מורה נבוכים

הבוקר התפרסם באתר עבודה שחורה קול קורא מאת ד"ר איתי אשר, לחיבור טקסט קצר וקולע, שיעמוד בלב המפקד הסוציאל-דמוקרטי. נסיונות ודיונים בשטח על מסמך מקיף כבר יש, וגם את המניפסט של הספרי ויניב פגשנו. אלא שהמסמכים הקיימים נוטים להיות ארוכים מדי. לנו דרוש טקסט קצר, אולי לא מספיק קצר כדי להעביר בטוויטר, אבל קצר דיו כדי להסביר במעלית.

כותב איתי, ואני מצטרף לבקשתו:

נתקעתי עוד בשלב של ראשי הפרקים, וכבר שרפתי 45 מלים מתוך 140:

1. מה בבעלות המדינה ומה באחריות המדינה: הלאמות ועצירת הפרטות 2
2. שירותי חינוך, בריאות ורווחה: זכות ולא מוצר
3. צמצום פערים ומלחמה בעוני: על מדיניות מיסוי פרוגרסיבי ומיסוי ההון, הקצבאות ושכר המינימום
4. התאגדויות עובדים: זכות יסוד ורכיב חיוני בחברה בריאה
5. חברות כוח אדם וחברות קבלן כגורם מחולל עוני

ומה עוד חסר? המון. הנה למשל: פערים בין גברים לנשים ובין יהודים לערבים ובין מרכז לפריפריה ובין אשכנזים למזרחים ורוסים ואתיופים, תקציב הביטחון, דיור בר-השגה, עובדים זרים, שחיתויות הון-שלטון, אבטלה ועידוד תעסוקה, גלובליזציה, מדיניות סביבתית ותכנון בר-קיימא, הפנסיה שלנו, חוק ההסדרים, מעמד משרדי הממשלה ביחס לאוצר ולרשויות המקומיות… אוף, על כל נושא פה נכתבו דו"חות וספרים שלמים, ובטח יש עוד ששכחתי.

איך דוחפים את זה ב-140 מלים שיוצרות 5-10 משפטים תקניים בעברית? על מה לוותר ומה חייבים להשאיר? אני ממש לא יודע, אולי תנסו לעזור?

כל מה שצריך זה מעבד תמלילים, זמן וסבלנות. הגעתם ל-140 מלים או פחות ואתם מרוצים מהתוצאה? מעולה! העתיקו לתגובות כאן למטה.

Moonage Daydream

בשלהי חול המועד התארחנו אצל החשמלאי שלי, אִבּרהים. שׂוחחנו על דא ועל הא, וגם על ממ"דים. מכאן עברנו באופן טבעי להחליף סיפורי מלחמות. מסתבר שהוא קצת פחד במלחמת המפרץ הראשונה. אני מביתי ברחתי דוקא בלבנון השניה. איש ומלחמתו.

אברהים התרעם על המצב, וטען שכל המלחמות הללו אינן מועילות לאף אחד. חלקתי עליו. לתעשׂיית הנשק הן דוקא מביאות תועלת רבה, ובעיקר רווח. הרי אם לא נשתמש בתחמושת שלנו היום, לא נקנה מהם שום דבר מחר.

פעמים רבות אני מתדיין בנושׂא השלום. במקרים רבים מדי אני שומע שוב ושוב את אותו גזר הדין: אין סיכוי. מדוע? אם נניח בצד את הבחורים הטובים בתעשׂיית הנשק, את המטורפים הדתיים שרוקדים על הדם, ואת חולי-הנפש שסתם אוהבים ריח של נפל"מ על הבוקר, חוזרת שוב התשובה לאבחנה אחת יסודית: מעולם לא היה שלום. ב-5000 שנות היסטוריא לא הצליחו, אז אנחנו כן?

כדי להשיב, יש צורך בבניית עזר השוואתית. אם נרחיק בדמיון עוד אחורה, נאמר 100,000 שנה. יצורים אנושיים למדי הלכו להם ברחבי העולם, צדו ולקטו. כשנגמר האוכל במקום אחד, עברו למקום אחר. טבע האדם. קופצים קדימה 5,000 שנה, אותו דבר בדיוק. קופצים 50,000 ואין שינוי. ועוד ועוד וכך הלאה וכיוצא באלה אותה טבעיות להלכה, ורגע לפני שנמאס מהניסוי – חלקאות, ערים, כתב. שינוי הוא אפשרי.

ומה אם היינו אומרים לחייליו של אלכסנדר שיהיה אפשר להקיף את העולם לא ב-80 יום, אלא ב-80 שעות – ועוד לעצור, לחלץ עצמות ולשתות משהו בדרך? ומה היו אומרים מבעירי המשׂואות מארץ-ישׂראל לגולה על האינטערנעט? כלום העלה עקיבא על דעתו את המחשב? המין האנושי מתקדם, טבעו משתנה, והאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו משתפרים בקצב עוצר נשימה. אף דור בדברי-ימי האנושות לא חי בתנאים כאלה. איננו מחוייבים לשום סיפור או הרגל שנהג בעבר. אנו חופשיים לעצב את עתידנו.

