ניגש ישר לעניין: רכבת.

אחת מחמש הנקודות שהציג אלדד יניב בראין לאתר עבודה שחורה, ושזכתה לגם לאחד הפרקים החביבים עלי בטיוטא הראשונה להערות (הלא היא הספרון הכחול; פרק 14) מדברת על הקמת רשת רכבות מהירות בתדירות גבוהה שתחבר את כל המדינה לתל אביב וגוש דן.

לנוחותי הפרטית, אחלק את הדיון לשלושה חלקים (יש בינם, כמובן, נקודות השקה ואיזורי חפיפה): (א) השלכות חברתיות וכלכליות; (ב) גיאוגרפיא וסביבה; (ג) מימון. ציבור הקוראות/ים מוזמן לחלק את הנושׂא מחדש לנוחותו הוא.

השלכות חברתיות וכלכליות

כנקודת פתיחה לדיון, אני רוצה לחזור לפרק 14 בספרון הכחול:

היהודי – רכבת לא באה לו טוב. במיוחד אם הוא דור שני או שלישי לשואה. אבל אנחנו, כשׂמאלנים, חושבים שהרכבת יכולה ליצור צדק חברתי. לא להיבהל, אנחנו נסביר. ישׂראל היא ארץ קטנה. חמש מאות קילומטר מלמעלה עד למטה, הרבה פחות לרוחב. רכבת אירופאית שטסה – או יפנית, עושה את המרחק בשעה, שעה ורבע, אולי קצת יותר. ממטולה עד אילת! רכבת שטסה, מבטלת את המרחק הגיאוגרפי ומאפסת את זמני ההגעה מהפריפריה למרכז. במדינה עם רכבת מודרנית אין פריפריה למעשׂה, רק פרברים. אין עיירות פיתוח נידחות – כי שום יישוב לא באמת נידח. הכל מרכז, הכל קרוב. זה לא רק שהקרית-גתים יגיעו לעבוד בתל-אביב. זה גם שאלה שנדחסים במעליות של מגדלי היוקרה יוכלו לגור על שפת מכתש רמון ולהאכיל את היעלים, אם בא להם. רכבת תאפשר למנהל הבכיר בחליפת שלושה חלקים לצאת מהבית המדהים שבנה לו בחבל לכיש ולהגיע למשרד מהר-מהר, בלי פקקים ובלי זיעה. רכבת תאפשר לילד בירוחם ללמוד בבית ספר לאמנויות בבאר-שבע, או תל-אביב, בלי להיעקר מהמשפחה והסביבה. רכבת משוכללת תאפשר לעיירות הפיתוח לגמור סוף סוף להתפתח. אוכלוסיות חזקות ומבוססות יבואו לגור בשׂדרות, בית שמש, חצור ושלומי. עבר עידן מפעלי הטכסטיל הכושלים בעיירות פיתוח, עבר זמנם של מפעלי הגרביים והתחתונים, שנועדו לספק תעסוקה ל“מקומיים”. אם נגזר עלינו לחיות בארץ קטנה מאד – צריך להנות מהיתרון היחיד אולי של ארץ קטנה – שהכל יכול להיות קרוב-קרוב.

אחד האבסורדים הגדולים במציאות הישׂראלית הוא תחושת המרחק המגבילה את תנועתנו, על אף שהארץ בעצם פיצפונה. בשלהי האלף הקודם חייתי באיזור סן-פרנסיסקו. שם, באזור ששטחו אינו נופל מזה של מדינת ישׂראל, ושאוכלוסייתו אינו קטנה משלנו, נסיעה של 100 ק"מ לעבודה נחשבה כסף קטן. מדוע? כיון שהרכבת האיזורית (תחתית ועילית לסירוגין) BART קישרה באופן יעיל בין הערים והעיירות השונות, בואכה הכרך הגדול. היום, כחיפאי, אני נתקל שוב ושוב בת"אביבים שדוקא מאד רוצים להפגש אתי, "יום אחד כשיזדמן לי להגיע למרכז". חיפה, מבחינתם, רחוקה הרבה יותר מברלין. ואם כך חיפה, מה נאמר על עפולה, על דימונה, על קריית שמונה? מבצע לאומי להקמת מערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר יהיה הצעד הראשון לסילוק המחסום הפסיכולוגי.

אבל ההשלכות של רשת רכבות מודרנית בכל רחבי הארץ תהינה, כמובן, הרבה יותר מפסיכולוגיות. רכבת מהירה תביא קודם כל למהפכה בתחום המגורים. לא יודע כמה מנהלים בחליפות שלושה חלקים ירצו להאכיל יעלים במכתש רמון, אבל משפחה צעירה, שכבר מזמן לא יכולה לגור בת"א-יפו, ושצריכה לקחת משכנתאת-רצח כדי להשׂיג דירת 5 חדרים בפתח-תקוה, תוכל לעבור בשקט לעפולה או לבאר-שבע, בלי לשנות את מקום העבודה! הרווח יהיה של כל מי שת/יוכל לשפר את תנאי המגורים מבלי להתנתק, לפחות לכתחילה, מהחיים במרכז – אבל גם של כל אותם ישובים שיקלטו את המשפחות החדשות. מי שרוצה להתרשם בעצמה/ו מההשפעה הכבירה של תחנת רכבת מרכזית על ישוב קטן ונידח יחסית, מוזמנ/ת לעיין בהיסטוריא הנדל"נית של גיזרת צל-עלי-בננה מאז הפיכתה של בנימינה לתחנה ראשית של רכבת ישׂראל. למעשׂה, מי שלא לגמרי זוכר/ת את התקופה שלפני, יתפלא מדוע אני חושב על פרדס חנה-כרכור-זכרון כעל נידחים.

