אתמול התפרסמה ב-ynet ידיעה מעניינת של שחר הזלקורן, הממשיכה באופן ישיר את הטור הקודם ואת הדיון שהתפתח בעקבותיו. שלוש ישיבות נערכו שלשום (ג', כ"ב שבט) בוועדת הכלכלה, בנושׂאי תחבורה שונים. אחת עסקה בהצעות חוק המבקשת לאסור תיקון כלי רכב ישׂראליים בשטחים, והשניה מבקש לחייב כל מי שימכור רכב משומש בגילוי נאות בפני הקונים, בנוגע להסטוריא של כלי הרכב. בדיונים הללו נכחו בכל רגע נתון בין שניים לארבעה ח"כים – כולל יו"ר הועדה ח"כ גלעד ארדן.

המצב השתנה מן הקצה לקצה כאשר החל הדיון הנושׂא השלישי: דיון שנערך לפי בקשתו של ח"כ דב חנין בהצעת החוק של ח"כ יורם מרציאנו, המתירה לחברות הפרסום להחזיר את שלטי הפרסום הענקיים לצידי הדרך בנתיבי איילון. לדיון זה התייצבו לא פחות מאשר 14 ח"כים.

הסיבה לשינוי הדמוגרפי הנ"ל ברורה למדי. הצעת החוק של ח"כ מרציאנו משרתת את עניינם של משׂרדי הפרסום הגדולים, של החברות המפרסמות, ושל בעלי הבניינים עליהם נמרחות פרסומות הענק. בהקשר זה חשובים במיוחד משׂרדי הפרסום. בימינו חייב כל פוליטיקאי להעזר בכישוריהם של יועצי תדמית ותקשורת, ולדאוג לפרסום עצמי בכל הזדמנות אפשרית. את משׂרדי הפרסום ודאי שאינו יכול להרגיז. נהפוך הוא – יש לו כל הסיבות שבעולם להחניף ולסייע להם ככל האפשר.

אלא שלכישוריהם של אותם פרסומאים יש גם צד שני. כפי שיודע כל עובד, ולו הזוטר ביותר, בכל משׂרד פרסום שהוא – המטרה המקצועית היא להשׂיג את תשׂומת לבו של קהל היעד. למטרה זו – כל האמצעים כשרים. ברוב הנסיבות אפשר לטעון בעד ונגד פרסום חוצות. מצד אחד, מדובר בפלישה של הגופים המפרסמים למרחב הציבורי, החושׂפת את הציבור לשטיפת מוח בלתי פוסקת ומפתה אותו להוציא כסף על מוצרים שאינו צריך כלל. מאידך, אפשר לטעון שיש למפרסמים זכות טבעית לפרסם, ושבאופן זה הם יכולים להביא לידיעת הציבור מבצעים והנחות, שיסייעו לו דוקא לחסוך כסף. אפשר אפילו לטעון שהפרסומות המעוצבות בידי מקצוענים מוכשרים מייפות את סביבתן ותורמות לאיכות הסביבה. אפשר.

מה שאי-אפשר לטעון הוא, שהסטת תשׂומת הלב של נהגים ונהגות מן הכביש בעת הנהיגה אינה מסכנת את בריאותן/ם וחייהם/ן. בכל פעם בה אנו מסבים את ראשנו מן הכביש, כדי להתבונן בצעירה מעורטלת למחצה או בגברבר שרירי נאה (והדוגמאות בתמונה למעלה הן צנועות מהממוצע), אנו מעניקים תשׂומת לב פחותה למתרחש בכביש. במילים אחרות – פרסומות ענק לצדי הכבישים מהוות סכנת חיים. קל וחומר, כשמדובר במסכי הטלוויזיא הענקיים המוצבים בצמתים אלו ואחרים.

אז מה אפשר לעשׂות?

עד שתיכונן דמוקרטיה ישירה, אחד האמצעים הבודדים העומדים לרשות האזרח הוא כתיבת מכתב לנבחרי הציבור. להלן רשימת חברי הכנסת שתמכו בהצעת החוק המתירה שלטי פרסום: מנחם בן-ששון, מיכאל נודלמן ויואל חסון (קדימה), אמנון כהן ויעקוב מרגי (ש"ס), יורם מרציאנו ועמיר פרץ (עבודה), אלחנן גלזר, סטס מיסז'ניקוב וסופה לנדבר (ישראל ביתנו), וחנא סוויד (חד"ש). כפי שניתן לראות, מדובר בח"כים מכל גווני הקשת הפוליטית. עצות כיצד לכתוב אימיילים לח"כים אפשר למצוא באתר עבודה שחורה, ומי שזקוק למעט השראה בניסוח יכול לקרוא את המכתב ששלחתי אני.

