תמצית המכביזם היא לקוות תמיד לטוב. כך בחנוכה המקורי, כאשר נוער הגבעות החשמונאי התחיל פתאום להאמין שאפשר לנצח את היוונים. העקרון הבסיסי הוא: אנחנו נמשיך להאמין ונעשׂה את שלנו על המגרש, והנס כבר יקרה מעצמו. בסוף אנחנו ננצח, כי מי כמכה באלים יהוה? לפיכך, אשמור על רוח חיובית בבואי לתאר את גמר הפיינל-פור.

בעזרת השארפ ישתבח

בניתוח קר, זה היה יכול, אמור להיות אחד הערבים הגדולים בדברי-ימי הכדורסל הישׂראלי. משהו בסדר גודל של נס באדאלונא, גביע אירופא בפיוניר בלגרד, מדליית כסף באליפות אירופא, מקום שביעי באליפות העולם, האליפות של גליל ונס שארפ. ארוע שיחקק בזכרון, שיהיה חוויה מכוננת עבור דור של אוהדי/ות כדורסל צעירים/ות. היום בו אליפות המדינה חזרה להיות תחרותית לחלוטין. הרגע שגרם לביטול הפיינל-פור ולהחזרת סדרות הפלייאוף. הרגע שהחזיר את הקהל ליציעים ולכורסאות הטלוויזיא. הרגע בו מכבי הפסידה אליפות שניה ברציפות. הרגע שעדיין לא הגיע. עדיין.

אני אוהד מכבי מאז העונה של 1976/7. הייתי אז ילד רך, וחליתי באותו חורף מאד. בבית-החולים צפו כל האבות המודאגים במשׂחק בטלוויזיא אחת בשחור-לבן. נדמה לי שזה היה נצחון גדול, על צסק"א או יוגופלסטיקא, אינני זוכר. למובילרג'ירג'י כבר היית בריא בבית. באביב נולד גביע אירופא חלוצי. מאז אני מכביסט. מקוה תמיד לטוב, ומביא את הנס בחשבון.

אז מה פתאום התחלתי לעודד את חיפה? כן, גם קצת לוקאל-פטריוטיזם כרמליתי, אבל בעיקר רומנטיקא. אני עדיין מאמין שלו הצליחה חולון לעבור את גליל, היתה מעיפה את מכבי בחצי הגמר, ואז גונבת גם את הגמר מהפועל מגדל. והייתי שׂמח עד לב השמיים. לא משׂנאת מכבי פתאומית שקפצה עלי, חו"ח השיויצ"ל. מאהבת כדורסל.

אז הערב הכל היה ערוך למשׂחק גדול. השׂחקנים הגיעו דרוכים, והמאמנים עירניים. כדורסל טוב ואגרסיבי במידה התחיל להיות עובדה. השריקה להפסקה סימנה הבטחה גדולה להמשך. ושם חיכו לה השופטים, נחושים לחרב את הכיף כמו שוטרים חזיריים שמתפרצים למסיבת שחרית הימים של פריץ החתול.

שופטים יצאו מדעתם. כבר בתחילת המשׂחק התגלו סימנים של שריקה צמודה, שמתוך אופטימיזם פרגמטי יחסתי לרצונם לבסס סמכות לקראת החצי השניה, בה יניחו לשׂחקנים להביא את הדברים לידי הכרעה בעצמם. אך לא. השריקות נתכו מכל עבר, והמשׂחק נתקע. הרבע השלישי נמשך לנצח, עם זריקות עונשין התקפה אחר התקפה וטקס הזוי של זריקה מחצי מגרש אחרי שהרקדניות פזזו כבר במשך דקה שלמה. בערך 27 זריקות עונשין בשלישי מתוך 74 במשׂחק כולו. 60 עברות בסך הכל, כלומר עבירה כל 40 שניות. בקרב הפנדלים שהתפתח עבדו האחוזים לטובת תל-אביב. 85:72 למכבי בסיום.

ועוד אהבתי את התרומה של שארפ ובורשטיין. שני השׂרידים לקבוצות הגדולות של העשׂור, הם קלעו שתי שלשות כל אחד, ברגעים קריטיים כולן. שניהם שׂיחקו נהדר באופן כללי, והם שנצחו בעצם את המשׂחק.

