מורשת רפובליקנית

נקודה שהולכת ומתבהרת במהלך הדיון היא, שעניין הזכויות והחובות עומד בלב לידתו מחדש של השׂמאל הלאומי. בראש ובראשונה, משום הנחיצות הדחופה בהשוואה יסודי של אלה, לכל הציבור האזרחי בארץ. מן הבחינה הדמוקרטית, מטריד לחשוב שעד היום לא נעשׂה הדבר (וגם חוקה הובטחה ועוד לא קרה כלום בנושׂא הזה).

מתוך המשולש שיוויון-חירות-אחוה, הראשון – שהוא עקרון חשוב של השׂמאל באשר היֻא – עשׂוי להתקדם הרבה בזכות אמנת חובות וזכויות כלל-ישׂראלית.

אבל לפני שנפנה לשאלה החשובה אילו זכויות בדיוק, ואילו חובות, עלינו לענות ראשית על שאלה תאומה, העולה אתה תמיד בקנה אחד: האמנם הא בהא תליא? היתכן שזכויות קיימות באופן עצמאי כשלעצמן, ללא קשר לחובות?

כאן אנו מגיעים לסעיף השני מתוך שלושה דברים עליהם עומדת המהפכה (הצרפתית, אבל בואו לא נשלה את עצמנו) – החירות. כמו כולן/ם (אני מניח) גם אני ביליתי שעורי חברה שלמים בתיכון, בדיון על שאלת החירות. התשובה הנכונה באותם ימים, לפחות אצלנו, היתה שיש לשאוף להבטיח לכל פרט חופש מירבי ככל האפשר, כל עוד אינו פוגע בזולתו. עקרון זה, שאני מקבל בשׂמחה גם היום, מניח בבסיסו את אחדות הניגודים – מתוך הרצון להבטיח חירות נולדת גם שלילת החירות.

מתחילים כרגיל במקרה קיצון – לי אסור לתפוס אותך בקודקודך ולשסף את גרונך בסכין חלודה ומעוקלת, ואז להעלם בצעקה צרודה לאפלת הצהרים. לך אסור לנהוג מעל מהירות מסוימת, כדי שלא תדרוס אותי כשאני חוצה את הכביש. אתה חייב לשלם מסים כדי שאני אקבל שירותי בריאות וחנוך מן המדינה, ואף קצבה מסוימת אם חס וחלילה אאבד את מקום עבודתי. אני חייב לשלוח את הבן שלי כדי שיגן על שנינו במדים ובנשק, אם שו"ש השיוי"צ תפרוץ מלחמה.

ונאמר שהבן שלך לא רוצה לשרת במדים ובנשק? איך הוא יכול לעזור לי? אפשר לחשוב על אלף ואחת דרכים. הוא יכול להצטרף לסיירת הירוקה ולנקות ערוצי נחלים. הוא יכול להצטרף לכוחות מגן-דוד-אדום, מכבי האש או המשמר האזרחי. הוא יכול לשרת במתנ"סים, בעבודה עם ילדי שכונות על שעורי הבית שלהם אחר-הצהריים (בבוקר הוא יבלה בביה"ס, יתעדכן ויתערה). ואפשר לעבוד באכסניות לאזרחיות/ים ותיקות/ים. ויש עוד, כיד הדמיון הטובה.

אינני מסכים עם האופן בו מתייחסים הספרי ויניב למי שאחרי הכל יבחר לכפור בעיקר ולהוציא את עצמו מן הכלל. ראשית, במקום להזקק לכינויים מעולם תנועות המעיים, עדיף אולי לשמור לאותו טיפוס את הכינוי שמייחסת לו הגדה של פסח: רשע. וגם מסכת העונשים והאפליות לרעה שמתכננים השניים לרשע מוגזמת בהרבה. בל נשכח שגם הרשע הוא אדם שנברא בצלם, ועוד יותר מזה – הוא אח. ומהגדה של פסח לרגל השלישית של ססמת המהפכה – אחוה. ברָבּינ'ית קורים לזה רעות.

נאה דורשים הספרי ויניב שצריך להשאיר את הדלת פתוחה בפני משתמטים. מי שרוצה לחזור בו ולהכנס באמנה האזרחית – יש לחבק אותו בשתי ידיים. גם מעבר לגיל 18 יכול אדם לתרום לחברה, ולעתים קרובות אף יותר מבגיל צעיר. ואולי בכלל תצוץ תופעת מילואים אזרחיים (בהתנדבות, ברצון הכי חופשי).

ובכל זאת, איזה עונש למשתמטים צריך. הפסד ישיר וברור כזה, שכל מי שת/ישתמט ממילוי חובתו/ה האזרחית ת/יקבל על עצמו/ה באופן מודע ומוחלט. לדעתי – שלילת הזכות להצביע בבחירות לכנסת. מי ששׂם עצמו מחוץ למעגל האזרחי, אין לו סיבה להשתתף בבחירות הכלליות. הוא יהיה אזרח סוג ב', כזה שלא מצביע. ברומא קראו לזה civitas sine suffragio – אזרחות ללא בחירה. במדעי המדינה קוראים לזה אנארכיזם. בישׂראלית הוא סתם יצא פראייר.

