הנה שוב נזכר הנשׂיא האיראני לפתוח עלינו פה. הפעם, לרגל ביקורו המתוקשר בניו-יורק, ושוב בטהראן לרגל "יום ירושלם" (סיקור עיתונאי בעברית: כאן וכאן, ובאנגלית: כאן, כאן וגם כאן). סבוב ההופעות נפתח הפעם באוניברסיטת קולומביא במנהטן, בסמיכות לעצרת האומות המאוחדות. בהתקף של זעם צדקני ונימוסים גרועים, הקדים נשׂיא האוניברסיטה, מר לי בולינג'ר, דברים לנאומו של הנשׂיא האיראני, קרא לו "דיקטטור קטן ומרושע", וטען שהוא "פרובוקטור במצח נחושה, או בלתי-מלומד באופן מדהים."
האמת היא, ששתי האפשרויות שציין מר בולינג'ר אינן סותרות זו את זו. פרובוקטור מושבע יכול להיות גם בור גמור. אבל כדאי אולי להוסיף נדבך שלישי לתאור אישיותו של הנשׂיא. המניעים לטענה כאילו השואה לא התרחשה מעולם ברורים למדי: (א) משום שהשואה מהווה מקור לגיטימציא לקיומה של מדינת ישׂראל – לגיטימציא אותה מנסה הנשׂיא לערער כמיטב יכולתו; ו-(ב) משום שכך מובטחות לו כותרות שמנות בכל פעם בה יפתח את פיו. אבל להגיע לניו-יורק, לטעון שבאיראן אין הומואים, ולהאמין שטיעון כזה יוסיף לו נקודות – לשם כך צריך גם להיות אידיוט.
ובכל זאת , בתוך דבריו של הנשׂיא מסתתרת גם שאלה אחת שצריכה להשאל: גם אם השואה היתה (אפשרות שאפילו הוא החל להודות בה), מדוע צריכים הפלשׂתינים לסבול ממנה היום? אכן, שאלה טובה.
דרך אחת לענות עליה תהיה להעמיק את המחקר במספר שאלות הקשורות בחקר השואה (צעד שהנשׂיא המליץ עליו בחום), וביחוד בקשרים בין ההנהגה הפלשׂתינית בשנות ה-30 לבין המשטר הנאצי. כידוע, דוקא בשנים בהם הלך מצבה של יהדות גרמניא והחמיר, פרץ בארץ-ישׂראל "המרד הערבי הגדול", במחאה על העליה ההמונית של יהודים מאירופה לארץ. המחאה הצליחה. העלייה נבלמה במידה מרובה. כדאי מאד לקבל את המלצתו של נשׂיא איראן ולהעמיק את המחקר בדבר הקשר בין ההנהגה הערבית בארץ-ישׂראל (ומחוצה לה) לבין השלטון הנאצי, כדי לקבוע אם היה כאן מהלך מתוכנן, או שמא מדובר בצירוף מקרים גרידא.
דרך אחרת לענות על השאלה היא שאין טעם להאשים את הפלשׂתינים החיים כיום במעשׂיו של המופתי, ממש כשם שאין טעם להאשים את הגרמנים של היום במעשׂי סביהם. אלא שבעוד שהשואה היא כבר הסטוריא (כנראה, בכל זאת), הסבל הפלשׂתיני נמשך גם היום, ואי-אפשר להתכחש לו. משהו צריך לעשׂות, ודומה שגם כאן מעז הנשׂיא האיראני לאמר את מה שהעולם כולו אינו מעז להעלות על שׂפתיו – הבעיא הפלשׂתינית אינה מקומית ארץ-ישׂראלית, או אפילו בעיא של המזרח הקרוב. מדובר בבעיא עולמית, ועל העולם כולו להתגייס לפתרונה.
