מצע סוציאל-דמוקרטי

כשצריך להעלות שני טורים באותו יום רק כדי להספיק לדווח על המאורעות בשטח, מסתבר שהמהפכה כבר התחילה. המטה הסוציאל-דמוקרטי, גוף המאגד אישים וקבוצות בגוון שׂמאלי מובהק, הזדרז בתגובה לקריאה של "עבודה שחורה" למפקד, וחיבר מסמך. שתי הערות מרכזיות משלי:

א) בחלומי אני עדיין רואה שלום במדינה אחת. אבל בין שתיים גם לוקח.
ב) היחס לדמוקרטיא אינו מוגדר דיו, וודאי שאינו ישיר מספיק לטעמי.

חוץ מזה חתמתי. ואתן/ם?

*   *   *   *   *   *   *

על מנת לגבש ברית של כוחות פוליטיים אשר יאבקו לתיקון כולל של החברה הישׂראלית, על פי עקרונות ברורים ותוכנית מסודרת, אנו מבקשים לקבוע מה הן המטרות של הסוציאל-דמוקרטים בישׂראל:

  • משטר של פיקוח ומעורבות ממלכתית על המשק ושווקים למיניהם, ועל השירותים הלאומיים והחברתיים כתנאי הכרחי לקיומם והתפתחותם של המשק והחברה.
  • כל המשאבים הטבעיים – מים, אוויר, קרקע, חופי הימים והאגמים, המחצבים – שייכים לכל אזרחי המדינה. שימוש פרטי בהם ייעשה אך ורק בתנאי חכירה כאשר המדינה מקבלת דמי חכירה הולמים. כל התשתיות האסטרטגיות – אנרגיה, רכבות, כבישים, הפקת מים והולכתם, תקשורת קווית -בבעלות המדינה. הוא הדין לגבי התשתיות החברתיות – חינוך, רווחה ושירותי התעסוקה וההגנה על זכויות העובד. שירותים אחרים, כגון בריאות ואשפוז, בפיקוח והכוונה מלאים של הממשלה, כדי להבטיח נגישות שווה לכל האוכלוסייה ללא יוצא מן הכלל.
  • הבטחת חופש התארגנות והתאגדות עובדות/ים בוועדי עובדות/ים ואיגודים מקצועיים להגנה על שכרם/ן ותנאי עבודתם/ן ולשיפורם, כזכות יסוד של כל עובד/ת במדינה דמוקרטית. כך גם לעגן את זכות השביתה כזכות יסוד חברתית, להבטיח את הזכות לשביתה בנושאי מדיניות חברתית כלכלית, ואת הזכות הבלתי מוגבלת לשביתות סולידאריות, יש לעגן זכויות אלה בחוק ולנקוט בסנקציות נגד המעסיקים שאינם מצייתים לו. קביעת שכר מינימום באמצעות חוק או הסכמים קיבוציים, החלים על כל המשק, בשיעור שאינו נופל מ 60% מהשכר הממוצע למשרה מלאה.
  • מימון תקציב המדינה באמצעות מיסוי ישיר פרוגרסיבי, והקטנת חלקו של המיסוי העקיף בכלל המס, בעיקר המיסים המוטלים על מוצרי צריכה בסיסיים. חובת המדינה להבטיח לכל תושביה חינוך חינם מגיל שנה ועד תום האוניברסיטה וסל שירותי בריאות מקיף, לרבות טיפולי שיניים לגיל הרך וסיעוד מלא לגיל הזהב ולבעלי/ות מוגבלויות.
  • לא ניתן לבסס חברה צודקת על השליטה בעם אחר, לכן החתירה לשלום, המבוסס על שתי מדינות לשני עמים, היא אבן יסוד של המצע.
  • לא ניתן לבנות חברה צודקת על הפליה ,לכן מלחמת חורמה נגד כל סוג של הפליה על רקע דת,לאום, מין, וגזע היא עקרון יסוד של המצע. חשוב לטפל באי-שוויון מאשר בעוני. טיפול בעוני הוא טיפול בסימפטומים ולא בשורשי הבעיה. הגברת השוויון באמצעות שוק העבודה המפוקח תקטין את מימדי העוני. צמצום הפערים צריך לבוא דרך מערכת השכר,. דרך נוספת להגברת השוויון היא הדמוקרטיזציה של ההון. יש לשתף את העובדים/ות בבעלות על ההון באמצעות קרנות פנסיה וגמל שבבעלות ובשליטת האיגודים המקצועיים.
  • הגנה על הסביבה וקיום תקשורת ציבורית הם אבני היסוד של התיקון הכולל הנחוץ לחברה הישראלית, וחלק בלתי נפרד של המצע הסוציאל דמוקרטי.
  • הבטחת הדמוקרטיה במדינה הפלורליסטית תעשה על ידי חובת המפלגות לבחור את נציג(ות)יהן בצורה דמוקרטית, וזכות הציבור לקבוע סופית את מספרם/ן ומיקומם/ן של הנבחרים/ות בכנסת.

המפקד הסוציאל-דמוקרטי

חברות וחברים שלום וברכה –

נחשוב מה שנחשוב ונאמר מה שנאמר על המניפסטים והטיוטות וכל הג'ז הזה, אבל דברים מתחילים לזוז. הבוקר עלה לאויר באתר "עבודה שחורה" קול קורא תחת הכותרת: מפקד הארגזים הסוציאל-דמוקרטי. הנה לב הרעיון, בניסוחו של ד"ר איתי אשר (ממייסדי האתר):

אז מה עושים? סופרים בעצמנו. דווקא עכשיו, כשהבחירות רחוקות והמערכת הפוליטית בשלב התארגנות, זה הזמן להתפקד. כל הרעיון הוא לספור כמה פעילים יש במחנה הסוציאל-דמוקרטי היום, ומהי לדעתם הדרך להעצים את כוחו של המחנה. כל "מתפקד" יצהיר האם הוא חבר במפלגה, ואם כן – באיזו, והאם הוא מעוניין להיות פעיל במהלך של בניית מפלגה חדשה או בניית מחנה במפלגה קיימת. […]
במפקד הארגזים קובעת הכמות ולא האיכות. בסופו של דבר, מפקד הארגזים הסוציאלדמוקרטי יהיה קובץ מחשב אחד, שיכיל רשימת שמות (כולל מקום מגורים, כתובת דואל ואולי גם טלפון), מפולחת לפי מפלגות מ"הבית היהודי" ועד חד"ש (תוך הפרדה בין שני המחנות בעבודה). אם יהיו בקובץ כמה מאות שמות, נכשלנו, כי נשארנו באותה שלולית מוכרת. אם יהיו בקובץ עשרות אלפי שמות של אנשים שבאמת מאמינים ביוזמה שהצטרפו אליה (כמו מתפקדי הארגזים של פייגלין ובשונה ממתפקדי הארגזים של פואד) – הצלחנו. המשמעות היא שאנחנו לא מחפשים להחתים רק פעילים מפלגתיים, פריקים של אקטיביזם או פעילים מרכזיים בוועדי עובדים, אלא "אזרחים רגילים" שרוצים שתהיה פה מדינת רווחה. […]
כידוע, כדי ליצור לחץ על הפוליטיקאים צריך או המון כסף או המון אנשים. לנו אין כסף, אז החלופה היחידה היא התארגנות של אנשים. במקום להיות חייל בארגז של ח"כ זה או אחר, עלינו להתחיל למלא ארגזים של חיילים נאמנים למצע הסוציאל-דמוקרטי. עם הארגזים האלה נוכל לבוא לפוליטיקאים ולהגיד להם – אנחנו הציבור שלכם, עכשיו תובילו אותנו לדרך שאנחנו בחרנו.