בטור אמש החל נועם תירוש בניתוח משלו לשאלת השׂמאלנות שבטיוטת הספרי-יניב. בצדק הוא מצטער על כך שאין בטיוטא פרטים, ולפרקים אפילו דומה שאין מחשבה מספיקה. הספרי-יניב טובעים שילוש מסבר אוזן, המזכיר לנועם את חירות-שוויון-אחוה מהמהפכה הצרפתית, ולי את "על שלושה דברים העולם עומד" של פרקי אבות: דוגמא אישית, ערבות הדדית, הצנע לכת. עם זאת, כפי שהוא מעיר בצדק, ללא יציקת תוכן ממשי לשילוש הזה הוא נותר ססמא ריקה.

פריס-ליון 400 ק"מ בפחות משעתיים

ועדיין, ערב ראש השנה מצוה לנו ללמד זכות. ובנקודה אחת מלמדים הספרי ויניב זכות על השׂמאל בכלל, ועל הבנתם אותו בפרט: הרכבת.

הואיל ויהודים ורכבות וכל זה, אין מנוס בשאלת הרכבת מניתוח דיאלקטי ברוח הפילוסופיא הגרמנית. התיזא של הספרי ויניב היא שמדינת ישׂראל קטנה מאד. קטנטונת. עובדה. התגובה לעובדה זו טוענת שמרחק הוא בכלל לא שאלה. זה שנות דור שבאירופא וביפן נוסעות רכבות במהירות של 300 קמ"ש ויותר. החיבור של שתי העובדות הללו מוביל למסקנה מרעישה, שקשה להאמין עד כמה אינה משׂחקת תפקיד בפוליטיקא הארצית: ממשלת ישׂראל יכולה בכל רגע נתון לפתוח במפעל כביר, שבסופו לא יהיו יותר מרכז ופריפריא.

תארו לעצמכן/ם בעוד כמה שנים נוכל לעלות לרכבת בקריית שמונה, תחנה שניה בעפולה, שלישית בחדרה והבאה בת"א? ומשם מחליפים וישר לאשדוד או באר-שבע, דימונה, אילת. עם תזמון נכון ותפעול יעיל אפשר לעשׂות את הדרך הזאת בשעתיים, אולי טיפונת יותר. יהיה אפשר לגור היכן שרוצים, בלי קשר למקום העבודה.

ומה שׂמאלני בכל זה? קודם כל, המהפכניות והרהב. שנית, השאיפה לשוויון. תחנות רכבת גדולות מעלות את ערך הנדל"ן. תחנות רכבת קטנות (רשת משנה, על בסיס הרכבת שכבר יש) תעלינה את מחיר בטווח רחב עוד יותר. ויהיה אפשר לבנות ערים נוספות בכל מיני מקומות. מחיר הדירות ירד במרכז, ויעלה בכל הארץ. השוויון יגדל. הציבור יהנה מעלייה כללית ברמת הדיור ובאיכות החיים. הפריפריא תהיה אין. זה לא שׂמאל?

אחד הדברים המתסכלים בהגדרות הוא שהמציאות תמיד מורכבת מדי כדי שהן תתאמנה באופן מדוייק. החברה הישׂראלית היא דוגמא מובהקת. הגישה המקובלת, במסמך של הספרי ויניב ובכלל, היא לחלק ליהודים וערבים. קל וחלק? לא כל כך. קודם כל, משום שההגדרה של כל קבוצה נשענת על קריטריון אחר. יהדות היא דת, ערביות קשורה לשׂפה ותרבות. שנית, משום שלפי חוק השבות עלו ארצה רבבות, אולי אפילו מאות אלפים, שאינם יהודים כלל, אלא רק צאצאים של יהודים (ובחוגים יהודיים חרדיים יש על כך תרעומת גדולה ורועשת). החלוקה הזו לא עובדת.

חלוקה על בסיס תרבות ושׂפה גם היא בעייתית. אמנם, הקו העובר בין הציבור העברי לציבור הערבי חופף במידה מרובה את זה שעובר בחלוקה יהודים-ערבים, אבל לא לגמרי. בארץ יש כמיליון איש ואישה ששׂפתם העיקרית היא רוסית – כשביעית מהציבור כולו. אם נחלק על בסיס תרבותי-לשוני, הרי שמדובר כאן בקבוצה נפרדת לגמרי, שיש לה אינטרסים משלה, בעיות משלה, אפילו מנטליות משלה. ועוד לא אמרנו כלום על הציבורים דוברי האמהרית והטיגרית.

