נסיון ראשון ב-live blogging, וכנראה בדרך היחידה שאפשר: in medias res. (ותזכורת חשובה: הדברים המובאים לעיל אינם שלי, אלא של הדוברים/ות).

*** *** ***

על הבמה: א.ב. יהושע, בנסיון לחשׂוף את שורשי האנטישמיות.
המשׂימה הראשונית היא להבין מדוע קיימת אנטישמיות. לעצתו של גרשון שולם, עוד ב-44, יש לגשת לעניין בלי בכיינות ובלי התרברבות. הנחת יסוד של יהושע: יש משהו בסיסי ביהדות המעודד הן אנטישמיות, הן פילושמיות. לב העניין בחיבור של דת ועם. החיבור הזה יוצא דופן בעומקו, מן מבחינת המחשבה הן מבחינת הזמן לארכו היא נמשכת. מבחינה היסטורית, מקור התופעה בגלות בבל.

החיבור הייחודי של דת מסויימת ולאומיות מסויימת יצר גורם נוסף, חופשי ומדומיין, שהולדתו בבבל. כך יכלו להשאר יהודים בגלות, מבלי לוותר על לאומיותם. זה גם המפתח לאורך החיים של הלאומיות היהודית. היא יכולה להתקיים בכל מקום. מכאן הולדתו של מה שפרויד קרא "מבנה נפשי מיוחד". משקעי העבר היהודי-ישׂראלי הפכו לסמלים ומשלים, אבל נשמרו כחלק מהתודעה הציבורית היהודית.

קשר בין יהודים בקהילות יהודיות שונות היה קיים, לרוב, רק בדמיון. מספר האנשים שממש קיימו קשר מעולם לא היה גדול. אבל בדמיון היתה זהות ואחדות. הדמיון המשותף הזה, שהפך חיוני בשימור הזהות, נותן לנו סיבה לדבר על אותו מבנה נפשי מיוחד, משותף. שיתוף זה מביא אותנו לדבר גם על גורל משותף – גורל רע (בבחינת בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו). בכל זמן נתון לעולם אין שיתוף גורל לכל היהודים. לאורך הדורות, זה כבר עניין אחר.

את מה תשתיתה המבני של האנטישמיות? העובדה שביהודי יש יסודות וירטואליים, המעניקים לו זהות גמישה, שאינה ניתנת לזיהוי בקלות, מעניקה גם לשׂנאת היהודי תכונה גמישה דומה. כל אחד מוצא את הסיבות שלו לשׂנוא את היהודי – וכל הסיבות הסביבתיות (כלכלה, חברה, פוליטיקא) מתלבשות על השׂנאה הבסיסית ומעניקות לה הסברים. לכן חברות כל כך שונות זו מזו יכולות לגלות אותם סימנים של אנטישמיות. זו התשתית – מבנית ולא תכנית.

אז איך מתמודדים? קודם כל ע"י הבנה והסבר שמדובר במנגנון השלכתי. בראש ובראשונה, על היהודי להבהיר את זהותו – באמצעות ארץ, שׂפה וכו'. צריך ליצור היכרות. הפלשׂתינים, למשל, שׂונאים אותנו היטב, אבל פחות אנטישמיים. הסיבה – הם מכירים אותנו מספיק טוב כדי לפסול על הסף רעיונות מופרכים על "הקשר היהודי לשלוט בעולם" (הרי בקושי בהם ובעצמנו אנחנו שולטים…). הדרך לצאת מן הסבך היא לשפר את התרבות המקומית, להגדיר אותה, לדייק אותה.

*** *** ***

פרופ' דני גוטויין : האנטישמיות החדשה והניאו-ליברליזם

קודם כל צריך להבחין בין האנטישמיות החדשה (א"ח להלן) לבין זו המודרנית. למשל, צריך לזכור שלא תמיד שׂנאו יהודים. אמנם שרים בהגדה את "והיא שעמדה", אבל זו לאו דווקא מחוברת לעובדות. לא תמיד עמדו עלינו לכלותנו.