ולא רק משפחות ובודדים ישתחררו מסיר הלחץ של המרכז. כשתפציע ההכרה שאפשר להגיע מכל-מקום לכל-מקום בקלי-קלות, גם עסקים יתחילו לנדוד. הרי מדוע לשלם שׂכר דירה מופקע במרכז כשאפשר להתרחק קצת ולקבל הרבה יותר עבור הרבה פחות? מדיניות ממשלתית חכמה תעודד מעבר עסקים לרחבי הארץ באמצעות תמיכה בהקמת מרכזים מסחריים ואיזורי תעשׂיה בסמוך לתחנות רכבת. מדיניות חכמה עוד יותר תקפיד מראש על תכנון מאוזן וירוק של המרכזים הללו. העסקים החדשים ימשכו לקוחות מהמרכז, ובו בעת יהנו מלקוחות שעד לא מזמן היו במרכז, ועכשיו עברו לגור בשאר הארץ. רשויות מקומיות ואזוריות ברחבי הארץ תהנינה מעלייה בארנונה, ממגורים ומעסקים כאחת. מקומות עבודה חדשים יווצרו, ומי שיצא/ה מהמרכז אבל שמר/ה על מקום העבודה שם בפסקא הקודמת, ת/יגלה פתאום שבסמוך לבית החדש נוצרים גם מקומות עבודה חדשים.

בקיצור, מערכת רכבות מודרנית בפריסה כלל-ארצית תסייע לפתור את מצוקת הדיור, להגדיל את שוויון ההזדמנויות בתחום התעסוקה, ותביא לפיזור האוכלוסיא בכלל הארץ באופן בריא והגיוני יותר. לא-כל-כך-גרוע.

גיאוגרפיא וסביבה

מדינת ישׂראל

ובכל זאת, המרכז ישאר במרכז. יתכן שהמצב ישתנה יום אחד, כשיפרוץ שלום, ומערכת הרכבות תפלס דרכה גם דרך השומרון. אבל עד שנזכה לסוע מעפולה לירושלם דרך ג'נין-שכם-רמאללה, התחנה המרכזית של הארץ תהיה בת"א-יפו, והנתיב המרכזי מצפון לדרום יעבור דרך מישור החוף.

ועדיין, ביחוד בצפון, יש הרבה מקום לקווי מזרח-מערב. ציר עכו-כרמיאל-צפת הוא חיוני, כמו גם בנימינה-עפולה-נצרת-טבריא, חיפה-עפולה-בית שאן, ואפשר לחשוב בקלות על דוגמאות נוספות. העיקר הוא לאפשר לא רק נסיעה נוחה למרכזים הגדולים (ת"א-חיפה-ירושלם), אלא גם בין הערים הקטנות יותר לבין עצמן. מערכת הרכבות צריכה להבנות מראש מתוך מחשבה כזו, ובכלל זה תיאום זמנים שיאפשר מעברים חלקים ככל האפשר בין קו אחד למשנהו. בנוסף, היא צריכה להיות בנויה כך שתאפשר נסיעה מהירה ומעוטת תחנות, לצד רכבות פרבריות שתשרתנה גם מרכזי-ישוב קטנים יותר.

עם זאת, כמו שיודע כל מי שמתשמש ברכבת, היא עצמה רק חצי מהפתרון. אם אינני טועה לגבי כל אותם ת"אביבים שלעולם אינם מגיעים אלי לחיפה, פחות משהם חוששים מהרכבת, הם חוששים ממה שיקרה כשירדו ממנה. וכאן הם צודקים למדי. התחבורה הציבורית בארץ (אולי פרט לכמה יוצאי דופן שלרוע מזלי עוד לא נחשׂפתי אליהם) מיושנת ובלתי-ידידותית. כדי שמערכת ההסעה ההמונית תהיה יעילה באמת, וכדי לצמצם באופן משמעותי את מספר המכוניות השׂורפות דלק, מזהמות את האויר, ומתנגשות זו בזו עד כדי אבדן חיי-אדם, צריך לשפר באופן ניכר את התחבורה הציבורית גם בנקודות הקצה. מי שיוצאת מתחנה של רכבת ישׂראל צריכה לדעת שתמשיך במסעה תיכף ומייד, בלי עיכובים  מיותרים. הדבר ידרוש השקעה ותיאום, אבל בהחלט אפשר לעשׂותו. באנגליא העסק עבד לא רע כבר בסוף המאה ה-19.

כך צריכה להראות תחנת רכבת

ועוד עניין אחד קטן-גדול: אופניים!

הדרך הזולה ביותר והבריאה ביותר להתנייע אל תחנת הרכבת וממנה היא לא באמצעות אוטובוסים או מוניות, אלא בעזרת שרירי הרגליים, שני גלגלים ושרשרת אחת. עם קצת מחשבה וקצת השקעה, זו גם תהיה הדרך הבטוחה ביותר.