בטור שהתפרסם היום בבלוג שידורי נסיון 101 של שוקי גלילי (האיש והחומוס), הופיעה התמונה הבאה (שׂימו לב לכיתוב בתחתית המסך):

הזמן: אתמול, 17:00 וכמה דקות.

לאחר הדיון על קצבאות ניצולי השואה, מדווח גלילי, נערכה הצבעה על הצעה בנושא קרקעות הבדואים. כאן כבר נרשמה עלייה דרמטית במספר המשתתפים. כלומר, זאב בוים וג'מאל זחאלקה נכנסו לאולם. התוצאה – 1:1, ללא נמנעים.

דומני שלא צריך להכביר כאן מילים. מי שרוצה לסייע להקים חלופה ראויה למצב דלעיל, מוזמן לגלוש לוויקי של התנועה לדמוקרטיה ישירה, שם אנו עוסקים בגיבוש תקנון למפלגה ישירה. באמת כבר הגיע הזמן.

שאון התותחים נדם – שביתת המורים הגיעה לקצה. שׂר האוצר הכריז על "יום חג לחינוך ולאוצר". יו"ר ארגון המורים, בתגובה, "מודה לסבלנותו ולאורך הנשימה שלו, ולפעילות הרבה שגילתה שרת החינוך" (שם). שׂרת החינוך בכלל חוזה גדולות: "ההסכם הזה משלב גם את הכניסה לרפורמה, עם ביצוע שלב ראשון ותוספת שכר מיידית – וגם את ההבטחה לתוספת תקציב לצמצום מספר התלמידים בכיתות ותוספת שעות. יש כאן חבילה שמעולם לא עמדה על השולחן, והיא מאוד משמעותית. היא תוסיף לתקציב משרד החינוך בשנים הקרובות מיליארדי שקלים, ותרחיב באופן מאוד משמעותי את יכולתנו לתת חינוך טוב יותר במדינת ישראל" (שם, שם). וראש הממשלה משחרר הכרזה מפתיעה: "מספר התלמידים בכיתה יהיה 32, בכל מערכת החינוך בישׂראל" (דוקא פה). (יש לקוות שהוא מתכוון בדבריו לגבול התקן העליון, שכן לפי נתונים רשמיים הממוצע כיום נמוך מ-32.)

אבל לא כולם מחייכים. יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, טוען במכתב רשמי שהיה אפשר להגיע לאותם הישׂגים ממש "ללא יום אחד של שביתה". ובכלל, מה שווים ההישׂגים הללו? לא הרבה, אם נשאל את אמנון הלל, מורה בביה"ס הדמוקרטי בחדרה: "תראה לי מורה אחד שהיה יוצא לשביתה במשך חודשיים, מבלי לקבל משכורת, בשביל מה שבסופו של דבר השגנו. קיבלנו העלאה קטנה בשכר, והתחייבויות שנכתבו על הקרח. הדבר היחיד שהשגנו זה את ההתעוררות של המורים בשטח". 

התסכול העולה מדבריו של הלל נובע משתי סיבות. הראשונה קשורה בפער הגדול בין הרעיונות הנִשׂגבים המהדהדים בנאומי הפגנות – הצלת החינוך! עתידה של החברה! בטחונה של מדינת ישׂראל! – לבין המציאות האפרפרה בחדרי הישיבות והמשׂא-ומתן. מנהיגי שביתות מחויבים להצהרות מרקיעות שחקים וחסרות כיסוי בעת המאבק, וזונחים אותן תמיד לאחר שגירדו עוד אחוז או שניים כתוספת שׂכר. הדבר המפתיע היחיד הוא ההפתעה של פעילי/ות השביתה, שעברו לילות שימורים בתקוה לתיקון עולם, והתעוררו לבסוף לבוקר של עסקנות פושרת.