אני חותם על הדברים בשתי ידיים (שׂמאליות), ופונה אליכן/ם קורא(ות)י להתפקד למען כינון מדינת רווחה בישׂראל. על הפרטים עוד נתווכח הרבה, אבל על הליבה רובנו מסכימות/ים.

עדיין אינני יודע כיצד יאסף המידע ויערך. מהציבור כאן אני מבקש להשאיר לי את הפרטים הבאים, בתגובה או בדוא"ל (ory.amitay בג'ימייל). אני מצדי מבטיח בהן צדק שלא להעביר את הפרטים לשום גורם שהוא (ולא לשלוח שום הודעה בשום אופן, אלא אם כן נתתן/ם רשות לכך מראש), עד שתגובש רשימה מאורגנת מטעם "עבודה שחורה". עד לרגע זה תוכלו/נה להסיר את שמכן/ם מן הרשימה, בין אם מחוסר שׂביעות רצון מהתוכן המתגבש, או מכל סיבה אחרת.

אנא כתבו/נה לי עם הפרטים הבאים:  שם משפחה + פרטי, מין, גיל, ישוב מגורים, כתובת דוא"ל, טלפון, מעוניינ/ת או לא לקבל הודעות בדוא"ל?

בינתיים, לאחר התייעצות עם איתי אשר, התגבש הנוסח הבא להתפקדות. שׂדות חיוניים עדיין באותיות בולדות. השאר עדיין כפי הרצון החופשי.

  • שם:
  • שנת לידה:
  • מספר תעודת זהות: (כדי לצמצם רישום כפול ולהבחין בין שמות זהים)
  • דוא"ל:
  • מקום מגורים:
  • חבר/ת מפלגה? איזו?
  • אם חבר/ה במפלגת העבודה: מה עדיף – לנסות לתפוס אותה מבפנים, או להתפלג?

אני מעוניינ/ת:

  1. לפקוד הלאה (איך?)
  2. לקבל עדכונים בדוא"ל (נשתדל ביותר שלא להעיק)
  3. להסתפק בתמיכה העקרונית, המובעת בעצם ההצטרפות

וחשוב מכל: אנא ספרו על היוזמה לחבר(ות)יכם/ן!
צודק איתי. כאן צריך לאסוף רבבות!

כידוע, כדי ליצור לחץ על הפוליטיקאים צריך או המון כסף או המון אנשים. לנו אין כסף, אז החלופה היחידה היא התארגנות של אנשים. במקום להיות חייל בארגז של ח"כ זה או אחר, עלינו להתחיל למלא ארגזים של חיילים נאמנים למצע הסוציאל-דמוקרטי. עם הארגזים האלה נוכל לבוא לפוליטיקאים ולהגיד להם – אנחנו הציבור שלכם, עכשיו תובילו אותנו לדרך שאנחנו בחרנו.

השׂמאל הלאומי – ככה מדברים?

הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול, שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן, ומה לא (עמ' 5 סעיף 1).
[המשתמטים] אנחנו חושבים שהם מגעילים. אנחנו חושבים שהם אסורים לבוא בקהל. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים בלי שום קושי את אות הקלון על המצח. משתמטים הם לא שׂמאלנים. האמת היא שמשתמטים הם גם לא ימנים. אנחנו טוענים שהם סתם חארות… (עמ' 11-12, סעיף 7)

image: Writers Blog, It Happens

image: Writers Blog, It Happens

אחד מסעיפי הביקורת המרכזיים ששמעתי עד כה בתגובה ל"השׂמאל הלאומי" של שמואל הספרי ואלדד יניב הוא שיש להם, איך לאמר, פה מלוכלך למדי. שתי הפסקאות לעיל, לקוחות מן הטקסט מילה במילה, הן רק דוגמא. יש עוד הרבה.

נקודת המוצא – הנכונה! – של השניים היא, שמטרת השׂמאל היא להקים ולקיים במדינת ישׂראל חברת מופת (עמ' 9 סע' 6, ועוד הרבה מקומות). אבל האם אפשר לבסס חברת מופת על השתלחויות חסרות רסן, על ניבולי פה, על שׂנאה, ואפילו מוצדקת? ומה אם בהמשך הדברים נגלה שמה שנראה תחילה כמוצדקת שבשׂנאות יתברר בסופו של דבר דוקא כשׂנאת חינם? השניים קוראים למדינה "מלכות ישׂראל השלישית" (עמ' 49 סע' 45). האם שכחו לגמרי מדוע חרבה זו השניה?

קל לבקר את הסגנון של הספרי ויניב, אך לצערי אין גם מנוס מהמסקנה שהוא היה דרוש. דרוש – כיון שהשׂמאל סבל פגיעה כפולה (רצח רבין וקמפ-דיוויד 2), ונכנס בעקבותיה לתרדמת. כדי להקיץ מהתרדמת היתה נחוצה סטירת לחי מצלצלת. ובעיטה לביצים. וגם אגרוף לשיניים. היה – כיון שהתעוררנו כבר, ועכשיו צריך לחדול מן האלימות תיכף ומייד.

אחד החוליים המובהקים ביותר של החברה הישׂראלית הוא תרבות דיון שטחית ואלימה. החולי החריף עד מאד בגלל המגבלה הקשה להבין אירוניא וציניות דקיקה ברשת. מה שבשׂיחת רעים נתפס כשנון, עובר ברשת כעלבון. מה שאמור לפי כל הכללים להיות נימוס, נתפס כציניות ורצון לפגוע (חיי שהייתי עד לדיון ברשת בו פתח ראובן ב"שמעון היקר" ושמעון התרגז כי "היקר" הוא שם תואר השמור, כידוע, רק למי שבזים לו מכל הלב). אם אנו רוצות/ים להוציא איזה דבש מן העוקץ הזה, חובה לשמור על תרבות הדיון. חרפות וגידופים יש מספיק גם ככה.

ומה עושׂים עם המסמך כפי שהוא? נחשוב מה שנחשוב על תכנו של המניפסט ועל סגנונו, אין ספק שהוא גרם לכולנו בשׂמאל לעצור לרגע ולהתחיל לשאול שוב שאלות מן היסוד (קראו, למשל, את נועם תירוש). בכך יתרונו ולשם כך נועד. את המשך הדיון נוכל לנהל אגב המניפסט, אך איננו מחוייבים לא לתכנו ולא לסגנונו. בהמשך השבוע, בעזרת השם, נקודה נקודה, עד שיצא עשן לבן. או בעצם אדום.

