רק נס יכול עוד להציל את עקרון החלוקה, ולהביא לישׂום של פתרון שתי המדינת בין הים לירדן – ישׂראל ופלשׂתין. רק נס, כי בלעדיו נקודת האל-חזור, מבלי ששׂמנו לב, כבר אחרינו. להבנתי, היא ניחתה עלינו בבחירות האחרונות. ההרמה להנחתה הגיעה מיד לאחר הבחירות הקודמות, לכנסת ה-19, לפני כמעט שלוש שנים.

הזכויות שמורות לבנט. או ללפיד.

יום לאחר הבחירות לכנסת ה-10 התייצב ח״כ לפיד לעת ערב מול המצלמות מחוץ לביתו, והצהיר: ״לא נעשׂה גוש חוסם עם הזועביז״. הצהרה זו התייחסה לדיבורים וספקולציות שהתרוצצו ברשת ובחוגים פוליטיים בשעות מאז פרסום תוצאות האמת, לפיהן יכול לפיד לנסות להתייצב בראש גוש חוסם, ואולי אף להרכיב ממשלה בעצמו. עיון בתוצאות הבחירות מלמד שאפשרות זו לא היתה מעשׂית מלכתחילה. ההימנעות מהמהלך הפוליטי – לא היא החשובה כאן. חשובה ההצהרה ששללה את האפשרות. יש לציין שלפיד חזר בו מההתבטאות כעבור זמן קצר. העקרון הפוליטי, לעומת זאת, נשאר על כנו. במהלך המשׂא ומתן הקואליציוני יסד לפיד את ״ברית האחים״ המפורסמת שלו עם הבית היהודי ועם ראשה, נפתלי בנט. מהלך זה היה הצעד הראשון של לפיד, מרגע שנבחר לכנסת, בהתמודדות על ראשות הממשלה. לבו של מהלך זה הוא שבירה לימין, תוך כריתת ברית אסטרטגית עם הציבור הדתי-לאומי. בניגוד לאופטימיות שגילה אחרי הבחירות לכנסת ה-19, הצטמצם כוחו של לפיד בבחירות האחרונות באופן ניכר. עבור המהלך הפוליטי שלו מדובר בעיכוב משמעותי, אך כזה שאפשר להתאושש ממנו. עבור עקרון החלוקה מדובר במהלומה אימתנית, שהולידה את נקודת האל-חזור.

רואים, לא רואים

כדי להסביר את נקודת האל-חזור אני חוזר בזמן עשׂרים שנה, לתקופת ההערכות לקראת ההצבעה על הסכם אוסלו. זכור לי מאותם ימים נטולי אינטרנט ופייסבוק ראיון טלוויזיוני עם ח״כ יהושע מצא (ליכוד), לקראת ההצבעה הגורלית. תמצית דבריו היתה ברורה: כדי שהסכם אוסלו יהיה תקף, עליו לעבור בכנסת ברוב יהודי. (דומני שגם ח״כ דב לישנסקי, אף הוא מהליכוד, הביע דברים באותה רוח). כזכור, ממשלתו של יצחק רבין נשענה אז על גוש חוסם של שתי מפלגות ערביות: חד״ש (3) ומד״ע (2). מאז גדל כוחו של הגוש הערבי בכנסת ל-11 מנדטים בבחירות הקודמות, ול-13 מנדטים בבחירות האחרונות. הפסילה של לפיד את ה״זועביז״ היא בסך הכל הד עילג לדבריו של מצא. העקרון בעינו נותר, ובבחירות האחרונות הוא זכה לאמון של 371,602 מצביעות ומצביעים. 11 מנדטים סמכו ידם על ברית האחים עם הבית היהודי של בנט, שאשרו עקרונית את פסילת ה״זועביז״. החשבון פשוט. ללא קולות הרשימה המשותפת (או חלקיה השונים, אם תתפצל), לא יקום ולא יהיה רוב בכנסת לעקרון החלוקה. גם עם הגוש הנ״ל אין רוב כזה – קל וחומר בלעדיו. לפיד, מאידך, למרות שהוא תומך לכאורה בפתרון שתי המדינות, שולל אותו למעשׂה. המרוץ לראשות הממשלה נועל אותו בכיוון ימינה. הקולות שהולכים ללפיד שייכים לאלה שיכולים לספר לעצמם שהם בעד פתרון מדיני של שתי מדינות, בזמן שהם שוללים מעשׂית את האפשרות להוציא אותו לפועל. מצב תודעה אופייני לחברת הכיבוש, שהגדיר אותו היטב הרב שלזינגר מאלון שבות: רואים, אבל לא רואים. (מתוך חדשות ערוץ 2)