אז איך בכל זאת שלום? בשלב הראשון צריך לזהות בדיוק למי מועילה המלחמה. ציינתי לעיל שלוש קבוצות. את שלושתן, אני סבור, ניתן לספק באמצעות שלב חדש באבולוציא האנושית – פריצה לחלל. חובבי האדרנלין יעוטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, המטורפים הדתיים יחללו בקרבם כדז'וקים מסוממים בקפסולת חלל, ותעשׂיית הנשק פשוט תסב את פסי היצור. וכתתו מפציציהם לחלליות, ונגמ"שיהם לרכבי-ירח.

אבל יותר מזה, צריך גם להאמין. כל עוד תמשיך רוב האנושות להאמין שאי-אפשר להשׂיג שלום, אכן לא סביר שיושׂג. מתוך הרגל נמשיך לשפוך דם נקיא. כדי לעשׂות שלום חייבות קודם כל להאמין שאפשר. ועוד – מקובלנו ממרק טווין שההיסטוריא אינה חוזרת על עצמה – היא מתחרזת. נפסיק להלחם, ונקפיד לשיר על כך בכל הזדמנות.

כבר מזמן בא הזמן

לאחרונה התבשׂרתי על התארגנות אזרחית חדשה ומבורכת, ששמה כשם טור זה – חדו"ש. מדובר בעמותה, שנוסדה "כתוצאה מהכרה הולכת וגוברת מכך שבעיות חופש הדת והשיוויון בנטל פוגעות בחלקים גדולים של האוכלוסיה, מלידה ועד קבורה. הן מסכנות את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." את העמותה יסד הרב אורי רגב, ופעיל בה מראשיתה העיתונאי המוערך שחר אילן. (לקבוצת הפייסבוק)

מטרות העמותה (לפי האתר הזמני), הן ארבע:

א. ישׂום הבטחות מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון ושוויון זכויות ללא הבדל דת.

ב. פעילות למען הגברת השיוויון בנטל, הן בתחום השירות הצבאי והן בתחום העבודה, בין היתר באמצעות אכיפת תוכנית הליבה בכל מערכת החינוך.

ג. חינוך והסברה בנושׂא חובתה של החברה הישׂראלית לאמץ הלכה למעשׂה את עקרונות חופש הדת והשוויון כמרכיבי יסוד של הדמוקרטיה וכיבוד זכויות האדם והאזרח.

ד. הטמעת ההבנה שאין כל סתירה בין היותה של ישׂראל מדינה יהודית לבין ישׂום העקרונות של דמוקרטיה וחופש דת ומצפון. להיפך, ככל שתשתחרר הדת היהודית מכבלי הפוליטיקה והעסקנים המדברים כביכול בשמה, ייטיב הדבר את מעמדה.

בגדול, חתמתי. בפירוט, שלוש הערות. ראשית, יפה עשׂו ראשי העמותה כששׂמו דגש על בתי-הדין הרבניים. כפי שכתבתי כאן לא פעם, לב האחיזה של הציבור החרדי בציבוריות הישׂראלית אינו בכנסת, אלא בבית-הדין. נישׂואין וגירושין מצד אחד, גיור מצד שני. כשנצליח לפתוח מסלולים מקבילים, תאבד החרדיות את אחיזתה במדינה, וגם את אחיזתה ביהדות. ויפה שעה אחת קודם.

שנית, עניין החלוקה בנטל. באתר העמותה יש דגש על השירות הצבאי. מראש צריך להדגיש גם את השירות האזרחי. יהיה קל בהרבה לשלב את הציבור החרדי בשירות אזרחי מאשר בשירות צבאי.

אבל חשוב מכל – כדי לא להעלם כמו מפלגת שינוי של לפיד וחבורתו (זוכרות כזה דבר?), צריך מראש לעגן את כל הדיבורים במעשׂים. לפתוח מסלולי גיור בשטח, ולהלחם על זכויותיהם בבג"צ. להרתם למאבק למען הגיור של הר' דרוקמן. לתמוך משפטית בעגונות ובמסורבות גט. לשלוח לשטח גרעיני שירות לאומי אזרחי. ואולי חשוב מכל – לא לפחד, ולהתחיל לפסוק הלכה. ולחדש חידושים ביהדות. החל בכשרות חברתית (יחד עם "במעגלי צדק", למשל) וכלה במנהגים חדשים לחגים (נאמר, ל"ג בעומר ידידותי לסביבה). הדרך היחידה לבטל את המונופול החרדי הוא להתחרות בו באופן יעיל. נעלה ונצליח!