כיום, למרבה הצער, רכבת ישׂראל אינה משתפת פעולה עם הציבור רוכב האופניים. לא רק שאי-אפשר להעלות אופניים לרכבת עצמה (איסור שאפשר להבין בשעות העומס, אבל לא בשאר הזמן), לרוב אין גם מקום נאות להשאיר זוג אופניים בתחנת הרכבת. התמונה משׂמאל, שצולמה בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית של אמשׂטרדם, נותנת דוגמא טובה לאופן בו צריך להתייחס לאופניים גם בישׂראל (לפחות באיזורים המישוריים יותר, ויש כאלה). אני מכיר אפילו אי-אילו הולנדים המחזיקים שני זוגות אופניים – אחד בתחנה הסמוכה למקום המגורים, והשני בתחנה הסמוכה למקום העבודה. הוסיפו לכך מסלולי אופניים שיסללו במיוחד מתחנות הרכבת למרכזים העירוניים הסמוכים, ובא לציון גלגל. בעצם שניים.

מימון

ואיך נשלם על כל זה? אינני יודע מה יהיה תג המחיר של מפעל כביר כזה. סביר להניח שגם בקיאים ממני בתחום הרכבות ירצו לראות תכניות מפורטות לפני שיתחילו לזרוק מספרים. אבל די ברור שמדובר בהוצאה כבירה, מן הסתם עשׂרות מיליארדי שקלים, אולי למעלה ממאה . אם נרצה להשלים את מהפכת הרכבת בזריזות (נאמר, תוך פחות מעשׂור), יהיה המחיר גבוה עוד יותר. מאין יגיע הכסף?

בפרק 14 של הטיוטא הראשונה נאמר בקצרה: את המיליארדים שבזבזנו בהתנחלויות אפשר היה להשקיע ברכבת. אולי זה עוד יקרה. אולי. ברוח ימינו אלה, אפשר להוסיף גם שהרווחים מהגז הטבעי, אם וכאשר יגיעו ברובם לאוצר המדינה ולא לברוני הגז, יהוו את בסיס המימון. אבל לשם כך צריך לדאוג שהכסף אכן יגיע ברובו לאוצר, ולהתפלל שמרבצי הגז אכן גדולים ועשירים כמו שמספרים לנו. ומה אם לא זה ולא זה? האם זו סיבה לזנוח את העניין כולו?

לא. בתכנית חמש הנקודות צויינה אפשרות מימון בשיטת BOT – Build, Operate, Transfer –  שעיקרה כזה: המדינה מוציאה מכרז, חברה פרטית שזוכה בו מבצעת את העבודה על חשבונה, החברה הפרטית מתפעלת את המערכת עד נקודה בה היא מגיעה לרמת ריווחיות שנקבעה מראש במכרז, המערכת עוברת לבעלות המדינה. בעקרון, מדובר בשיטה המשתפת פעולה עם השוק החופשי ובמשאב ציבורי שימצא בידיים פרטיות למשך תקופה ממושכת. אמנם, אפשרות זו מעוררת ביקורת בחוגים הסוציאל-דמוקרטיים. ובכל זאת, יש שני נימוקים חשובים בזכותה.

ראשית, אם לא יפלו לחיקנו פתאום תקציבי עתק כתוצאה מיציאה מהשטחים, ואם לא תוקם קרן ציבורית כבירה מריווחי הגז הטבעי, מדובר כנראה בדרך היחידה בה אפשר להגשים מפעל כזה בתוך זמן קצר יחסית. בהקשר זה כדאי להזכיר שהקו לכרמיאל, שהובטחנו שיתחיל לעבוד ב-2008, ורכבת העמק, שאף היא היתה אמורה כבר להיות בתהליכי הקמה, הוקפאו עד להודעה חדשה, כיוון שהן "אינן ריווחיות". לאור כל היתרונות החברתיים והכלכליים שצוינו לעיל, אם הברירה היא בין רכבת לבין עקרונות סוציאליסטיים, אני בוחר ברכבת. (מאידך, אם בכל זאת גז או חסכון על ההתנחלויות, אפשר לבנות פשוט דרך רכבת ישׂראל, במתכונת הקיימת כיום).

שנית, מכרז BOT יכול וצריך לכלול בתוכו מלכתחילה גם היבטים סוציאליים מובהקים, כגון זכויות העובדים והעובדות במהלך הבניה ובשנות התפעול הפרטי (ובכלל זה שׂכר, זכויות סוציאליות ועבודה מאורגנת), כגון החובה לדאוג לתנאים נוחים לשימוש באופניים ולקישוריוּת הולמת עם מערך ההסעה הציבורי המקומי, כגון שמירה על הסביבה במסגרת האפשר. מכרז חכם יכול להיות דוגמא לעתיד, לאופן בו גם השוק הפרטי מתאים את עצמו לדרישות הסוציאליות שמציבה בפניו המדינה.

לסיכום

מדרך הטבע, יש עוד היבטים רבים שאפשר וצריך לדון בהם בהקשר של מהפכת הרכבת. אפשר לדבר על הצורך לפגוע כמה שפחות בטבע בביצוע עבודות התשתית, על הפגיעה ברמת החיים של מי שהמסילות תעבורנה בחצרו האחורית, ועל רמת מחירי הכרטיסים הצפויה לאור סוגי המימון האפשריים השונים. ויש, מן הסתם, עוד נושׂאים שונים ומשונים שאפילו לא עלו על דעתי. לשם כך המציאו החבר'ה בוורדפרס את התגובות…

תמונה: שקד אנג'ל

לפני שבועיים תהיתי לגבי המניעים להקמת תחנה פחמית להפקת חשמל באשקלון. השׂר הממונה, עוזי לנדאו, נחשב אחד הפוליטיקאים הישרים במקומותינו, ויש לו היסטוריא "ירוקה" מכובדת למדי. מאידך, הרעיון של תחנה פחמית נוספת, במקום שימוש משולב באנרגיית שמש ובגז, הוא מופרך לחלוטין. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את בחירתו של השׂר לנדאו דוקא באפשרות המזהמת והמזיקה ביותר?