גם אני מיקי רוזנטל?

העישון מזיק לבריאות, כמעט כמו העסקים של האחים עופר

העישון מזיק לבריאות, כמעט כמו העסקים של האחים עופר

כידוע, לפני כמה שנים החליט העיתונאי מיקי רוזנטל לבדוק את ענייניה ואת עסקיה של משפחת עופר. כידוע, הוא פרסם את ממצאיו בסרט "שיטת השקשוקה". כידוע, עשׂו באי-כוחה של משפחת עופר מאמצים כבירים כדי למנוע את הקרנת הסרט. הם עשׂו טעות. ככל שהתנגדו והשתדלו למנוע את הקרנת הסרט, כן עוררו עניין הולך וגובר. היום הפך הביטוי "שיטת השקשוקה" לניב חדש בשׂפה, גם בקרב מי שלא לגמרי יודע מה מקורו

אבל משפחת עופר לא הסתפקה בכך. כאילו לא די בכך שעזרה להפוך את שיטת השקשוקה לאחד הסרטים – והמאבקים החברתיים – המדוברים בשנים האחרונות, התקבלה החלטה לקחת את הסיפור צעד הלאה. לפיכך הגישו באי-כוחה של המשפחה תביעת דיבה כנגד "משהו הפקות", שהפיקה את הסרט, וכנגד מיקי רוזנטל ואילן עבודי, שני עושׂיו. גובה התביעה – 3,500,000 ש"ח!

אין זו הפעם הראשונה בה מניפים באי-כוחה של האוליגרכיא את חרב הדיבה כדי להפחיד פעילים חברתיים. זכורה עדיין תביעת הדיבה הצינית שהגישה חברת שטראוס נגד שלוש מנהיגות שביתת המלצריות בקופי-טו-גו לפני כשנתיים. אלא שהפעם יש עילה ישירה יותר, לכאורה, להגשת התביעה: רוזנטל ועבודי אכן חשׂפו את משפחות עופר בקלונה ופגעו בשמה.

הואיל ומעלליה של משפחת עופר ידועים לא רק מ"שיטת השקשוקה", אלא גם בזכות שורה ארוכה של עדים אחרים, מד"ר ירון זליכה ועד האופנן איתמר כהן, אני נוטה לקבל את הנחת העבודה הרווחת בחוגים מתרחבים, שגם כאן מדובר בתביעת דיבה שמטרתה לסתום את הפה של מי שרוצה לחשׂוף בפני הציבור כמה דברים רעים מסתתרים מאחרי השם הטוב.

לפיכך, משׂמח ביותר לראות את ההתארגנות הציבורית, שמטרתה לעקר מתוכן את תביעת הדיבה ואת האיום הנלווה אליה. יוזמה בשם "גם אני מיקי רוזנטל". העקרון פשוט. מתנדבות ומתנדבים מהציבור מצטרפים כשותפים ב"משהו הפקות", ומבטיחים להתחלק בפיצויי הדיבה אם יחליט על כך בית-המשפט. הנחת העבודה היא שתביעת הדיבה היא בלוף, ושבלוף צריך לחשׂוף. נכון לעכשיו, לפי האתר, הצטרפו 2601 איש/ה, והסיכון הכספי שכל מצטרף נושׂא בו כרגע הוא 1341 ש"ח.

נשמע טוב. רציתי להצטרף. עם זאת, לפני שאני מצטרף כשותף לחברות עסקיות, מכניס עצמי לרשימת הנתבעים של האחים עופר, או שניהם, אני נוהג להתייעץ ברעייתי שתחיה. היא, שבורכה בשׂכל ישר, שאלה את השאלות המשפטיות הבאות:

  1. האם באמת ניתן להצטרף לחברה/לרכוש חלק בחברה רק לצורך התביעה הנדונה וזהו? (ובמילים אחרות, האם הצטרפות כזו, על אף ההסתייגות בחוזה המפורסם באתר, לא עלולה לחשׂוף אותי, נניח, לחובות לספקים, באם יש כאלה?)
  2. מה קורה אם 2900 מ-3000 המצטרפים מחליטים לא לשלם – האם הנותרים אחראים על החוב שלהם במלואו, כמו ששותפים רגילים בחברה הופכים אחראים לחובות אם שותף אחד מועל בכספים?
  3. במקרה של הרשעה, האם ישאר למשקיעים רישום פלילי עקב התביעה?

אני איני משפטן, ואינני יודע לענות על השאלות הללו. אשׂמח לשמוע תגובות של יודעי/ות-דבר, וכמובן גם ממארגני היוזמה עצמה.

כשלעצמי, אני מתחייב בזאת בפני קהל הקוראות/ים כאן להשתתף בתשלום דמי פיצויים, אם יקבעו כאלה, עד סך של 1341 ש"ח – סכום הסיכון כרגע. כמובן, אם ירד הסכום, אני שומר לעצמי הזכות להקטין את חלקי בהתאם. ליצירת קשר במקרה של חס וחלילה – ory.amitay בג'ימייל. ואפשר גם בתגובות בבלוג זה.

חוץ מזה, אני מזמין את ציבור הקוראות והקוראים להרשם לחברה, להתחייב באופן פומבי (כמוני), או סתם להביע תמיכה ביוזמה ולהפיצהּ הלאה (למשל בפייסבוק). אוליגרכיא מפילים באמצעות דמוקרטיא. דמוקרטיא מפעילים באמצעות התארגנות. ההתארגנות מתחילה אתך.

שוב מילה טובה לח"כ אוּרי אורבך

אחת החובות הנעימות הכרוכות בפעילות חברתית היא להודות לנבחרי/ות ציבור יעילים/ות ומסורים/ות, ולעודד אותם/ן להמשיך בעבודתם. לפיכך, שוב מילה טוב לח"כ אורי אורבך ממפלגת "הבית היהודי" (לשעבר המפד"ל).

תמונה מאתר datili.co.il

ecce homo (התמונה מאתר datili.co.il)

בפעם הקודמת החמאתי לח"כ אורבך על עמדתו בעניין ביטולי הגיור, נושׂא שטורד מאד את מנוחתי ומהוה כתם על אופיה המוסרי של המדינה משני פניה – היהודי והדמוקרטי כאחת. ח"כ אורבך חזר אלי בזריזות, והודה לי על תודתי. טוב ויפה.

קל להבין כשח"כ נהנה לקבל מחמאות, ומודה למי שהודה לו. אך בהתכתבות הבאה, שיזם ד"ר אודי מנור מקיבוץ עין-השופט ומכללת אורנים, עולים דברים נוספים. (פורסם גם ב"עבודה שחורה")

ד"ר מנור קורא לח"כ אורבך להרים את הכפפה ולהוביל יוזמה להטיל מס על ספוקלציא במטבע-חוץ. לפני שאמשיך, יש להודות שכשלעצמי אין לי מושׂג בתחום, ולכן אין לי יכולת לאמר אם אני תומך בהטלת מס כזו או מתנגד לה.