ב"מדינת היהודים" עוסק הרצל בסיבות האנטישמיות. שם הוא קובע בבירור, שאינו עוסק בשׂנאת ישׂראל העתיקה, הנוצרית. מדובר, לדעת הרצל וגוטויין, בשתי תופעות מנוגדות. הנוצרים רצו לנצר יהודים, להכיל אותם. יותר מכך, הכלת היהודים היא אמת מידה לגאולה הנוצרית. התיאולוגיא (של אוגוסטינוס) היא שאסור להשמיד את היהודים, צריך להמיר אותם. מדוע? כיון שהם העדות לאמונה הנכונה. (דומני שיש כאן אי-הבנה ש"עומדים עלינו לכלותנו" כולל גם המרה לנצרות. רעיון המוות על קידוש השם לא נכנס לטיעון כאן; חסרה ההבנה ששמד רעיוני עלול להיות גרוע משמד פיזי). לשיטה זו, האמנסיפציא בעקבות המהפכה הצרפתית היא התגשמות חילונית של הגאולה הנוצרית. האנטישמיות המודרנית צמחה מתוך ההתגשמות המכילה הזו.

לטענת הרצל, האנטישמיות המודרנית אינה מכוונת כלפי היהודים דוקא, אלא כלפי הסדר הליברלי בכלל. היהודים הם רק מטרה נוחה. הואיל וכך, אין ליהודים סיכוי להלחם באנטישמיות, כיון שאין להם יכולת, או רצון, למוטט את הסדר הליברלי.

אז מה המבדיל בין האנטישמיות המודרנית לאנטישמיות החדשה? קודם כל חשוב ההקשר: הא"ח צומחת בתוך העולם הניאו-ליברלי (גלובליזציא וכו'). ייחודה של הא"ח היא זיהויים של יהודי הגולה עם מדינת ישׂראל, ודה-לגיטימציא של שניהם כאחת. מאפיין נוסף של הא"ח הוא הקונספטואליזציא התאורטית שלה, המוגדרת על בסיס הפוסט-מודרניזם. כלומר, הא"ח מגיעה מתוך העלית האינטלקטואלית.

ובכן, מדוע נטפלים אלינו? מדוע מותקפות ישׂראל ויהדות המערב בשלהי המאה ה-20? התשובה נמצאת במהלך הכלכלי-חברתי, שמטרתו להחריב את מדינת הרווחה, על מוסדותיה ה"דכאניים". את המוסדות הללו אמור להחליף השוק, שהוא נייטרלי מבחינה מוסרית. מדינת הלאום מותקפת אף היא, שכן היא זו המפעילה את מערכות הויסות והניטור ה"מפריעות" לשוק להתנהל. במקום מדינת לאום מגיע סדר "רב-תרבותי", המסתייע כמובן באידאולוגיא הפוסט-מודרנית.

ישׂראל היא דוגמא מעולה למדינת לאום, ולפיכך נוחה להתקפה. אולי בגלל גילה הצעיר והצורך שלה לבנות לאומיות on the go. המתקפה על ישׂראל, ועל היהודים, היא מתקפה על שני גילויים ברורים של סדר, שהניאו-ליברליזם רוצה לפרק. אבל למה בכל זאת להטפל אלינו? כיון שהצירוף של המדינה עם יהודי המערב יוצר המשׂגה משותפת של שני הצדדים: גם מדינת הלאום, גם תפיסת האזרחות הרפובליקנית. ישׂראל והיהודים נמצאים בשני צידי המשוואה, אותה רוצה הניאו-ליברליזם לפרק, כדי לפרק את מדינת הרווחה.