בטור ההוא הצעתי לנסות ללכת בעקבות הכסף. מי שירויח מבניית התחנה פחמית ומהסחר בפחם, הוא ודאי מי שדוחף את הקמת התחנה. אמש התפרסם ב-ynet טור בנושׂא מאת אבי דבוש (מנהל פרויקט סביבה וקהילה בשתי"ל ומרכז מטה המאבק של ארגוני הסביבה נגד התחנה הפחמית), ובו קצה חוט נוסף לפתרון התעלומה. לדברי דבוש, השׂר לנדאו

משתמש בזכויות העבר ובשמו הירוק לאשרור תוכנית שיזם בזמנו "הבוס" הפוליטי שלו, אביגדור ליברמן, בכהונתו כשר תשתיות בממשלת שרון הראשונה.

למותר לציין שהשׂר ליברמן אינו נהנה מאותם מוניטין נקיים מרבב בהם מתהדר השׂר לנדאו, וגם ממשלות שרון נודעו למרחקים במגוון הרחב של שחיתויות מסוגים שונים שרווחו בהן.

העדויות, יש להודות, נסיבתיות לחלוטין. אבל יתכן שתמונה מתחילה להצטייר. מה שבטוח, במקום להפיק אנרגיא זולה ונקיה מן השמש הקופחת (הייתן היום בחוץ?), רוצה ממשלת ישׂראל לזהם את האויר שאנו נושמים עוד ועוד. מדוע? שאלה טובה. מה אתן חושבות?

צילום: אלעד גרשגורן

אמש התפרסמה בווינט ידיעה מאת אחיה ראב"ד בנושׂא זיהום האויר בחיפה והסביבה. הידיעה מבוססת על דו"ח שפרסמה אמש (כג תשרי, 11 אוק') הקואליציה לבריאות הציבור, המסכם למעלה מ-25 שנות מחקר. עיקרם של הדברים:

• ילדים המתגוררים באזור חיפה והצפון חשׂופים יותר לזיהום אוויר. התחלואה עד גיל 4 גבוהה ב-10%-30% מהממוצע הארצי. עד גיל 14 היא גבוהה ב-15%-50%.
• בידי הרשויות אין בסיס נתונים מקיף אודות כלל המזהמים המצויים באוויר, ומספר תחנות הניטור אינו מספיק ואינו מכסה שטחים נרחבים (למשל, כל הקריות).
• רמות הזיהום באיזור גבוהות בהרבה מהמקובל במערב אירופא, והמפעלים המזהמים אינם קרובים אפילו לעמוד בתקנים הנדרשים שם.
• פרט למחיר הבריאותי שמשלמים תושבי ישׂראל על היעדר הטיפול מצד הרשויות השונות, קיים גם מחיר כלכלי: עלות הכלכלית של הטיפול במחלות גבוה פי 42 מהעלות של מניעת הזיהום. במילים אחרות, מדיניות רכה כלפי מזהמים עולה למדינה פי 42, בהשוואה למדיניות קשוחה של מניעת זיהום ומניעת תחלואה בקרב האוכלוסיה.

למעשׂה, אין כאן שום חדש. מי שנשם אי-פעם בשכונת נווה-שאנן, בקריית חרושת או ביגור (ועוד כמה וכמה וכמה מקומות נוספים באיזור), יודע שמרכז התעשׂיה מול שפך הקישון הוא מזהם חסר אחריות. אם נביא בחשבון יחדיו את כל שנות החיים שנגזלות ממחלות טרם זמנן, אפשר אפילו לדבר על רצח. למי שלא האמין לנחיריו, עכשיו יש הוכחה מדעית.

אז מה אפשר לעשׂות בקשר לזה? כיון שהתעשׂיה בידיים פרטיות, וכיון שהדרג הפוליטי הוא האחראי העליון לחקיקה נגד זיהום ולאכיפתה, וכיון שהדרג הפוליטי נתון במידה מרובה בידי אותן ידיים פרטיות המחזיקות בתעשׂיה המזהמת, הדרך להלחם על חיינו היא להתארגן פוליטית. איך? כאן לא תספיק מפלגה ירוקה. את סדר היום הירוק צריך להפוך לחלק מהותי בסדר היום הלאומי – בכל מפלגה ומפלגה.

לפיכך אני מציע את הסעיפים הבאים, שכל אזרח/ית ת/ידרוש מהפוליטיקאים/ות המייצגים/ות אותו/ה:

1. האויר והמים של מדינת ישׂראל הם משאב לאומי. תקני הזיהום המותר יקבעו בהתאם לתקנים המחמירים ביותר הקיימים כיום בעולם.
2. הענישה על זיהום החורג מן התקנים המחמירים תהיה חריפה, ותכלול קנסות ומאסר לגורם המזהם עצמו, למנכ"ל החברה המפעילה, ולחברות/י הדיקרטוריון שלה.

אחרי הסיבוב הראשון של מנכ"ל וחברות/י דירקטוריון בכלא, נוכל כולנו לנשום לרווחה.