הסיבה השניה נובעת מהאכזבה המוצדקת מנציגי המגזרים השונים. הסכם "אופק חדש", בו מתגאה כל-כך מזכ"ל הסתדרות המורים (ועל רקע זה יש לקרוא את מכתבו המלגלג) נתקל בהתנגדות עיקשת בכל הארץ, על אף מערכת תקשורתית משומנת שמפעיל משׂרד החינוך, ולחצים כבדים שמפעילות הנהלות בתי-הספר. שביתת הסטודנטים המפוארת בשנה שעברה הסתיימה גם היא באפס הישׂגים, כשיו"ר התאחדות הסטודנטים וחבריו מסתתרים מפעיליהם, נמלטים מאתר לאתר, ולבסוף מצביעים תחת חסותם של אנשי אבטחה. הסטודנטים מבינים ודאי היטב ללבם של המורים, ומזדהים עם הססמא: 60 ימי שביתה, 1 סכין בגב.

ובכל זאת, יש הישׂג אחד גדול. כפי שציין אמנון הלל, המורות והמורים התעוררו, פתחו תודעה מעמדית ומגזרית, ואף גיבשו אינספור ועדות פעולה בכל רחבי הארץ. לשביתה הבאה – והיא תבוא, ללא ספק – תגענה המורות מוכנות יותר ומגובשות יותר. ועד אז יש להן אתגר כפול: (א) להחליף את ההנהגה שמכרה אותן בזול; (ב) לגבש סדר יום חלופי לזה שמוכתב על ידי האוצר. המהפכה האזרחית בדרך – זו רק שאלה של זמן.

העניינים מתחממים. שביתת המורות נמשכת בעוז, ולא נשברת על אף העובדה שהשובתות לא ראו משׂכורת כבר זמן רב. בצר להם פנו הקוזקים מקריית הממשלה לבקש סעד אצל בית-הדין לעבודה, וזה הוציא צווי מניעה, שיכנסו לתוקף אחרי תום חופשת החנוכה. אין לדעת, כמובן, כיצד יתפתחו הדברים עד אז, אבל אם לשפוט לפי הרחשים הנשמעים כבר בשטח, הם לא יכובדו. חלק מהשובתים והשובתות ימציאו אישורי מחלה, אחרות/ים יפרו את הצוים בגלוי. נראה ששביתת המורות מתקרבת לצהרי היום. 

 (תמונה: ויקיפדיא, Solidarity )

והמורות לא לבד. גם בחזית שביתת המרצים נרשמת (סוף סוף!) איזו התקדמות. אם באסיפת הסגל שנערכה אצלנו, בחיפה, לפני פרוץ השביתה התרכז הדיון סביב שאלת השחיקה הזוחלת, הרי שבאסיפה שנערכה בשבוע שעבר כבר החלו לנשב רוחות חדשות. ההחלטה המרוככת שהתקבלה בסוף האסיפה היתה לקרוא למועצה המתאמת של הסגל הבכיר "להרחיב את המאבק באופן שיתייחס לעתיד ההשׂכלה והחינוך בישׂראל בכלל; להביע תמיכה ברורה במאבקו של ארגון המורים התיכוניים; ולהביע תמיכה פעילה במאבקם של אנשי הסגל הזוטר והמורים מן החוץ". הצעה קיצונית יותר, לפנות לארגון הסגל הזוטר ולאגודת הסטודנטים במטרה לנהל מאבק משותף, נדחתה ברוב זעום. מפגן גבורה עוד אין, שינוי תודעתי יש גם יש.

אלא שבמהפכה כמו במהפכה, ההנהגה מפגרת אחרי ההמון. כבר כעת מסתמן שיתוף פעולה לרוחב החזית. ביום ב' הקרוב תערך הפגנה באוניברסיטת חיפה (החל ב-8:30, מול הבניין הרב-תכליתי) – בשיתוף מורים שובתים, אגודת הסטודנטים, ארגוני סטודנטים עצמאיים (כולל מקמפוסים אחרים), וכמובן המרצים. הפגנה נרחבת יותר צפויה ביום ג', בככר אנטין באונ' תל-אביב (מול סניף קופי-טו-גו המפורסם). הזדמנות מצויינת למשוך תשׂומת לב למאבק מחד, ומאידך ליצור קשרים עם הפעילים במגזרים אחרים ובחלקים אחרים של הארץ.

במקביל, קמות התארגנויות כדי לתאם את המשך המאבק – גם מעבר לסיבוב הנוכחי. גוף אחד כזה, שעוד לא מלאו לו שבועיים וכבר הוא מונה מאות חברות וחברים, הוא פורום הגנת ההשׂכלה הציבורית. גוף זה מאגד סגל בכיר וזוטר, תלמידות ותלמידים, באוניברסיטאות ובמכללות. מרכזת את הפעילות ד"ר איריס אגמון מאונ' בן-גוריון (להצטרפות או קבלת עדכונים:  iris.agmon @ gmail.com ). פגישת ההשקה של הארגון תערך אף היא ביום ב' הקרוב, בין השעות 14:00 ו-17:00 באונ' תל-אביב, בניין משפטים, אולם הופיין. גרעין פעולה באונ' בר-אילן מתגבש בהנהגתה של ד"ר אורלי בנימין ( benjamin @ gmail.com ), ובאונ' העברית בהנהגתה של זהר עתי ( zoharmic @ gmail.com ).

