דמוקרטיה ישירה

לאחרונה התעורר שוב במסגרות שונות הדיון על הדמוקרטיא הישירה. בלב הדיונים הללו עמדה שאלת יסוד אחת שעדיין אין עליה מענה – מה היא דמוקרטיא ישירה, לכל הרוחות? בטור זה אחווה דעה, אשאל שאלה, ואציע הצעה. הציבור מוזמן להביע את דעתו גם.

מספיק קיצוני. מרק ולצר

מספיק קיצוני. מרק ולצר

בבסיסה, הדמוקרטיא הישירה היא שאיפה, או משׂאת נפש. בקו האופק ממתינה אמת גדולה, לפיה ככל שהציבור ירבה לקבל עבור עצמו החלטות מושׂכלות, כן ייטב מצבו. בדרך אורבת על כל צעד ושעל המציאות, בדמות מנגננוני שלטון, תאוות בצע, אדישות, עצלנות ובערות. יוצא שלפי ההגדרה לעיל דמוקרטיא ישירה אינה מערכת שלטונית, אלא כלי, אחד מני רבים, לתיקון עולם. המטרה בדמוקרטיא ישירה אינה להגשים אותה, אלא להגשים באמצעותה.

ומה הופך אותה לישירה לעומת דמוקרטיא סתם? ככל הנראה, משטר הנציגים. מאז שתי המהפכות הגדולות בשלהי המאה ה-18, האמריקאית והצרפתית, התקבעה התפיסה כי הדמוקרטיא זהה למעשׂה לשלטון-פרלמנט. עבור אירופא המערבית מדובר כמובן בהמשך ההתפתחות הטבעית מאז ימי-הביניים. אך בערשׂ הדמוקרטיא, אתונא העתיקה – אחת הדמוקרטיות הבודדות בדברי-הימים שהיו גם ישירות – היו פני הדברים אחרים לגמרי. באתונא העתיקה היו אמנם מוסדות כלל-ציבוריים, אך אלה נהנו מתחלופה גדולה בהרבה של משתתפים (לעתים אפילו על-ידי הגרלה). בסיס הכוח האמיתי היה בדֶמים – demoi – בשכונות.

במדינה בת-ימינו, הגדולה בהרבה מאתונא העתיקה, צריך ללבוש הדֶמוס פנים חדשות. ערים ומועצות, ארגוני עובדים/ות, מועדוני ספורט – כולם צריכים להפנים ולהפעיל דמוקרטיא. לא כולם יתערבו, כמובן, בפוליטיקא הארצית. גם הדמוס האתונאי לא התעסק לרוב בענייני המדינה כולה. הכח בהתארגנויות דמוקרטיות מקומיות הוא בתפקידן ככלי חינוכי לאזרחות טובה ופעילה.

ואילו פנים תלבשנה רשויות המדינה? על כך קשה להתנבא היום. פרשנות שמרנית אחת היא שהכנסת תשאר על כנה, ושהשיטה תעבור דמוקרטיזציא פנימית. לפי שיטה כזו יהפך הסדר הפוליטי והמפלגות תהפכנה לכלי-השרת של תנועות חברתיות על-מפלגתיות. במידה מסויימת תהיה בכך חזרה לשנים המוקדמות יותר של המדינה. פרשנויות אחרות עוסקות במשאלי עם, ביחוד לאור התפתחות הטכנולוגית המרהיבה של הדורות האחרונים. יש הצעות נוספות, קיצוניות עוד יותר.

אבל עדיין מוקדם מדי לדון בטווח הבינוני, ודאי שבארוך. השאלה המעשׂית היחידה מוקדשת לטווח הקצר, ולמעשׂה להווה. מה עושׂים עכשיו? כיון שלא רק דמוקרטית וישירה באכסניא, וכיון שבמשׂאות נפש עסקינן, הרי שהתשובה שלי היא שלא רק עושׂים יהיו, אלא גם עושׂות.

שוב מילה טובה לח"כ אוּרי אורבך

אחת החובות הנעימות הכרוכות בפעילות חברתית היא להודות לנבחרי/ות ציבור יעילים/ות ומסורים/ות, ולעודד אותם/ן להמשיך בעבודתם. לפיכך, שוב מילה טוב לח"כ אורי אורבך ממפלגת "הבית היהודי" (לשעבר המפד"ל).

תמונה מאתר datili.co.il

ecce homo (התמונה מאתר datili.co.il)

בפעם הקודמת החמאתי לח"כ אורבך על עמדתו בעניין ביטולי הגיור, נושׂא שטורד מאד את מנוחתי ומהוה כתם על אופיה המוסרי של המדינה משני פניה – היהודי והדמוקרטי כאחת. ח"כ אורבך חזר אלי בזריזות, והודה לי על תודתי. טוב ויפה.

קל להבין כשח"כ נהנה לקבל מחמאות, ומודה למי שהודה לו. אך בהתכתבות הבאה, שיזם ד"ר אודי מנור מקיבוץ עין-השופט ומכללת אורנים, עולים דברים נוספים. (פורסם גם ב"עבודה שחורה")

ד"ר מנור קורא לח"כ אורבך להרים את הכפפה ולהוביל יוזמה להטיל מס על ספוקלציא במטבע-חוץ. לפני שאמשיך, יש להודות שכשלעצמי אין לי מושׂג בתחום, ולכן אין לי יכולת לאמר אם אני תומך בהטלת מס כזו או מתנגד לה.