חונקים, ולא בגז

שבוע קשה עבר על כוחותינו, אבל עכשיו חזרה לסדר היום. הבוקר אנו קוראים בדה-מארקר, בידיעה של אביב בר-אלי, כי למרות תגליותה הגז מול חופי ישׂראל, הממשלה תתתבקש לאשר הקמת תחנת כוח פחמית שנייה באשקלון, ולקבוע כי שיעור הייצור בגז לא יהיה יותר מ-40%. לא גז, לא שמש. פחם. האפשרות הכי מיושנת, והכי מזהמת להפיק אנרגיא. טוב שלא נשארו יערות בארץ, אחרת השׂר לנדאו היה מביא החלטת ממשלה לכרות אותם להפקת פחמים.

לפי הידיעה, הסיבה להצעה המועלית בפני הממשלה היא כי הסתמכות המשק על גז טבעי תיצור סיכונים אסטרטגיים למשק בשל מיעוט מקורות הגז, החשש מהשלכות שרשרת כתוצאה מכשל בצינורות התת-ימיים, מלאי תפעולי מצומצם ואמינות אספקה נמוכה. זאת, בניגוד לפחם הניתן לאגירה ומסופק ממדינות ידידותיות בהליך אמין וזול יחסית. לא ברור לי איך לא הכניסו גם את האיום האיראני לסיפור. אולי אם נקרא את הנוסח המלא של ההצעה נראה שלא שכחו…

ולי יש עוד כמה שאלות. למשל, מה פירוש ניתן לאגירה? לכמה זמן? האם באמת הולכים לבנות כאן מאגרים כבירים למקרה של משבר בינלאומי חריף (נאמר, בעקבות המדיניות האפלה ואוילית של לנדאו וחבריו בשאלת הסכסוך והשלום), שיספיקו לנו למשך שנה? או שאולי רק ידברו על לאגור וימכרו לנו בטחון ריק במילים חלולות, כרגיל? ועוד – האם העשן והזיהום מאשקלון יגיעו לרעננה, שם מתגורר השׂר לנדאו? והאם אפשר לצרף להחלטת הממשלה סעיף שתחייב את השׂר לעבור לגור באותה נקודה בדיוק אליה תישׂא הרוח חו"ח את מירב הזיהום מן התחנה שהוא כה רוצה להקים? נשמע לי אך הוגן…

החדשות הטובות יחסית – שוב, לפי הידיעה – היא שהמשׂרד לאיכות הסביבה מתנגד לתכנית הפושעת הזו. אבל זה לא מספיק. נכון שאנחנו, הפעילות והפעילים באדום ובירוק, מתגייסות/ים במספרים משמעותיים רק ברגע האחרון, כשכבר (כמעט) מאוחר מדי. עושׂה רושם שכך עלול להיות גם הפעם. אבל מה לעשׂות, כשיש כל כך הרבה עוולות להתגייס נגדן?

אז ההפגנות בטח תתעצמנה, עצומות תחתמנה, קבוצות פייסבוק תצבורנה חברות/ים. וכל זה, סביר להניח, לא יעצור את התחנה הפחמית באשקלון. אבל יש עוד דבר מה לעשׂות. אם נצליח לחפור ולגלות היכן בדיוק עובר הקשר הון-שלטון המניע את העסקא הרצחנית הזו, ולחסל לכל המעורבים. כך נעצור את התחנה הפחמית הנוספת באשקלון.

קצה חוט, anyone?

תצלום: אלברטו דנקברג

המון קלקולים ועיוותים מתרחשים יום יום סביבנו. מסופקני כמה מהם קטלניים והרסניים כמו התכנית להקים תחנה פחמית ליצור חשמל באשקלון.

עיקרי הדברים ידועים. צריכת החשמל בישׂראל עולה בקצב מהיר, והמערכת הקיימת מתאמצת לעמוד בעומס. מדינת ישׂראל, מסיבות שאינן ברורות לי, מתכוונת לענות על הביקוש באמצעות בניית תחנת-כח נוספת, שתייצר חשמל באמצעות שׂריפת פחם. זאת על אף ששיטה זו מיושנת, ומוחלפת בארצות המתקדמות ביצור חשמל באמצעות גז טבעי. שיטה חלופית זו, עליה ממליץ גם ארגון מגמה ירוקה (בתמונה), ממובילי המאבק נגד התחנה הפחמית באשקלון. בטור זה ברצוני להציע חלופה אחרת.

זה זמן שעומדת לרשות האנושות היכולת לאצור את אור השמש ולהסב אותו לצורות אנרגיא אחרות, ובכלל זה חשמל. למעשׂה זה זמן מה שקיימים בשוק מוצרים המאפשרים לא רק לחמם מים לרחצה באמצעות אנרגיא סולארית, אלא גם להסב אותה לחשמל ולהזרים אותה חזרה לרשת. יש בציבור אפילו מי שהקדימו את זמנם, וקנו את הציוד הזה. מדינת ישׂראל, מצדה, נקטה צעד שיש לברך עליו בכל פה, ומחייבת את חברת החשמל לקנות את החשמל המיוצר מידי הצרכנים/ות. נשמע טוב.

אבל גם בעייתי. מחירם של קולטי השמש גבוה למדי. לפי חישובים שונים ששמעתי, במציאות הקיימת יתחיל צעד מהפכני שכזה לשׂאת רווח רק כעבור 10-25 שנה. טווח הטעות הגדול נובע, מן הסתם, מתנאים משתנים רבים, החל בתכונותיהם ואיכותם של הקולטים, עבור דרך חשׂיפה שונה לשמש במקומות שונים, וכלה בכמות הקלקולים שתפקוד את הקולטים, שיחלו מדרך הטבע יום אחרי פקיעת האחריות.