ובכן, מסתבר שגם ח"כ אורבך אינו מבין בתחום, ואף מודה בכך בפה מלא. ובכך יש כבר משהו מרענן ומעורר תקוה. כשאיש-ציבור אומר "אינני יודע", ישר אני נוטה להאמין לו. אבל גם לכבד את האומץ שלו. כל מי שעמד פעם מול ציבור (בכנסת, בכתה, או בכל מקום אחר), יודע כמה קשה להודות באי-ידיעה, אבל גם באילו צרות אפשר להסתבך כאשר לא מודים באי-ידיעה בזמן.

עם זאת, (כותב אורבך), אצטרף ברצון ליוזמה כזו אם תבוא מחבר כנסת שהבנתו בענייני בורסה ועניינים מוניטרים גדולה משלי. על כל פנים, אם יש באפשרותך לשלוח לי קצת יותר חומר בנושא כדי שאבין יותר טוב במה מדובר – אודה לך. אולי בכל זאת אמצא דרך להעלות את הנושא על סדר היום, לפחות של ועדת הכספים.

הנה יש לנו ח"כ שלא רק עומד בקשר אישי עם הציבור, אלא גם פונה לציבור כדי ללמוד ממנו. אם אכן ימצא דרך להעלות את הנושׂא על סדר היום של ועדת הכספים, או אפילו אם יקיים אי-אילו שׂיחות מסדרון עם ח"כים אחרים, הבקיאים יותר בתחום, כבר השׂגנו התקדמות מסויימת.

במהלך הדיונים הארוכים על אופיה של הדמוקרטיא בכלל, ושל זו הישירה בפרט, עולה תדיר שאלת הדרך. כיצד מגיעים לדמוקרטיא ישירה? כיצד מכוננים אותה? הלב, כמובן, קורא למהפכה. אבל מהפכות, כידוע, עולות בדם. בחילופי הדברים שלפנינו אני רואה דוגמא יפה לדרך השניה, הארוכה, הקשה והמתסכלת יותר, אך כזו שתוכל לקדם את הדמוקרטיא באופן לא פחות יעיל. הדרך הציונית הותיקה של דונם אחר דונם.

עכשיו הכדור בידינו. מי בקיא/ה בספקולציות מט"ח ות/ישלח לח"כ אורבך חומר קריאה?

שאלות פדגוגיות

שוב חינוך, והפעם בענייני פדגוגיא ממש. ראשית מעשׂה בהגדרה תחילה. מקור המילה הוא ביוונית, והיא תצריף של paid (ילד) ו-agoge (הולכה). בקדמוניות היוונים היתה הולכת הילדים תפקידו של עבד מחונך, שנרכש לצורך המלאכה. הוא היה המחנך האישי, מקנה כסף אדוניו. הרומאים נהגו לבוז ליוונים על כך, שהם מפקידים את חינוך הדור הבא בידי עבדים ולא בידי בני-חורין. בעניין הזה אני עם הרומאים.

בהקשר זה אני ממליץ בחום לקרוא את סיפורה של הצפרדע המחנכת, שפחת קבלן במערכת החינוך של ת"א-יפו. תקציר: מורה מבטיחה וחדורת חדוה עברה כתוצאה מקיצוצים מהעסקה מלאה לעבדוּת-קבלן. אין ימי מחלה, אין זכויות סוציאליות, אין משׂכורות בזמן חופשים. אין גם השתלמויות. כן יש עבודות מזדמנות, חובות מצטברים, תיסכול הולך ורב. ושאלה אחת חדה וידועה: האם זו מערכת החינוך בה אנו מעוניינים עבור הדור הבא?

מה הוא יגיד על זה?

מה יגיד על זה הבוס?

כיצד לצאת מן הביצה? הדרך היעילה ביותר היא כמובן באמצעות התארגנות. הצפרדע וחברותיה צריכות לפנות לאירגון "כח לעובדים", ולבקש גם כח לעובדות.

ועוד הערה קטנה: סיפרה הצפרדע שעת הבחירה במסלול חיים זה יצאה הצפרדע מהנחה שמורים אף פעם אינם חסרים (ולפיכך, תמיד תהיה לה עבודה). והרי היא הנחה שגויה. מורים חסרים זה למעלה מדור. קשה להכחיש שגברים הם לרוב בגדר מיעוט מובהק בחדר המורות. השבת סוג של איזון צריכה גם היא להיות מטרה של מערכת החינוך.

המפתח להבנתי הוא השׂכר. המצב אליו יש לשאוף הוא שמשׂכורת הוראה כפולה מספיקה לחיים של כבוד ורווחה בלב המעמד הבינוני. עדיין רחוק, אבל יעד לשאוף אליו. בינתיים, להתארגן!

Going Wiki

ecce homo

ecce homo

באמש זה נחת אצלי מאמרו של ד"ר אריה קיזל – רפורמת "אופק חדש": היכן הדיאלוג? ד"ר קיזל מעלה מגוון נקודות חשובות, כגון השיפור המשמעותי (לא מספיק!) במצבן הכלכלי של מורות צעירות; השינוי הדרוש בבחינות הבגרות; והצורך בפריסת הלימודים הפרטניים לכלל הציבור. בטור זה ברצוני להתייחס לשאלה העומדת בכותרת המאמר, שאלת הדיאלוג.

ראשית פתרון בהגדרה תחילה. לדיאלוג, מעצם הגדרתו המילולית, שני צדדים. במובן הפשוט של החלוקה, יש הבדלה בסיסית בין צוות ההוראה לבין ציבור התלמידות/ים. כל חלוקה אחרת לשניים דוקא היא חסרת הגיון. עם זאת, בהנתן התנאים של מערכת החינוך, נראה לי נכון יותר לחשוב במונחים של קהילה. ובקהילה יש כמובן הרבה דיאלוגים, אבל גם אסיפות נרחבות יותר. כל אלה דורשות מחשבה משלהן, ומתפקידנו להגדירן.

רפורמת "אופק חדש" עוסקת בבתי-הספר היסודיים. אני נמצא בקצה השני של המערכת. ובכל זאת, המשׂימה של העוסקות/ים בהשׂכלה הגבוהה זהה – להגדיר מחדש את מערכת היחסים בכתה, כדי להגיע להישׂגים הגבוהים ביותר בהכשרה למחקר ובידע כללי. למזלנו, יש לנו הכלי המושלם לכך. וויקי.

במהלך לימודי באונ' ת"א הייתי חלק מניסוי חינוכי מעניין, שלצערי לא צלח: השלב הכלל-פקולטתי. (במשך שנה בחרנו קורסים במספר גדול של חוגים, ורק בשנה שניה נרשמנו בחוג או שניים). במסגרת זו היה גם הקורס לשימושי מחשב במדעי-הרוח. שם פגשתי לראשונה את ה-hypertext : רעיון הקריאה לרוחב. הכלי דאז היה מסורבל מאד, ולא שווה את הטרחה. לפתח אותו לא ניתנו לנו הכלים. הרעיון נגנז.