ובכן, מסתבר שגם ח"כ אורבך אינו מבין בתחום, ואף מודה בכך בפה מלא. ובכך יש כבר משהו מרענן ומעורר תקוה. כשאיש-ציבור אומר "אינני יודע", ישר אני נוטה להאמין לו. אבל גם לכבד את האומץ שלו. כל מי שעמד פעם מול ציבור (בכנסת, בכתה, או בכל מקום אחר), יודע כמה קשה להודות באי-ידיעה, אבל גם באילו צרות אפשר להסתבך כאשר לא מודים באי-ידיעה בזמן.

עם זאת, (כותב אורבך), אצטרף ברצון ליוזמה כזו אם תבוא מחבר כנסת שהבנתו בענייני בורסה ועניינים מוניטרים גדולה משלי. על כל פנים, אם יש באפשרותך לשלוח לי קצת יותר חומר בנושא כדי שאבין יותר טוב במה מדובר – אודה לך. אולי בכל זאת אמצא דרך להעלות את הנושא על סדר היום, לפחות של ועדת הכספים.

הנה יש לנו ח"כ שלא רק עומד בקשר אישי עם הציבור, אלא גם פונה לציבור כדי ללמוד ממנו. אם אכן ימצא דרך להעלות את הנושׂא על סדר היום של ועדת הכספים, או אפילו אם יקיים אי-אילו שׂיחות מסדרון עם ח"כים אחרים, הבקיאים יותר בתחום, כבר השׂגנו התקדמות מסויימת.

במהלך הדיונים הארוכים על אופיה של הדמוקרטיא בכלל, ושל זו הישירה בפרט, עולה תדיר שאלת הדרך. כיצד מגיעים לדמוקרטיא ישירה? כיצד מכוננים אותה? הלב, כמובן, קורא למהפכה. אבל מהפכות, כידוע, עולות בדם. בחילופי הדברים שלפנינו אני רואה דוגמא יפה לדרך השניה, הארוכה, הקשה והמתסכלת יותר, אך כזו שתוכל לקדם את הדמוקרטיא באופן לא פחות יעיל. הדרך הציונית הותיקה של דונם אחר דונם.

עכשיו הכדור בידינו. מי בקיא/ה בספקולציות מט"ח ות/ישלח לח"כ אורבך חומר קריאה?

שאלות פדגוגיות

שוב חינוך, והפעם בענייני פדגוגיא ממש. ראשית מעשׂה בהגדרה תחילה. מקור המילה הוא ביוונית, והיא תצריף של paid (ילד) ו-agoge (הולכה). בקדמוניות היוונים היתה הולכת הילדים תפקידו של עבד מחונך, שנרכש לצורך המלאכה. הוא היה המחנך האישי, מקנה כסף אדוניו. הרומאים נהגו לבוז ליוונים על כך, שהם מפקידים את חינוך הדור הבא בידי עבדים ולא בידי בני-חורין. בעניין הזה אני עם הרומאים.

בהקשר זה אני ממליץ בחום לקרוא את סיפורה של הצפרדע המחנכת, שפחת קבלן במערכת החינוך של ת"א-יפו. תקציר: מורה מבטיחה וחדורת חדוה עברה כתוצאה מקיצוצים מהעסקה מלאה לעבדוּת-קבלן. אין ימי מחלה, אין זכויות סוציאליות, אין משׂכורות בזמן חופשים. אין גם השתלמויות. כן יש עבודות מזדמנות, חובות מצטברים, תיסכול הולך ורב. ושאלה אחת חדה וידועה: האם זו מערכת החינוך בה אנו מעוניינים עבור הדור הבא?

מה הוא יגיד על זה?

מה יגיד על זה הבוס?

כיצד לצאת מן הביצה? הדרך היעילה ביותר היא כמובן באמצעות התארגנות. הצפרדע וחברותיה צריכות לפנות לאירגון "כח לעובדים", ולבקש גם כח לעובדות.

ועוד הערה קטנה: סיפרה הצפרדע שעת הבחירה במסלול חיים זה יצאה הצפרדע מהנחה שמורים אף פעם אינם חסרים (ולפיכך, תמיד תהיה לה עבודה). והרי היא הנחה שגויה. מורים חסרים זה למעלה מדור. קשה להכחיש שגברים הם לרוב בגדר מיעוט מובהק בחדר המורות. השבת סוג של איזון צריכה גם היא להיות מטרה של מערכת החינוך.

המפתח להבנתי הוא השׂכר. המצב אליו יש לשאוף הוא שמשׂכורת הוראה כפולה מספיקה לחיים של כבוד ורווחה בלב המעמד הבינוני. עדיין רחוק, אבל יעד לשאוף אליו. בינתיים, להתארגן!

השׂר גלעד ארדן – אנא עצור את הפרטת הקרקעות

גלעד ארדן - ויקיפדיא

גלעד ארדן - ויקיפדיא

הנה, כאילו לפי הזמנה, התארגנות בלוגרים על מנת ליצור הד בתקשורת, ולדרבן את השׂר להגנת הסביבה, ח"כ גלעד ארגן, להתגייס למאמץ לעצור את הקנוניא להפרטת קרקעות המדינה. מארגן היוזמה הוא איתמר כהן, הדוושן הבלתי-נלאה. מקרה מבחן לטור שכתבתי רק אמש.