אבל כל אלה נימוקים שוליים, שלא היו מונעים ממני לקנות קולטים כאלה בעצמי. החשש שלי הוא אחר. כיום מחויבת חברת חשמל לקנות ממני את עודפי החשמל שאייצר. מה יקרה אם בעוד שנתיים, או חמש, תבטל המדינה חובה זו? מה יקרה אם תופרט חברת החשמל – חלומו הרטוב של ראש ממשלתנו – והבעלים החדשים יחליטו שקניית החשמל שאני מייצר אינה ריווחית עבורם? (וכיצד תהיה? הרי הם משלמים לי)

ההצעה שלי היא, אפוא, להפוך את היוצרות. במקום להקים תחנת-כח חדשה (מה שיעלה הון גדול), ולהמשיך לזהם את האוויר באופן נפשע (ולהעביר עוד הון לידי תעשׂיות הפחם והספנות), יכולה המדינה להפנות את המשאבים לסבסוד נרחב של קולטי שמש. ויפה שעה אחת קודם.

בשבוע שעבר התפרסם במדור חברה ב-NRG טור של קובי אריאלי, תחת הכותרת "עמוק בארון הספרים היהודי". תמצית המאמר היא שהקהילה הגאה בחרה לה את האויב הלא-נכון. לא החרדים, שבעצם אינם מבינים דבר בהומוסקסואליות, ונעולים עדיין על השבת. דוקא החילוניים, הקרובים יותר ללהט"בים ואמורים להזדהות אתם, ובכל זאת הומופובים למפרע – הם האויב האמיתי.

ילבינו כשלג

טיעון נוסף, אותו מביא אריאלי בשׂיא דבריו, נוגע לח"כ נסים זאב. ח"כ זאב מתואר בתור  הח"כ החרדי השולי ביותר, הבלתי חשוב ביותר, זה שכולם קצת מתביישים בו ולא ממש מבינים מה הוא עושה שם. אמירה מעניינת כשלעצמה. אבל לא נכונה כלל העובדה שהוא הפוליטיקאי החרדי היחיד שמזוהה כנושא דגל המאבק בהומואים.

הנה, למשל, דבריו של אלי ישי, דמות שאינה שולית כלל וכלל:  הקרנת הסרט יוסי וג'אגר היא הטלת רפש וטומאה בילדי ישראל, וגם – הומואים ולסביות הם אנשים חולים. לא כל-כך נעים. הרב דוד בצרי מצטרף לאבחנה הרפואית לעיל. שלמה בניזרי, מצדו, מאשים את ההומואים באחריות לרעידות האדמה בארץ. (מראי מקום לכל אלה).

דוקא עניין רעידת האדמה מעלה שאלות מעניינות. ראשית, האם אנחנו שׂבעי/ות-רצון באופן יחסי מהמצב הסייסמי. כלומר, הרבה צרות יש לנו כאן, מכל מיני סוגים וצורות, אבל רעידת אדמה גדולה כבר מזמן לא היתה. בהתחשב במיקומה של ארץ-ישׂראל על השבר הסורי-אפריקני, אין מנוס מהמסקנה שעומדת לנו זכותם של ההומואים בעניין הזה.

למי תודה?

מה שמחזיר אותי לרעש הגדול האחרון ממנו סבל "הישוב". בשבת כד בטבת, יום השנה החדשה 1837, זעזע רעש גדול את צפת. האבדן בנפש עלה לכדי 2000. הקהילה נחרבה כמעט עד היסוד, ושׂרידיה התפזרו ברובם. אחרים, שלא היו בשטח כשהכה בו חרון האל, נהרו לאחר מכן אל העיר, כרואים באסון סימן ברור לחבלי משיח. כנראה שאיש לא עמד על המשמר באותן שנים.

ולסיום, האויב הישיר, החמור והאמיתי של הקהילה: החילונים. אלה שמצויים בסצנה, שערים לה, שעסוקים בה ובכל זאת משמרים את דעותיהם הנלוזות, את השמרנות הקנאית שלהם ואת ההומופוביה המודחקת שלהם. לטענה כזו אין לי אלא להציג שוב ושוב את אותה השאלה: מה תפקידם של הפסוקים הנפסדים ביצירתה ובהמשכה של אותה שמרנות קנאית. כל מי שמשמר קנאות, שׂנאה והסתה לרצח, הרי הוא אויב השלום. דע את אויבך.

איש או אשה, כי יַפְלִא לנדור נדר נזיר לְהַזִּיר ליהוה: מיין ושֵׁכָר יָזִּיר; חֹמֶץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל מִשְׁרַת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו. מכל אשר יֵעָשֵׂה מגפן היין, מחרצנים ועד זָג, לא יאכל. כל ימי נדר זרו תער לא יעבֹר על ראשו, עד מלאת הימִם אשר יזיר ליהוה. קָדֹשׁ יהיה, גַּדֵּל פֶּרַע שׂער ראשו (במדבר ו ג-ה).

ברוך Hoo

איור: דניאל מורגנשטרן

לפני שנים רבות הוכיח לי מר ינשוף, מהקוראים הותיקים של בלוג זה, שאני חולה נפש. בהתחלה עוד התנגדתי. אבל אז מזג לי עוד כוסית, וכששתיתי, שאל אותי לשם מה אני שותה. עניתי. אבל אלכוהול הוא בגדר סם, הלא כן? ודאי שכן. וסם הוא בעצם תרופה? כן. תרופה לגוף או לנפש? לנפש. וכי זקוק בריא לתרופה?

