט בכל הסיפורים ששמעתי על הימים ההם (ושמעתי כמה וכמה) חזר עניין אחד באופן קבוע: קבלת הפנים החמה והאוהדת של הפלשׂתינים בשטחים למבקרים הישׂראלים. אפשר להתייחס לסיפורים הללו בציניות, ולחשוב על הכסף שהזרימו התיירים או על הנוהג הלבנטיני עתיק היומין להתרפס בפני כל כובש העובר בארץ. אלא שמהסיפורים עולה תמיד ניחוח אחר, של תקוה ואפילו ציפיה לעתיד טוב יותר.

אם כן, הרי שהתקוות והציפיות החלו להתמסמס זמן קצר לאחר מכן. הלהט התנ"כי עודד תנופת התיישבות עברית ב"שטחים", אך דיני גרים נשכחו בקרן זוית. במקום אהבה וכבוד קיבלנו "פועלים מהשטחים" ו"נס כלכלי", שעות עבודה ארוכות יותר ושׂכר נמוך יותר מזה המצויין בחוק. את המחיר אנו משלמים גם היום, בשׂנאת המנוצלים, בחרבן מדינת הרווחה. את ההזדמנות של 67 החמצנו באורח עוצר נשימה.

אבל עדיין לא מאוחר לתקן. אם למדנו משהו מפרשת פסח שני, הוא שהתורה מעניקה לנו הזדמנות שנייה. "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" פירושו שגם כאשר אנחנו מעסיקים פועל תאילנדי, אנחנו חייבים לשלם לו שׂכר מינימום ולקיים את שאר זכויותיו הסוציאליות. קל וחומר כאשר מדובר לא באורחים-גרים לרגע, אלא בתושבי הארץ הפלשׂתינים, בין גרים ובין אזרחים. אין זכות נחלה על הארץ ללא קיום החובה. ללא אהבת הגר, ללא שיוויון וכבוד, לא יהיה שלום.

למה לי פוליטיקא עכשיו

זמן ההכרעה הגיע. עדיין מתחולל הקרב על התודעה, אבל שׂדה המערכה כבר צריך להתרחב לתחום המעשׂה. מרבותי קבלתי, כי ראשית קמפיין פוליטי ביום שאחרי ליל הבחירות הקודם. זה אומר שאנחנו כבר בפיגור, וצריך להתחיל להתכונן כבר עכשיו לקראת הבחירות הבאות. לפי כללי המשׂחק הפוליטיים של שלטון הנציגים, צינור ההשפעה הדמוקרטי המרכזי של היחיד/ה (מעבר להצבעה ההמונית פעם בכמה שנים) עובר דרך התפקדות למפלגה. נעשׂה ונשאל: איזו?

תי"מ, בה תמכתי בחום בזמן הבחירות, התפלגה לשניים. באין איחוד, אני בוחר במימד. לפני הכל, גילוי נאות על המניעים האישיים שלי. אני מחפשׂ בית פוליטי, שיאפשר לי לבחון רעיונות, ולתרגם אותם לכלל מעשׂה. הדרך הישירה לעשׂות זאת היא באמצעות הכתבת המדיניות של הרשות המבצעת. לשם מגיעים דרך הכנסת. מימד כבר היתה שם, אך מעולם לא ברשות עצמה. כיצד אפוא נכנסים לכנסת?

בראש ובראשונה, דרך חיבורים קהילתיים. כאלה יש למימד בשפע, ואפשר וצריך לחבר עוד. יתר על כן, יש לשאוף להתאחד עם כמה שיותר גופים וארגונים בעלי מטרות דומות, כדי ליצור תנועה ומפלגה רחבות ככל האפשר. לשם כך צריך להציע הסכמה מכוננת. להבנתי, כרגע עומדות על הפרק שתי מלים: "מדינת רווחה". אני רוצה להוסיף שתיים נוספות: יהודית ודמוקרטית.