ציבור הקוראות והקוראים מוזמן להעביר, להפיץ, לשלוח לכל עבר.

***   ***   ***

לכבוד השׂר להגנת הסביבה, גלעד ארדן

הנדון: מחובתו של השׂר להגנת הסביבה להתנגד להפרטת קרקעות המדינה

שלום,

ראשית, ברצוננו להביע את הערכתנו כלפיך. מאה הימים הראשונים שלך בתפקיד ממחישים היטב את ההבדל בין מי שמכהן בתפקיד השר להגנת הסביבה מתוך בחירה ותחושת שליחות, כמוך – לבין מי ש"נאלץ" למלא את התפקיד מאונס וכברירת מחדל, כמו כמה מקודמיך.

אלא שלמרבה הצער, הממשלה בה אתה מכהן מובילה מהלך בעל השלכות הרסניות ומזיקות מאין כמוהן. כל פעולותיך החיוביות וכוונותיך הטובות יהיו בטלות בשישים, ולא יצליחו לתקן, ולו במעט, את נזקה של ה"רפורמה במנהל מקרקעי ישׂראל", שהיא שם מכובס לדבר האמיתי: הפרטת קרקעות המדינה.

ברצוננו להעמידך על הנזקים החמורים שטומנת בחובה הפרטת הקרקעות

1. תיקון מס' 1 לחוק מקרקעי ישראל המוצע מגדיר כ"קרקע עירונית", המיועדת למכירה לצמיתות, כך: "קרקע, שייעודה לפי תוכנית מפורטת (…) למגורים או לתעסוקה;  'תעסוקה' -תעשיה, מלאכה, משרדים, מסחר, תיירות או מלונאות וכיוצא באלה".

על פי הגדרה זו, בעתיד ניתן יהיה למכור לצמיתות לבעל הון פרטי חלקים מבקעת תמנע, שם מתוכנן פרויקט מלונאות.
דוגמא נוספת: בשׂדה בריר שליד ערד מתוכננת הקמת מכרה פוספטים, שעל פי סקר של משרד הבריאות, עלול לגרום לתמותה של שבעה תושבים נוספים בערד, מדי שנה. על פי הרפורמה המוצעת, השטח שבו אמור לקום המכרה עלול להימכר לידי בעל הון פרטי, למטרות "תעשיה". המאבק של תושבי ערד, שהוא כבר עכשיו מאוד קשה, עלול להפוך לכמעט בלתי אפשרי אם הקרקע אכן תימכר לצמיתות לבעל הון פרטי, שמטבע הדברים לא מתעניין כלל בבריאות הציבור, אלא אך ורק בהפקת רווח מירבי מהאדמה שבבעלותו.

2. בעקבות ההתנגדות הרחבה להפרטת הקרקעות, שכוללת ארגונים וחברי כנסת מכל רחבי הקשת הפוליטית, הסכימו יוזמיה שההפרטה תכלול "רק" 4% משטחי מדינת ישראל.

זוהי אחיזת עיניים. ראשית, עשׂרות אחוזים משטחי המדינה בפועל אינם שמישים לציבור הרחב, מסיבות שונות (בעיקר שטחי אימונים של צה"ל). שיעור הקרקעות המיועדות להפרטה מתוך הקרקעות שזמינות באמת לציבור הרחב גבוה בהרבה מ-4%.
שנית, יוזמי הרפורמה כלל אינם מסתירים, שכוונתם המקורית היתה להפריט הרבה יותר מ-4% מהקרקעות. ברור לחלוטין, שמרגע שייפרץ הסכר ותחל הפרטת הקרקעות, בעתיד יהיו בעלי אינטרסים, שיקדמו, ואף יצליחו, להרחיב את מהלך ההפרטה.

3. ברפורמה המוצעת לא קיימת שום מגבלה מעשׂית על ריכוז קרקעות בידי יחידים. המשפט היחיד שמתייחס לכך הוא המשפט הכללי הבא (תיקון 6 לחוק מינהל מקרקעי ישראל): "המועצה והרשות יפעלו במטרה לקדם את התחרות בשוק המקרקעין ולמנוע ריכוז קרקעות בידי יחידים."

זהו משפט כללי ריק מתוכן. באותה מידה ניתן היה לכתוב, דרך משל, ש"המועצה והרשות יפעלו במטרה לפתור את בעיית הגרעין האירני". איך? באיזה אמצעים? גם לא מוגדר: מהו "ריכוז קרקעות בידי יחידים"? מאה דונם לבעל הון יחיד? מאה אלף דונם לבעל הון יחיד?*
הסעיף הזה הוא בגדר פרצה קוראת למושחת. והמושחת, כשקוראים לו – בא.

* הערה: על פי הדיווחים בתקשורת, שעד כה לא אושרו בשום פרסום רשמי, ברגע האחרון נכנסו לחוק מגבלות על ריכוז קרקע בידי יחידים, אלא שמדובר במגבלות עמומות, שמותירות חלק ניכר מהמלאכה לתקנות, שיותקנו עד 1.5.2010.