בעבר המליץ הנשׂיא להעביר את היהודים לגרמניא או אוסטריא; לאחרונה העלה אפשרות נוספת, להקים מדינה יהודית בקנדה או באלסקה. הכיוון נכון. אומות העולם, שנעלו שעריהן בפני יהדות אירופה בשנות ה-30, חייבות היום לאפשר הגירת המונים, כדי למחות את כתמי העבר. ראשונים יהגרו דיירי מחנות הפליטים, שכן הם נמצאים במצב הקשה ביותר, וזקוקים לעזרה באופן הדחוף ביותר. אחריהם יכולים להגיע התושבים המבוססים יותר של הארץ, דוברי עברית וערבית כאחד. הארץ ממילא צפופה להחריד, ולא יזיק לנו קצת אויר לנשימה. אחרי שחרור הלחץ הראשוני, יהיה אפשר לשבת ולדון בבעיות היסודיות יותר, כמו "זכות השיבה", או השליטה בהר הבית. או אז ישׂרור כאן קצת שקט, ונשׂיא איראן יוכל לפנות לענייני פנים. מי יודע, אולי אפילו יזכה ללמוד דבר או שניים על בני-עמו, שבניו-יורק כולם יודעים כבר מזמן.
הקשר בין הערבים לנאצים הוא במסגרת "אויבו של אויבי הוא ידידי". הם רצו לסלק את הבריטים. היה גם קשר של הלח"י עם הנאצים מאותה סיבה. זו אסטרטגיה בסיסית של עם במצוקה.
זה כמו שישראל תהיה היום מוכנה להיות בקשר עם משטר אפל כי הוא נגד הערבים. למשל, התמיכה שלי ישראל בשאה הרצחני.
על כל פנים, השואה לא קשורה לערבים, נקודה. כל מי שעושה כזה קשר מגחיך את השואה.
א. הטיעון של אחמדיניג'אד על השואה והפלסטינים אינו חדש. הטיעון שלו בענייני השואה מכיל את שני החלקים האלו (שואה לא נעשתה על ידי פלסטינים והצביעות המערבית בעניין ההכחשה) כמעט בכל פעם שהוא אומר אותו. למעשה, מכל מיני דברים שאמר (בעבר. בקולומביה הוא בעיקר חזר על עצמו), בעיקר בנוגע למעמדה המיתולוגי של השואה והפוליטיקה המעורבת בענייני הזיכרון, יש לי את התחושה שהוא רחוק מאוד מלהיות בור בעניין. יש לי עכשיו על השולחן לפחות ספר אחד, שלא נכתב על ידי אנטישמי ואפילו לא על ידי גוי, שעוסק בעניין הזה בהרחבה, והוא לא היחיד. מה שקרה לפני יותר מ-60 שנה באירופה זה דבר אחד. מה שקרה בעניין מאז ועד היום, זה כבר משהו אחר לגמרי.
ב. זה שבולינג'ר קרא לאחמדיניג'אד "דיקטטור" מעיד, אם כבר, בעיקר על בורותו של בולינג'ר.
ג. מכל מיני דברים שקראתי הגעתי למסקנה שדבריו של אחמדיניג'אד על אי קיומם של הומוסקסואלים באיראן לא נועדו לקהל הניו-יורקי שלו, אלא לקהל האיראני שלו, ובעיקר לבוס שלו (חמינאי, כאילו, המפקד העליון של הצבא והאיש שמטיל מדי פעם וטו על החוקים שלו), שכבר היום חושב שהוא מאוד בלתי צנוע ולא רציני בענייני שריעה. אני דווקא הופתעתי שהוא לא מצא לנכון להשיב על השאלה הזאת בהתייחסות לדעותיו של נשיא ארה"ב בענייני הומוסקסואליות, וניסיונותיו החוזרים ונשנים לשלול מהם זכויות, עד לרמה של שינוי החוקה.
ד. עדיף לו לא להתעסק בענייני פנים. לפחות בתחום הכלכלה, הוא די כישלון.
ר' –
ראשית, צריך להבחין בין הלח"י, שהיה ארגון קיצוני שבקיצוניים (דוד רזיאל, להבדיל, הורה להפסיק ההתנגדות לבריטים ואף הצטרף למאמץ המלחמה), לבין המופתי, שהיה המנהיג הרשמי של ערביי הארץ, ואחת הדמויות בעלות ההשפעה בעולם הערבי בכלל.