אבל עכשיו נולד מחדש. אם נלמד דבר אחד מויקיפדיא, הרי הוא שמדובר בכלי לארגון ידע מילולי שכמותו עוד לא ידענו. בתוך עשׂור של עבודה קשה, רובה המכריע בהתנדבות, יצרו אזרחי/ות העולם את האנציקלופדיא השימושית ביותר שייצר המין האנושי עד כה. בגרסתה האנגלית מהווה ויקיפדיא שער כמעט לכל תחום עבור ציבור רחב, המגיע עד לרמות הגבוהות של המחקר האקדמי. כיצד ניתן לרתום כלי כזה לשימוש בכיתה?

שאלה מסקרנת, תודו. אני עוד לא יודע, אבל מתכוון לברר היטב, כבר בשנת הלימודים הקרובה. ניסוי בבני-אדם, ובעצמי גם.

סמסטר א: מונותאיזם.
סמסטר ב: מנה גדושה של מתוס והיסטוריא.

וכיון שבניסוי בבנות/י-אנוש עסקינן, אין מנוס גם מאמנת הלנסינגפורס, אוסלורפינף, עזרא ונחמיה או מרן קישהונט:

— הלסינגפורס.
— הלסינגפורס. — חזר הנהג על הכתובת וכבר התניע את המנוע וכבר היינו בדרך למחוז חפצי. נשענתי אחורה באופן חופשי לגמרי ונשמתי לרווחה. באמת מרגיז – נמלכתי במעי – שאדם אינטקלטואלי מובהק כמוני, שעדיין זוכר את כל שאלות בחינות הבגרות, כגון, שנגיד, בירת טראנסילוואניא נקראה בפי הכובשים הרומאים "סארמיסגטהושאבה", אדם כזה, מוח כמעט אלקטרוני, יהיה עשׂוי לשכוח שם כל כך פשוט כמו… כמו… כמו…
— סליחה – פנה אחורה הנהג – איך קוראים לרחוב שלך?

הפרטת הקרקעות לא תעבור!

כנראה היום תערך הצבעה נוספת בעניין הפרטת הקרקעות. בינתיים הוסחה תשׂומת הלב בגלל הפיגוע בת"א. אבל אסור להניח לביבי וחבורתו להעביר את הפרטת הקרקעות! מה אפשר לעשׂות?

הדבר החשוב ביותר כרגע הוא להפעיל לחץ על חברי/ות-כנסת מתנדנדים/ות. את זה אפשר לעשׂות דרך העלאת הנושׂא בבלוגים, בפייסבוק, טוויטר, תפוז, דוא"ל, וכל אמצעי אחר שעולה על דעתכן/ם. המטרה: להביא אנשים לשלוח דוא"ל לח"כ מתנדנד/ת, ולהפגין תמיכה במצפון האומר להתנגד לתכנית. ביבי ואנשיו יפעילו מכבש לחצים. בצד השני עומדים אנחנו.

איך עושׂים את זה? פשוט מאד. כתבו דוא"ל לאחד הנציגות/ים המופיעים בהמשך. ספרו בכמה מילים מי את/ה, מה הסיבה המניעה אותך במיוחד בהתנגדות להפרטה. קראו לח"כ/ית לא לפחד ולהצביע נגד. אין צורך במגילה ארוכה, כמה שורות תספיקנה.

עם מי ליצור קשר?

  • משה יעלון (ליכוד), המשנה לראש הממשלה – myaalon@knesset.gov.il
  • ציפי חוטובלי (ליכוד) – ח"כית צעירה ונמרצת, שיש לה עוד סיכוי לא רע לפתח קריירה ציבורית ראויה – zhotovely@knesset.gov.il, tzipi.hotovely@gmail.com
  • דניאל בן-סימון – יו"ר סיעת העבודה – dbensimon@knesset.gov.il

אם השמות הללו אינם מדברים אל לבכם, כתבו לח"כ החביב/ה עליכם מהמפלגה לה הצבעתן/ם בבחירות. אם אתן/ם חברות/י מפלגה, חשוב לציין זאת!

עבור מי שעדיין לא מכיר, או שעדיין לא השתכנעה, אני מביא מכאן ואילך את נאומו של ח"כ חנין בכנסת מ-כט תמוז (21 יולי), כפי שהתפרסם בבלוג שלו, אדוםירוק. לטעמי מסביר ח"כ חנין את הבעייתיות העמוקה של מהלך ההפרטה באופן הבהיר והחד ביותר שראיתי עד כה.

*** *** ***

לידיים פרטיות.
הפרטת הקרקעות בecowiki.
אתר מטה המאבק בהפרטת הקרקעות.

צילום: galit lub

צילום: galit lubetzky

"אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, יש מקום לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. מינהל מקרקעי ישראל גוף ביורוקרטי, גוף שאיננו שקוף, מקבל החלטות שאינן לתועלת הציבור הרחב.

יש מקום לרפורמה. יש מקום לרפורמה שתהפוך את הגוף הזה ליותר שקוף, ליותר אחראי לציבור, ליותר מחויב לכל הקבוצות ולכל הציבורים באוכלוסייה הישראלית, למחויב ליהודים ולערבים, למחויב לפריפריה. יש מקום. מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף שצריך שינוי וצריך שינוי גדול.

אבל עמיתי חברי הכנסת, השינוי שהממשלה מביאה הוא שינוי בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים. הרפורמה שמוצעת לנו היא שינוי דרמטי במדיניות המקרקעין בישראל וגם באושיות החברה הישראלית. החברה הישראלית עוברת לתפיסה ניאו-ליברלית, שרואה בקרקע מוצר כלכלי, שהמטרה הבלעדית שלו היא הפקת רווח לבעלים. הרפורמה הזאת היא מהלך גדול של חלוקה מחדש של העושר בחברה, תוך פתיחת פתח עצום לאפשרות של צבירת הון קרקעי בידי קבוצה קטנה של אנשים. זה בדיוק מהלך בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים.

השינוי הגדול, הדרמטי, ההיסטורי הזה נעשה בהליך מהיר ומזורז. אומנם הוא פוצל מחוק ההסדרים, אבל עמיתי חברי הכנסת, לכולנו ברור שזה היה פיצול מלאכותי. קצב הדיונים לחלוטין הותאם ללוח הזמנים הקצר והחפוז ביותר. כך אנחנו מגיעים, בסיומו של דיון חפוז ובלתי ראוי, לאחת ההכרעות החשובות שעומדות בפני הכנסת הנוכחית.רשימת הפגמים המהותיים שיש ברפורמה שהממשלה מציעה היא רשימה ארוכה מאוד, ואני, כמובן במסגרת הזמן שלי, לא אוכל להתייחס לכל הפגמים, אבל אני אתייחס לכמה פגמים עקרוניים.