מאתר shavuz.co.il

אז מה באמת עם ההשתמטות? כתבתי כאן לא מזמן, וערכנו דיון לא קצר, על אמנת הזכויות והחובות. דעתי שוב בקצרה: חייב להיות שיויון אזרחי כולל בזכויות ובחובות. בכלל זה, שירות לאומי במשך אחיד לכלל הציבור, שיהיה הבסיס לאמנה האזרחית במדינה. באופק (עדיין לא בטווח הקצר), תיקשר החברות באמנה בזכות ההצבעה בבחירות לכנסת. עוד חזון למועד.

אבל מה על מה שהיה עד כה? להספרי וליניב רק מילים רעות על המשתמטים, כפי שקראנו כולנו בהזדמנויות אלו ואחרות. אני רוצה לסנגר. ואולי לא על ה(א)נשים עצמן/ם, אלא על התופעה כתגובה אזרחית בריאה.

כמו הספרי ויניב, גם אני מלא הערכה לאותו קומץ שבוחר לשבת בכלא, ולא לקחת חלק במעשׂים שהכבוד האנושי זר להם. אני לא חייב להסכים בכל נקודה עם הביקורת העניינית על התנהגות צה"ל, אבל אני מכבד מאד את האומץ והנחישות הדרושים לשם סרבנות מצפון לשמה. בדרכם, הסרבנים מגנים על המדינה לא פחות ממי שאוחז בנשק.

עם זאת, לא כולם, ודאי שלא כולן, תגענה לשרת אפילו קרוב לאותן עוולות. הרוב המכריע של החיילות/ים בסדיר מפוזר במשׂרדים ברחבי הארץ. הם משרתים 3 שנים, והן שנתיים, ומביאים מעט מאד תועלת. כל מי שבילה בצבא אפילו שבוע יודע שהמצרך הזול ביותר בו, הוא הזמן. רובה המכריע של העבודה חסר ערך, תועלת או אפילו תכלית.

אני, לדוגמא, כבר לא לגמרי זוכר כמה פעמים בשנה וחצי העברנו את הארכיון מהצריף שלמטה לזה שלמעלה, וחזרה. לא בתנאי התעללות, כמובן, חס וחלילה. אלא עם הפסקות ארוכות במיזוג, עם טוסט ושוקו מהשק"ם. בכלל, בהערכה גסה, אני מעריך שבחצי השני של השירות שלי הייתי יכול לסיים עבודה של יום ממוצע בשעה-וחצי לכל היותר. שאר הזמן זלג סתם, בפטפוטים, בשמיעת מוסיקא (הרחבתי את טעמי באותן השנים), בביקורים אצל המאבחנות החינניות בבסיס חיל-האויר הסמוך. כמעט שנה וחצי, כאמור. בסוף גנבתי חודשיים של הקדמת שחרור ונמלטתי לאוניברסיטא.

כשהגעתי לשם, גיליתי שאני בפיגור של 3 שנים שלמות אחרי עמית(ות)י-מתחר(ות)י בשאר העולם. בדיעבד הבנתי את הנזק של שלוש השנים הללו לאוצר השׂפות העומדות לרשותי. אז, כשהמוח עוד היה טרי (ולפני השעמום הממאיר במדים), הייתי מוסיף עוד שתיים כמו כלום. ואם כבר ההווה, עם עוד שלוש שנים הייתי יכול להיות היום עם קביעות, ובעמדת זינוק לדרגת פרופסור. קצת יותר כסף, הרבה יותר שלווה, משמעותית יותר פנאי לפעילות אזרחית.

ולא שלא רציתי לתרום. עובדה, בתיכון ויתרתי על כוונתי המקורית ללמוד ביולוגיא (?!), והצטרפתי למגמה מזרחנית. הכי אוכל לתרום בחיל המודיעין, כך חשבתי אז. אלא שחיל המודיעין לא היה לחוץ עלי במיוחד. אחרי שורה מרהיבה של כשלים במיון (זאת הבנתי בדיעבד, לאחר שהתגלגלתי לשרת במערכת המיון של מנהל הגיוס), הוא פשוט ויתר על שירותי לגמרי. שנאמר – army intelligence? No such thing.

לאור הנסיון האישי שלי, המגובה בעדות ממקור ראשון ושני גם על רבות ורבים אחרות/ים, יתכן שהמון המשתמטות והמשתמטים – הפועלות/ים איש ואישה מטעמים אנוכיים טהורים, אין ספק – עושׂה דוקא שירות גדול לחברה. יחד אומר לנו הציבור הגדול הזה: סליחה, את הזמן שלנו לא תבזבזו על שטויות. את סטירת הלחי שבמספרים הגדולים מרגישים עכשיו במסדרונות השלטון הרגֵש היטב. אנחנו, מצדנו, מנהלים דיון על שירות אזרחי. ויפה שעה אחת קודם.

