הגדה זמנית לפסח

ביַחַץ ובתחילת מַּגִיד כמעט הכל כרגיל. האפיקומן שלנו הוא קנעידל שהושׂם מראש בצד (אחרת כולם נגמרים), ונחצה לשניים. אצלנו במשפחה החידוש הזה התקבל בהתלהבות ובצחוק, אבל הוא בהחלט לא הכרחי. כדי שלא ימעך בהחבאה אני מאפסן את האפיקנעידל בקופסת פלסטיק קטנה. מעבר לזה, הא לחמא עניא נותר כשהיה, וגם במה נשתנה לא נשתנה דבר.

ובכל זאת, בין השורות, יש נוכחות חדשה בטקסט. ראשית, בצורה דקדוקית מוזרה שאני משתמש בה במהלך ההגדה כולם: בוצעין, מגלין, מוזגין. לכאורה, זוהי אינה אלא צורת הריבוי הארמית המקבילה ל-ים העברי (אוכלין, יושבין, מסובין). אבל הכוונה שלי כאן נמשכת מעבר לכך. ה-ן׳ היא עבורי סימן שלא רק להם אני כותב, אלא גם להן. ותנו דעתכם/ן – כל ההגדה כתובה על גברים ולגברים, כאילו אין נשים בעולם. לא עוד.

לפיכך, בפירוש העברי להא לחמא: אבותינו ואמותינו, כל הרָעֵב וכל הצריכה, מעבדים ושפחות השנה לשנה הבאה בנות- ובני-חורין. לפיכך, בעבדים היינו, לא רק משה ואהרן, אלא גם מרים אחותם, המשוררת והמחוללת על הים. וכיוצא באלה פניות לנשים ולגברים, והתייחסות לגברים ולנשים, ביחד ולחוד, לאורך כל ההגדה. ואם יש מסר אחד מן ההגדה הזמנית זו שכולי תקוה שאינו זמני כלל, הרי הוא זה: שנזכור אנו ובנינו ובנותינו, ובני בנינו ובנות בנותינו, שהחירות אינה חירות אלא אם היא נחלת כולנו – גברים ונשים, בנות ובנים.

(לטור הפתיחה, ובו קישור לקובץ פדפ עם ההגדה הזמנית כולה, ראו וראנה כאן).

סימן כרפס הוא זה שהתחיל את ההגדה החדשה, עוד לפני שהרעיון שצריך הגדה חדשה בכלל נולד. ראשית המהלך היתה ברצון לפתוח את הערב במנת המרק (עוף עם קנעידלך, כמובן) לפני קריאת ההגדה. כך, סברתי, תהיה נכונות גדולה יותר להתעמק בהגדה עצמה, או לפחות בחלקה הראשון, ויקטן הצורך הדוחק ״להגיע כבר לאוכל״. מצד שני, באמצעות ריווח הסעודה אפשר להרוויח קצת רווחה. הרי בסדר רגיל, כשמגיעים כבר סוף סוף לשלב האוכל, לא פשוט בכלל להתמודד עם ארוחה דשנה של ארבע מנות (דג-מרק-עיקרית-קינוח), וזה אחרי שתי מצות בחרוסת ושלוש ביצים קשות עם תפוח אדמה ומרור ופטרוזיליא שתקעת מרוב רעב ויאוש קצת לפני ״שולחן עורך״.

אלא מה? לשמרנות יש כח משלה. בשנה הראשונה בה היה אמור נוהל מרק מוקדם להכנס לתקפו, ההרגל פשוט תפס פיקוד, והחידוש בוטל בהינף יד, על אף כל מחאותי. או-אז עלתה מתוך עלבון התבוסה החלטה נחושה: צריך לכתוב טקסט, שיסביר בדיוק מדוע עלינו לחרוג מן הסדר המקובל של הסדר. וגם – צריך לתת תחושה שכבר קראנו משהו, לפני שמתחילים לאכול. הסימן הראשון שיש בו רמז לאוכל הוא הכרפס, ומכאן התחיל הכל להתגלגל.

התמונה שציירתי היא, כמובן, ראי עקום של סדר פסח המפורסם בבני-ברק, המופיע בהגדה עצמה. כמו בפרק ההגדה על הסדר ההוא, גם כאן הבאתי דיון כאילו-הלכתי בין דמויות שונות, אלא שהרחבתי את היריעה. וכן, גם חמדתי לצון. השׂחוק יפה לבריאות, ואנשים רציניים מדי לא יגלו עניין בהגדה הזו בכל מקרה.

עכשיו כשחזרתי לעיין שוב בסימן כרפס, אני רואה שהוא אינו מתאים כלל למשפחות ולעדות בהן לא נהוג לאכול מרק עוף וקנעידלך כחלק מארוחת הסדר. ודאי וודאי שאינו מתאים לצמחוניות וטבעונים. והוא בהחלט עלול לגרום עוגמת נפש מסוימת לרגישות/ים לגלוטן. עם כל אלה הסליחה, ואם תרצו אולי אפשר לחשוב יחד על חלופות ואפילו להחליף מתכונים.