מתוך החיבור של מדינת הרווחה עם הפרקמטיא המקראית אפשר לייסד כלי כלכלי מטעם המדינה, שיפעיל רשת של מוסדות להלוואה וחסכון. חסכון יקנה זכויות לשירות בנקאי בסיסי, ואילו הלוואות תנתנּה על בסיס מקומי, ללא ריבית, ובשמיטה מלאה בשביעית. המטרה לקראת תשע"ה – שנת השמיטה הבאה – תהיה קוועטש כלכלי לאומי לקראת איזון מוחלט של החוב הפרטי במשק. כזכור, דעתם של חכמים נוחה ממי שיחזיר את מלא החוב על אף השמיטה. וגם הבנקים הרגילים לא ילכו לשום מקום.

דרך אחרת לשלטון דמוקרטי להיות יהודי היא להשתמש בדרך הישר ובדרך ארץ. על דיני גרים ושאלת השלום אכתוב ב"ה בטור פרשת השבוע הבעל"ט. כאן אעיר רק שיש לדעתי בתורה בסיס רחב מאד להסכמה עם חכמ(ות)י דתות אחרות על הדרך לשלום. זו גם דרכם של הרב מלכיאור ושל מימד.

שתי שאלות קצרות נשארו. אחת, פשוטה: האם הדברים עד כה נראים הגיוניים? אשׂמח לשמוע חוות דעת. אם התשובה חיובית: מה את/ה יכול/ה לעשׂות כדי לתרום ולקדם?

לכתוב תגובה ולקשר הלאה זה יותר טוב מלשתוק. להתפקד למפלגה ולהצטרף לפעילות שטח זה בחינת יציאת מצרים. כנראה שהפעם הים לא יחצה מעצמו.   ~ לספינות ! ~

די לעמימות הגרעינית!

תמונה: רויטרס

כאן מייצרים בכיף נשק גרעיני

יש לנו נשק גרעיני!

פצצות, צוללות, טילים, כל הגעשעפט. לא מאמינות? קראו בויקיפדיה על המפעל הנחמד בו אנו מייצרים את כל הטובין הללו (תמונה משׂמאל). נשק גרעיני. יש. לנו.

אז מה? הרי כולם יודעים, לא? דומני שאם נערוך משאל רחוב זריז, ונציג לעוברות ושבים שאלה אחת: "האם לדעתך יש למדינת ישׂראל נשק גרעיני?", נקבל תשובה חיובית ברוב המכריע של המקרים. מדובר כאן, הרי, באחד הסודות הגלויים ביותר בעולם. אז אם הוא כל כך גלוי, מדוע הוא עדיין סוד?

שאלה זו בדיוק עלתה על סדר היום של קובעי מדיניות החוץ והבטחון בארה"ב. בשבוע שעבר הכריזה תת-מזכירת המדינה האמריקאית, גב' רוז גוטמולר, שעל ישׂראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בכך שוברת ארה"ב מסורת בת עשׂרות שנים של שתיקה והעמדת פנים. יופי!

First we take Venice, then the Manhattan project

First we take Venice, then the Manhattan project

למה יופי? כיון שבזמן הזה מדיניות העמימות היא אוילית, ואינה משרתת שום מטרה טובה. במבט מבחוץ על הארץ, אני מניח שאנחנו נראים די דבילים עם כל העמדת הפנים הזו. אחרי הכל, a nudge is good as a wink to a blind bat. אבל זה לא הכל. לאחרונה שׂוחחתי עם מבקרת מחו"ל, שסיפרה שמדיניות העמימות תורמת גם לחיזוק תדמית היהודי כמי שמעורב בעניינים מפוקפקים ועושׂה עסקאות אפלות מתחת לשולחן. רוצה לאמר – לא רק שאנו שוקדים על תדמיתנו כילדותיים ומפגרים, אנחנו גם מלבים את האנטישמיות. שתי ציפורים בפצצה אחת.