גם מהדת לא תצמח כאן ישועה. על האתגר שמציבים נוצרים-רוסים עם סבא יהודי כתבתי כבר בפסקא הראשונה. אבל מה עם חלוקה בין מושׂלמים ונוצרים בקרב הציבור הערבי? ומה על ההבדלה בין יהודים-רבניים-חרדיים ליהודים-רבניים-מסורתיים ליהודים-רגילים-סתם? בין הציבור החרדי לציבור היהודי הרגיל יש פער כביר, שאינו נופל במאום מזה בין הציבור העברי לערבי, או בין דוברי הרוסית לדוברי האמהרית. ועוד לא אמרנו מילה על "הכת הידועה" חב"ד, שלפי הרב שך אמנם הכי קרובה ליהדות, אבל לא ממש שייכת.

אז מה עושׂים? חוזרים לאמנה האזרחית. לכל האזרחיות והאזרחים – בלי קשר לשׂפתן, דתם, נטייתן הפוליטית או העדפתם המינית – תהיינה אותן זכויות ואותן חובות. ממש כמו שמובטח במגילת העצמאות. למעשׂה, ובניגוד למה שמבקרים מתלהמים אוהבים כרגע לכתוב, השׂמאל הלאומי של הספרי ויניב מקדם אותנו דוקא לעבר הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", מבית המדרש של חד"ש. היתרון של המניפסט על מצע חד"ש הוא שיש לו גם קשר למציאות. דרישה גורפת של זכויות ללא שיתוף בחובות היא חסרת הצדקה, ובעיקר חסרת סיכוי. מאידך, השוואה מעשׂית של זכויות וחובות תמתח קו חדש עבור כל מגזרי החברה, ותעמיד אותם בנקודת שוויון שלא היתה כדוגמתה מאז קום המדינה.

והלאום? ישׂראלי, כמובן.

במהלך הדיון הער בטור על תרבות הדיון של מחברי "השׂמאל הלאומי" עלתה סוגיא חשובה, שמן הראוי להקדיש לה טור משל עצמה. מצד אחד טען ליאור כי ההקשבה לדברי האחר היא חובה. מצד שני טען מרק שקביעה כזו הינה נוגדת-דמוקרטיא, ואפילו טוטליטארית.

היה זה דוקא מר ינשוף שהביא בפני אבחנה מעניינת אודות הקשר בין סוגי משטרים לזכות הדיבור וחובת ההקשבה. נהוג לאמר, כך הינשוף, שמה שמייחד את הדמוקרטיא הוא חופש הדיבור. לכל אחד מותר לאמר מה שהוא רוצה. שטות והבל. בכל משטר שהוא יכול כל אחד לאמר מה שהוא רוצה. השאלה היא, כמובן, מה יהיה המחיר לחופש הדיבור הזה. במשטרים מסויימים הוא יהיה יקר יותר, ובמשטרים אחרים יקר פחות. אבל גם בדמוקרטיא יש מחיר – ויוקרו הוא עניין יחסי, סובייקטיבי.

מה שמייחד את הדמוקרטיא, לפי שיטה זו, הוא שאי-אפשר לחייב אף-אחד להקשיב! במשטר אוטוריטרי אפשר לחייב את הציבור להקשיב גם כשהוא לא רוצה. בדמוקרטיא מותר לסתום אוזניים כשרוצים, או סתם לקום וללכת.

עובדתית, הדברים נכונים. חוץ מזה, יש בהם גם אמת גדולה. מי שהחופש יקר לו (החופש שלו, ולכן גם של זולתו), לא יכול לבוא בדרישה לאחר שיקשיב לו. הרי אם יבוא בדרישה כזו, ימצא את עצמו תיכף ומיד עומד בפני אותה דרישה עצמה. והקשבה בכפייה יכולה להיות עינוי נורא. יוצא שאת ההקשבה צריך הדובר להרוויח! על מנת שיוכל להמשיך לשׂאת את דבריו ללא הפרעה הם חייבים להיות ראויים להאזנה, ומסברים את האוזן.

הבעיא היא, כמובן, שגם בהנתן כל הרצון הטוב שבעולם, וכל החינוך שאפשר לבקש, תמיד ישארו דוברים שבעיקר אוהבים לשמוע את הקול של עצמם. כך היה, כך הווה, כך יהיה. אז מה עושׂים, וביחוד בישיבות רשמיות, שהמטרה בהם היא להגיע לאיזה סיכום רשמי, קל וחומר הצבעה?

כאן אפשר אולי ללמוד מאותו גוי שבא להלל הזקן, וביקש שהלה ילמדו את כל התורה, על רגל אחת. "על רגל אחת" – פשוטו כמשמעו, כל עוד מסוגל הלומד להחזיק מעמד על רגל אחת, מבלי ליפול. לפיכך, אני מציע מעתה לקיים את כל הישיבות למיניהן בעמידה, כאשר כל המשתתפות/ים מתחייבות/ים שלא להפריע לדובר/ת, ואילו הדוברות/ים תעמדנה על רגל אחת ותדברנה רק כל עוד הן שומרות על שיווי משקל. אין מקום לספק שמשכן של כל הישיבות יתקצר פלאים, ואח"כ יכולים כולם לרדת לפאב הקרוב ולשתות משהו.

הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול, שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן, ומה לא (עמ' 5 סעיף 1).
[המשתמטים] אנחנו חושבים שהם מגעילים. אנחנו חושבים שהם אסורים לבוא בקהל. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים בלי שום קושי את אות הקלון על המצח. משתמטים הם לא שׂמאלנים. האמת היא שמשתמטים הם גם לא ימנים. אנחנו טוענים שהם סתם חארות… (עמ' 11-12, סעיף 7)

image: Writers Blog, It Happens

אחד מסעיפי הביקורת המרכזיים ששמעתי עד כה בתגובה ל"השׂמאל הלאומי" של שמואל הספרי ואלדד יניב הוא שיש להם, איך לאמר, פה מלוכלך למדי. שתי הפסקאות לעיל, לקוחות מן הטקסט מילה במילה, הן רק דוגמא. יש עוד הרבה.

נקודת המוצא – הנכונה! – של השניים היא, שמטרת השׂמאל היא להקים ולקיים במדינת ישׂראל חברת מופת (עמ' 9 סע' 6, ועוד הרבה מקומות). אבל האם אפשר לבסס חברת מופת על השתלחויות חסרות רסן, על ניבולי פה, על שׂנאה, ואפילו מוצדקת? ומה אם בהמשך הדברים נגלה שמה שנראה תחילה כמוצדקת שבשׂנאות יתברר בסופו של דבר דוקא כשׂנאת חינם? השניים קוראים למדינה "מלכות ישׂראל השלישית" (עמ' 49 סע' 45). האם שכחו לגמרי מדוע חרבה זו השניה?

קל לבקר את הסגנון של הספרי ויניב, אך לצערי אין גם מנוס מהמסקנה שהוא היה דרוש. דרוש – כיון שהשׂמאל סבל פגיעה כפולה (רצח רבין וקמפ-דיוויד 2), ונכנס בעקבותיה לתרדמת. כדי להקיץ מהתרדמת היתה נחוצה סטירת לחי מצלצלת. ובעיטה לביצים. וגם אגרוף לשיניים. היה – כיון שהתעוררנו כבר, ועכשיו צריך לחדול מן האלימות תיכף ומייד.

אחד החוליים המובהקים ביותר של החברה הישׂראלית הוא תרבות דיון שטחית ואלימה. החולי החריף עד מאד בגלל המגבלה הקשה להבין אירוניא וציניות דקיקה ברשת. מה שבשׂיחת רעים נתפס כשנון, עובר ברשת כעלבון. מה שאמור לפי כל הכללים להיות נימוס, נתפס כציניות ורצון לפגוע (חיי שהייתי עד לדיון ברשת בו פתח ראובן ב"שמעון היקר" ושמעון התרגז כי "היקר" הוא שם תואר השמור, כידוע, רק למי שבזים לו מכל הלב). אם אנו רוצות/ים להוציא איזה דבש מן העוקץ הזה, חובה לשמור על תרבות הדיון. חרפות וגידופים יש מספיק גם ככה.

ומה עושׂים עם המסמך כפי שהוא? נחשוב מה שנחשוב על תכנו של המניפסט ועל סגנונו, אין ספק שהוא גרם לכולנו בשׂמאל לעצור לרגע ולהתחיל לשאול שוב שאלות מן היסוד (קראו, למשל, את נועם תירוש). בכך יתרונו ולשם כך נועד. את המשך הדיון נוכל לנהל אגב המניפסט, אך איננו מחוייבים לא לתכנו ולא לסגנונו. בהמשך השבוע, בעזרת השם, נקודה נקודה, עד שיצא עשן לבן. או בעצם אדום.

ecce homines

השבוע נפל דבר. שמואל הספרי ואלדד יניב, מחזאי רב-מילים ועסקן פוליטי רב-פעלים, פרסמו חיבור שחיברו יחדיו – השׂמאל הלאומי: טיוטא ראשונה להערות. השניים לקחו על עצמם משׂימה שמונחת זה זמן על השולחן: לנסח מחדש את סדר היום של השׂמאל. לא פחות.

הם אינם הראשונים שעושׂים כן. במיצרי השלולית, אפילו בבלוג זה, נערכים דיונים כגון אלה כבר כמה שנים. ההבדל הוא בבמה וביומרה; שתיהן נרחבות מתמיד. את תשׂומת הלב שיכולים למשוך יוצריו של "פולישוק" לא יכולים למשוך גם מאה בלוגרים/ות נמרצים/ות.