עיניים על הכדור

אהבתי את הנחישות של השׂחקנים בשתי הקבוצות, שבאו דרוכים וחדים. לרוע המזל, באין כדורסל אחר הם נאלצו להסתפק בצלילה לכדורים תועים, ובקטטות מזדמנות. על אף זאת, רוח המשׂחק היתה ספורטיבית מאד, ואיש לא נפגע. ראויים לציון האומץ והכשרון של דאור פישר – 19 נק' 11 ריב' 7/9 מהשׂדה, רובן במחצית השניה. נותנים פתח לתקוה גם הגרון הצרוד והגאוה של הרוזן ג'ף. לשנה הבאה הוא צריך להשאיר את כל שׂחקני המפתח, ולהתחזק בשׂחקנים טובים יותר בעמדות האחרות. אם יש לו הכסף להשקיע, המשבר הכלכלי עשׂוי לפתוח חלון הזדמנויות רחב במיוחד בקיץ הקרוב.

ויותר מכל הייתי מרוצה מהקהל. את מילות השירים אמנם איני תמיד מבין, אך דומני שלא הושרו קללות ודברי נאצה. מאידך, הציבור מילא חובה דמוקרטית גדולה בהבעת דעה בפרהסיא. נימוסי הספורט דורשים שהשׂחקנים וההנהלות ימעטו ככל האפשר להתייחס לשופטים, וכך היה הערב, וטוב שכך. על הקלקלה נותר למחות הקהל. וכך באמת ואמונה, באחדות שורה ושירה איתנה, פעמיים לאורך הערב: אי-שם בתחילת הרבע הרביעי ושוב בזמן טקס חלוקת המדליות,.פצחו אוהדי שתי הקבוצות יחד במחאה ישירה דמוקרטית וצודקת על השיפוט שראינו הערב ~

ביזיון!

כבר זמן מה שאני רוצה להתפקד לאיזו מפלגה. נכון, המצב הפוליטי אינו מעורר חשק רב להצטרף למערכת הקיימת, ובכלל אינני חסיד של משטר הנציגים. ובכל זאת, העקשנות של איתמר כהן (האופנן) ושל ד"ר איתי אשר (ממקימי עבודה שחורה) שכנעו אותי שאין מנוס. מי שרוצה להשפיע, ולא רק להוציא קיטור, חייב/ת להתפקד למפלגה! אבל איזו?

הרב מיכאל מלכיאור

תשובה טובה סיפקו לי הבחירות האחרונות. לשׂמחתי הגדולה, שתי תנועות חיוביות ורציניות החליטו לשתף פעולה ולרוץ יחד – התנועה הירוקה ומימ"ד. ברגע ששמעתי על החיבור המרתק הזה, הבנתי שנמצא לי בית פוליטי.

מצד מימ"ד מגיע הקשר היהודי, הדתי, שלדעתי המהפכה המיוחלת לא תתקדם אפילו מילימטר בלעדיו. מצד שני, התנועה הירוקה, שלא רק אֲמוּנָה על מחשבה לטווח הבינוני ואפילו הרחוק (אחת התכונות החיוביות והמרעננות של הארגונים הירוקים באופן כללי), אלא גם נהנית מפריסה מרשימה של פעילי שטח, מדמוקרטיא פנימית ומשקיפות. בקיצור, חיבור המייצג את הדרך שבחרתי ללכת בה בבלוג זה, ובעל ערך מוסף משלו.

אלא מה? עוד לפני הבחירות, בבואי להתפקד לתנועה המאוחדת, שזכתה בינתיים לכינוי החיבה  תי"מ, התבשׂרתי שבעצם אי-אפשר לעשׂות כן. עלי להתפקד למימד או לתנועה הירוקה. תנועה מאוחדת אין. והנה מתברר שלא התקדמתי הרבה מאז סוף הפסקא הראשונה. חייבים להתפקד למפלגה! אבל איזו?