האדם היחיד שיכול להוציא לפועל את עקרון החלוקה דרך פתרון שתי המדינות הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. על פניו נראה שחלקים גדולים מהציבור עדיין מאמינים בו אישית, ויהיו מוכנים לצעוד אחריו בכל מסלול שיתווה. אלא שאין שום סימן לכך שנתניהו מעוניין לפתוח במהלך כזה. נהפוך הוא, החזון של נתניהו ברור: נאלץ להמשיך לחיות על חרבנו. המדיניות של נתניהו לאורך השנים – הפחדה, הסתה ופילוג – הולידה הקצנה שלא תאפשר לאף אחד מיורשיו לבצע מהלך שכזה. המורשת של נתניהו תהיה מדינה אחת בין הים לירדן. להמשיך ולקוות לנס אפשר. מעשׂי יותר להתחיל לחשוב איך תראה המדינה האחת הזו.

ישר באמצע

אמש עברה אלי בקשה מבית-כנסת בשכונה, להשתתף בתפילה משותפת לשלום החטופים, ולשׂאת דברים כאיש-רוח חילוני. הבנתי פתאום שאני אכן עונה להגדרה. הבטחתי שאנסה להגיע, ולא עלה בידי. החיים ממשיכים ודורשים את שלהם. וחוץ מזה, אינני מאמין בכוחה של תפילה להשפיע על ארועים חיצוניים. כזה אני. חילוני.

ומה יש לרוח לתרום? ראשית, אבחנה על תשתיות חיינו. כבר נאמר ועוד צריך להאמר, על התחבורה הציבורית הלקויה שסיפקה תרחיש לארוע החטיפה. כמובן, אין מדובר כאן במניעה מוחלטת, ומי שלא יהיו לו טרמפיסטים לחטוף יהרהר כיצד לחטוף אוטובוס. וממילא, יש החלטות גדולות יותר לקבל על גורל השטחים וסוף הכיבוש, מאשר איזה קו אוטובוס יגיע להיכן ומתי.

ובכל זאת – תחבורה ציבורית. מאז קום המדינה ועד ימינו גבו תאונות הדרכים יותר חיים מן המלחמה הבלתי-פוסקת. כמה מהן היה ניתן למנוע, לאורך השנים, עם תחבורה ציבורית ראויה? וגם את זיהום האויר צריך להביא בחשבון – הכל עניין של חיים ומוות, ומה שביניהם. מתוך ציפיה לשוב הבנים לגבולם, ואנחנו כולנו לגבולותינו, סוף סוף, הבה נזכור שיש גם דברים שאפשר להתחיל לתקן בשטח, לפני כאב הראש הגדול של השאלות הגדולות. 

ומה על גורל החטופים? תפילה אין לי להציע, אבל אולי סיפור. הבה נדמיין עסקא שתרקם סביב שחרורם, להשיבם מיד ובשלום לידי משפחותיהם. נשימה עמוקה, ומכאן בקצב: התחלה של מפגשים, בכל מיני דרגים, כדי להפוך את החיים של כל היושבות והיושבים בין הים לירדן לבטוחים וטובים יותר בטווח הקרוב והרחוק. ביצוע בשטח, מתוך רצון טוב וכן. כדי שנוכל לסוע כולנו ברכבת יחד, ולקדם זה את פני זו במאור פנים וברוב לשונות. לא סתם בחרנו נשׂיא דובר ערבית. 