הדבר הראשון – הרפורמה המוצעת פוגעת במשטר החוקתי של מדינת ישראל, מכיוון שבפועל היא משנה חוק-יסוד באמצעות חוק רגיל. חוק-יסוד: מקרקעי ישראל, שאסר על העברת בעלות במקרקעי ישראל בפועל, משתנה באמצעות חוק רגיל שמאפשר העברת בעלות בהיקפים עצומים.

הרפורמה הזאת גם לא קובעת בחוק את עקרונות המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל והיא מעבירה את היכולת לקבוע את המדיניות הקרקעית לגוף שאיננו נבחר, לרשות מינהלית שההרכב שלה מצומצם מאוד, הציבור לא נמצא בה, אבל ניתן בה כוח בלתי פרופורציונלי לשני גורמים, לראש הממשלה ולקרן הקיימת. ההרכב של מועצת מקרקעי ישראל לפי סעיף 1(8) להצעת החוק הוא הרכב בעייתי ביותר. המועצה הזו מורכבת משמונה נציגי ממשלה ושישה נציגי קרן קיימת. אין על-פי ההצעה במועצה נציגי ציבור כלשהם, אין נציגים של הציבור הערבי, אין נציגים של הפריפריה, אין נציגים של מומחים בתחומי מקרקעין, אין נציגים של ארגונים סביבתיים, אין נציגים של ארגונים חברתיים. הציבור איננו מיוצג ברשות, במועצה שמנהלת את הנכס הציבורי החשוב ביותר שיש והוא המקרקעין.

ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני ואנחנו כמובן נתמוך בכל ההסתייגויות שהמטרה שלהן להוסיף נציגים למועצה הזו, נציגים של ארגונים סביבתיים, ארגונים חברתיים, רשויות בנגב ובגליל, נציגים של הציבור הערבי, מומחים, אנשי אקדמיה וכדומה. אבל מעבר לשאלת ההרכב, סעיף 1(8) להצעת החוק קובע שנציגי הממשלה למועצה יהיו כפופים בהצבעותיהם להחלטות הממשלה, זאת אומרת, אלה הם נציגים שאין להם שיקול דעת עצמאי, הם אמורים לפעול לפי החלטות הממשלה ללא שיקול דעת עצמאי ומקצועי.הצעת החוק מגדירה בצורה מאוד בעייתית את נכס המקרקעין שעליו היא חלה. בפועל הצעת החוק מאפשרת העברת בעלות בנכסי מקרקעין פנויים, בנכסי מקרקעין שטרם נבנו ולא נבנו. אם המטרה היתה לצמצם את הביורוקרטיה הכרוכה בניהול חוכרים של דירות מגורים, מספיק היה להעביר את הבעלות במבנים ולא צריך היה להעביר בעלות בנתחי קרקע שלמים ופנויים. אבל אם זו היתה המטרה, את המטרה הזו ניתן היה להשיג גם בלי הרפורמה הזאת, כי כבר היום מכוח תיקונים שהכנסת הקודמת חוקקה אפשר להעביר בעלות בדירות מגורים שנמצאות בקרקעות רוויות. לכן כל פרשת המרפסת של ראש הממשלה היא ניסיון לזרוע חול בעיני הציבור, להסיח את הדעת ולהסתיר את המטרות האמיתיות של הרפורמה.

הרפורמה כוללת סעיף בעייתי ביותר שהוסב ברגע האחרון, אני מתכוון לסעיף 4כ, שעוסק בהגבלה על הקניית בעלות. הסעיף הזה הוכנס להצעת החוק בעצם ביום ההצבעות האחרון שהיה בוועדת הכלכלה, והסעיף הזה מהווה אישור לקיומן של ועדות קבלה סלקטיביות ומפלות ביישובים חקלאיים, ביישובים קהילתיים. הסעיף הזה מאפשר לגופים פרטיים לעשות סלקציה פסולה בין המבקשים להתגורר ביישובים האלה. זה סעיף פוגע במיוחד שיש בו כדי להפלות אוכלוסיות רבות במדינת ישראל.

יש לנו ניסיון עם ועדות הקבלה האלה ואנחנו כבר יודעים שהוועדות האלה הן כלי לסינון אוכלוסיות שאינן נושאות חן בעיני ועדות הקבלה או חבריהן. הסינון הזה נעשה בצורה משפילה תוך שימוש בקריטריונים כמו אי-התאמה חברתית. לפעמים מאחורי הסינון הזה עומדים ללא ספק טעמים גזעניים. וכך מסננים החוצה ערבים ורוסים ואתיופים, לפעמים דתיים, משפחות חד-הוריות, זוגות בני אותו מין וכדומה. הוספת הסעיף הזה הצליחה לחבר ברפורמה הזו את הרע שבשני העולמות. לקחו את הרע שבעולם השוק, רע של הפרטה טוטלית, של השלטת בעלי ההון על משאבי הציבור וחיברו אותו אל הרע של גזענות, של סלקציה, של אפליית אוכלוסיות ושל מתן זכויות וטו לגופים פרטיים בגישה שלהם לקרקעות הציבור.

אדוני היושב-ראש, עם כל מה שנאמר על הרפורמה הזו, אני חייב לומר שרב הנסתר על הגלוי לפחות בהיבט אחד, שהוא היבט מאוד מרכזי של הרפורמה, ואני מתכוון להסכם עם הקרן הקיימת. בפני ועדת הכלכלה לא הוצגו מפות. אנחנו גם היום לא יודעים אילו קרקעות בדיוק הולכות להיות מוחלפות בין המדינה לבין הקרן הקיימת. לא רק שאין לנו מפות, אין לנו הערכות כלכליות מהו השווי האמיתי של הקרקעות שמועברות פה מיד ליד. אין לנו הערכות תכנוניות וסביבתיות מה הן ההשלכות של חילופי הקרקע האלה. על בלנקו אנחנו מתבקשים לחתום על צ’ק של פטור ממס מכל העסקאות האלה. רק הדבר הזה כשלעצמו, אפילו אם הדבר הזה היה עומד כשלעצמו, אדוני היושב-ראש, הוא היה מספיק כדי לפסול את הרפורמה הזאת כרפורמה שהיא מהלך לא ראוי ולא אפשרי מבחינה חקיקתית.

הרפורמה הזו היא אסון סביבתי. הקרקע היא משאב ייחודי, סופי, מוגבל. אבל הרפורמה הזאת מייצרת בתחום המקרקעין מנוע רב עוצמה של אינטרסים כלכליים. הניסיון מלמד שגופי התכנון לא מסוגלים לעמוד לבדם מול המנועים האלה של האינטרסים הכלכליים רבי העוצמה שהרפורמה הזו מייצרת בתחום המקרקעין. ולכן התוצאה של הרפורמה הזו בפועל תהיה פגיעה בשטחים הפתוחים, פגיעה במרחבים הציבוריים, פגיעה ביכולת שלנו לתכנן את הקרקע למטרות ציבוריות שהן כל כך דרושות וכל כך חיוניות.