כצפוי, המסמך מושך אש מצד כל מי שטרח/ה לקרוא אותו, וגם מצד מי שלא. בצדק. אם על התנ"ך נאמר שהיה עדיף לערוך החוצה שליש (אלא שעוד לא פגשתי שני אנשים שמסכימים על איזה שליש זה צריך להיות), הרי שמ"השׂמאל הלאומי" צריך להוריד שני-שליש. ואולי יותר. דומני שגם כותבי המסמך לא יתרגשו יותר מדי מקביעה זו. ברור לגמרי שכתבו כדי להרגיז (והצליחו), וכדי לעורר דיון. לא בכדי הגדירו את המניפסט שלהם כ"טיוטא להערות ראשונות".

אמש הבטחתי לפצוח בדיון כזה, והערב אני מתחיל לקיים. הואיל והמסמך עצמו משׂתרע על לא פחות מ-83 עמודים, וכיון שהנושׂא העומד במרכזו הוא בעל חשיבות מכרעת להמשך המהפכה, אין מנוס מלהקדיש לו את מלוא רוחב היריעה. כלומר, הרבה יותר מטור אחד. ואם כבר לקחתי לעצמי מרחב נשימה, וכיון שעל אף הביקורת אני מרוצה מאד מהמניפסט של הספרי ויניב, אפתח בביקורת חיובית ואוהדת, על הפסקא הראשונה בטקסט שלהם, עוד לפני הכותרת:

יש לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט. מומלץ להחסין במאגרי מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכאני, או אחר – כל חלק שהוא מן החומר שבספר הזה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה מותר בהחלט ואין צורך ברשות מפורשת בכתב מהמחברים.

משובב נפש, הלא כן? הפעם הראשונה, והיחידה עד "השׂמאל הלאומי", בה נתקלתי בהצהרה שכזו בדבר זכויות היוצרים היתה בספרו של גרשון גרא ז"ל, מה שהיה היה. אלא שהספרי ויניב קיצוניים עוד יותר מגרא, בכך שהם מרשים במפורש שימוש מסחרי בדבריהם, ומסירים מן המשתמש/ת כל חובה לציין את הקשר אליהם. מבחינתם, הטקסט כתוב, ועתה ימשיך ויעשׂה את עבודתו.

מדיניות ברוכה זו מזכירה לי מניפסט מהפכני אחר, שהצליח להכות קצת גלים בעולמנו – התורה. כיצד הפכה התורה לרב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים? בזכות כך שאין עליה זכויות יוצרים, כמובן. אפילו שם המחבר אינו ידוע (משה? עזרא? שפן הסופר? אלהים?). והרי ידוע שאין גבול למה שאפשר להשׂיג, כשמוכנים לוותר על הקרדיט.

כמובן, אפשר להטיל ספק באפשרות שמישהו/י ת/יצליח אי-פעם לחלוב אפילו שקלים בודדים מ"השׂמאל הלאומי". אפשר אפילו להמר על כך. אבל העקרון שריר וקיים, והוא גם העומד בבסיס החיבור. השׂמאל בנוי על ערבות הדדית, סולידריות בלע"ז. הוא לא בא להרוויח, הוא בא לתקן.

תצלום: אלברטו דנקברג

המון קלקולים ועיוותים מתרחשים יום יום סביבנו. מסופקני כמה מהם קטלניים והרסניים כמו התכנית להקים תחנה פחמית ליצור חשמל באשקלון.

עיקרי הדברים ידועים. צריכת החשמל בישׂראל עולה בקצב מהיר, והמערכת הקיימת מתאמצת לעמוד בעומס. מדינת ישׂראל, מסיבות שאינן ברורות לי, מתכוונת לענות על הביקוש באמצעות בניית תחנת-כח נוספת, שתייצר חשמל באמצעות שׂריפת פחם. זאת על אף ששיטה זו מיושנת, ומוחלפת בארצות המתקדמות ביצור חשמל באמצעות גז טבעי. שיטה חלופית זו, עליה ממליץ גם ארגון מגמה ירוקה (בתמונה), ממובילי המאבק נגד התחנה הפחמית באשקלון. בטור זה ברצוני להציע חלופה אחרת.

זה זמן שעומדת לרשות האנושות היכולת לאצור את אור השמש ולהסב אותו לצורות אנרגיא אחרות, ובכלל זה חשמל. למעשׂה זה זמן מה שקיימים בשוק מוצרים המאפשרים לא רק לחמם מים לרחצה באמצעות אנרגיא סולארית, אלא גם להסב אותה לחשמל ולהזרים אותה חזרה לרשת. יש בציבור אפילו מי שהקדימו את זמנם, וקנו את הציוד הזה. מדינת ישׂראל, מצדה, נקטה צעד שיש לברך עליו בכל פה, ומחייבת את חברת החשמל לקנות את החשמל המיוצר מידי הצרכנים/ות. נשמע טוב.