אחרי שתעבורנה כמה שנים, שבהן נעבוד קשה מאד, כולנו, כדי ליצור תנאי מחיה טובים יותר, לכולנו, נוכל לשבת לדבר על עניינים רעיוניים ומעשׂיים – מדינות, בתי-נבחרים, כוחות בטחון, נבחרת כדורגל. מבחינתי, למפרע, כדאי לערב בעסקא סיבובית גם את הממלכה ההאשמית של ירדן. בכל זאת, שתי גדות. 

לו יהי שׂכר לפעולתנו, לו תהי תקוה לאחריתנו, לו ישובו בנים לגבולם.

מתוך אתר המועצה קדומים

דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!

מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)

אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.

מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:

סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.

מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.

וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.

בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.

על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.

אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.

מורשת גוש קטיף

אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.

בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:

שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.

לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.

ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!

לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.

במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.

ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.

וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:

הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)

עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.

אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)

דברי עידוד לשותפות/י השׂמאל הלאומי.

העיתונים, אתרי חדשות ברשת, סלונים דיפלומטיים וסלונים סתם – בכולם מדברים על דבר אחד: תמשיך הקפאת הבניה בשטחים או לא תמשיך?

ואני תוהה, מה זה בכלל משנה?

הרי אם נצא מהשטחים, נהרוס הכל בכל מקרה. ואם לא נהרוס – ועדיף שלא נהרוס – כל מה שאנחנו בונים עכשיו, יקבלו הפלשׂתינים בירושה אחר-כך. פשרה טריטוריאלית לא תוכתב בזכות עוד גן ילדים או עוד קרוואן על גבעה. המפות כבר ידועות, העקרון של החלפת שטחים כבר ידוע. אם יש באמת רצון בצד הפלשׂתיני לסיים את הכיבוש, צריך להפסיק להתעסק בהסחות דעת, ולגשת לדבר על הנושׂאים החשובים באמת.

ויש הרבה כאלה: מתי תתבצע היציאה של צה"ל מהשטחים? איך יראו מעברי הגבול? איך יראו סידורי התחבורה? איך יראו הקשרים בין שני משקי האנרגיא? מה לגבי המים? מה עם הזכויות הסוציאליות של אזרח מדינה אחת שיעבוד במדינה האחרת? האם יהיה מכס בין שתי המדינות? מה יהיו הסידורים במקומות הקדושים בירושלם? איך לשמור על הסביבה בשתי המדינות? האם יהיה מטבע משותף או שני מטבעות שונים?

אלו שאלות שצריך לענות עליהן. יש עוד הרבה כאלה. השאלה אם בנייה בהתנחלויות תמשיך או תוקפא היא בסך הכל הסחת דעת. גלידת דג מלוח אדום.

הפעם לא טור ממש, אלא אבחנה שרציתי לחלוק.

אחת הבעיות המרכזיות שמציב הכיבוש בשומרון וביהודה בפני הדמוקרטיא הישׂראלית היא שאי-אפשר לקיים משטר דמוקרטי הלכה למעשׂה, בשכנות לאוכלוסיא גדולה נטולת זכויות אזרח כלל ועיקר (קל וחומר כשאנחנו המונעים/ות את האזרחות הזו בכח הנשק). כדי לשׂגשׂג באמת, דמוקרטיות צריכות לחיות בשכנות לדמוקרטיות אחרות. ואיך תיתכן דמוקרטיא ללא אזרחות?

יוצא, אם כן, שאזרחות פלשׂתינית הינה צו השעה. אני נוטה אוזן חיובית לקריאה ששמעתי פה ושם שישׂראל תכריז על עצמאות פלשׂתין באופן חד-צדדי. עם זאת, הייתי מעדיף שפלשׂתין תעשׂה זאת בעצמה. עצמאות, בכל זאת.

בעקבות האזרחות צריך להגיע בראש ובראשונה חופש התנועה. גם בתוך שומרון ויהודה, גם בינם לבין שאר העולם. כאן נכנסים לתמונה ענייני הבטחון הידועים. בהקשר זה אין לי אלא לאחל לשירותי הבטחון של הרשות לאתר במהרה את הרוצח/ים הנתעב/ים, מקריית ארבע, ולהביאם לדין צדק. אין ספק שהיכולת הפלשׂתינית לרסן את האלימות היא נקודת המבחן לכל המהלך שיתחיל ב"ה בקרוב.