אין שום דבר חדש באמירה שהתודעה כרוכה בסבל. ככל שאנו פיקחים יותר, מודעים יותר למציאות בה אנו קיימים, כך אנו סובלים יותר. שנים ארוכות של מודעות אנושית פיתחו שיטות משיטות שונות להתמודדות. אחד מהשיטות הללו, עתיקה כמו ההיסטוריא עצמה (ובעצם הרבה יותר), היא השימוש במשככי מציאות. כשהראש דפוק לגמרי, היאוש נעשׂה יותר נוח.

אחת התופעות, שבעיני היא אחת מהיותר-מוזרות יותר במכלול ההתנהגות האנושית, היא הבחירה של פרטים אלו ואחרים להכביד את היאוש ואת הסבל באמצעים מלאכותיים. כך בפסוקים המצוטטים לעיל, העוסקים בדינו של מי שבוחר מרצונו החופשי להתנזר מאלכוהול לפרק זמן כלשהו, ואף מעיד עליו את רבש"ע כעד לכך שיקיים את הבטחתו. מוזר, מפחיד, עובדה.

אחת הסיבות לכך שאני מחבב, בסופו של דבר, את היהדות, היא שהתנהגות נזירית כזו אינה נחשבת ראויה לחיקוי. ותעיד הבריתא על שמעון הצדיק, אחד הטיפוסים היותר-חיוביים בדברי-ימי עמנו (ירושלמי נזיר ה ה):

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, אלא פעם אחד שעלה אחד אלי מדרום, וראיתיהו דמות יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו תלתלים. ואמרתי לו:
— בני, מה ראית להשחית השׂער הנאה הזה?

— רבי, רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבוביא (בבואה) שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי, ובקש לאבדני מן העולם. אמרתי לו: "רשע, מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך? עלי להקדישך לשמים!"
וחבקתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: "בני, כמותך ירבו עושׂי רצון המקום בישׂראל. עליך הכתוב אומר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר להזיר…"

משמעון הצדיק אנו למדים, אפוא, שהנזירות רצויה אך ורק במקרים בהם המתירנות פותחת פתח ליצר הרע להביא לאובדן גמור. לדוגמא, שתיינים המסכנים את בריאותם באופן פעיל. לדוגמא, שתיינים ההופכים אלימים. לדוגמא, שתיינים המתיישבים מאחרי הגה המכונית. אבל בשאר המקרים, כלומר ברוב המקרים, בהם מוזג לו האדם כוסית או חולץ בקבוק כדי להרגע מעמל יומו, אין שום סיבה להתנזר. נהפוך הוא!

היטב הכירו מעצבי היהדות לאורך הדורות את המציאות, ושתפו אתה פעולה בשׂמחה. לפיכך "יין ישׂמח לבב אנוש" (תהלים קד טו), לפיכך הקידוש כל ערב שבת, לפיכך מצוות ארבע כוסות בסדר פסח. לפיכך גם אחת הברכות החביבות עלי מכל:

ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן

***

אזהרה לציבור הקוראים – אם שותים, מזמינים מונית (או מתרסקים על הספה בסלון; או סתם מאבדים הכרה ליד האסלה).

במסגרת התקציב הבא רוצה הממשלה להחיל את מס ערך מוסף על פירות וירקות. דיון מורכב בעד ונגד כבר מתחולל, אם כי בחוגים מצומצמים בהרבה מאלה שהמס יחול עליהם – על כולנו. חובה להרחיב את הדיון!

מעכשיו ב-15.5% יותר יקר?

צדדים רבים יש לדיון. יש הטוענות שהמס אינו מחולק נכון, כיון שהוא יפגע בעניים ובעשירים באותה מידה (בעוד שראוי לחוס על העניים ולמסות יותר את העשירים).

יש הטוענים שהמס נועד לחסל נקודת כח של הלובי החקלאי, ולהשוות את המס במדינה לצורך התנהלות יעילה יותר בתחום גביית המסים.

יש הטוענות שבסך הכל מדובר ב"עז", שמטרתה להעסיק את השׂמאל החברתי בזמן שהתקציב, וביחוד חוק ההסדרים, נוגסים בשקט בצדדים אחרים של מה שנותר ממדינת הרווחה.

ויש אנשים, כמוני, שסבורים שאלו עניינים משניים, לעומת שאלה חשובה בהרבה: אם כבר החלטנו להעלות מס על מוצרי צריכה יומיומיים, מדוע לעשׂות זאת דוקא עם אלו הבריאים ביותר? מדוע לא למסות סוכרים ושומנים? הרעיון להכביד את העול הכלכלי דוקא על אותו פלח באוכלוסיא המנסה לשמור על תזונה נבונה נע לטעמי על הגבול בין איוולת לפשע.

אז מה אפשר לעשׂות? להתארגן! בשלב הראשון, הצטרפנה לציבור העונות על הסקר של טל גלילי, שם יש עוד קישורים רבים לדיון. בשלב שני (והבלוג של טל הוא נקודת מוצא נהדרת לכך), תוכלו להצטרף לפעילות – ברשת ומחוץ לה – שמטרתה לבטל את הגזירה המסויימת הזו.

והפעם, טור אורח מאת ירון בן-עמי

שתי פרשות תמימות, תזריע ומצורע, מוקדשות לשאלת טומאתם וטהרתם של נוזלי גוף היוצאים ממנו וזולגים אל העולם. שתי פרשות תמימות המוקדשות לנוזלי האשה לאחר לידה (ופרשנים גם כוללים בהם את נוזלי הסיכה הוגינאליים), הזרע הגברי, מוגלות וזיבות למיניהן. הרגליים, הידיים והאוזניים אכולות קנאה: הן בסך הכל אברים שימושיים, אשר לא זכו אפילו לשלושה פסוקים רצופים.

