לא מעט ביקורת מוטחת כלפי האקדמיא הישׂראלית. במקרים לא מעטים, בצדק. לא פעם אני מטיח ביקורת כזו בעצמי. בסוף השבוע שעבר הוטחה עוד קצת ביקורת, על-ידי טלי חרותי-סובר, במדור הבלוגים של אתר ״הארץ״. הפעם, לטעמי, באופן בלתי-מוצדק בעליל.
גילוי נאות: אני אמנם לא מוזכר אישית בטור שלה, אבל היא עוסקת במיזם שעזרתי להתחיל ולפתח מיומו הראשון. קורא(ות)י הותיקות/ים לא יתקשו להבחין היכן צוטטתי באופן ישיר בטור של חרותי-סובר. מילא האיות של ״קולגא״ (״כך במקור!״ אלא מה…), אבל השׂין השׂמאלית נכנסה במחי העתק-הדבק.
ובכל זאת, אתחיל בשבח. כותבת חרותי-סובר:
באוניברסיטת חיפה, למשל, החליטו לעשות מעשה ולהכניס לתוכנית הלימודים את הכלי החדש מכולם: הוויקיפדיה. זה שבע שנים מתבקשים סטודנטים מהפקולטה למדעי הרוח לכתוב ערכים על פי בחירתם, ותמורת העבודה האקדמית החשובה הזו, גם מקבלים ציון. לעיתים כתיבת הערך היא חלופה לעבודת גמר.
באופן כללי, הדברים נכונים. ביחוד אני מחזק את ידי הכותבת בכך שמדובר בעבודה אקדמית חשובה. לטעמי, אפילו חשובה מאד. האתגר הגדול ביותר של העולם האקדמי בדור הזה, בעיני, הוא סֻנתיזא והנגשה של כמויות הידע הבלתי-אפשריות שנצברו עד כה. זהו דור של אנציקלופדיזם. העובדה שהעבודה הכבירה הזו מתרחשת דוקא בכלי חינמי ושיתופי היא לא פחות ממדהימה, ובעיני גם מחממת לב מאין כמוה.
ועכשיו לטענות. טענה ראשונה היא שויקיפדיא העברית מנוהלת על-ידי קרן Wikimedia העולמית, ״קרן מסחרית ללא כוונת רווח שיושבת בסן פרנסיסקו״, ולפיכך ״כל תרומת זמן ומאמץ של מרצים וסטודנטים באוניברסיטת חיפה המתוקצבת, מגיעה לא רק ל׳אוניברסיטה החופשית הגדולה בעולם׳״ (שיבוש הססמא של ויקיפדיא, והסיפא הלא-ברור כשלעצמו, במקור). אכן, יש אירוניא מסוימת בכך שאחד המשאבים החשובים ביותר של התרבות העברית העכשווית (ויקיפדיא, ויקיציטוט, ויקימילון ועוד) מאוחסנים, פיזית, במרחק עשׂרה אזורי זמן מהארץ. אבל האם יש בכך טעם לפגם? אם כבר, יש כאן סוג של תעודת ביטוח.
אמנם, יש צדק מסוים בטענה שאיזשהו שבריר מכספי המסים בישׂראל מממן משׂרות בחוץ-לארץ. מדובר, יש לציין, בלא-הרבה במשׂרות, ובשבריר קטנטן שבקטנטנים מהתקציב. מצד שני יש לשקול גם את הרווח לציבור מהמיזם. כל הערכים שנכתבו עד כה במסגרת המיזם (177 נכון לכתיבת שורות אלה) נכתבו בויקיפדיא העברית, עבור הציבור העברי ברחבי העולם. השרתים של ויקיפדיא יושבים אמנם בחו״ל, אבל הרוב המכריע של הקוראות והקוראים נמצא כאן בארץ. יתר על כן, כאשר כותבת תלמידה תרגיל מסכם של שעור מתקדם, או אפילו עבודה סמינריונית, הקהל הנחשׂף לעבודה כולל, בדרך כלל, שני אנשים – היא ואני. ערך ויקיפדי חשׂוף לקהל גדול בהרבה, ואין לדעת מי תרצה לקרוא אותו, או אף להרחיבו, בעתיד. כיצד משמשים כספי המיסים בצורה חכמה יותר, כאשר המאמץ האקדמי נשאר קבור במגדל השן (שלא לאמר בפח האשפה), או כאשר הוא שקוף ונגיש לשימוש הציבור הרחב?
״אבל זו הבעיה הקטנה״, כותבת חרותי-סובר. הבעיא הגדולה באמת היא ש״סטודנטים יכתבו, עבור ציון, ערכים, למשל על מרצים, או קולגות של מרצים מאוניברסיטאות אחרות״. חרותי-סובר מוסיפה כי ״אדם אינו יכול לכתוב ערך על עצמו – מישהו צריך לכתוב עליו – וכי הוויקיפדיה האולטרא-פופולארית הפכה בשנים האחרונות כלי חשוב בתהליכי קידום עצמי״. החשד אותו מעלה חרותי-סובר (כך אמרה לי במפורש בזמן השׂיחות שקיימה איתי להכנת טור זה) הוא שמרצה במוסד אחד ישלח את תלמידיו לכתוב ערך על מרצה במוסד אחר, והיא, איכשהו, מתישהו, תגמול לו בחזרה (אולי אפילו על-ידי שליחת תלמידותיה לכתוב על המרצה הראשון…).