עושׂה שלום במרומיה, היא תעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל וישמעאל ושאר העולם גם, במהרה בימינו.

הנביא ירמיהו בקפלא הסיסטינית

אִמוֹ של חבר יקר, שפרטיו שמורים עמי מטעמי פרטיות, סיפרה לי פעם סיפור מרתק. באחד האמשים, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, נשמעה פתאום נקישה בדלת. בפתח עמדו שניים: ערבי נשׂוא פנים ובא-בימים ונער צעיר שתמך בו. ברגע הראשון, תדהמה ובהלה. ברגע השני, נימוסין של ירושלמים ותיקים, קפה ועוגיות. מפה לשם התגלה פרק עלום בסיפור המשפחתי.

סבהּ של האם עלה בראשית המאה שעברה מאחת מערי המסחר הגדולות של מרכז אסיא (באותו איזור של העולם בו מסתיימים היום כל שמות המדינות ב"סטאן"). איש העסקים האמיד, ששמע שבארץ קורים דברים, מכר את רכושו, המיר אותו לזהב ואבנים טובות, לקח אתו את כל המשפחה לארץ הקודש והשתקע בירושלם. חוץ מעסקיו הנרחבים היה הסבא גם תלמיד חכם. ביחוד אהב את הנביא ירמיהו. משום כך, בחר להשקיע חלק מכספו בכמה וכמה מגרשים בענתות (עיר הולדתו של הנביא), שם גם בא בקשרי עסקים וחברות עם שותף ערבי מרמאללה. עם פרוץ מלחמת השחרור נמתח גבול וניתק הקשר. אחרי מלחמת ששת הימים הזדרז השותף – הוא הוא המבקר המסתורי – ויצא לחפשׂ את חברו משכבר. הסבא נפטר בינתיים, אבל האורח הביא עמו מזכרת בלתי-צפויה: קושאנים טורקיים המעידים על בעלות באותן קרקעות, כולל  מפות וכל המסמכים הדרושים.

מששמעתי את הסיפור שאלתי את השאלה המתבקשת: ומה עכשיו? מה תעשׂו בקשר לבעלות על האדמות? בִּתשובה היו דיבורים מהוססים על האפשרות לתבוע אותן חזרה, מלמולים כלשהם על מה יקרה כשיפרוץ פתאום שלום, ומעל הכל מן הכרה שבשתיקה (רועמת מכל הכרזה במילים), בכך שמה שהיה היה, ושצריך להמשיך הלאה.

*** ******* ***

סיפור העימות בשייח' ג'ראח – או שמא נאמר נחלת שמעון, או שכונת שמעון הצדיק – מורכב וסבוך הרבה יותר, גם בעברו וגם בהווה שלו. אפילו לגבי העובדות הבסיסיות ביותר אין הסכמה. לפי אתר סולידריות שייח ג'ראח בתי השכונות היהודיות "ננטשו בהדרגה בשנות ה-30 וה-40", ו"עם סיום המנדט הבריטי והמלחמה ב-1948 עבר השטח לשליטה ירדנית". לפי ויקיפדיה העברית (כאן, כאן וכאן) הבתים ננטשו באופן זמני מפחד ארועי הטרור בזמן המרד הערבי (1936-39, תרצ"ו-תרצ"ט), פונו לבקשת הבריטים לאחר הטבח שנערך בשיירה לבית-החולים הדסה, נכבשו ערב הפינוי הבריטי בידי הפלמ"ח, פונו לבקשת השלטונות הבריטים לאחר הבטחה שיוחזרו לפלמ"ח לאחר הנסיגה, ומשזו הופרה, עברו לידי הלגיון הירדני. כך או כך, יש הסמכה שהשטח היה לפני קום המדינה בבעלות יהודית. מדוע, אם כן, לא להתעקש על בעלות יהודית גם כיום?