סיירת נידה

איור: דניאל מורגנשטרן

אז מה העניין אתם, עם נוזלי הגוף? מדוע דווקא הם נבדקים כל כך, מעוררים פחד כה רב, מדוע הם כלי הטומאה?

ראשית יש להבהיר: טומאה וטהרה אינן מילים נרדפות לטוב ורע. הן אינן מתייחסות לתכונה של משהו – הן מתארות מצב שלו. מעין מצב צבירה: המים הם אותו חומר, בין כקרח, בין כנוזל ובין כאד. האדם הוא אותו אדם, בין אם טמא ובין אם טהור. חציית הקן בין טומאה וטהרה היא עניין שבכל יום. אז מה זה טומאה, לכל הרוחות? מהו המצב הזה?

לשם כך יש לברר היכן נמצאת הטומאה, או ליתר דיוק: מה מטמא. ובכן, בני אדם מתים מטמאים, כמוהם כמרבית בעלי החיים המתים (אפילו כותבי התורה לא הצליחו להביא את עצמם להגדיר זבוב מת כמטמא. החיים בקיץ בארץ ישראל היו הופכים במקרה כזה לבלתי אפשריים…). נוזלי הלידה והמין, וכמוהם גם זיבות למיניהן. כל יתר הדברים המטמאים אינם מטמאים באשר הם, אלא הם רק מעבירים טומאה (למשל, אדם טמא מטמא את הנוגע בו).

טומאה נמצאת איפה בקו התפר שבין החיים והמוות. מותו של אורגניזם (טוב, לא של כל אורגניזם) מטמא אותו, או שואב ממנו את הטהרה (עניין של השקפה). אין פלא, אם כן שגם נוזלי המין – שורש החיים – מטמאים. הרי גם הם נמצאים על התפר שבין החידלון והקיום. והצרעת – אותה מחלה איומה ומתמשכת ההורגת את האדם טיפין-טיפין ומנשירה את אבריו בזה אחר זה – מסמלת היטב את קו התפר הזה. הנה הקשר שבין זיבת המצורע לבין נוזלי הלידה.

אבל אפשר שיש פה עניין נוסף: אפשר שנוזלים אלה מעידים על כך ששורש הטומאה והטהרה נמצא בתוך הגוף החי, במקום בו מסתתרת הנפש, והוא היוצא מן האדם (והחיה) עם פרוח נשמתו. חיזוק מסוים להשקפה זו ניתן אולי למצוא בעובדה שהדבר המרכזי שאיננו קולט טומאה הוא האדמה; והאדמה הלא היא מהות החומר וסמלו.

אם אכן כך הוא, טומאה איננה אלא מרכיב מהותי ברוח החיים, ובמשתמע ממנה ברוח האדם. בנפשו של כל אחד מאתנו יש טומאה (וטהרה, אני יודע, אבל אני מבקש – כהרגלי – לעסוק בטומאה). וכל אחד מאתנו צפוי בכל רגע לעבור למצב טמא זה, ועל ידי כך לטמא גם אחרים.

ענייני טומאה וטהרה תפסו מקום מרכזי בתפי?ות ההלכתיות ובחיי היומיום הדתיים בתקופת בית שני. הקפדות מרחיקות לכת, שימוש מרובה בכלי אבן (שאינם קולטים טומאה), שפע כביר של מקוואות ודיון הזוי מעט בספרי קודש המטמאים את הידיים (מי ככתבי הקודש מבקשים לגשר על הפער שבין חיים ומוות) מעידים כולם על התעסקות אינטנסיבית בשאלת הטומאה והטהרה. במשך שנים רבות נראתה לי התעסקות זו מופרכת מיסודה, ומעידה על מקרה קיצוני של שגעון קולקטיבי. אין ספק כי רמת ההקפדה שהגיעו אליה בתקופה זו (לפחות חלק מן האנשים) מצדיקה את תחושתי; אבל כרגיל, הבעיה האמיתית נעוצה לא ברעיון עצמו, אלא בהפיכתו לעניין פולחני-טכני המתעלם משורשו.

כי שורש הדבר הוא שהטומאה מצויה בכולנו, ויש ללמוד לחיות איתה, לבדוק מדי יום אם חלה הטבה במצבנו, כפי שנדרשים אהרון ובניו לבדוק את המצורע, לדעת להתרחק מן החברה כאשר הטומאה זולגת מחדרי נפשנו אל שאר החברה, ולדעת לחזור ולהטהר, ולשוב אל חברת בני האדם.

אגב כך עלה בדעתי כי יש נוזל גוף הזולג החוצה ואיננו מטמא: הזיעה. ציניקנים יאמרו כי אילו היו מטמאים את הזיעה, היו החיים בקיץ בארץ ישראל (או לפחות בתל אביב) הופכים לבלתי אפשריים. אבל אני מבקש, דווקא בשבוע הזה, הכולל יום זכרון לשואה החל ביום הולדתו של הצורר, להפקיע מן הטרמינולוגיה הנאצית הטמאה משפט שאמיתותו לא פסקה חרף השימוש הנורא שנעשׂה בו בשערי הכניסה לאושוויץ: הזיעה איננה מטמאת, כי העבודה משחררת.