כמי שמכיר את ויקיפדיא יותר מרוב הציבור (ודאי יותר מגב׳ חרותי-סובר), אני יכול להעיד שמדובר בתרגיל מסובך ובלתי-יעיל בעליל. אילו רציתי לכתוב על עצמי ערך, הדרך הקלה והיעילה לעשׂות זאת היתה לפתוח שם משתמש נוסף תחת שם עט, לבצע כמה עריכות קלות בערכים כאלו ואחרים (כדי לרכוש את אמון הקהילה הויקיפדית), ואז פשוט לכתוב את הערך. על עצמי. תחת שם-עט. כך הייתי בטוח שמה שיכתב יהיה בדיוק מה שאני רוצה שיכתב, והניסוח יהיה מדויק ולטעמי (הייתי צריך להפטר מכמה ׳אלפ׳ים ומכמה נקודות בשׂין השׂמאלית, כמובן, אבל מה לא עושׂים למען קידום עצמי?). הקלות שבדרך הפעולה הזו היא לבדה, לטעמי, נימוק מספיק נגד האישום המרכזי של חרותי-סובר. מי שסבורה אחר/ת מוזמנ/ת לפתוח לעצמ/ה את המשתמש ״ג׳ירפה ירוקה״ (פנוי בינתיים), ולהתחיל לפעול לפי ההוראות לעיל (אבל ברצינות! כך לפחות לתעלול איזו תועלת).
[תוספת לאחר פרסום: הובא לידיעתי שגב׳ חרותי-סובר טעתה בקביעתה ש״אדם אינו יכול לכתוב ערך על עצמו״. מצב כזה אינו מומלץ על-ידי ויקיפדיא העברית, בצדק לטעמי, אך גם אינו אסור].
טענה ספציפית מעלה חרותי-סובר לגבי הערך אודות פרופ׳ גיא בר-עוז, שהוא אכן ממייסדי המיזם ומקדמיו (שכויח גיא, ותודה!). הערך אכן נכתב על-ידי פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, ד״ר ראובן ישורון, ויקיפד ותיק שכתב ערכים רבים ומוערכים בתחום התמחותו. הערך אכן נכתב שלא תמורת ציון. הוא נכתב כאשר המיזם היה בתחילת דרכו, כסוג של גישוש למציאת הדרך. (אגב, אני מזמין אתכן למצוא כמה עוד ילידי 1967 במדעי-הרוח בארץ זכו לדרגת פרופסור מן המניין.) מספר ערכים נוספים על המוסד נכתבו על-ידי סטודנטים, אך לא תמורת ציון אלא תמורת תשלום (העסקה לפי שעות). נוהל זה הוכיח עצמו כבלתי-יעיל, וחדלנו ממנו לאחר כמה ערכים. בסופו של יום, כפי שגילינו, פחות קשה לכתוב בעצמך מלפקח על מישהו אחר שיעשׂה זאת כהלכה (ועוד על זה בסוף הטור).
חץ מיוחד של ביקורת הופנה נגד התכנית ללימודי מגדר. כאן, אכן, נכתבו כמה ערכים ״על דמויות עכשוויות, שחלקן משׂחקות תפקיד בחיים האקדמיים בישׂראל״ (מילותי שלי בדוא״ל שצוטטו בטור). במסגרת התכנית ללימודי מגדר הרגישו המרצות ברגישות הנושׂא, ולפחות אחת מהן, ד״ר שרון הלוי, כתבה לי שחדלה מכך. חבל.
ד״ר יפעת ביטון, מתוך הערך בויקיפדיא
מדוע חבל? בשׂיחות שערכה אתי העלתה חרותי-סובר שוב ושוב שני שמות של אקדמאיות ישׂראליות, שהערכים אודותיהן אמורים לשמש דוגמא להתנהלות בעייתית מבחינה אתית: פרופ׳ ברברה סבירסקי וד״ר יפעת ביטון. אני מזמין את הקוראות והקוראים לעיין בערכים, ולשפוט בעצמן/ם האם יש לציבור עניין בערכים הללו, והאם שתי הנשים הללו ראויות לערך בויקיפדיא העברית כבר עתה, או שמא כללי האתיקא מחייבים שנמתין עד שתלכנה לעולמן, על מנת לא תוכלנה לגמול לכותבות הערך בטובות הנאה כאלו ואחרות.