כ"ט בנובמבר - קו הגבול לפי החלטת האו"מ

התשובה נעוצה במציאות שמאחרי המפה המצורפת משׂמאל. למי שלא יודע/ת – אלו הם קווי הגבול ששׂורטטו עבור החלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, מ-29 נובמבר 1947. זה היה הרגע בו אישרו אומות העולם לעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית בארץ-ישׂראל, רגע נצחונה הגדול של הציונות. הישוב העברי בארץ קיבל את הרגע הזה בצהלה ובריקודים. הגבולות, שנראים היום מגוחכים, היו אז מקור לשׂשׂון ולשׂמחה.

הם לא שׂרדו זמן רב, כידוע. בארץ כבר החלה מלחמה זוטא, וברגע שהשלימו הבריטים את ההתנתקות החלה מתקפה משולבת של מדינות ערב על ישׂראל הצעירה. התוצאה היתה כפולה – מצד אחד, גבולותיה של ישׂראל התרחבו למה שמוכר היום בתור גבולות הקו הירוק. מצד שני, מדינת פלשׂתין לא זכתה לקום, בשל הכיבוש. (למי שלא יודע/ת – לא הכיבוש הישׂראלי, אלא הכיבוש הירדני בשומרון וביהודה, והכיבוש המצרי בעזה). גבולותיה החדשים של המדינה זכו להכרה מעשׂית בקיץ 1949 בהסכמי רודוס, ואושררו רשמית בהחלטה 242 של מועצת הבטחון לאחר מלחמת ששת הימים. מעשׂית, הפכה מלחמת השחרור לקו פרשת המים, שמחקה את הלוח וניקתה אותו מכל תביעות קודמות. פרט לתביעה אחת: זו המוכרת בשׂיח העברי השגור כ"זכות השיבה".

הרי ממש כמו מתנחלי שייח' ג'ראח, וממש כמו משפחתו של חברי, קיימות רבבות תביעות מהצד הפלשׂתיני לגבי נכסים שאבדו במהלך מלחמת השחרור (או, אם תרצו, הנכבה). התביעה לאפשר לפליטי 1948, ולצאצאי(ות)יהם/ן להכנס למדינת ישׂראל ולהתאזרח בה – זו משמעותה של זכות השיבה – היא אחד הקווים האדומים הראשיים שהציבה הפוליטיקא הישׂראלית לקראת כל הסכם מדיני שהוא. כל הסכמה, אפילו לשיבה סמלית, נתפסת כקלף מיקוח רב ערך. חברת נחלת שמעון בע"מ, והגורמים העומדים מאחריה, פועלים כעת לערער את העמדה הישׂראלית ולקעקע אותה. אם נבטל את קו פרשת המים של 48, יצא שׂכרנו בהפסד כביר.

טור זה נכתב על-ידי ירון בן-עמי, מוסיקאי, מורה להיסטוריא, ומרצה להשׂכיר. מגיב כאן לעתים כ"מר ינשוף".

*** ******* ***

בחור שווה, גלעד

מי שעוקב בקפידה ובעיון אחר הידיעות החדשותיות, הפרשנויות האקטואליות וקידום המכירות המכונה "עתונות כלכלית" איננו יכול להימלט מן הרושם שרבים ממחוללי המציאות ומעצבי דעת הקהל פשוט שכחו את אשר לימד אותנו מורנו דגלס אדאמס, לאמור שהדבר האחד שאדם החי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו הוא חוש פרופורציה. (מטעמי לשון הרע אינני מעלה כאן את האפשרות שאותם מחוללים ומעצבים פשוט לא קראו את טרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). אלמלא היו שוכחים, ודאי היו נמנעות מאתנו כמה מבוכות ואי-נעימויות.