שנית, בעניין השואה צריך לזכור שהאחריות נופלת לא רק על כתפי הנאצים ומשת"פיהם, אלא גם על כתפי כל מי שהיה יכול למנוע, ולא עשׂה דבר. לפני פרוץ מלחמה"ע II עדיין היו דיבורים בגרמניא על הגליה המונית של יהודים. אחת מהסיבות המרכזיות של המרד הערבי היתה למנוע הפיכת ארץ-ישׂראל יעד להגליה שכזו. בעיני מדובר בנושׂא שצריך להזכיר, בכל פעם בה מוזכר הסבל הפלשׂתיני כתוצאה של השואה.
ולמען הסר ספק, אין לי שום כוונה להטיל את מלוא האחריות לשואה על הערבים (זו באמת תהיה טענה מגוחכת). האחריות מתחלקת באופן רחב ונאה על כל אומות העולם. ראה עוד בשני טורים שכתבתי בעבר: http://www.yehudemo.org/?p=13 http://www.yehudemo.org/?p=20
** ** **
יונית –
(א) אני מסכים שהנשׂיא כנראה אינו בור בענייני שואה, וממתין לטור בבלוג שלך על מסקנות הספר הנ"ל.
(ב) לא יודע אם בולינג'ר בור, אבל הוא צבוע ומארח גרוע. אם הוא כל-כך מזועזע מנשׂיא איראן, שלא יתן לו במה. ואם נותן לו במה, לפחות ימתין עד לאחר הדברים לפני שהוא משתלח.
(ג) הואיל ובולינג'ר בכל זאת תקף לפני הנאום הנשׂיאותי, אפשר להניח שהטענה ש"באיראן אין הומוסקסואלים" היתה שליפה מהשרוול. כפי שטענת בעצמך, אילו היה מגיע מוכן היה יכול להשיב מלחמה שערה. (מצד שני, אולי הוא בכלל היה ציני. בכל מקרה, בלי להיות נוכח באולם ולראות הבעות פנים וכו' אי-אפשר לאמר שום דבר נחרץ).
(ד) אם הוא רוצה לשׂרוד, מן הראוי שיתייחס לכלכלה. שישאל את קלינטון ואת בוש האב מה קורה אם לא…
אורי, לדידי קיים קשר לוגי רציף בין נסיונותיו של האיראני להציג את הציונות כתנועה שנולדה בעקבות התופת, כ"קהילה מדומיינת", על דרך השלילה, לחיבוק הדוב המתוקשר שהוא מעניק לצאצאי רוצחי עלי. מדובר בניסיון לא מתוחכם להעמיק ולחדד את הלך הרוח הסבלני והסלחני כלפי רודנים (נוסח חומסקי או אדווארד סעידים למיניהם), ובחסות איצטלת הרליטיוויזם התרבותי, לעורר כיסי תמיכה במחנה השמאל הסהרורי של הדוד תום.
אתה באמת מאמין ש"השואה מהווה מקור ללגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל"? אני טוען שלא. העובדה שחלק נכבד ממשפחתי נשחט על-ידי בני-עוולה לא מקנה לי צידוק אתי לגרש מאות אלפי אנשים מבתיהם, לא כל שכן לטעון שאינם רשאים לשוב לנחלות אבותיהם. האם לשיטתך טיעון זה אינו כופר בזיקה פרימורדיאלית של היהודי למכורתו ההיסטורית?.
בנוסף, אינני חושב שמדבריו נרמז כי הוא מודה בהתרחשותה של השואה, אדרבא, מי שקורא "לחקור את מה שקרה שם" לאור העובדה שהרייך השלישי בכלל והשואה בפרט, הם הנושא ההיסטורי הנחקר ביותר באקדמיה, מוכיח שוב כי כל קשר בין ה"חקר" המיוחל של הנשיא לבין הרצון לאחוז באמת ההיסטורית רחוק כמרחק ויסקונסין מאיספהן, והוא נועד להסיט את תשומת הלב מפרשת הגרעין.
דורון –
(א) לא הבנתי את ההערה על צאצאי רוצחי עלי.
(ב) אני מסכים שנשׂיא איראן אכן פונה לקהל שהגדרת כ"שׂמאל סהרורי" (אם כי אני מעדיף לשמור את "שׂמאל" ו"ימין" לזירה הכלכלית-חברתית). בדיוק מסיבה זו אני סבור שההערה שלו על העדרם של הומואים באיראן מעידה על בורות וחוסר הכנה, ולא על תעמולה לצרכי פנים (כמו שהסבירה יונית למעלה).
