אללי! אויזמר, אוי זה מר

משני צידי סוף השבוע האחרון נקלעתי בטובתי לדיון עם יוסי אלמגור בשאלת ברית המילה. מדרך הטבע, התנהל הדיון מלכתחילה סביב שאלות רפואיות אלו ואחרות. האם המילה יפה לבריאות? מה הם הסיבוכים העלולים להגרם כתוצאה ממילה? האם הרווח יוצא בהפסד או שמא להיפך? ולטובת מי משני המינים יותר?

כדי לענות על שאלות אלה צריך, לדעת המחקר, לערוך עוד מחקרים רבים ומקיפים. הרושם המסתמן הוא שיש במילה כדי להגן במידת מה מפני מחלות מין שונות, החל באיידס וכלה בסרטן צוואר הרחם. באפריקא, ממנה אנו משתדלים לברוח מאז שחר האנושות, כנראה שעדיף באופן ברור להיות נימול, ועדיף לנשים לקיים יחסים עם גברים נימולים. אם אכן כך, הרי שמדובר ביתרון אבולוציוני מובהק.

אבל לא הכל שאלה של אבולוציא. יש גם שאלה של בחירה, של חירות, של רוח האדם. מחד, הורים בארצות מתקדמות בעולם כולו מחסנים את ילד(ות)יהן כחלק בלתי-נפרד של מדיניות בריאות הציבור. אבל אין דין חיסון כדין כריתת רקמה בריאה מגופו של ילוד בן שמונה ימים, ניתוח שגם אם יבוצע בכל היעילות והזהירות הנדרשות, עדיין תהיינה תוצאותיו בלתי-הפיכות למעשׂה. היכן זכות הבחירה של כל אדם על איבר-מינו?

סוג מסויים של פתרון הסתמן עם האפשרות להפוך את ברית המילה לברית של בחירה, ברית של הלב. דכתיב (דברים י טז):

ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד.

את ערלת הלב אפשר לדרוש על זכות הבחירה : כל גבר צעיר, בהגיעו לגיל בגרות (הרבה אחרי הגיעו למצוות), יוכל לבחור לעצמו האם לקיים בגופו את ברית המילה, אם לאו. קשיון העורף, מצדו, ניתן להתפרש כנטיה של הממסד הרבני להחמיר אם צריך או לא צריך. הכוונה היא כאן למנהג הפריעה, שאינו מדאורייתא, ואולי הגיע הזמן לבדוק אם לא יוצא רווחו בהפסדו.

יש אמנם מי שצעד כזה יראה לו קיצוני ובלתי-נסבל. בתשובה לעמדה זו אפשר רק להביא את דברי הנביא ירמיה (לא ל), כהאי לישנא:

הנה ימים באים, נאֻם יהוה : וְכָרַתִּי את בית-ישׂראל ואת בית-יהודה בְּרִית חֲדָשָׁה.

את הברית חדשה נדרוש שוב על זכות הבחירה, שתנתן לכל אדם, למול עצמו אם לאו. זכורת הבחירה שלעצמה תשקף את הברית ההיסטורית בין יהודה ובין ישׂראל, בין ישׂראליות ויהדות, בין יהדות לבין דמוקרטיא.

וכל זה לשם יחוד קודשא בריך היא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, באמצעות תיווכו הנאמן של טמיר ונעלם, אשר עוד יענה לשם ציון. אולי אולי ציונה. תתארו לכם.