בשבוע שעבר אישר בית-הדין הצבאי בחיפה עסקת טיעון בפרשת ההתעללות בטירוני השריון. בגדר העסקא הודה צה"ל לראשונה כי ההתעללות בפלוגה ז' בגדוד 74 היא מסורת ארוכת שנים. על המעורבים בה הושתו עונשים קלים יחסית: חמישה חודשי מאסר בפועל, שלושה חודשי מאסר על-תנאי והורדה לדרגת רב"ט (אחיה ראב"ד, וואינעט).

מי לא ידע ומי לא שמע? כל מי שהי(ת)ה בצבא ודאי ידע/ה. הרי מוסכם וידוע – לא רק כאן, אלא בכל צבאות העולם – שבטירונים יש להתעלל. בכל בסיס צבאי שהיית בו אי-פעם ראיתי (בדרך-כלל בחדר האוכל) את אמרתו השחוקה של הזקן: תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך. האם ניתן להצדיק התעללות בטירונים לאור עקרון זה?

התירוץ הנשמע בדרך כלל הוא שרק כך ניתן להכשיר את הלבבות הצעירים להפגין אומץ לב בהגינם על המולדת. האמת היא שמעולם לא השתכנעתי בכך. אתלטים מעמידים את עצמם בסכנת פציעה חמורה מדי יום ביומו, כדי להשׂיג הרבה פחות. נגנים מתאמנים בלא-פחות משמעת והקדשה. והקרוב מכל – מילואימניקים. בעבר ובהווה, האם הם ערובה טובה פחות לבטחונה של המדינה, בהתחשב בתנאים הנוחים בהרבה בהם הם משרתים? האם הדרך היחידה להשׂיג דבקות במטרה היא באמצעות שבירת הנפש ובנייתה מחדש במדים ובנשק? לי תמיד זה נראה כמו תירוץ לסאדיזם.

ומה עם הבנות? שוב ושוב אנו שומעים על מקרים של הטרדה מינית במדים. ועל כל מקרה שאנו פוגשים בפומבי אפשר להניח עוד כמה וכמה וכמה שלא דווחו מעולם. מה יודעת כל אם עבריה מי יהיו המפקדים של בנותיה? האם יהיו ראויים לכך?

וכל זה מחזיר אותי למקומו של צה"ל במדינת המופת שלוקח לו השׂמאל הישׂראלי לכונן. במציאות של שירות אזרחי, יצטרך הצבא לפנות למתנדבים בדרך אחרת לגמרי. בתגמול כספי גדול יותר, כן. אבל לא רק. גם ביחס של כבוד אנושי, ואפילו בתנאי המחיה הבסיסיים. כך הגיב דרור כהנוביץ בבלוגו על הפרשה, על ימיו כטירון בחיל השריון:

נשלחנו מהבקו"ם לבסיס צוקי עובדה, אחד הבסיסים שהקימו האמריקאים לצה"ל אחרי הפינוי מסיני. הבסיס הוקם בתנאים שלא היו מוכרים עד אז בצה"ל, עם מערכת חימום וקירור מרכזי בחדרים. ממש בית מלון. סגל הפיקוד לא הפסיק להזכיר לנו שאנחנו חיילי שוקולד, "כוסיות" בלשונם, שבזמן שהחברים שלנו בחי"ר ישנים באוהלים רטובים אנחנו מתחממים בחדרים ממוזגים.

ולי זה נראה בסיסי ממש. הבחורים הצעירים המופקדים על בטחוני – אני רוצה עבורם את תנאים הטובים ביותר. משמעת כן. אבל גם יחס של כבוד. עוד באותו טור מעלה כהנוביץ את הסיבה ליחס האנושי הגרוע. המפקדים המתעללים, מעבר לכך שלא היו בעצמם יותר מאשר נערים מגודלים, היו הנפלים של הקורס המקצועי, אלה שהמפקדים לא רצו לידם בטנק. הרי זה גרוע בערך כמו לשלם שׂכר תחתיות למורות ולמורים.

כרגיל, הכל מתנקז חזרה לחינוך. פיקוד בקורס צבאי, מעבר לפן המקצועי שלו, הוא בגדר עבודה חינוכית לכל דבר. יתכן שבמקום בידי נערים יש להפקיד מלאכה זו בידי ותיקים ומנוסים דוקא, בסדיר ואפילו במילואים. וגם מפקדות שתהיינה כמה, כדי להבהיר עוד כמה יסודות בסיסיים ביחסי אנוש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשׂר באב וכיום-הכיפורים. שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה.
ובנות ירושלים יוצאות וחולּות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שׂא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: שקר החן והבל היופי, אשה יראת יהוה היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשׂיה, וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג). ביום חתונתו? זה מתן תורה. וביום שׂמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (משנה, בבבלי תענית כו ב).

אצלנו יותר כיף!