ולסיום בקשה מהקוראות והקוראים – אם יש לכם רעיונות להמשך ניהול המאבק, לסיסמאות מוצלחות, לטענות שכדאי להעלות, לאנשים שכדאי ליצור עמם קשר – אנא כתבו לי עליהם בתגובות. מי יודע איזה רעיון, ואפילו ההזוי ביותר, יוביל לפריצת דרך…

שני בלוגים התייחסו בימים האחרונים לרעיון הדמוקרטיה הישירה בכלל, ולמפלגה הישירה האינטרנטית בפרט. טל ירון ("מבט פילוסופי") תומך ברעיון באופן עקרוני, אך סבור שעדיין לא בשלו התנאים למפלגת אינטרנט. מצד שני מצייר מרגוליס ("לא רואה בעיניים") תמונה קודרת של הסכנות המוסריות הטמונות במרחב הוירטואלי, ומזהיר ש"הטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו". להלן תשובותי:

אינני מקבל את הטענה הבסיסית שהמרחב הוירטואלי הוא פחות, או יותר, מוסרי מכל מרחב אנושי אחר. אפשר להביא כדוגמא את ההתלהמות הדוחה של המגיבים באתרי החדשות הגדולים, את תירוציהם של מועלים בכספים שגניבה מאנשים לא מוכרים אינה גניבה, או סתם להאשים את "הקפיטליזם והגלובליזציה באופן כללי" כאשמים ב"וירטואליזציה של האדם, התרחקות מהמפגש האישי לטובת קונגלומרטים שמכסים את הכל בדו”חות דיגיטליים של רווח והפסד."

ואפשר להביא גם דוגמאות הפוכות. בזמן מלחמת לבנון השניה מצאו רבבות מקום מפלט מן ההפגזות באמצעות תקשורת מהירה ברשת, בין השאר באותם אתרי חדשות שמארחים בד"כ את שלל המגיבים הזדוניים (יש לשער שלפחות בחלק המקרים היו המגיבים והמארחים אותם אנשים ממש). אפשר להביא כדוגמא את שלל הפורומים ברשת שקיימים למטרות צדקה אלו ואחרות. ומי מאתנו אינו מכיר לפחות זוג אחד שחייב את היכרותו לרשת?

בגדר מקצועי כהסטוריון אני מלווה את המין האנושי, על תהפוכותיו השונות, ב3,500 השנים האחרונות. לאורך תקופה ממושכת זו חלו התפתחויות טכנולוגיות רבות, חלקן מהפכות של ממש. אינני יכול להצביע ולו על אחת מהן, שאפשר לאמר ששינתה באופן מהותי את הטבע האנושי. נהפך הוא – אם אפשר ללמוד לקח מהתפתחות הטכנולוגיא, הרי הוא שהאדם נותר אותו אדם, ומה שמשתנה הוא רק האופן או האמצעי בהם הוא מבטא את עצמו. המדיום אינו המסר – הוא בסך הכל אמצעי להעברתו.

 (האם יצרנו אנושות טובה יותר או רעה יותר?)

טל ירון, לעומת זאת, אינו חושש מדמוקרטיה ישירה ומהתלות שלה בטכנולוגיא. עם זאת, הוא סבור שהנסיון "להקים מפלגות של דמוקרטיה ישירה הוא בוסרי מידי. עלינו למצוא פתרונות לבעיות שמציבה הדמוקרטיה הישירה, לפני שהציבור הרחב ישתכנע באיכות הרעיון." טענה זו אינה מוסברת בטור עצמו, אבל טל שופך עליה אור בתגובות (התפתח דיון סוער…): "אם נבחן את ההסטוריה של הדמוקרטיה נראה כי רוב הדמוקרטיות הושגו תוך כדי מהפכה אלימה. המהפכה הצרפתית היתה אלימה ולוותה בטרור, שהלוואי והעולם לא ידע כמותו."