אבל גם בעייתי. מחירם של קולטי השמש גבוה למדי. לפי חישובים שונים ששמעתי, במציאות הקיימת יתחיל צעד מהפכני שכזה לשׂאת רווח רק כעבור 10-25 שנה. טווח הטעות הגדול נובע, מן הסתם, מתנאים משתנים רבים, החל בתכונותיהם ואיכותם של הקולטים, עבור דרך חשׂיפה שונה לשמש במקומות שונים, וכלה בכמות הקלקולים שתפקוד את הקולטים, שיחלו מדרך הטבע יום אחרי פקיעת האחריות.

אבל כל אלה נימוקים שוליים, שלא היו מונעים ממני לקנות קולטים כאלה בעצמי. החשש שלי הוא אחר. כיום מחויבת חברת חשמל לקנות ממני את עודפי החשמל שאייצר. מה יקרה אם בעוד שנתיים, או חמש, תבטל המדינה חובה זו? מה יקרה אם תופרט חברת החשמל – חלומו הרטוב של ראש ממשלתנו – והבעלים החדשים יחליטו שקניית החשמל שאני מייצר אינה ריווחית עבורם? (וכיצד תהיה? הרי הם משלמים לי)

ההצעה שלי היא, אפוא, להפוך את היוצרות. במקום להקים תחנת-כח חדשה (מה שיעלה הון גדול), ולהמשיך לזהם את האוויר באופן נפשע (ולהעביר עוד הון לידי תעשׂיות הפחם והספנות), יכולה המדינה להפנות את המשאבים לסבסוד נרחב של קולטי שמש. ויפה שעה אחת קודם.

העישון מזיק לבריאות, כמעט כמו העסקים של האחים עופר

כידוע, לפני כמה שנים החליט העיתונאי מיקי רוזנטל לבדוק את ענייניה ואת עסקיה של משפחת עופר. כידוע, הוא פרסם את ממצאיו בסרט "שיטת השקשוקה". כידוע, עשׂו באי-כוחה של משפחת עופר מאמצים כבירים כדי למנוע את הקרנת הסרט. הם עשׂו טעות. ככל שהתנגדו והשתדלו למנוע את הקרנת הסרט, כן עוררו עניין הולך וגובר. היום הפך הביטוי "שיטת השקשוקה" לניב חדש בשׂפה, גם בקרב מי שלא לגמרי יודע מה מקורו

אבל משפחת עופר לא הסתפקה בכך. כאילו לא די בכך שעזרה להפוך את שיטת השקשוקה לאחד הסרטים – והמאבקים החברתיים – המדוברים בשנים האחרונות, התקבלה החלטה לקחת את הסיפור צעד הלאה. לפיכך הגישו באי-כוחה של המשפחה תביעת דיבה כנגד "משהו הפקות", שהפיקה את הסרט, וכנגד מיקי רוזנטל ואילן עבודי, שני עושׂיו. גובה התביעה – 3,500,000 ש"ח!

אין זו הפעם הראשונה בה מניפים באי-כוחה של האוליגרכיא את חרב הדיבה כדי להפחיד פעילים חברתיים. זכורה עדיין תביעת הדיבה הצינית שהגישה חברת שטראוס נגד שלוש מנהיגות שביתת המלצריות בקופי-טו-גו לפני כשנתיים. אלא שהפעם יש עילה ישירה יותר, לכאורה, להגשת התביעה: רוזנטל ועבודי אכן חשׂפו את משפחות עופר בקלונה ופגעו בשמה.

הואיל ומעלליה של משפחת עופר ידועים לא רק מ"שיטת השקשוקה", אלא גם בזכות שורה ארוכה של עדים אחרים, מד"ר ירון זליכה ועד האופנן איתמר כהן, אני נוטה לקבל את הנחת העבודה הרווחת בחוגים מתרחבים, שגם כאן מדובר בתביעת דיבה שמטרתה לסתום את הפה של מי שרוצה לחשׂוף בפני הציבור כמה דברים רעים מסתתרים מאחרי השם הטוב.

לפיכך, משׂמח ביותר לראות את ההתארגנות הציבורית, שמטרתה לעקר מתוכן את תביעת הדיבה ואת האיום הנלווה אליה. יוזמה בשם "גם אני מיקי רוזנטל". העקרון פשוט. מתנדבות ומתנדבים מהציבור מצטרפים כשותפים ב"משהו הפקות", ומבטיחים להתחלק בפיצויי הדיבה אם יחליט על כך בית-המשפט. הנחת העבודה היא שתביעת הדיבה היא בלוף, ושבלוף צריך לחשׂוף. נכון לעכשיו, לפי האתר, הצטרפו 2601 איש/ה, והסיכון הכספי שכל מצטרף נושׂא בו כרגע הוא 1341 ש"ח.