למשל, אחת הטענות ששבו ועלו כלפי ישׂראל במהלך מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה ולאחריו, וביתר שׂאת במסגרת דו"ח גולדסטון, היתה שתגובתה של ישׂראל לחטיפת חייליה ולהמטרת אש טילים ומרגמות על ישוביה הדרומיים היתה "בלתי מדתית". הנימוק שניתן לכך היה שמספר ההרוגים בקרב הלבנונים – ואחריהם הפלשׂתינים – היה גדול בהרבה ממספר ההרוגים בקרב הישׂראלים. מכאן ניתן ללמוד על הנחת יסוד של הארגונים הבינלאומיים, כאילו חיי אדם אחד שווים לחיי כל אדם אחר.

אמירה כזאת, אילו היתה מושמעת למשל בקשר למטבעות ולא בקשר לחיי אדם – נניח, שהדולר והבהאט התיאלנדי צריכים להיסחר בערך של 1:1 – הייתה מעוררת התנגדות כללית. איש איננו מטיל ברצינות ספק בכך שלא כל המטבעות שווים. מה שקובע הוא ערך השוק שלהם.

למעשׂה, גם בתחום חיי אדם קיים שוק, ולחיי אנשים שונים נקבע בו ערך שונה. למשל, על פי הדיווחים האחרונים קבעה תנועת החמאס שער של אלף פלשתינים חיים תמורת חייו של ישׂראלי אחד – גלעד שליט כמובן. המדובר, אגב, בעלייה ניכרת בשער חיי ישׂראלים. בעסקאות קודמות עם חיזבאללה נקבע שער של חיי 400 אסירים פלשׂתינים ועוד 35 אסירים ערבים בני מדינות אחרות ו-59 לבנונים מתים תמורת אדם ישׂראלי חי (וליתר דיוק, חייו של סוחר סמים ישׂראלי בזוי. לצורך ניתוח זה, לא נעמיק בשערים היחסיים שבין חיי סוחר סמים לבין חיי מורה בבית ספר יסודי). לעומת זאת, תמורת שני שבויים ישׂראלים מתים דרש החיזבאללה – וקיבל – ארבעה לבנונים חיים ו-197 לבנונים מתים. הנה כי כן, שער הישׂראלי המת קרוב יותר (אמנם עדיין גבוה פי 50) לשער הלבנוני המת.

חדי העין יבחינו, אם כך, שבשלב זה טרם נקבע שער חליפין ברור בין ישׂראלים מתים ופלשׂתינים מתים. אם להתחשב בשער החליפין בין גוויות ישׂראליות ולבנוניות, יש לשער ששער הגוויה הישׂראלית עולה לכמאתיים גוויות פלשׂתיניות. כל השערים הללו נקבעו, יש לציין, לא על פי רצונה של ישׂראל אלא על פי תביעות אויביה.

אמור מעתה: בפעם הבאה שתופנה אל עבר ישׂראל הטענה על תגובה לא מדתית, יש לשלוף את הנתונים ולהגיד, בלי למצמץ: זהו השער תמורת ישׂראלי חי, זהו השער תמורת ישׂראלי מת, כפי שנקבעו על פי חיזבאללה וחמאס. תלונות על חוסר מדתיות יש להפנות אליהם.

***  ******* ***

פושע מלחמה?

בנימה דומה יש להתייחס גם להגשת התביעות נגד אישים ישׂראלים בכירים במערכת הבטחון ובממשלה במדינות זרות, בעוון פשעי מלחמה. המדתיות והשוויון הן נר לרגלינו, כנדרש בפי אבירי זכויות האדם והאזרח. בכל פעם שמופעל עיקרון השיפוט האוניברסלי – כפי שארע בבריטניה ובספרד – לשם הגנה על זכויות האדם והבאתם לדין של פושעי מלחמה מצה"ל ומממשלת ישׂראל, על מדינת ישׂראל לפעול לאלתר להגשת כתבי אישום בגין פשעי מלחמה נגד כל צמרת הממשל והצבא הרוסי, מפוטין ועד רמת מפקד הפלוגה, על מעשי הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ובגרוזיה. אסור להפקיר את הזירה בידי שמרנים ואנשי ימין חדלי אישים, העלולים למכור את זכויות האדם בנזיד עדשים כדי לקדם אג'נדה פוליטית: יש לעמוד בתוקף על העקרון של מניעת פשעי מלחמה ועקרון השוויון בפני החוק. אם מוכנות בריטניה, ספרד ושוודיה לעמוד במחירים הכרוכים בהבאתם של פוטין והגנרלים הרוסיים למשפט, אין ספק כי יש ויש להן הסמכות המוסרית לתהות גם על התנהגותם של חיילי צה"ל.