גם אני מצטרף למשאלה. קצתי בטרור מכל סוג. אבל אינני מסכים כלל להנחה שכנונהּ של דמוקרטיה ישירה יהיה כרוך (בסבירות גבוהה) באלימות כזו או אחרת. הפתרון שהצעתי למפלגה לפי עקרונות הדמוקרטיה הישירה אינו כרוך באלימות כלל, לא מצד המהפכה ולא מצד הסדר הקיים. הסיבה לכך היא פשוטה – מפלגה שכזו פועלת במסגרת כללי המשׂחק הנהוגים כיום במדינת ישׂראל. המהפכה הזו תתבצע בתודעה, לא ברחוב. הנשק שלה לא יהיה רובה, אלא מקלדת.

 (Wikipedia: computing keyboard)

לסיום, אין בכוונתי לפסול את ההצעה לנסות ולישׂם דמוקרטיה ישירה גם במסגרות מצומצמות ומקומיות. אין ספק שנסויים כאלה יסייעו הן בהפצת הרעיון, הן בשכלולו. עם זאת, דומה שהזמן בשל בהחלט גם לנסוי בקנה מידה ארצי. הדעת נותנת שבבחירות הקרובות יהיו כמה וכמה מנדטים מונחים על השולחן (החלשותה של "קדימה" והעלמותה של מפלגת הגימלאים אינן בגדר תחזית פרועה מדי). יתר על כן, אחוזי ההצבעה הנמוכים במערכות הבחירות האחרונות מצביעים על כך שחלקים גדלים והולכים של הציבור איבד את אמונו במערכת הפוליטית בכלל. השינוי כבר באויר. הזמן לפעול הוא עכשיו.

לפני כשבועיים כתבתי טור תשובה לשאלות של טל גלילי: התיתכן מהפכה חברתית בישראל דרך בלוגים? התשובה שלי, בקצרה, היתה שהבלוגים הינם כלי מהפכני מטיבם, שיכולים להוות תשתית למהפכה, אך לבדם אין בהם די. הצעתי, לא במפתיע, היתה לרתום את הבלוגוספירה לרעיון המפלגה הישירה. ומה עשׂה טל בתגובה? הלך ופתח עוד בלוג: בלוג מורים (בשתוף פעולה עם אוריאל שכטר, תלמיד בכתה ט'). הרעיון פשוט: הבלוג מרכז מכתבים של מורים, הורים, תלמידים (כמו אלה שודאי החלו לטפטף לתיבת הדוא"ל הפרטית שלך בשבועות האחרונים). קצב הפרסום שם מהיר מאד, ויש לא מעט קוראים. להוריד את הכובע.

  (טל, בפוזה קצת פחות רצינית).

אין אפשרות להתייחס כאן לכל מה שכבר נכתב בבלוג מורים, אבל טור אחד דורש תשׂומת לב מיוחדת. בטור זה שואלת הכותבת, אורית קמיר, לגבי שם השביתה (ובעקיפין, גם לגבי שם הבלוג): מדוע אנו קוראים לה "שביתת המורים", כאשר הרוב המכריע של המורים הן בעצם מורות?

התחום הראשון שהשאלה מתייחסת אליו הוא הלשון עצמה. העברית, מעצם טבעה, אכזרית מאד בהתייחסותה לשאלת המינים. ראשית, קשה מאד להתחמק מהגדרת המין בכל משפט ומשפט. פעלים, שמות תאר, כנויי גוף, כולם מבחינים באופן חד בין זכר לנקבה. נסיון להיות מנומס ולהתחשב בכל הקוראים/ות גורר באופן מיידי מבול של קוים נטויים, המקשים על הקריאה ומכערים את הכתוב. יתר על כן, העברית מכתיבה שגם אם קבוצה מכילה 99 נשים וגבר אחד, עדיין יש להתייחס לציבור כולו בלשון זכר. קטֹנתי מלטפל בכל כובד הבעיא (וגם אין לי האמצעים), ובכל זאת, אני מציע מספר אפשרויות:

 (א) להפסיק עם הנוהג לכתוב כל פניה בלשון זכר, ולהוסיף (בקטן, למטה) את השקר המקובל "הדברים כתובים בלשון זכר לשם הנוחות ומתייחסים לשני המינים באופן שווה".

(ב) להתייחס לציבור לפי המין הדקדוקי של הרוב. לפיכך, שביתת המורות, בלוג מורות, וכו'.

(ג) לגוון בין –ות ל-ים לפי הקשר, תור או נטיית לב.