את ילדותי ונעורי ביליתי במעוז-אביב. שכונה ירוקה על הגדה הצפונית של הירקון. פעם, מזמן, היתה בשטח עיר פלשתית משׂגשׂגת. עד לפני קום המדינה ישב על הגבעה כפר פלשׂתיני. הבתים שלנו ישבו במקום הבוסתן שלהם. בתי-הכנסת של הסביבה – אשכנזי, ספרדי ותימני – ישבו במתחם אחד, מעברו השני של רחוב בני-אפרים. אז והיום – ציר תחבורה ראשי.

יום כיפור היה, ועודנו, יום מיוחד בת"א-יפו. לקראת כניסת החג גוועת התנועה לגמרי, והאנשים מתחילים לצאת מן הבתים, החוצה, אל הרחובות. אחת החוויות שעצבו את תפיסתי היהודית והדמוקרטית כאחת, היא מסעות האופניים לארכה של העיר ולרחבה בימי-כיפור. פתאום יכלתי לראות מי גר היכן, ולפתע שכונות וקהילות התממשו אחת אחת למול עיני. וכולם בשלווה וברוגע, בנימוס ובחיוך. שׂיאה של ההתקהלות בחצות הליל כמובן, על גדות אותו ירקון. איש לא טבל, כמובן, מפאת זוהמת המים, אבל כל הכלים היו לבן.

מול בתי-הכנסת, עם זאת, היתה בעיא. רכבים ממונעים שעברו ברחוב חטפו בוודאות מטר אבנים. היו שנים שגם באופניים לא היה לגמרי בטוח לעבור. תמיד תהיתי איך משלבים אנשים (תמיד משלבים, לעולם לא משלבות) בין צום וחשבון נפש לבין זריקת אבנים. גם היום אני תוהה. אלא שהיום נהיר לי יותר המצב הפוליטי: אין מלך בארץ (ב"ה), איש הישר בעיניו יעשׂה. במקרים מועטים נופלת הבחירה על הפגנת אלימות. לרוב על התקהלות שקטה ורגועה. לא-כל-כך גרוע.

ומה על דבריו של רשב"ג? ר' שמעון בן-גמליאל חי לפני כאלפיים שנה. בעברו השׂתרעו אלף שנה או יותר של הויה ישׂראלית. לאיזו תקופה כיוון בדבריו? אינני יודע. אבל קשה להתלונן. ראשית, הטבילה של כלי הלבן, וד"ל. שנית, העקרון החברתי היפה של השאלת הכלים. ליום אחד משתווים הכל בעין המתבונן. הפער בין העושר לעוני אם לא נמחק, לפחות מִטּשטש. וזו גם הסיבה מדוע בקשו הבנות מן המחזרים והתרו בהם, שלא להתפתות להבל החן ולשקר היופי, אלא דוקא לבדוק בציציות מה שלום המִשפּוּחה. ככה זה כשנותנים לאבולוציא להשתולל לילה אחד.

אז על טו באב אנחנו יודעים מזמן. אבל יום הכיפורים? לא ברור מתי, אבל רשב"ג טוען שכן. בחורות ובחורים בכרמים. בחולצות לבנות שנטבלו במיוחד לכבוד החג. באויר ניגון של חתונה. נראה לכן/ם שצמו?

Not so pissed, still black

"אם רוצים להמציא את השׂמאל מחדש, חייבים לקחת בחשבון את הנשים. בעיקר את הנשים. אבל חובה לזרוק מהרכבת את השוביניזם, המצ'ואיזם והסקסיזם. […]
הרשו לי להיות ברור,אמר בכובד ראש הנשׂיא האמריקאי בנאומו באוניברסיטת קאהיר ביוני השנה, […] בטורקיה, פקיסטאן, בנגלדש ואינדונזיה, ראינו מדינות בעלות רוב מוסלמי בוחרות באשה להנהגה […] בנותינו יכולות לתרום לחברה באותה מידה כמו בנינו, ונוכל והשׂגשׂוג המשותף שלנו יוכל לגדול, אם ניתן לכל המין האנושי – גברים ונשים – לממש את הפוטנציאל המלא שלהם.
כשהשׂמאל יאמר זאת בעברית, כשיוולד מנהיג, גבר או אשה, שזה יצא לו מהפה בטבעיות ומהלב בכוונה, אפשר יהיה להשלים את המהפכה ~ (מיה בנגל, בתגובה לטיוטת הספרי-יניב).

האמת? צודקת. נכון היתה גולדה, ונכון שיש ציפי, אבל זה עוד לא זו. אתם מבינים למה אני מתכוון; ואתן מן הסתם יודעות. מה היה קורה אילו ניתן כאן השלטון בידי נשים דוקא? אם מותר להביא ראיה מאריסטופאנעס, הרי שהתשובה היא שלום עולמי. או לפחות איזה ותשקט הארץ ארבעים שנה.