(ג) אין לי ספק שהשואה מהווה מקור לגיטימציא לקיומה של מדינת ישׂראל. מגילת העצמאות אינה מותירה מקום לספק. אבל אין בכך כדי להמעיט בזיקה של עם ישׂראל לארצו, מכח ההבטחה בספר הספרים (שגם הוא מופיע במגילת העצמאות). זה זמן מה שהרעיונות הללו מתבשלים אצלי, וב"ה יעלו על הכתב בסדרת טורים בקרוב.
(ד) בסיבוב ההופעות האחרון יש הודאה מסויימת שמשהו אכן קרה עם כל העניין הזה של השואה – התקדמות צנועה מאז ההכחשות הגורפות של לפני שנה ושנתיים. אבל קרא נא את דברי שוב בתוספת נופך הציניות הראוי. קומדיאנט מוכשר כמר אחמדינג'אד ראוי למעט סרקזם בתגובה.
(ה) לא שכחתי מהגרעין. יש לי הרגשה שגם חיל האויר שלנו לא שכח, ושלאור ההתפתחויות האחרונות בסוריא העניין יעלה על סדר היום העולמי בקרוב.
א)עלי בהקשר של הנתק הדתי-אידיאולוגי השורר בין השיעים לסונים (גם אם ההיסטוריה מייחסת את רציחתו של עלי לבן כת הפורשים הרי שהשנאה בגין רצח בנו – האימאם חוסיין שמורה בתודעה השיעית לסונים).
ב)אני גם חושב שמי שגדל מתוך משמרות המהפכה לא יכול שלא להצהיר כי באירן אין הומוסקסואלים. כך שלא מדובר בבורות אלא בכורח פוליטי: הוא אינו יכול להפגין אמפטיה לפלורליזם מכל סוג שהוא, העומד בסתירה לרעיונות השיעה.
ג)השואה אינה קשורה בעליל לבניין הישות המדינית בא"י לא כל שכן לגירוש. אני עדיין משוכנע כי כל המבקש להאחז בשואה, ולא בזיקה היסטורית ארכאית, כמקור הלגיטימציה, ניצב למעשה מול שוקת שבורה. אך אחכה לכתביך בנושא.
ד)אני דווקא מתייחס למחמוד ברצינות יתרה, אך אולי מדובר בחרדתיות פוסט-שואה מוגזמת שלי, כנ"ל גם בעניין הגרעין, מעבר לפעולות ספוראדיות של הפגנת כוח אוירי נטול תכלית, אני מאד סקפטי אם במצב הנוכחי צה"ל יכול לפעול כפי שפעל ב-81' להסרת האיום.
דורון –
האם אתה מאמין באמת ובתמים שללא השואה היתה קמה מדינה יהודית בארץ-ישׂראל?
(ואומר שוב, אני לא נאחז בשואה כמקור לגיטימציא; מגילת העצמאות עושׂה זאת, וגם נשׂיא איראן).
אין לי ספק שמדינת יהודים בארץ ישראל היתה קמה גם ללא השואה. השפעתה של השואה על קום המדינה נעוצה בעיני בשני דברים ביחוד:
א. תזמון
ב. הנחישות להילחם בשליחותה, בין בהגנה ובין בהגנה מדומה. הפחד מעניק אומץ רב.
מר ינשוף –
(א) התשובה שלך מבהירה לי שהשאלה שלי לדורון לא היתה מנוסחת כהלכה. העיסוק ב"מה היה קורה אילו" הוא שעשוע נחמד, אך לא יותר מזה. לא בכדי (גם אם לא במודע) שאלתי אותו על אמונה, לא על מחשבה או ניתוח.
(ב) התזמון הוא לב העניין. עברו כמעט אלפיים שנה מאז סדרת השואות שהביאה להפרדת עם ישׂראל מארץ-ישׂראל. הרבה מאד זמן. העובדה שעברו פחות משלוש שנים מאז סגירת מחנה ההשמדה האחרון ועד ההחלטה הרשמית של האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית מוציאה את הארוע מגדר מקרה – על אף שהוא חד-פעמי (ברוך השם!).