לסיכום: מכירת קרקעות מדינה לצמיתות מהווה איום חמור על הסביבה והחברה במדינת ישראל. מחובתו של כל שׂר – ובמיוחד, של השׂר להגנת הסביבה – להתנגד למהלך כזה.

על החתום: בלוגרים (כותבי יומנים ברשת האינטרנט):

אורי אמיתי, יוחאי עילם, בונים בתי"מ (בלוג פעילי התנועה הירוקה מימד),עבודה שחורה (בלוג-עיתון – קבוצת בלוגרים), שושי פולטין, חנן עינב לוי, אורית כהן, ראובן קלינמן, רונה שחר, איתמר כהן, אבירם בר לב, יניב גולן, עדי איתן, זהר לידר, ווסאבי – ירוק ועצבני (קבוצת בלוגרים),POV, רביב נוה, ערן אזולאי, דור לוי.

לאן הלכה כיכר העיר?

בשבוע שעבר עליתי ירושלימה, לבית המשפט העליון. חשבתי שאני נוסע להפגנה. הסתבר שלא ממש. על קורותינו בשטח, קצת פחות ממניין אכפתניקים/ות, סיפר בהרחבה אמיתי סנדי. בתור הפגנה היינו די מעוררי רחמים. כלומר, היינו מעוררים רחמים אילו היה אצל מי. אבל לא כל כך היה. נסו אתם לעמוד לצד כביש הגישה המוביל לחניון ביהמ"ש העליון בצהרי-יום קיץ, ותבינו מדוע. אז מה בעצם עשׂינו שם?

למעשׂה, את אותה שאלה בדיוק אפשר לשאול לגבי כמעט כל הפגנה. לכאורה הפגנה נועדה להעביר מסר לשלטונות לגבי רצון הציבור. אבל כמה אכפת לשלטונות מהפגנות? נכון, היתה ההפגנה המתולוגית אחרי סברה ושתילה. אבל כמה הפגנות אחרות היו, שבאו והלכו בלי לשנות שום דבר לאף אחד? האם אין דרך אחרת, יעילה יותר, להעביר את המסר?

מסתבר שיש. לאחרונה השתתפתי בדיון אצל טל ירון על בלוגים ותפקידם החברתי, נושׂא שכבר דשו בו לא מעט בעבר. העיסוק בפרשת נוגה-דרורי-ביטון, והשימוש הנרחב שעשׂיתי בבלוג בעניין זה, סיפקו לי כמה תובנות בנושׂא.

ראשית, התגובות לדיווח. לפי נתוני גוגל-אנליטיקס קראו את הטור יום בעליון 140 משתמשים יחודיים, כל אחת/ד מעט יותר מארבע וחצי דקות בממוצע. לא הרבה, במונחים של בלוגים מסויימים, אבל סדר גודל שלם יותר מאשר הקומץ שהגיע להפגין עם שלטים, וכמעט כפליים ממספר הצופות/ים באולם בית-המשפט עצמו. על אף שהתיק המדובר זכה לטיפול באמצעי התקשורת, ואף לכותרת ראשית ב"ישׂראל היום" ביום הדיון עצמו, אין ספק שחלקים גדולים בציבור עדיין לא שמעו על הסיפור דבר וחצי דבר. וגם אלה ששמעו, ודאי שלא נחשׂפו לחלק מהרשמים שהעליתי אני. יוצא שהפכתי לאמצעי התקשורת. בעל קהל מצומצם למדי אמנם, אבל לא מבוטל.

שנית, הדיון המתמשך העניק לי הזדמנות להחשׂף באופן יסודי לדעות שונות משלי. הדבר נכון בעיקר לגבי העמידה העיקשת של הקורא איתי כוחיי בעד השופט דרורי. נכון, עדיין לא השתכנעתי משום טיעון שהעלה, אבל הדבר אינו גורע במאום מהעובדה שהוא חייב אותי לחשוב עוד ועוד על המקרה, לחדד את טיעוני, לקרוא עוד ועוד חלקים מפסק הדין. כאן כבר יש לבלוג יתרון עצום על פני אמצעי התקשורת ההמוניים, הכבולים בשטחיות המובנית בהגיון הכלכלי והמקצועי שלהם.

שלישית, משום שהפרסום בבלוג זיכה אותי גם בהיכרות אישית עם עוד שני חברים לדרך: אמיתי סנדי הנזכר לעיל ויאיר מלכיאור, קורא קבוע בפרשת השבוע. הפגישה המהותית שלי עם שניהם נעשׂתה דרך בלוג זה. למעשׂה, דרך הבלוג הכרתי גם את שני הטלים – ירון וגלילי. יוצא שהבלוג משמש כלי לטווית אותה רשת חברתית-רעיונית החיונית כל כך לקידום ולקיום המהפכה. למעשׂה, זו גם התועלת הכמעט-יחידה שבהפגנות בעולם ה"אמיתי" – ההזדמנות לפגוש חברות וחברים לדעה ולדרך. אלא שבבלוג הכל בזמננו החופשי, מבלי לעזוב את הבית.