המסמך של הספרי ויניב מייצג אמנם שני אנשים בלבד, אבל גם ממחיש תפיסת עולם מעוותת משהו. הלשון היא תמיד לשון זכר, והמחשבות – גבריות לחלוטין. בחזון הטיוטא ראש הממשלה הוא גבר, הוא מוגדר על-פי בנו המשרת בקרבי (ושניהם בפייסבוק ובטוויטר, כך שכולנו יכולים לעקוב). לא ספרתי בעצמי, אבל בנגל טוענת שיש בסך הכל שתי התייחסויות נשיות ב-83 עמודי מסמך, ואחת מהן לא נעימה במיוחד.

אז מה לעשׂות עם כל זה? בתגובות אמש הצעתי חופשות לידה ארוכות יותר. לפי המלצות ההנקה של ארגון הבריאות העולמי, שנתיים. וחופשת לידה צריכה להיות פתוחה גם לגברים, כמו בארצות הצפון. בנוסף אני חושב שצריך לעודד נשים בוגרות יותר לחזור לשוק העבודה. מכל בחינה שהיא עדיפה בעיני עובדת שצעיר(ות)יה כבר נוער, מאשר מי שעדיין מטופלת בטף. איך גורמים לזה לקרות אני עוד לא יודע.

הגיוני בעיניכן? אם כן (ואם לא) אשׂמח מאד לשמוע עוד הצעות.

עוד בימיו העליזים של שקוף ע"ה, כתבתי את פרשת השבוע הזו. כיון שהצטרפו עוד קוראים וקוראות בינתיים, חשבתי להביא את הדברים שוב.

לפני הטור עצמו, עוד כמה מילים מלקחי השנה שעברה על יהדות ועל דמוקרטיא, ועל אחדות הניגודים בין השתיים. השאלה אינה איזה מקום יש ליהדות בתוך הדמוקרטיא, אלא כמה מקום יש לדמוקרטיא בתוך היהדות. עד כמה אנו חופשיות וחופשיים לקבוע הלכה לעצמנו, ולקבל אחריות לחיינו ברמה היומיומית ביותר? דמוקרטיא מבוססת על חירות והשתתפות. יש מקום?

לפיכך חשוב לזכור שמאחרי כל אגדות החכמים הללו עומדת גם מציאות היסטורית, מגובה בעובדות. כל מי שרוצה להביא ראיה מן התורה חייב/ת לעמוד במבחן הביקורת הציבורית. נצביע ברגליים, מי לאיזו הלכה. עוד אאמין ברוח האדם.

*   *   *   *   *   *   *

בסוף פרשתנו, לאחר שסיים את שירתו החדה והמאיימת, אומר משה לכל ישׂראל:

שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לב מו-מז).

המסר ברור, והוא מהדהד בכל ספר דברים: אם נשמור את כל דברי התורה, נאריך ימים בארץ; אם נתכחש לה, סופנו רע ומר. אבל מה היא התורה הזאת אשר משה מכוון אליה? השירה שזה עתה נשׂא? ספר דברים? החומש? התנ"ך? כתבי חז"ל מראשוני התנאים ועד אחרוני האחרונים? מה?

כפרה עליך!

איור: דניאל מורגנשטרן

לרב יהודה, תלמידו של רב, יש תשובה (בבלי מנחות כט ב) –

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר [רבש"ע] לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר [רבש"ע] לו: חזור לאחורך. הלך [משה] וישב בסוף שמונה [עשׂרה] שורות ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כֹּחוֹ. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידָי? אמר [רבש"ע] לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

המסר של סיפור זה מתבאר בכמה כיוונים. ראשית, יש בתורה יותר מאשר פשט הכתוב. הכתרים המדוברים, כל קוץ וקוץ שבהם, אינם אלא עיטורי-אותיות. בשׂפת ימינו שואל משה את רבש"ע – אני רוצה להוריד תורה לעם, ואתה מתעכב על הפוֹנטים? אבל מסתבר שדוקא בצורת האותיות, בפרטים הקטנים, חבויה משמעות עמוקה. גם אם משמעות זו אינה ברורה במבט ראשון, ניתן לזקק אותה תוך לימוד יסודי – אפילו דרושים לשם כך דורות רבים.

שנית, התורה אינה גוף קבוע, אלא תהליך מתפתח – אֵבולוציא, בלע"ז. מה שברור לעקיבא ולתלמידיו, משה אינו יכול אפילו להעלות בדעתו (הדבר מזכיר את הסיפור המפורסם על שייקספיר, שהוסע קדימה במכונת זמן ונכשל בקורס על היצירות שהוא עצמו כתב). אך כיצד ניתן לתת תוקף להלכות חדשות שכאלה, שאין להן זכר בפשט הכתוב, ושעשׂויות להתמיה גם את הטובים שבתלמידי-חכמים? על ידי יִחוּסם חזרה למשה – "הלכה למשה מסיני". זו אכן האמונה הרווחת ביהדות הרבנית: כל ההלכות, החל ב"לא תרצח" וכלה ב"לא תלבשי בגדי לייקרא" – כולן הלכה למשה מסיני.