(ד) כשיש צורך בכנוי גוף הפונה לשני המינים אפשר להשתמש במוזרות המקראית הִוא. כדי לגוון אפשר להוסיף גם הֻיא (השוו מלכים א יז טו).

  כמה כמה? (www.affirmation.org)

ויש עוד. בסוף הטור שלה מעלה אורית קמיר, הכותבת, טענה מהותית וקשה: מורות הן נשים. תלמידים הם ילדים. נשים וילדים הולכים יחד מאז שחר ההסטוריה. הגברים עוסקים בדברים החשובים (כלכלה, מלחמה, פוליטיקה, כוח) והנשים – בילדים. מסתדרות אתם, מגדלות אותם, עושות מה שצריך. עם מה שיש. ככה זה. אז מה רוצות המורות? שיעשו מה שנשים צריכות להיות מסוגלות לעשות – שיסתדרו. עם מה שיש. כמו תמיד. ובאשר למשכורותיהן – ממילא הן "מפרנסות שניות", "משכורת שניה", סמוכות על שולחנותיהם של גברים.

אין בכוונתי להתייחס לנושׂא הסבוך של חלוקת העבודה במשפחה בזמננו – לפחות לא בטור הנוכחי. אבל בעניין ה"נשיות" של מקצוע ההוראה יש לאמר מפורשות: כל עוד עבודת ההוראה היא נחלת חלקן של "המפרנסות השניות", כל עוד ציבור המורים הוא בעצם ציבור מורות – סימן שאנחנו בבעיא. למען הסר ספק, אינני טוען שנשים טובות פחות בהוראה ובחינוך מגברים. אינני טוען גם את ההיפך. אני בהחלט טוען שעבודת הוראה חייבת לשׂאת בכנפיה תגמול כספי נאות, מספיק למשׂכורת ראשונה במשפחה מהמעמד הבינוני. כל עוד גברים הם – ברוב המקרים – המפרנסים העיקריים במשפחה, היחס מורות-מורים יהוה מדד ברור בתשובה לשאלה: האם שׂכר המורות/ים גבוה מספיק? נכון להיום, התשובה היא: לא!

יוכפל שׂכר המורות לאלתר!

(ואולי נזכה לראות גם קצת יותר מורים).

ביום ו' האחרון נערכו בחירות למועצת תלמידים בבית-הספר בו לומדת בתי. כבר מתחילת השבוע הורגשה תכונה באויר. על קירות בית-הספר מודעות בחירות של המועמדים השונים, ובהפסקות נסיונות שכנוע קדחתניים. ביום הבחירות עצמו התרגשות של ממש. בשער בית-הספר נצבו המועמדות והמועמדים, חילקו חומרי תעמולה, בלונים, סוכריות. מועמדים/ות לא חסרו – כל אחד/ת רוצה להיות יו"ר מועצת תלמידים. להמשיך לקרוא ←

לפני כחודשיים, בעודו עמל על ארגון כנס וורדקמפ 2007, כתב טל גלילי טור, שכותרתו "התיתכן מהפכה חברתית בישראל דרך בלוגים?" טור זה מצא חן בעיני מאד, משתי סיבות: (א) הוא מחפשׂ את הדרך לחולל מהפכה חברתית – נגיף שגם אני לוקה בו;  (ב) רובו הטור מכיל שאלות, ומי אוהב קובץ שאלות פתוחות יותר מההסטוריון? לפיכך קבלתי על עצמי לנסות להשיב, להתווכח, ואף להציב שאלות חדשות. להמשיך לקרוא ←

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס וורדקמפ 2007 במכללת אפקה בתל-אביב. נכחו בכנס בלוגרים שונים, מוכרים יותר ופחות; אנשי עסקים ופרסום, שהסבירו כיצד ניתן להשתמש בבלוגים ככלי לאמצעי קידום עסקי; חברות וחברי הגרעין הקשה של קהילת וורדפרס בארץ, שהסבירו איך מתקינים, מעצבים, משפרים ביצועים, ומה לא; וגם לורל ואן-פוסן, הכהנת הגדולה של קהילת וורדפרס בארה"ב, שנתנה שלל עצות מועילות כיצד לנהל בלוג (ב"ה אישׂם בקרוב חלק מהן כאן). האוירה היתה מצוינת, הכיבוד היה ברמה גבוהה, האכסניא היתה נעימה, והתשלום בכניסה – 0 ש"ח. עבורי היה לכנס ערך מוסף ייחודי. כשהבטתי במתרחש, ראיתי מולי את פני המהפכה.

          להמשיך לקרוא ←