*** ******* ***

לסיכום: חדי העין הנזכרים בפסקה הראשונה ודאי שמו לב להתרבות הטענות המופנות כלפי האיסלם הרדיקלי, המהגרים המוסלמים, השׂמאל העיוור ומדיניות הרב-תרבותיות הטוטליטרית (ליבער-אלעס) מפי דוברים אירופאים ואמריקאים שונים. ניתן להתרשם כי המטוטלת שנעה עד לפני זמן קצר בכיוון השׂמאל הטהרני, המשיחי, העיוור, משנה את כיוונה ונוטה בחזרה כלפי המציאות. מי שרווחתה של ישׂראל קרובה ללבו, ודאי חש פיתוי לנשוף אנחת רווחה. זו טעות!!!! הטענות הללו באות כמעט תמיד מפי אנשי ימין קיצוני, שונאי זרים, בעלי השקפת עולם שכולה שלילה וקידוש קלישאות בזויות. אוי לה, לישׂראל, אם אלה תומכיה בעולם. אוי לו, לשׂמאל, אם אנשים כאלה הם המצטיירים לפתע כמי שמרשים לעצמם להסתכל על דברים נכוחה וללא טיוח. על השׂמאל הציוני מוטלת משׂימה גדולה בהרבה מכפי שחשבנו: לא רק את מדינת ישׂראל עליו להפנות בכיוון הנכון, אלא גם את תנועת השׂמאל העולמית. אני חושב שהשׂמאל הציוני מסוגל לזה, בתנאי שלא יתפתה לדבר האחד שאדם שחי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו: חוש פרופורציה.

מישהו מקשיב בכלל?

אז כן, יש עכשיו מונדיאל. ומזג האויר בכלל מתאים למלחמה. ובכל זאת רציתי להביא לתשׂומת הלב של מי שפספס/ה, שראש הרשות הפלשׂתינית, מחמוד עבאס (הלא הוא אבו-מאזן), עושׂה זה זמן מה מאמצים להבהיר שהוא ממש ממש מעוניין לחזור למשׂא ומתן.

אתמול, למשל, התפרסם בעיתון "אל חיאת" שמר עבאס מציע שישׂראל תמשיך להחזיק ברובע היהודי בעיר העתיקה – כולל הכותל! – בגוש עציון, גבעת זאב ומודיעין עילית. וזה לפני שהמו"מ מתנהל באופן רשמי.

בימים האחרונים אני שומע שוב ושוב דיונים וויכוחים סוערים בין מי שמשוכנע/ת שפדיון שבויים וערבות הדדית הם ערכים שבלעדיהם אין לחברה הישׂראלית תקומה, לבין אסטרטגים/ות המעלים/ות חישובים קרי-דם על היחסים האפשריים בין עסקת שבויים עכשיו לבין אבידות ונפגעים אחר-כך. את דעותי בנושׂא שטחתי כאן בבלוג לא פעם. עכשיו חשוב לי להדגיש דבר אחר: בסיבוב האלימות הבא מול הרשות הפלשׂתינית יהרגו הרבה מאד אנשים, משני הצדדים. מחשבי החישובים והחוסכים בחיי אדם מתבקשים להביא בחשבון.

אפשר, כדאי, צריך אפילו, להמשיך ולהתוכח עם הראיס על פרטי-הפרטים של הסכם אפשרי כזה. זו המשמעות של משׂא ומתן. צריך להגיע אליו בלב שלם (עוד יהיה זמן לשבור אותו בהמשך) ובידיים נקיות. וביחוד צריך לאפסן את הססמאות ואת המציאות העגומה שליוו אותנו מאז קמפ-דיוויד 2000. נחשוב מה שנחשוב על מה שהיה אז, מתברר והולך מה קורה עכשיו: יש פרטנר!