אלא שכאן נשאלת שאלה: הואיל וניתנה התורה על-ידי אלֹהוּת כל-יכולה וכל-יודעת, מדוע לא נרשמו כל ההלכות מראש בפשטות? מדוע יש לזקק אותן מתוך קוצי-קוצין שבראשי אותיות? את התשובה לשאלה זו מכיר כל מי שגדל בסביבה רבנית: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור; במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות (בבלי חגיגה יג א = בן-סירא ג כא). או במילה אחת: שתוק!

והמאמין היודע-לשאול נבוך: אם אריכות ימים וחיים טובים בארץ הן פועל יוצא של הליכה בדרכי התורה, למי להאמין? מה היא התורה הזאת? זאת של משה, או זאת של עקיבא? חמש שעות בין בשׂר לחלב, או רק שלוש? חסידים או מתנגדים? גוּר או ויז'ניץ? הר המור או ישיבת חברון? איחוד או מאוחד? People's Front of Judea או Judean People's Front? רבש"ע יודע כמובן את כל התשובות, אבל לא מגלה…

לעתים המצב חמור שבעתיים, כאשר חכמים לא רק מביאים ראיה מן הפוֹנט, אלא גם משנים את הכתוב ממש! ראו למשל את פסוק ח בפרשתנו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כך בנוסח המסורה, המצוי בספרי התורה שבידינו ובכל גרסאות הדפוס. אלא שנוסח המסורה הוא מאוחר למדי, והגיע לצורתו המוכרת לנו כיום רק בסביבות המאות התשיעית-עשׂירית לספירה. בגרסא קדומה בהרבה של ספר דברים, שנמצאה במגילות קומראן, ניתן הנוסח הבא (אצל ישׂראל קנוהל, מאין באנו עמ' 95):

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים למספר בני אלהים

בתרגום השבעים, התרגום הקדום של התורה ליוונית, אנו מוצאים גרסא שלישית:

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יציב גבולות עמים למספר מלאכי אלהים

על מה ומדוע הבדלי הנוסחים הללו? דומני שסביר לפרש את התהליך כנובע מהרצון של מוֹסרי המקרא להתרחק מהרעיון של "בני-אלהים" (שלאלהים יהיו בנים? שו"ש היו"צ!). הגרסא של תרגום השבעים הופכת את "בני-אלהים" למלאכים, ומפקידה אחד מהם על כל אחת מאומות העולם. כאן יש לנו ביטוי מוקדם לאמונה המושרשת שלכל עם ועם יש מלאך, או שׂר, האחראי לו, ושישׂראל להבדיל נמשלים ישירות על ידי רבונו של עולם. נוסח המסורה נוקט פתרון שונה, שומר על המילה "בְּנֵי", אך מיחס את הבנים לישׂראל, דכתיב: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים (בראשית מו כז). שבעים אומות העולם כנגד שבעים בני-ישׂראל. לאור הנטיה של כתבי-הקודש לצמצם את מספר האלהויות ולרכז את כל האמונה באל אחד ויחיד – דכתיב בפרשתנו: יהוה בָּדָד יַנְחֵנּוּ (פס' יב) – מדובר בתיקון סביר והגיוני.

אלא מה? סחה הגמרא (שם, שם) שהאותיות הצריכות עיטורים מיוחדים הן: שעטנ"ז ג"ץ. אם אכן הוחלפה התיבה "אלהים" בתיבה "ישׂראל", יוצא שנוספה לתורה האות ש, אות שיש לקשור לה כתרים ולעטרהּ. האם דרש עקיבא גם על ש זו תילי תילין של הלכות? ואולי דוקא משום כך התבלבל ונבוך משה רבנו כשהגיע לבית המדרש?

אם כך ואם כך, משה לא העלה בדעתו לפקפק אחר מחשבתו של רבש"ע. אם רצה בורא עולם לתת תורה באמצעותו, ולפרשהּ באמצעות עקיבא – מה לו כי ילין? ובכל זאת, רצה לדעת לאיזה כבוד עתיד אותו חכם לזכות על בקיאותו וחריפותו בתורה. אמר משה לרבש"ע: הראיתני תורתו; הראני שׂכרו. אמר לו [רבש"ע] חזור [לאחורך]. חזר [משה] לאחוריו; ראה ששוקלין בשׂרו [של עקיבא] במקולין (שם). חכם מופלג כל כך, וסופו שבשׂרו עולה על המשקל בשוק הקצבים! אמר [משה] לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שׂכרה?! אמר לו [רבש"ע] –

שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

צום קל, גמר חתימה טובה, שבת שלום ~

חברות וחברים שלום וברכה –

נחשוב מה שנחשוב ונאמר מה שנאמר על המניפסטים והטיוטות וכל הג'ז הזה, אבל דברים מתחילים לזוז. הבוקר עלה לאויר באתר "עבודה שחורה" קול קורא תחת הכותרת: מפקד הארגזים הסוציאל-דמוקרטי. הנה לב הרעיון, בניסוחו של ד"ר איתי אשר (ממייסדי האתר):

אז מה עושים? סופרים בעצמנו. דווקא עכשיו, כשהבחירות רחוקות והמערכת הפוליטית בשלב התארגנות, זה הזמן להתפקד. כל הרעיון הוא לספור כמה פעילים יש במחנה הסוציאל-דמוקרטי היום, ומהי לדעתם הדרך להעצים את כוחו של המחנה. כל "מתפקד" יצהיר האם הוא חבר במפלגה, ואם כן – באיזו, והאם הוא מעוניין להיות פעיל במהלך של בניית מפלגה חדשה או בניית מחנה במפלגה קיימת. […]
במפקד הארגזים קובעת הכמות ולא האיכות. בסופו של דבר, מפקד הארגזים הסוציאלדמוקרטי יהיה קובץ מחשב אחד, שיכיל רשימת שמות (כולל מקום מגורים, כתובת דואל ואולי גם טלפון), מפולחת לפי מפלגות מ"הבית היהודי" ועד חד"ש (תוך הפרדה בין שני המחנות בעבודה). אם יהיו בקובץ כמה מאות שמות, נכשלנו, כי נשארנו באותה שלולית מוכרת. אם יהיו בקובץ עשרות אלפי שמות של אנשים שבאמת מאמינים ביוזמה שהצטרפו אליה (כמו מתפקדי הארגזים של פייגלין ובשונה ממתפקדי הארגזים של פואד) – הצלחנו. המשמעות היא שאנחנו לא מחפשים להחתים רק פעילים מפלגתיים, פריקים של אקטיביזם או פעילים מרכזיים בוועדי עובדים, אלא "אזרחים רגילים" שרוצים שתהיה פה מדינת רווחה. […]
כידוע, כדי ליצור לחץ על הפוליטיקאים צריך או המון כסף או המון אנשים. לנו אין כסף, אז החלופה היחידה היא התארגנות של אנשים. במקום להיות חייל בארגז של ח"כ זה או אחר, עלינו להתחיל למלא ארגזים של חיילים נאמנים למצע הסוציאל-דמוקרטי. עם הארגזים האלה נוכל לבוא לפוליטיקאים ולהגיד להם – אנחנו הציבור שלכם, עכשיו תובילו אותנו לדרך שאנחנו בחרנו.

אני חותם על הדברים בשתי ידיים (שׂמאליות), ופונה אליכן/ם קורא(ות)י להתפקד למען כינון מדינת רווחה בישׂראל. על הפרטים עוד נתווכח הרבה, אבל על הליבה רובנו מסכימות/ים.

עדיין אינני יודע כיצד יאסף המידע ויערך. מהציבור כאן אני מבקש להשאיר לי את הפרטים הבאים, בתגובה או בדוא"ל (ory.amitay בג'ימייל). אני מצדי מבטיח בהן צדק שלא להעביר את הפרטים לשום גורם שהוא (ולא לשלוח שום הודעה בשום אופן, אלא אם כן נתתן/ם רשות לכך מראש), עד שתגובש רשימה מאורגנת מטעם "עבודה שחורה". עד לרגע זה תוכלו/נה להסיר את שמכן/ם מן הרשימה, בין אם מחוסר שׂביעות רצון מהתוכן המתגבש, או מכל סיבה אחרת.

אנא כתבו/נה לי עם הפרטים הבאים:  שם משפחה + פרטי, מין, גיל, ישוב מגורים, כתובת דוא"ל, טלפון, מעוניינ/ת או לא לקבל הודעות בדוא"ל?

בינתיים, לאחר התייעצות עם איתי אשר, התגבש הנוסח הבא להתפקדות. שׂדות חיוניים עדיין באותיות בולדות. השאר עדיין כפי הרצון החופשי.

• שם:
• שנת לידה:
• מספר תעודת זהות: (כדי לצמצם רישום כפול ולהבחין בין שמות זהים)
• דוא"ל:
• מקום מגורים:
• חבר/ת מפלגה? איזו?
• אם חבר/ה במפלגת העבודה: מה עדיף – לנסות לתפוס אותה מבפנים, או להתפלג?

אני מעוניינ/ת:

1. לפקוד הלאה (איך?)
2. לקבל עדכונים בדוא"ל (נשתדל ביותר שלא להעיק)
3. להסתפק בתמיכה העקרונית, המובעת בעצם ההצטרפות

וחשוב מכל: אנא ספרו על היוזמה לחבר(ות)יכם/ן!
צודק איתי. כאן צריך לאסוף רבבות!