(ג) עד כמה שאני מסוגל להכיל ולהבין השתלשלות ארועים עצומת מימדים שכזו, השואה והציונות הן תופעות שנבעו מתוך אותה מערכת נסיבות. מכאן אפשר להמשיך בשתי דרכים: אחת, לדיון תאולוגי (אפשר, לא רצוי); שתיים, לחזור לדיון של "מה היה אילו". דומני שאילו היתה מתאפשרת עלייה המונית של יהודים לארץ-ישׂראל, או להבדיל הגירה חופשית לשאר ארצות העולם, לא היתה קמה מדינת היהודים בארץ. אלא שאפשרות כזו לא היתה באמת קיימת, ולפיכך השואה מחד, ומדינת ישׂראל מאידך.
מעשיו של אחמדינגאד יכולים להיות מוקבלים למעשיו של היטלר בשנות השלושים, וכל היסטוריון ומלומד שבקיא במהלכים הפוליטיים שקדמו למלח"ע השנייה יודע זאת: כל פעם שהוא מציג מהלך או אמירה מסויימת הוא בודק את תגובת העולם למעשיו. כשאילו עוברים על סדר היום, ממש כמו היטלר, הוא מקצין את מעשיו ועמדותיו. לפי דעתי הוא חצה את הקו האדום כבר מזמן, ויש להחליפו במהירות, לפני שתפרוץ המלחמה השלישית. מה שמביא אותי לעניין השני שרציתי לדבר עליו, שבתור אדם לא מלומד בעליל, הוא עלול באמת לתקוף מדינות מערביות בטילים גרעיניים כאשר הוא לא מודע לתוצאות, ואז רק אלוהים או אולי אללה יעזור לכולנו. עניין שלישי שרציתי לכתוב לגביו הוא עניין הטרנספר לערביי ארץ ישראל (פלסטינים וישראלים-ערבים כאחד). ברור לכולם שיש כאן בעיה דמוגרפית, דתית ועקרונית. למה הפתרונות מתמקדים רק בפינוי היהודים?? למה רק היהודים יכולים להיות מפונים מבתיהם ברצון? למה הפלסטינים לא יכולים למצוא פתרון טריטוריאלי אחר? יש עוד המון מקומות חוץ מאלסקה, קנדה, אוגנדה ומדגסקר שהם יכולים להתיישב בהם. אבל נדמה שרק היהודים יכולים להסכים לדבר שכזה. בתור דור שלישי לניצולי שואה אני אומרת: זה לא משנה מה קרה בין הערבים ליהודים לנאצים בזמן מלח"ע השנייה. מה שמשנה זה שהפלסטינים צריכים להבין מה שעבר על היהודים במלחמה הזאת, ולקבל את העניין שיש אנשים שעברו גיהנום על פני אדמות, באופן מילולי, וכל מה שהם רוצים זה שלילדים ולנכדים שלהם יהיה מקום על פני הכדור הזה שבו הם יכולים לבנות את הבית שלהם, ולשבת בשקט. אז שהם יחזרו לערב הסעודית או למאיפה שהם לא באו ממנו….ואורי, גם אני מסתכלת בבלוג שלך, רק לעיתים פחות תכופות ואני שמחה לומר שאתה מחזיר אותי לארץ בסטירה מצלצלת. ד"ש מצפון קרוליינה. מעיין
מעיין, נקודה נקודה:
(א) "יש להחליפו" – את התלונה הזו צריך להפנות לאייתולה הגדול עלי חמנאי, האיש שקובע מה באמת קורה באיראן.
(ב) בהמשך לסעיף הקודם, חמנאי הוא בעל הסמכות להכריז מלחמה, עד כמה שאני מכיר את החוקה האיראנית (שזה לא הרבה).
(ג) אני מסכים בהחלט שהדיון בבעיות הבין-קהילתיות כאן הוא חד-צדדי ביותר. מבטיח לכתוב על כך בקרוב.
(ד) טוב לשמוע ממך! את מוזמנת להמשיך לקרוא ולהגיב (ואם אני מצליח לחלק סטירות מצלצלות במרחק 7 איזורי זמן מכאן, הרי שעמלי אינו לשוא).