נשמע טוב. רציתי להצטרף. עם זאת, לפני שאני מצטרף כשותף לחברות עסקיות, מכניס עצמי לרשימת הנתבעים של האחים עופר, או שניהם, אני נוהג להתייעץ ברעייתי שתחיה. היא, שבורכה בשׂכל ישר, שאלה את השאלות המשפטיות הבאות:

1. האם באמת ניתן להצטרף לחברה/לרכוש חלק בחברה רק לצורך התביעה הנדונה וזהו? (ובמילים אחרות, האם הצטרפות כזו, על אף ההסתייגות בחוזה המפורסם באתר, לא עלולה לחשׂוף אותי, נניח, לחובות לספקים, באם יש כאלה?)
2. מה קורה אם 2900 מ-3000 המצטרפים מחליטים לא לשלם – האם הנותרים אחראים על החוב שלהם במלואו, כמו ששותפים רגילים בחברה הופכים אחראים לחובות אם שותף אחד מועל בכספים?
3. במקרה של הרשעה, האם ישאר למשקיעים רישום פלילי עקב התביעה?

אני איני משפטן, ואינני יודע לענות על השאלות הללו. אשׂמח לשמוע תגובות של יודעי/ות-דבר, וכמובן גם ממארגני היוזמה עצמה.

כשלעצמי, אני מתחייב בזאת בפני קהל הקוראות/ים כאן להשתתף בתשלום דמי פיצויים, אם יקבעו כאלה, עד סך של 1341 ש"ח – סכום הסיכון כרגע. כמובן, אם ירד הסכום, אני שומר לעצמי הזכות להקטין את חלקי בהתאם. ליצירת קשר במקרה של חס וחלילה – ory.amitay בג'ימייל. ואפשר גם בתגובות בבלוג זה.

חוץ מזה, אני מזמין את ציבור הקוראות והקוראים להרשם לחברה, להתחייב באופן פומבי (כמוני), או סתם להביע תמיכה ביוזמה ולהפיצהּ הלאה (למשל בפייסבוק). אוליגרכיא מפילים באמצעות דמוקרטיא. דמוקרטיא מפעילים באמצעות התארגנות. ההתארגנות מתחילה אתך.

אז איך מתקדמים לקראת שלום? ראשית מעשׂה בהגדרה תחילה. צריך לחשוב, אפילו בקוים כלליים, איך תיראה המציאות בתנאים של שלום. לעשׂות סייגים, לקבוע גבולות, להסיר גדרות. הואיל ורוב בני-שׂיחי בדיון השבוע הביעו תמיכה ברורה בפתרון לפי נוסחת שתי מדינות, אתייחס כרגע בעיקר לאפשרות זו. (ובנות-שׂיחי, מה אתן חושבות?) וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה, להלן כמה הצעות לפעולה:

ללמוד ערבית

אחד העיוותים הגדולים המקשים עלינו כל כך בדרך לשלום הוא העובדה שחלק נרחב מהציבור הערבי האזרחי שולט בעברית ברמה זו או אחרת, בזמן שרוב רובו של הציבור העברי מסוגל רק לקלל בערבית, ואולי גם לדרוש תעודות. האמת היא שאינני יודע אילו רגשות מעורר מצב זה מן הצד הערבי. הגיע הזמן שאשאל. אבל כדי שאוכל להבין את התשובה על בוריה, מן הראוי שאשאל בערבית גם אני (ב"ה בב"א).

מן הצד העברי, אין ספק שאי-ידיעת ערבית מקשה מאד על איזושהי הסכמה. כשאני שומע ערבית סביבי, אין לי מושׂג מה נאמר. לפיכך, אני יכול לדמיין את הגרוע ביותר. בורות מולידה פחד. ידע הוא כח. כדי לעשׂות שלום צריך כח, וגם אומץ. מהיכרותי עם מחנה השלום, הוא חסר את שניהם. צא ולמד – רוצה שלום? למד/י ערבית!

ללמוד ערבית אפשר באופן פרטי, ואפשר גם בזירה הציבורית. למשל, הורים פעילים יכולים לייסד כתה ללמוד ערבית מדוברת בביה"ס השכונתי. מקומות עבודה יכולים להכניס שיעורי ערבית כפעילות העשרה. אוניברסיטאות יכולות להעניק מלגות לסטודנטיות/ים שילמדו ערבית בקמפוס. קבוצות לחץ פוליטיות יכולות להשפיע על הדרג הפוליטי לדרוש ולקבל שעות לימוד ערבית במערכת החינוך העברית. כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכּהּ.

דעת קהל ומשאלי-עם

שתי שאלות בסיסיות עומדות בבסיס שיטת "שתי מדינות":

1. מה יעלה בגורלו של הציבור העברי בשומרון וביהודה?
2. האם יהיו חילופי שטחים ואוכלוסין?