והנה התשובה הזמנית שלי לשאלת תפקידם החברתי של הבלוגים. הם הם – יחד עם פייסבוק, טוויטר, תפוז ומה לא – כיכר העיר החדשה. כאן נערכים הדיונים, כאן נערכים המפגשים. זה הכלי בידי ציבור האזרחים שאין לו המשאבים לעסוק בפוליטיקא באופן מקצועי – אותו ציבור בדיוק שעל כתפיו מונח עול הדמוקרטיא. זה המקום בו הציבור יכול להתעדכן ולהתדיין במה שמעניין אותו באמת. זה המקום בו הוא יכול לתרגל את כישורי הדיון שלו. זה המקום בו הוא יכול למצוא את בעלי-הברית שלו לכל דבר ועניין. נכון, עדיין אין תחליף לפגישה פנים-אל-פנים בתלת-מימד. אבל כמה טוב להגיע לפגישה הזו לא כזרים מוחלטים אלא כחברים ותיקים.

יום בעליון

את עיקרי הדברים מהדיון היום בעליון בתיק מדינת ישׂראל נגד איתמר ביטון (רשמית, בינתיים, "פלוני") תוכלו למצוא בקלות בדיווחים הבאים. וכאן קישור לפרוטוקול הרשמי. אני אסתפק, לפיכך, ברשמים אישיים.

ההפגנה איבדה כל סיכוי כשהדיון נדחה, עוד אתמול, מ-9 בבוקר ל-11:30. אף אחד לא ידע בדיוק מתי להגיע, ולהיכן. יהיה הוגן לאמר שבשטח לא הורגשה שום נוכחות. רק כשהגעתי לאולם עצמו ראיתי שהתאספו בו כ-100 איש ואישה שבאו לשמוע את שופטי העליון דנים בתיק. לא כולל עיתונאים/ות.

בדיון עצמו התרשמתי מאד מהרוגז של כבוד השופט אדמונד לוי. אמנם, הוא שמר על לשון נקיה ומכובדת לאורך כל הדיון, כמתחייב מהמעמד והאכסניא. אבל היה ניכר בו שהוא זועם מאד. האמירה שלו שעלתה לכותרות באתרי החדשות היא: יש פה אירוע קשה ביותר והכלל הוא שאדם שמוכחת אשמתו מורשע בדין. קראתי את ההחלטה ושבתי וקראתי את ההחלטה ולא הבנתי איך לא מורשע אדם כזה. זה לא מתקבל על הדעת.
מה שלא תקראו באתרי החדשות היא שהשופט, בדרכו היבשושית והמכובדת , צעק את הדברים בכעס.

עם זאת, דומני שברגע מסויים כמעט נסדק שריון המכובדות היבשושית. במהלך הדיון מצא עצמו עו"ד קניג, פרקליטו של איתמר ביטון, נלחץ ומתפתל. בהתחשב בנתוני התיק, הדבר לא מפתיע, כמובן. פה ושם קולו נשבר, ולדעת אחד הצופים שישב בשורה לפני אפילו נשמע כמי שמתאפק שלא לפרוץ בבכי. ואז הגיעה הנקודה הבאה בדיון:

עו"ד קניג: […] אני לא אעמוד ואבזבז את הזמן כדי להקריא את כל עיקרי הטיעון שלי אבל כל הדברים האלה חוזרים על עצמם בהחלטת בית המשפט הנכבד חזור ושנן. מפנה לעמוד 5 למעלה: "זאת מעידה חד פעמית שהיתה לי, יום שחור מבחינתי". גם לו קשה עם מה שהיה שם אותו יום, זה אירוע חד פעמי בחייו ולכן בית המשפט הנכבד החליט –
כבוד השופט א' א' לוי: זה אירוע חריג בחיי, מעולם לא שמעתי על זה עד היום. כשאדם מבקש לצאת מהחניון ואומרים לו תשלם הוא מעלה את השומר על מכסה המנוע.

מצבו האומלל של הפרקליט מצד אחד, ומצד שני האירוניא הגלומה ב"ארוע חד-פעמי" לנוכח הקתרזיס של משה דרורי והרגע המכונן לכאורה בחייה של נוגה, לא השאירו ברירה. הקהל החל לצחקק. כ' השופט לוי לא היסס לרגע, ונזף בחומרה: זה ארוע חמור ביותר, לא משהו לצחוק עליו (לשוא תחפשׂו בפרוטוקול; לא מעט נאמר ולא נרשם). ואני בטוח לגמרי שלולי הנזיפה החמורה ששלף משרוולו היה גם השופט פורץ בצחוק.

אבל היו גם עניינים רציניים. למשל, התברר שהשמועות על עברו הפלילי של איתמר ביטון, שהסתובבו ברשת זה זמן מה, נכונות. ב-18.8.05, חודשים ספורים לפני ארוע הדריסה, ניסה להסתלק עם עגלה מלאה מוצרים מהמרכול, בלי לשלם. נשמע מוכר. התיק הגיע לבית-משפט, ובסופו של דבר הסתיים בעבודות שירות, וללא הרשעה. נשמע מוכר גם כן. כמו כן התברר שעל אף שרשיון הנהיגה של מר ביטון נשלל לאחר הדריסה, הוא המשיך לנהוג על אף הפסילה. מנין לנו זאת? משום שלפני כמה שבועות קיבל דו"ח על נהיגה ללא חגורת בטיחות. על עדות השקר שהעיד בחקירת המשטרה כבר דובר רבות. מכל אלה מצטייר אדם חסר כבוד לחיי אדם ולחוק. דוגמא ומופת למי שנרצה לראות כדיין בבית-דין.