עניין נוסף שעל הפרק: הקוד האתי והחופש האקדמי. כמי שהוציא את המיזם לדרכו, אני מעיד שהוא עדיין לא מפותח ובשל מספיק כדי להצריך ״קוד אתי ברור״ (כדרישתה של חרותי-סובר). למעשׂה, זה המקרה הראשון בו התעוררה איזושהי סוגיה אתית, ואף היא ברובה המכריע פרי תעתועי רוחה של חרותי-סובר, ולא עניין מהותי בשטח. עד כמה שמדובר בחופש אקדמי – אכן הזכרתי אותו בשׂיחה בעל-פה עם חרותי-סובר, כאשר גערה בי כיצד, כמנהל המיזם (אני לא…), אני לא יודע על כל ערך וערך הנכתב במסגרתו. תשובתי היתה שאפילו הייתי ״מנהל המיזם״, אין לי רשות או סמכות להתערב בתכני הלימוד של מרצה אחרת, שכן זו תהיה פגיעה בחופש האקדמי שלה. אם התועלת היחידה של טור זה תהיה לסייע לציבור להבין מעט יותר מהו החופש האקדמי, די לי וטוב לי.
לסיום כותבת חרותי-סובר: ״כולם שמחים – הסטודנט שמקבל ציון קל יחסית, המרצה שלא צריך לקרוא עבודות מייגעות, והאיש עליו נכתב הערך.״ לגבי נושׂאי הערכים הגבתי בהרחבה לעיל. לגבי הציון הקל (״רדידות״ קוראת לזה חרותי-סובר בהמשך הפסקא) – אשאיר את הקוראות והקוראים לגבש דעה על 177 הערכים שנכתבו עד-כה (קישור לרשימה למעלה). יותר מזה, אני מזמין את חרותי-סובר עצמה להתנסות בכתיבת ערכים בויקיפדיא, כדי להבין בדיוק במה מדובר. אני מרשה לעצמי להמר שהיא תופתע לגלות עד כמה קשה ותובעני יותר הפרסום בויקיפדיא מאשר הפרסום בבלוג ב״הארץ״. (ועוד שאלה למחשבה: האם ״עבודות מייגעות״ אמורות להחשב תוצר חיובי של התהליך האקדמי?)
אשר לחלקי שלי בעניין, אני מעיד שכתיבת ערכים ויקיפדיים לא רק שאינה חוסכת זמן ויגיעה, אלא היא מוסיפה עליהם באופן משמעותי. עבודה רגילה – מעולה, טובה, בינונית או גרועה – נבדקת, כמעט תמיד, פעם אחת בלבד. הבדיקה כשלעצמה כוללת הערות בגוף המסמך (בעט או במחשב), ופסקא או שתיים לסיכום. לפעמים, כאשר העבודה טובה במיוחד או בעייתית במיוחד, הכתיבה מתארכת משהו. כתיבה של ערך ויקיפדי, לעומת זאת, כרוכה בשלבים נוספים. החשוב וגוזל הזמן שבהם הוא קריאה מקדמית של טיוטת הערך, כדי להגיע להערכה ראשונית ולהסביר כיצד יש להביא אותו למצב בר-פרסום. (כשהעבודות נכתבות שלא לפרסום אני לא קורא טיוטות כמעט אף-פעם). לעתים, בכתיבת ערך, יש צורך בטיוטא שניה. בהמשך, אני מוצא עצמי לא פעם מבצע תיקונים קלים, עריכות לשוניות והאחדת כתיב – מה שלא הייתי חולם לעשׂות בעבודה המוגשת לי בדפוס או כקובץ בדוא״ל. בקיצור, לפי הערכה בלתי-מדעית, המבוססת על נסיון בלבד, בדיקת ערכים ויקיפדיים דורשת בממוצע פי שניים עד פי שלושה זמן ועבודה מבדיקת עבודה ״רגילה״, שלא לפרסום. נקודה זו הובהרה לחרותי-סובר בשׂיחותינו פעם ופעמיים, וחבל מאד שהחליטה להתעלם ממנה, ואף להציג מציאות הפוכה לחלוטין.
[בעקבות כתיבת טור זה הוסיפה גב׳ חנה יריב תאור משלה של המיזם לשתוף פעולה ויקיפדי-אקדמי].
ההגדה המסורתית, כהרגלה, מדבר אל בנים, על בנים. ההגדה הזמנית, כהרגלה, פונה לשני המינים. לפיכך, ארבעה בנים ושלוש בנות, מעין תמונת ראי לשלושה אבות וארבע אמהות. וכיון שהבנים מסבים לשולחן הסדר זה עידן ועידנים, המשכתי לפנות אליהם בלשון ״נגד״. ואילו הבנות, שהצטרפו להגדה זה עתה, זוכות ללשון ״בעד״.
מה פתאום הגדה חדשה? לפני כמה שנים מצאתי את עצמי במצב משפחתי מורכב. ההתכנסות השנתית בפסח לארוחה חגיגית עם תפריט קבוע וידוע עדיין היתה רצויה וחשובה. אבל הטקס והטקסט – אלה הפסיקו לשׂאת חן. למעשׂה, מצאתי את עצמי היחיד במשפחתי שעדיין מעוניין בקריאת ההגדה.