אבל הרבה יותר משאכפת לי מתדמיתה של מדינת ישׂראל כלפי חוץ, מכעיס אותי הנזק שגורמת מדיניות העמימות כלפי פנים.

בשבועות האחרונים, בלי לדעתי על התכניות של משׂרד החוץ האמריקאי, נהלתי מספר דיונים על-פה ובכתב בסוגיית העמימות הגרעינית. לדאגתי הרבה, קיבלתי תגובות זהות כמעט מכל בני-שׂיחי. התגובות התחלקו לשניים: (א) אבל אם נגלה שיש לנו, יכריחו אותנו אומות העולם לחתום על כל מיני אמנות (רוב המתדיינים לא ידעו לאמר אילו אמנות בדיוק); ו-(ב) אם נגלה שיש לנו נשק גרעיני יתחיל מירוץ חימוש מטורף במזרח התיכון. המדאיג בכל זה היה שאפילו בשׂיחות על-פה נשלפחו הנימוקים מן המוכן, בלי מחשבה כלל.

מה הבעיא, בעצם, בחתימה על ה-NPT?

בכל הקשור למניעת ההפצה של נשק גרעיני – באמת עדיף שלא להפיץ אותו הלאה. אני תומך באופן מוחלט בכך שמדינת ישׂראל לא תסייע למדינות שעדיין לא התגרענו לייצר לעצמן פצצות. (ואף מילה בתשובה לשאלה מי חימש את הודו בנשק גרעיני, ומה יקרה אם המתיחות סביב קשמיר תגיע לכדי מלחמה של ממש).

בכל הנוגע לפירוק נשק גרעיני, הנה לשון האמנה (סעיף 6):

Each of the parties to the Treaty undertakes to pursue negotiations in good faith on effective measures relating to cessation of the nuclear arms race at an early date and to nuclear disarmament, and on a treaty on general and complete disarmament under strict and effective international control.

בסדר גמור. ננהל משׂא ומתן באמונה ומתוך רצון טוב. הנה נקודת הפתיחה שאני מציע: קודם תתפרקנה מנשקן ארה"ב, רוסיא (כולל הבסיסים האוקראינים, הבלרוסים והקזחים), בריטניא צרפת וסין. אח"כ אנחנו.

עד כאן לגבי החשש מחתימה על האמנה בכפיה. לא רק שאין סיבה לחשוש, אפשר לחתום בשׂמחה. לגבי התגובה השניה, לפיה הכרה ישׂראלית פומבית בתכנית הגרעין עלולה לגרור מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, לא נותר לי אלא לשאול: חברים, על תכנית הגרעין האיראנית שמעתם? ומה עם הכור בעיראק שהפצצנו כבר לפני שנות דור? מירוץ החימוש מזמן כבר כאן!

אבל יש כאן גם עניין עמוק יותר. לתחושתי, החשש העמוק שהביעו בני-שׂיחי לא היה מכך שנאלץ לחתום על איזו אמנה (וכי למי אכפת מחתימות ביחסים בינלאומיים?), אלא מכך שאומות העולם תאלצנה אותנו באיזשהו אופן לוותר על הנשק הגרעיני שלנו. כאן נכנסים לפעולה הפחדים העמוקים שהטביעו בנו אלפיים שנות גלות. בכח הפחדים הללו מצליח מנגנון ההפחדה של השירותים החשאיים (מי שיודעת מה זה מלמ"ב – שתרים יד) לשטוף את המוח למדינה שלמה.

ואני אומר – הפוך! יש לנו נשק גרעיני. אף אחד לא יקח לנו אותו. אם ינסה מישהו שוב לעמוד עלינו לכלותנו, אולי יצליח – אבל הוא יכלה יחד אתנו. אנחנו גדולות, אנחנו חזקות, אנחנו לא הולכות לשום מקום. עכשיו בואו נדבר שלום.