ערן בן ימיני

בינתיים היו בחירות, והחיבור הנ"ל, נכון וראוי ככל שהוא, נחל כשלון כואב בדרך לקלפי. הסיבות לכך נדונו כבר בהרחבה במקומות שונים, ולא אחזור עליהן כאן. אסתפק בכך שלדעתי יש לתנועה המאוחדת סיכוי מצויין להכנס לכנסת הבאה, בתנאי שתתחיל לפעול במלוא המרץ לקראת הבחירות הבאות כבר עכשיו.

והשלב הראשון בפעולה הנמרצת צריך להיות מימוש של האיחוד – הקמה של תנועה אחת!

מדוע הדחיפות, ומדוע דוקא צעד זה? אחת הקלישאות החבוטות של משטר הנציגים היא שמערכת בחירות מתחילה ברגע שמסתיימת ספירת הקולות של מערכת הבחירות הקודמת. הדבר נכון שבעתיים כאשר המפלגה המתמודדת אינה נהנית מתמיכה של מוסדות שלטון או של בעלי-הון גדולים. פוליטיקא מלמטה – grassroots politics – היא דבר נפלא, אבל נדרש זמן כדי לבנות אותה. גם לקראת הבחירות הבאות סביר שתצוץ איזו מלחמה, שיופצץ איזה כור גרעיני, או כל תעלול אחר שקברניטי המדינה השיכורים יעוללו כדי להסיט את סדר היום הציבורי מהבעיות הבוערות באמת. כדי שלא נמצא את עצמנו שוב מול אותה שוקת שבורה, צריך להתחיל לעבוד כבר עכשיו!

ומדוע כל כך חשוב האיחוד? משום שכל אחת מהתנועות כשלעצמה היא קוריוז נחמד, תנועה צודקת של אנשים טובים, אבל ללא סיכוי ממשי להסתער על מוקדי הכוח במדינה. אני מאמין שדוקא החיבור, רק החיבור, הוא שיכול לחולל את המהפכה האזרחית שכולנו מדברים עליה, אבל עדיין לא מצליחים להגשים.

וכן, יש כאן גם עניין אנוכי לחלוטין. הרב מלכיאור, מר בן ימיני, וכל החברות והחברים בהנהגת שתי התנועות – גם אני רוצה בית פוליטי. אני רוצה להתפקד לתנועה המאוחדת! אנא תנו לי הזדמנות.

כאן מייצרים בכיף נשק גרעיני

יש לנו נשק גרעיני!

פצצות, צוללות, טילים, כל הגעשעפט. לא מאמינות? קראו בויקיפדיה על המפעל הנחמד בו אנו מייצרים את כל הטובין הללו (תמונה משׂמאל). נשק גרעיני. יש. לנו.

אז מה? הרי כולם יודעים, לא? דומני שאם נערוך משאל רחוב זריז, ונציג לעוברות ושבים שאלה אחת: "האם לדעתך יש למדינת ישׂראל נשק גרעיני?", נקבל תשובה חיובית ברוב המכריע של המקרים. מדובר כאן, הרי, באחד הסודות הגלויים ביותר בעולם. אז אם הוא כל כך גלוי, מדוע הוא עדיין סוד?

שאלה זו בדיוק עלתה על סדר היום של קובעי מדיניות החוץ והבטחון בארה"ב. בשבוע שעבר הכריזה תת-מזכירת המדינה האמריקאית, גב' רוז גוטמולר, שעל ישׂראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בכך שוברת ארה"ב מסורת בת עשׂרות שנים של שתיקה והעמדת פנים. יופי!

First we take Venice, then the Manhattan project

למה יופי? כיון שבזמן הזה מדיניות העמימות היא אוילית, ואינה משרתת שום מטרה טובה. במבט מבחוץ על הארץ, אני מניח שאנחנו נראים די דבילים עם כל העמדת הפנים הזו. אחרי הכל, a nudge is good as a wink to a blind bat. אבל זה לא הכל. לאחרונה שׂוחחתי עם מבקרת מחו"ל, שסיפרה שמדיניות העמימות תורמת גם לחיזוק תדמית היהודי כמי שמעורב בעניינים מפוקפקים ועושׂה עסקאות אפלות מתחת לשולחן. רוצה לאמר – לא רק שאנו שוקדים על תדמיתנו כילדותיים ומפגרים, אנחנו גם מלבים את האנטישמיות. שתי ציפורים בפצצה אחת.