נקודה נוספת, ומרכזית ביותר בסיפור, קשורה בסליחה. כזכור, סליחתה של נוגה לאיתמר ביטון בדיון המקורי – רגע מכונן בחייה לפי פסה"ד של משה דרורי – שׂחקה תפקיד מרכזי בהחלטה שלא להרשיע את הנאשם. במהלך הדיון בקשה שוב להשמיע דברים. עו"ד קניג, נאמן למרשו, הגיב כהאי לישנא: למתלוננת היה את יומה בבית המשפט. כנראה שעתה, כשהיא כבר מעורה לחלוטין בחברה הישׂראלית בזכות הכבוד שהעניק לה השופט דרורי, אין צורך לשמוע את קולה עוד.

בהמשך דבריו הביע עו"ד קניג תרעומת על כך שהפרקליטות שליוו את נוגה היום לבית המשפט (אם הבנתי נכון, מטעם עמותת טבקה), לא הצטרפו לתיק מלכתחילה, אלא רק משהפך לנחלת הציבור: עורכות דינה לא הכירו אותה לפני ההחלטה של בימ"ש קמא, בוודאות אף אחת לא התייצבה. המתלוננת והפרקליטה התייצבו, היום לאחר ההד התקשורתי כולן מצטרפות. הטיעון אינו ריק מתוכן. לא פעם ולא פעמיים נשמעה הטענה שרבים מדי מנסים לתפוס טרמפ על המקרה כדי לקדם אינטרסים פרטיים.

תשובה הולמת לטעמי נתנה כבוד השופטת ארבל: יכול להיות שאם הייתה מיוצגת לא הייתה מקבלת את הסליחה. תשובה זו נוגעת בעניין שכבר נרמז עליו ואף דובר בו, וכנראה שעוד ירמז ועוד ידובר: מה היה חלקו של השופט דרורי בטקס הסליחה? האם הפעיל לחץ על נוגה בכח סמכותו? היום, כשעמדה סוף סוף לאמר את דברה, אמרה (לא מופיע בפרוטוקול, רישום שלי):

הוא ביקש ממני סליחה בבית-המשפט. סלחתי לו, סליחה אמיתית. הבקשה שלו לא היתה אמיתית, וזה הכי כואב לי. […] הוא פגע בי. אני נפגעתי. ולא הייתי צריכה לסלוח לו. אני הבנתי הרבה דברים.

*** *** ***

שתי הערות לסיום:

(א) לשׂמחתי, למדתי היום את שמה של נוגה (שעד כה היתה בגדר עובדת בשב"כ). אמנם, שם משפחתה התפרסם באתרי החדשות. ובכל זאת, לטענת פרקליטתה היא מעדיפה להקרא בשמה הפרטי בלבד, והחלטתי לכבד בקשה זו. מסיבה זו לא העליתי גם תמונתה.

(ב) לצערי, גברה גם עלי רוח המכובדות היבשושית, ונמנעתי מלמחוא כפיים לאחר שסיימה את דבריה. לו יכלתי לחזור שוב, הייתי מוחא בקול. (ותודה לאוּרי יורמן).

*** *** ***

וזה מה שיש לאמיתי סנדי לאמר בנושׂא. הרבה פחות יבשושי ממני, מבטיח.

האופנן

יש משהו חיובי ברכיבה על אופניים. מצד אחד – בריא. מצד שני – לא מזהם. מצד שלישי – נוח וזול (כל עוד לא גונבים אותם), ביחוד באזורים שטוחים. ויש עוד משהו, שקשה לי לשׂים עליו אצבע בדיוק, אבל הריח שלו עומד באויר – רוכבי/ות אופניים איכשהו מתבררות/ים גם כ(א)נשים נחמדים/ות. אחד כזה הוא איתמר כהן, האופנן.

בכבודו ובעצמו

בכבודו ובעצמו

למי שלא מכיר/ה איתמר הוא פעיל חברתי, חבר בתנועה הירוקה (ואף התמודד בבחירות המקדימות האחרונות), ובלוגר פעיל ביותר בדה-מרקר קפה. במסגרת הפעילות שלו, היתה לאופנן השפעה לא קטנה עלי. למשל, הוא שהפנה את תשׂומת לבי לראשונה לתנועה הירוקה. למשל, התכנית הסודית שלו למלחמה בשחיתות היא ששכנעה אותי להתפקד למפלגה. המלחמה שלו באחים עופר (למשל פה) היא מקור השראה לחזון ולאומץ ציבורי. ואפילו החתונה שלו היתה דוגמא ומופת.

חוץ מזה, הוא מנהל רשימת דיוור ובה עדכונים חשובים, רוח טובה והרבה הומור. (מי שרוצה להצטרף מוזמנת לשלוח דוא"ל: hon.shilton –@– gmail.com). היום הגיע אלי עדכון משעשע במיוחד, שהוביל לכתיבת הטור הזה. להלן ציטוטים נבחרים; את ההמשך תוכלו לקרוא כאן.

***

טאוטולוגיה. "כמו הרבה קרחים, לא היו לו שערות על הראש."
("כל החיים לפניו" / אמיל אז'אר, עמ' 133).