כל הרפורמה הזו נעשתה ללא עבודת מטה שקופה, ללא התייעצות עם הגורמים הציבוריים, ללא הקשבה לארגונים סביבתיים וחברתיים. אני חייב לומר שאינני יודע מה התשתית המקצועית שעליה נסמכת הרפורמה הזאת. תחושת הבטן שלי היא שמאחורי הרפורמה הזו לא עמדו חשיבה מקצועית וניתוח מקצועי אלא עמדו מאחורי הרפורמה הזו גופים בעלי עניין ובעלי אינטרס שהולכים להרוויח מהרפורמה הזו כסף רב, רב מאוד.

אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה לגעת בנקודה אחרונה. אני מתכוון לשאלת היחס בין הרפורמה והציבור הערבי.בכל מקום בעולם רפורמת מקרקעין היא רפורמה שנותנת מקרקעין למי שאין לו מקרקעין. הרפורמה הזו עושה בדיוק את הדבר ההפוך. הציבור הערבי בישראל שחסרים לו מקרקעין לא הולך לקבל שום מקרקעין מהרפורמה הזאת אלא הולך להיות מודר בצורות חדשות.

הרפורמה הזו היא אי-צדק בציר האקטואלי, מכיוון שהיא איננה נותנת תשובות למצוקות המקרקעין הקיימות היום. היא אי-צדק בציר הזמן, כי היא לוקחת רכוש שהוא בחלקו רכוש של נפקדים, מגלגלת אותו לידיים פרטיות, מסבכת את היכולת להגיע לפתרון פוליטי של הסכסוך הישראלי-ערבי.

אדוני היושב-ראש, כשאני מסכם לעצמי את הדברים, אני אומר – הרפורמה הזאת היא אסון חברתי. הרפורמה הזו היא אסון סביבתי, הרפורמה הזו היא אסון פוליטי. הרפורמה הזו היא המתנה הגדולה ביותר שממשלת נתניהו נותנת לבעלי הון, לבעלי אינטרס, לנדל”ניסטים, על חשבון הציבור.

לכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא לכל חברי הכנסת, מעבר להשתייכות הסיעתית, להתאחד מחר בהצבעות, לתמוך בהסתייגויות, ואם נוכל, להפיל את הרפורמה הרעה הזו לטובת כל הציבור ישראל. תודה רבה.

השׂר גלעד ארדן – אנא עצור את הפרטת הקרקעות

גלעד ארדן - ויקיפדיא

גלעד ארדן - ויקיפדיא

הנה, כאילו לפי הזמנה, התארגנות בלוגרים על מנת ליצור הד בתקשורת, ולדרבן את השׂר להגנת הסביבה, ח"כ גלעד ארגן, להתגייס למאמץ לעצור את הקנוניא להפרטת קרקעות המדינה. מארגן היוזמה הוא איתמר כהן, הדוושן הבלתי-נלאה. מקרה מבחן לטור שכתבתי רק אמש.

ציבור הקוראות והקוראים מוזמן להעביר, להפיץ, לשלוח לכל עבר.

***   ***   ***

לכבוד השׂר להגנת הסביבה, גלעד ארדן

הנדון: מחובתו של השׂר להגנת הסביבה להתנגד להפרטת קרקעות המדינה

שלום,

ראשית, ברצוננו להביע את הערכתנו כלפיך. מאה הימים הראשונים שלך בתפקיד ממחישים היטב את ההבדל בין מי שמכהן בתפקיד השר להגנת הסביבה מתוך בחירה ותחושת שליחות, כמוך – לבין מי ש"נאלץ" למלא את התפקיד מאונס וכברירת מחדל, כמו כמה מקודמיך.

אלא שלמרבה הצער, הממשלה בה אתה מכהן מובילה מהלך בעל השלכות הרסניות ומזיקות מאין כמוהן. כל פעולותיך החיוביות וכוונותיך הטובות יהיו בטלות בשישים, ולא יצליחו לתקן, ולו במעט, את נזקה של ה"רפורמה במנהל מקרקעי ישׂראל", שהיא שם מכובס לדבר האמיתי: הפרטת קרקעות המדינה.

ברצוננו להעמידך על הנזקים החמורים שטומנת בחובה הפרטת הקרקעות

1. תיקון מס' 1 לחוק מקרקעי ישראל המוצע מגדיר כ"קרקע עירונית", המיועדת למכירה לצמיתות, כך: "קרקע, שייעודה לפי תוכנית מפורטת (…) למגורים או לתעסוקה;  'תעסוקה' -תעשיה, מלאכה, משרדים, מסחר, תיירות או מלונאות וכיוצא באלה".

על פי הגדרה זו, בעתיד ניתן יהיה למכור לצמיתות לבעל הון פרטי חלקים מבקעת תמנע, שם מתוכנן פרויקט מלונאות.
דוגמא נוספת: בשׂדה בריר שליד ערד מתוכננת הקמת מכרה פוספטים, שעל פי סקר של משרד הבריאות, עלול לגרום לתמותה של שבעה תושבים נוספים בערד, מדי שנה. על פי הרפורמה המוצעת, השטח שבו אמור לקום המכרה עלול להימכר לידי בעל הון פרטי, למטרות "תעשיה". המאבק של תושבי ערד, שהוא כבר עכשיו מאוד קשה, עלול להפוך לכמעט בלתי אפשרי אם הקרקע אכן תימכר לצמיתות לבעל הון פרטי, שמטבע הדברים לא מתעניין כלל בבריאות הציבור, אלא אך ורק בהפקת רווח מירבי מהאדמה שבבעלותו.

2. בעקבות ההתנגדות הרחבה להפרטת הקרקעות, שכוללת ארגונים וחברי כנסת מכל רחבי הקשת הפוליטית, הסכימו יוזמיה שההפרטה תכלול "רק" 4% משטחי מדינת ישראל.

זוהי אחיזת עיניים. ראשית, עשׂרות אחוזים משטחי המדינה בפועל אינם שמישים לציבור הרחב, מסיבות שונות (בעיקר שטחי אימונים של צה"ל). שיעור הקרקעות המיועדות להפרטה מתוך הקרקעות שזמינות באמת לציבור הרחב גבוה בהרבה מ-4%.
שנית, יוזמי הרפורמה כלל אינם מסתירים, שכוונתם המקורית היתה להפריט הרבה יותר מ-4% מהקרקעות. ברור לחלוטין, שמרגע שייפרץ הסכר ותחל הפרטת הקרקעות, בעתיד יהיו בעלי אינטרסים, שיקדמו, ואף יצליחו, להרחיב את מהלך ההפרטה.

3. ברפורמה המוצעת לא קיימת שום מגבלה מעשׂית על ריכוז קרקעות בידי יחידים. המשפט היחיד שמתייחס לכך הוא המשפט הכללי הבא (תיקון 6 לחוק מינהל מקרקעי ישראל): "המועצה והרשות יפעלו במטרה לקדם את התחרות בשוק המקרקעין ולמנוע ריכוז קרקעות בידי יחידים."