בתשובה לשתי השאלות – צריך קודם כל לברר מה הציבור רוצה. ברור שבדרך לשלום בר-קיימא יהיה צורך בפשרות. כואבות. הגיוני שהכאב יפוזר באופן שווה, פחות או יותר, לכל עבר. חיוני לנסות ולמעט בו ככל האפשר. הדרך הטובה ביותר להבין איזה נתיב פעולה יגרום פחות כאב היא לברר באופן יסודי ושקוף מה הם הרצונות והצרכים האמיתיים של הציבור.

מה חושבים באום אל-פאחם על החלפת האזרחות הישׂראלית בפלשׂתינית? מה חושבות תושבות עבריות בשומרון וביהודה על אותה אפשרות עצמה? ומי שהעדפת הרוב אינה לרוחו, ובכל זאת נגזר עליו להשלים – באיזה פיצוי הוא חפץ? אי-אפשר להבטיח מראש לקיים כל רצון, אבל חלק מהזמן לחלק מהאנשים – ודאי שכן. אם לא נשאל, איך נדע?

לפיכך, פעילות/י שׂמאל המעוניינים לקדם את השלום מוזמנות/ים לפתוח בבירור מקיף כזה. גם כאן אפשר לפעול בדרכים רבות, החל במחקר אקדמי וכלה בשׂיחת מכולת. כיון שהממשלה לא צפויה לנקוט במשאל-עם שכזה בעתיד הנראה לעין, הבה ננהל אותו בעצמנו. נשאל, נרשום, נתעד בויקי. הכי טוב לקבל החלטות על סמך עובדות ונתונים.

תנועה עממית רחבה

בשׂיחה עם יוסי אלמגור בפייסבוק הגענו למסקנה שכדאי לקדם את השלום דרך התארגנויות עובדים. עלתה השאלה: מה זה בכלל קשור? ובכן, במחנה השלום נפוצה הטענה ש"הכיבוש משחית". הכל הוא משחית. כל רעה חולה המקיפה אותנו נתלתה בזמן זה או אחר בַּכּיבּוּש. השימוש בטיעון זה הוא נרחב מידי בהרבה, לטעמי. אך מי שמשמיע אותו צריך להיות פתוח גם למסקנה המתבקשת, שאם הכיבוש מקלקל את הכל, הרי שכל תיקון שהוא, בכל תחום, יכול לעזור לנו לתקן.

אם נתמקד בתחום הסוציאל-דמוקרטיא, הרי שהתארגנות עובדות/ים היא כלי חשוב לתיקון. פערים חברתיים מצומצמים בחברה העברית תוריד את מפלס החרדה ותגביר את תחושת הבטחון של הציבור. מתוך תחושת בטחון ייקל עלינו מאד לעשׂות שלום. לדעתי גם נבין שהרבה מהאיום הקיומי שאנו חשים סביבנו נובע יותר מהמצב החברתי-כלכלי מאשר מהמדיני. ההתמקדות של מחנה השלום בּסיכְסוּך על חשבון כמעט כל דבר אחר היא אחד מהמכשולים הגדולים ביותר בדרכנו.
[ירדן מוסיף בתגובות ותומר לביא בפייסבוק: מסתבר שאגב איגוד עובדים נוצר גם שיתוף פעולה עברי-ערבי פורה. כה לחי!]

דמוקרטיה ישירה

כתבתי בתחילת השבוע שדמוקרטיא ישירה אינה שיטת שלטון, אלא כלי לתיקון עולם. מי שעקבה אחרי הטיעונים המפורטים של מרק ולצר בתגובה לניב גורדון תבין מדוע. העם  הרי רוצה שלום. לא, לא עשׂיתי משאל-עם מקיף. גם לא מחקר אקדמי על מדגם מייצג. אבל שאלו את עצמכם: כמה אנשים אתם מכירים שיאמרו בשׂיחת-רעים רגועה שהם דוקא שואפים למלחמה? בתחילתו ובסופו של דבר אנשים שואפים להתפרנס, מנסים להיות בריאים, מקוים להתאהב. ברוב המקרים, מלחמות מפריעות מאד לכל הפעילויות הללו. אם ניתן לעם, לכל עם, לקבל החלטה מושׂכלת – האם לא יבחר בשלום?

מידת הישירות של הדמוקרטיא נמדדת, להבנתי, במידת המעורבות של הציבור בשלטון. ולא מדובר כאן רק במערכת המפלגתית. הורים המסייעים לעצב את תכנית הלימודים בביה"ס השכונתי עושׂים דמוקרטיא ישירה. איגוד עובדים, פעילות ירוקה למיניה, התארגנות מכל סוג שהוא לשינוי המצב – זה הצד הישיר בדמוקרטיא. יש הרבה מאד ערוצים לפעילות, למי שרק רוצה. הרבה מאד דברים שאפשר לנסות לפני שפונים להכריז חרם.

שבת שלום ~