תאולוגיה. "לפעמים אלוהים מתנהג כמו ז'ול ורן עם אלצהיימר"
("משה חוואטו והעורב" / קובי אוז, עמ' 54).

לוגיקה. "יש אצלנו פתגם שאומר: מה שקרה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב. אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית."
("הטרילוגיה הניו יורקית" / פול אוסטר, עמ' 136).

ריאליטי. "זאת מזימה של הקפיטליזם להגיד שהצרכן שולט בשוק. לי יש גישה תיאורטית שלא נוסתה מעולם אז אי אפשר להגיד אם היא צודקת או לא. הגישה אומרת שאנשים רוצים מה שאומרים להם שהם רוצים. כל מערך השוק נבנה על ההנחה הזאת, החל מפרסומות וכלה באמנות. כשאדם נמצא במערך מתמיד של גירויים שיש בהם הורדה של האנרגיה האינטלקטואלית שהוא משקיע, אז אי אפשר למדוד מה ואיך הוא היה צורך אלמלא כך. הצמצום האינטלקטואלי הזה גורם לצופים לצרוך מוצרים גסים שלא מחייבים אותם לחשוב. אם משתעבדים לסיטקום נחות לא עומדים בתור לספרים של דיקנס, שזה היה הסטנדרט במאה ה-19." (שמעון אדף בראיון של למוסף "הארץ", 2.11.01).

אריאל אטיאס, שומע?
"והארץ לא תימכר לצמיתות"
(ויקרא, כה', כג' / אלמוני)
למי שלא הבין – שר הבינוי והשיכון מטעם ש"ס, אריאל אטיאס, משתף פעולה עם התכנית להפריט את קרקעות המדינה.

***

וחוץ מזה, מימד והתנועה הירוקה חייבות לרוץ ביחד!

הזוית הישרה

אחר צהריים של דמוקרטיא. הר הכרמל, בניין מדרגה, חדר 1007. אולם של 250+ מושבים, אולי אפילו 100 מאוכלסים. צעירות וצעירים בני 3 שׂפות ויותר דתות בחדר אחד. על שולחנות בפינה תקרובת מכל טוב מאפים, פירות, חטיפים ושתיה קלה. אלכוהול לא הגישו. קהילה.

דן קופר - הזוית הישרה

דן קופר - הזוית הישרה

הסיבה לשמה התכנסנו: חניכת תא פוליטי בקמפוס – "הזוית הישרה". ראשון עלה ודיבר דן קופר, היו"ר הממונה הראשון של התא, ששטח את הרקע ההיסטורי: בשנתיים האחרונות לא התקיימו בחירות דמוקרטיות לאגודת הסטודנטים, ונמאס. בהמשך הבטיח להוביל את התא בשקיפות וביושר, תוך דאגה לזכויות הציבור והאזנה לדבריו, ובמטרה ברורה לגשר על הפער בין הציבור העברי לערבי בקמפוס. נושׂא זה זכה להתייחסות מיוחדת בפי ליהי יונה, חברה מייסדת בתא. אהבתי במיוחד את הרעיון למלגות לשׂטודנטיות/ים ערביות/ים שילמדו ערבית בקבוצות פתוחות. יכולת תקשורת מבחינת השׂפה חיונית כדי לשמור על היציבות.

בין המושבים הגדילו המארגנות/ים לעשׂות, והקרינו אתנחתות קומיות מעל גבי המחשב. הומר סימפסון מותקף על-ידי מק'קיין עם מוסר בחירות איראני, וראש הממשלה מתמקח על תנאי העבודה שלו בחמישייה הקאמרית. ככה זה כשעובדים על חוזה אישי, בלי איגוד.

אח"כ עליתי גם אני לאמר כמה מילים. בעיקר על החיוניות של קיום הבחירות, והצורך לראות באחוז ההצבעה אמדן הציבור להצלחת האגודה לעניין. בבחירות בשנה הבאה יהיה ב"ה מעניין מאד. עוד הצעתי לכל תא פוליטי אחר שיהיה מעוניין בכך לפנות אלי ליעוץ לפני הבחירות הבאות. אעשׂה זאת ברצון ובשׂמחה.

לדֶמוס של הדמוקרטיא היו שני מובנים. האחד – הציבור כולו. כלל האזרחים בעלי זכות ההצבעה (כולל הומואים, לא כולל נשים, עבדים וגֵרים). השני – הקהילות המקומיות. כפרים ושכונות היתה חרושה אטיקא לארכה ולרחבה, וכל אחד/ת יחידה דמוקרטית בפני עצמה. זה היה הבסיס עליו הוכשר חבר האזרחים לנהל את ענייני הציבור באמצעות דמוקרטיא ישירה במשך 200 שנה ברציפות.

ולא לשכוח לבוא לעזור למאיה ב-23.

נציגה ליום אחד - החוג לפסיכולוגיא

למה לי פוליטיקא עכשיו

זמן ההכרעה הגיע. עדיין מתחולל הקרב על התודעה, אבל שׂדה המערכה כבר צריך להתרחב לתחום המעשׂה. מרבותי קבלתי, כי ראשית קמפיין פוליטי ביום שאחרי ליל הבחירות הקודם. זה אומר שאנחנו כבר בפיגור, וצריך להתחיל להתכונן כבר עכשיו לקראת הבחירות הבאות. לפי כללי המשׂחק הפוליטיים של שלטון הנציגים, צינור ההשפעה הדמוקרטי המרכזי של היחיד/ה (מעבר להצבעה ההמונית פעם בכמה שנים) עובר דרך התפקדות למפלגה. נעשׂה ונשאל: איזו?