אבל הרבה יותר משאכפת לי מתדמיתה של מדינת ישׂראל כלפי חוץ, מכעיס אותי הנזק שגורמת מדיניות העמימות כלפי פנים.

בשבועות האחרונים, בלי לדעתי על התכניות של משׂרד החוץ האמריקאי, נהלתי מספר דיונים על-פה ובכתב בסוגיית העמימות הגרעינית. לדאגתי הרבה, קיבלתי תגובות זהות כמעט מכל בני-שׂיחי. התגובות התחלקו לשניים: (א) אבל אם נגלה שיש לנו, יכריחו אותנו אומות העולם לחתום על כל מיני אמנות (רוב המתדיינים לא ידעו לאמר אילו אמנות בדיוק); ו-(ב) אם נגלה שיש לנו נשק גרעיני יתחיל מירוץ חימוש מטורף במזרח התיכון. המדאיג בכל זה היה שאפילו בשׂיחות על-פה נשלפחו הנימוקים מן המוכן, בלי מחשבה כלל.

מה הבעיא, בעצם, בחתימה על ה-NPT?

בכל הקשור למניעת ההפצה של נשק גרעיני – באמת עדיף שלא להפיץ אותו הלאה. אני תומך באופן מוחלט בכך שמדינת ישׂראל לא תסייע למדינות שעדיין לא התגרענו לייצר לעצמן פצצות. (ואף מילה בתשובה לשאלה מי חימש את הודו בנשק גרעיני, ומה יקרה אם המתיחות סביב קשמיר תגיע לכדי מלחמה של ממש).

בכל הנוגע לפירוק נשק גרעיני, הנה לשון האמנה (סעיף 6):

Each of the parties to the Treaty undertakes to pursue negotiations in good faith on effective measures relating to cessation of the nuclear arms race at an early date and to nuclear disarmament, and on a treaty on general and complete disarmament under strict and effective international control.

בסדר גמור. ננהל משׂא ומתן באמונה ומתוך רצון טוב. הנה נקודת הפתיחה שאני מציע: קודם תתפרקנה מנשקן ארה"ב, רוסיא (כולל הבסיסים האוקראינים, הבלרוסים והקזחים), בריטניא צרפת וסין. אח"כ אנחנו.

עד כאן לגבי החשש מחתימה על האמנה בכפיה. לא רק שאין סיבה לחשוש, אפשר לחתום בשׂמחה. לגבי התגובה השניה, לפיה הכרה ישׂראלית פומבית בתכנית הגרעין עלולה לגרור מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, לא נותר לי אלא לשאול: חברים, על תכנית הגרעין האיראנית שמעתם? ומה עם הכור בעיראק שהפצצנו כבר לפני שנות דור? מירוץ החימוש מזמן כבר כאן!

אבל יש כאן גם עניין עמוק יותר. לתחושתי, החשש העמוק שהביעו בני-שׂיחי לא היה מכך שנאלץ לחתום על איזו אמנה (וכי למי אכפת מחתימות ביחסים בינלאומיים?), אלא מכך שאומות העולם תאלצנה אותנו באיזשהו אופן לוותר על הנשק הגרעיני שלנו. כאן נכנסים לפעולה הפחדים העמוקים שהטביעו בנו אלפיים שנות גלות. בכח הפחדים הללו מצליח מנגנון ההפחדה של השירותים החשאיים (מי שיודעת מה זה מלמ"ב – שתרים יד) לשטוף את המוח למדינה שלמה.

ואני אומר – הפוך! יש לנו נשק גרעיני. אף אחד לא יקח לנו אותו. אם ינסה מישהו שוב לעמוד עלינו לכלותנו, אולי יצליח – אבל הוא יכלה יחד אתנו. אנחנו גדולות, אנחנו חזקות, אנחנו לא הולכות לשום מקום. עכשיו בואו נדבר שלום.