מה פתאום הגדה חדשה? לפני כמה שנים מצאתי את עצמי במצב משפחתי מורכב. ההתכנסות השנתית בפסח לארוחה חגיגית עם תפריט קבוע וידוע עדיין היתה רצויה וחשובה. אבל הטקס והטקסט – אלה הפסיקו לשׂאת חן. למעשׂה, מצאתי את עצמי היחיד במשפחתי שעדיין מעוניין בקריאת ההגדה.

עכשיו, צריך להודות – במידה מרובה של צדק נמאס למשפחה מההגדה. עבור מי שאינו מצוי ושרוי דרך קבע בעולם המילולי של המקרא וחז״ל, מדובר בטקסט שחלקים רבים ממנו אינם מובנים, ואם מובנים, הסיבה לקריאתם אינה מובנת. עבור מי שאינו אסור בכבלי קדושת המסורת, מדובר במנהג טרחני שמטרתו אינה ברורה. ועבור מי שרוצה להגיע כבר לאוכל, מדובר בעיכוב בלתי-נסלח. בשלב מסוים הוצב בפני אולטימטום משפחתי: אם אתה (אני) רוצה להמשיך בקריאת הגדה בסדר פסח, הבא לנו טקסט שנבין את משמעותו ונהנה ממנו. להגדה הרגילה אנחנו לא מוכנות עוד. אז ישבתי וחִבַּרתי, והתוצאה לפניכן/ם.

את נוסח ההגדה המלא תוכלו להוריד כאן (pdf).

בחיבור ההגדה נשענתי על הנוסח הקיים (אלו החלקים המנוקדים שאינם ציטוטים מן המקרא), והשתדלתי להמציא כמה שפחות ולשאוב מהמקורות כמה שיותר. השתדלתי גם להוסיף הוראות שימוש והפעלה בגוף הטקסט. ערכתי אותו כך, שיהיה אפשר לקראו במהלך סדר פסח, בין מנה למנה של הסעודה. זאת להבדיל מהנוהל הרגיל, כדי להמנע מהמצב הקיים בבתים רבים, בו החצי הראשון של ההגדה נקרא בחופזה, והשני נזנח לאנחות.

מכאן ואילך, ובפוסטים הבאים בסדרה זו, אעבור על ההגדה, ואנסה להסביר את חלקיה השונים. שאלות תתקבלנה בברכה, ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. אם תקדימו ותשאלו על עמודים באים, אוכל להתייחס לשאלות כבר בפוסטים עצמם.

~~~
מדוע ״הגדה זמנית״? משום שאין לי יומרה או רצון לנסות להנחיל מנהג לדורות. הזמניות מתחוורת בעיני מתוך המשנה עצמה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מה שמתאים לי היום אולי לא יתאים אפילו לי בדור הבא; קל וחומר לאנשים אחרים, בזמנים רחוקים יותר.

״חייב אדם״ – במה בדיוק? בדבריו של רבן גמליאל (משנה פסחים י ה) הוא מוסיף שאחת הברכות שביציאת מצרים היא היציאה מעבדות לחירות. חג הפסח, לפיכך, מחייב אותנו בין השאר לחגוג את חירותנו – סוג של פרדוקס, כיון שחירות נובעת מבחירה, לא מחובה. בחירתי האישית מתבטאת כאן בשמירה על טקס סדר פסח מחד, ומאידך בחיבור ההגדה הזמנית. אני משתחרר מעבדות לטקסט שאין לי עוד רצון בו, ומבטא את חירותי לחגוג את הפסח כרצוני.

יתר על כן, את החירות הזו אני מגלגל הלאה, למשתמשות/י בהגדה החדשה. אין דרך אחת נכונה להשתמש בהגדה זו. אפשר לאמץ אותה כפי שהיא במלואה, להביא חלק זה או אחר ממנה לשולחן הסדר, לשאוב ממנה השראה ליצירה עצמית, להתעלם ממנה לגמרי – הכל הולך.

״ישן מפני חדש״, על שום מה? באופן המידי ביותר, אני מכוון כמובן להגדה החדשה הנכנסת לשימושִי ולישנה שיצאה ממנו. בהקשרו (ויקרא כו) מופיע הפסוק כחלק מהבטחה לעתיד טוב ובריא, בו ישׂררו בארץ שלום ורווחה. הישן הוא תבואה ישנה, שתֵּאָכֵל לתאבון, כדי לפנות מקום באסמים לתבואה חדשה. תהליך זה, כך ההבטחה, יחזור על עצמו מדי שנה, ומקביל בעיני למחזוריות של ״בכל דור ודור״. הולדתו וצמיחתו של טוב חדש נובעת גם משחרור מטעני עבר ומפינוי מקום עבורו.

״כל הזכויות שמורות״, על שום מה? שנה רבנו תום וויטס: הדפוס הגדול נותן והדפוס הקטן לוקח – ללמדנו שהכותרת משקרת ושיש תמיד לקרוא את האותיות הקטנות. צודק, רבנו. אבל כאן – להפך: הכותרת לוקחת והאותיות הקטנות מעניקות. העניין, הרי, מסתתר תמיד בפרטים הקטנים.