תי"מ, בה תמכתי בחום בזמן הבחירות, התפלגה לשניים. באין איחוד, אני בוחר במימד. לפני הכל, גילוי נאות על המניעים האישיים שלי. אני מחפשׂ בית פוליטי, שיאפשר לי לבחון רעיונות, ולתרגם אותם לכלל מעשׂה. הדרך הישירה לעשׂות זאת היא באמצעות הכתבת המדיניות של הרשות המבצעת. לשם מגיעים דרך הכנסת. מימד כבר היתה שם, אך מעולם לא ברשות עצמה. כיצד אפוא נכנסים לכנסת?

בראש ובראשונה, דרך חיבורים קהילתיים. כאלה יש למימד בשפע, ואפשר וצריך לחבר עוד. יתר על כן, יש לשאוף להתאחד עם כמה שיותר גופים וארגונים בעלי מטרות דומות, כדי ליצור תנועה ומפלגה רחבות ככל האפשר. לשם כך צריך להציע הסכמה מכוננת. להבנתי, כרגע עומדות על הפרק שתי מלים: "מדינת רווחה". אני רוצה להוסיף שתיים נוספות: יהודית ודמוקרטית.

מתוך החיבור של מדינת הרווחה עם הפרקמטיא המקראית אפשר לייסד כלי כלכלי מטעם המדינה, שיפעיל רשת של מוסדות להלוואה וחסכון. חסכון יקנה זכויות לשירות בנקאי בסיסי, ואילו הלוואות תנתנּה על בסיס מקומי, ללא ריבית, ובשמיטה מלאה בשביעית. המטרה לקראת תשע"ה – שנת השמיטה הבאה – תהיה קוועטש כלכלי לאומי לקראת איזון מוחלט של החוב הפרטי במשק. כזכור, דעתם של חכמים נוחה ממי שיחזיר את מלא החוב על אף השמיטה. וגם הבנקים הרגילים לא ילכו לשום מקום.

דרך אחרת לשלטון דמוקרטי להיות יהודי היא להשתמש בדרך הישר ובדרך ארץ. על דיני גרים ושאלת השלום אכתוב ב"ה בטור פרשת השבוע הבעל"ט. כאן אעיר רק שיש לדעתי בתורה בסיס רחב מאד להסכמה עם חכמ(ות)י דתות אחרות על הדרך לשלום. זו גם דרכם של הרב מלכיאור ושל מימד.

שתי שאלות קצרות נשארו. אחת, פשוטה: האם הדברים עד כה נראים הגיוניים? אשׂמח לשמוע חוות דעת. אם התשובה חיובית: מה את/ה יכול/ה לעשׂות כדי לתרום ולקדם?

לכתוב תגובה ולקשר הלאה זה יותר טוב מלשתוק. להתפקד למפלגה ולהצטרף לפעילות שטח זה בחינת יציאת מצרים. כנראה שהפעם הים לא יחצה מעצמו.   ~ לספינות ! ~

מע"מ על פירות וירקות?!

במסגרת התקציב הבא רוצה הממשלה להחיל את מס ערך מוסף על פירות וירקות. דיון מורכב בעד ונגד כבר מתחולל, אם כי בחוגים מצומצמים בהרבה מאלה שהמס יחול עליהם – על כולנו. חובה להרחיב את הדיון!

עכשיו ב-16% יותר יקר

מעכשיו ב-15.5% יותר יקר?

צדדים רבים יש לדיון. יש הטוענות שהמס אינו מחולק נכון, כיון שהוא יפגע בעניים ובעשירים באותה מידה (בעוד שראוי לחוס על העניים ולמסות יותר את העשירים).

יש הטוענים שהמס נועד לחסל נקודת כח של הלובי החקלאי, ולהשוות את המס במדינה לצורך התנהלות יעילה יותר בתחום גביית המסים.

יש הטוענות שבסך הכל מדובר ב"עז", שמטרתה להעסיק את השׂמאל החברתי בזמן שהתקציב, וביחוד חוק ההסדרים, נוגסים בשקט בצדדים אחרים של מה שנותר ממדינת הרווחה.

ויש אנשים, כמוני, שסבורים שאלו עניינים משניים, לעומת שאלה חשובה בהרבה: אם כבר החלטנו להעלות מס על מוצרי צריכה יומיומיים, מדוע לעשׂות זאת דוקא עם אלו הבריאים ביותר? מדוע לא למסות סוכרים ושומנים? הרעיון להכביד את העול הכלכלי דוקא על אותו פלח באוכלוסיא המנסה לשמור על תזונה נבונה נע לטעמי על הגבול בין איוולת לפשע.

אז מה אפשר לעשׂות? להתארגן! בשלב הראשון, הצטרפנה לציבור העונות על הסקר של טל גלילי, שם יש עוד קישורים רבים לדיון. בשלב שני (והבלוג של טל הוא נקודת מוצא נהדרת לכך), תוכלו להצטרף לפעילות – ברשת ומחוץ לה – שמטרתה לבטל את הגזירה המסויימת הזו.