זהו משפט כללי ריק מתוכן. באותה מידה ניתן היה לכתוב, דרך משל, ש"המועצה והרשות יפעלו במטרה לפתור את בעיית הגרעין האירני". איך? באיזה אמצעים? גם לא מוגדר: מהו "ריכוז קרקעות בידי יחידים"? מאה דונם לבעל הון יחיד? מאה אלף דונם לבעל הון יחיד?*
הסעיף הזה הוא בגדר פרצה קוראת למושחת. והמושחת, כשקוראים לו – בא.

* הערה: על פי הדיווחים בתקשורת, שעד כה לא אושרו בשום פרסום רשמי, ברגע האחרון נכנסו לחוק מגבלות על ריכוז קרקע בידי יחידים, אלא שמדובר במגבלות עמומות, שמותירות חלק ניכר מהמלאכה לתקנות, שיותקנו עד 1.5.2010.

לסיכום: מכירת קרקעות מדינה לצמיתות מהווה איום חמור על הסביבה והחברה במדינת ישראל. מחובתו של כל שׂר – ובמיוחד, של השׂר להגנת הסביבה – להתנגד למהלך כזה.

על החתום: בלוגרים (כותבי יומנים ברשת האינטרנט):

אורי אמיתי, יוחאי עילם, בונים בתי"מ (בלוג פעילי התנועה הירוקה מימד),עבודה שחורה (בלוג-עיתון – קבוצת בלוגרים), שושי פולטין, חנן עינב לוי, אורית כהן, ראובן קלינמן, רונה שחר, איתמר כהן, אבירם בר לב, יניב גולן, עדי איתן, זהר לידר, ווסאבי – ירוק ועצבני (קבוצת בלוגרים),POV, רביב נוה, ערן אזולאי, דור לוי.

לאן הלכה כיכר העיר?

בשבוע שעבר עליתי ירושלימה, לבית המשפט העליון. חשבתי שאני נוסע להפגנה. הסתבר שלא ממש. על קורותינו בשטח, קצת פחות ממניין אכפתניקים/ות, סיפר בהרחבה אמיתי סנדי. בתור הפגנה היינו די מעוררי רחמים. כלומר, היינו מעוררים רחמים אילו היה אצל מי. אבל לא כל כך היה. נסו אתם לעמוד לצד כביש הגישה המוביל לחניון ביהמ"ש העליון בצהרי-יום קיץ, ותבינו מדוע. אז מה בעצם עשׂינו שם?

למעשׂה, את אותה שאלה בדיוק אפשר לשאול לגבי כמעט כל הפגנה. לכאורה הפגנה נועדה להעביר מסר לשלטונות לגבי רצון הציבור. אבל כמה אכפת לשלטונות מהפגנות? נכון, היתה ההפגנה המתולוגית אחרי סברה ושתילה. אבל כמה הפגנות אחרות היו, שבאו והלכו בלי לשנות שום דבר לאף אחד? האם אין דרך אחרת, יעילה יותר, להעביר את המסר?

מסתבר שיש. לאחרונה השתתפתי בדיון אצל טל ירון על בלוגים ותפקידם החברתי, נושׂא שכבר דשו בו לא מעט בעבר. העיסוק בפרשת נוגה-דרורי-ביטון, והשימוש הנרחב שעשׂיתי בבלוג בעניין זה, סיפקו לי כמה תובנות בנושׂא.

ראשית, התגובות לדיווח. לפי נתוני גוגל-אנליטיקס קראו את הטור יום בעליון 140 משתמשים יחודיים, כל אחת/ד מעט יותר מארבע וחצי דקות בממוצע. לא הרבה, במונחים של בלוגים מסויימים, אבל סדר גודל שלם יותר מאשר הקומץ שהגיע להפגין עם שלטים, וכמעט כפליים ממספר הצופות/ים באולם בית-המשפט עצמו. על אף שהתיק המדובר זכה לטיפול באמצעי התקשורת, ואף לכותרת ראשית ב"ישׂראל היום" ביום הדיון עצמו, אין ספק שחלקים גדולים בציבור עדיין לא שמעו על הסיפור דבר וחצי דבר. וגם אלה ששמעו, ודאי שלא נחשׂפו לחלק מהרשמים שהעליתי אני. יוצא שהפכתי לאמצעי התקשורת. בעל קהל מצומצם למדי אמנם, אבל לא מבוטל.

שנית, הדיון המתמשך העניק לי הזדמנות להחשׂף באופן יסודי לדעות שונות משלי. הדבר נכון בעיקר לגבי העמידה העיקשת של הקורא איתי כוחיי בעד השופט דרורי. נכון, עדיין לא השתכנעתי משום טיעון שהעלה, אבל הדבר אינו גורע במאום מהעובדה שהוא חייב אותי לחשוב עוד ועוד על המקרה, לחדד את טיעוני, לקרוא עוד ועוד חלקים מפסק הדין. כאן כבר יש לבלוג יתרון עצום על פני אמצעי התקשורת ההמוניים, הכבולים בשטחיות המובנית בהגיון הכלכלי והמקצועי שלהם.

שלישית, משום שהפרסום בבלוג זיכה אותי גם בהיכרות אישית עם עוד שני חברים לדרך: אמיתי סנדי הנזכר לעיל ויאיר מלכיאור, קורא קבוע בפרשת השבוע. הפגישה המהותית שלי עם שניהם נעשׂתה דרך בלוג זה. למעשׂה, דרך הבלוג הכרתי גם את שני הטלים – ירון וגלילי. יוצא שהבלוג משמש כלי לטווית אותה רשת חברתית-רעיונית החיונית כל כך לקידום ולקיום המהפכה. למעשׂה, זו גם התועלת הכמעט-יחידה שבהפגנות בעולם ה"אמיתי" – ההזדמנות לפגוש חברות וחברים לדעה ולדרך. אלא שבבלוג הכל בזמננו החופשי, מבלי לעזוב את הבית.

והנה התשובה הזמנית שלי לשאלת תפקידם החברתי של הבלוגים. הם הם – יחד עם פייסבוק, טוויטר, תפוז ומה לא – כיכר העיר החדשה. כאן נערכים הדיונים, כאן נערכים המפגשים. זה הכלי בידי ציבור האזרחים שאין לו המשאבים לעסוק בפוליטיקא באופן מקצועי – אותו ציבור בדיוק שעל כתפיו מונח עול הדמוקרטיא. זה המקום בו הציבור יכול להתעדכן ולהתדיין במה שמעניין אותו באמת. זה המקום בו הוא יכול לתרגל את כישורי הדיון שלו. זה המקום בו הוא יכול למצוא את בעלי-הברית שלו לכל דבר ועניין. נכון, עדיין אין תחליף לפגישה פנים-אל-פנים בתלת-מימד. אבל כמה טוב להגיע לפגישה הזו לא כזרים מוחלטים אלא כחברים ותיקים.