כמובן, צריך להכיר גם בכך שישׂראל היא חלק עולם שעדיין נתון בעידן הלאומי. אירופא, למשל, ממנה מגיע חלק עצום מהביקורת, הסדר הלאומי כבר מתמוסס. לפיכך נוח לתקוף את ישׂראל, כדי להשלים את מיטוט הסדר באירופא. כל נסיון להבין את הא"ח כהמשך של, נאמר, מסעי הצלב, הוא מובן, אך אינו תקף. נהפוך הוא – ברמת התוכן הא"ח מכוונת לאותם מקומות שכלל לא היו נגישים לאנטישמיות בדורות קודמים. (אבל ראו הסברו של א.ב. יהושע בדבריו הוא, הנותנים תשובה לטענתו של גוטויין).

ומה עם העתיד? אי-אפשר לנהל מלחמה נגד הא"ח מתוך צדקנות של קרבנות. כשם שהציונות תבעה מהיהודים תהליך של שינוי עצמי, גם ההתמודדות מול הא"ח מחייבת התמודדות עם הנחות האב שלה – הנעוצות בסדר הניאו-ליברלי.

*** *** ***

פרופ' מנחם קלנר – אנטישמיות, אנטיציונות והשׂמאל: שילוש בלתי-קדוש

מהי אנטישמיות חדשה? חידוש אחד: פתאום דוקא השׂמאל הופך להיות אנטישמי. והרי קודם היה זה דוקא הימין. עניין אחר: יש אנשים שהם באמת אנטישמים, למרות שאינם רואים עצמם ככאלה, ואפילו יעלבו מעצם הרעיון. ומה הקשר לציונות? האם אנטי-ציונות מחייבת גם להיות אנטישמי? לא. ובכל זאת, יש קשר עז בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. היהודים רואים עצמם כעם. בתור עם יש ליהודים להגדרה עצמית. לשלול את הזכות הזו – הרי זו אנטישמיות. לאמר שקיימת זכות, אבל שלא כדאי לממש אותה – זו אנטי-ציונות.

סוגים של בקורת על מדינת ישׂראל: אחד, רואה בהולדת מדינת ישׂראל חטא, או טוען שנולדה בחטא גם אם היה יכול להיות אחרת. גישה אחרת רואה במדינת הלאום באשר היא עניין שלילי, או לפחות שעבר זמנו. (כאן חוזרים לדני גוטויין). טיעון שלישי הוא שבכלל אין עם יהודי. אם אין עם, אין זכות להגדרה עצמית מדינית.

טענה כמו זו השלישית השמיע לאחרונה פרופ' שלמה זנד. טיעון כזה, לדברי קלנר, הוא בגדר אנטישמיות. מדוע להטפל לספרו של זנד? כיון שמתייחסים אליו ברצינות! הוא נמכר בעותקים רבים, מתורגם לשׂפות רבות, ומשכנע קהל רחב. לכן חייבים להתייחס.

הטענה שאין לעם ישׂראל קיום כעם – הרי זו טענה אנטישמית. מדוע? תשובה סובייקטיבית במוצהר: יש כאן תגר על הזהות של הדובר כפי שהוא מבין אותה, והוא מתייחס לאמירה כזו באופן אישי וסובייקטיבי.

פונה לנתח את הקידוש מתוך ההגדה של פסח. ראשית, צריך לזכור: מדובר באחד הספרים היהודיים הנפוצים ביותר, שללא ספק זוכה להתייחסות מיוחדת מידי שנה. אז מה יש לנו בקידוש? עם שרואה עצמו נבחר, מקודש, מורם, יקירו המיוחד של הקב"ה. יש לנו כאן בחירה, קדושה, שׂפה משותפת, היסטוריא משותפת. אפשר לפרש את הטקסט הזה בכל מיני דרכים. אי-אפשר לאמר שמי שכתב, קרא ושר את הטקסט הזה לאורך מאות שנים, לא חש עצמו כחלק מציבור, מעם.

כנ"ל הרשע באגדה – מה הוא עושׂה? מוציא את עצמו מן הכלל. זו הכפירה בעיקר – ההוצאה מן הכלל. אבל כלל יש! והוא העיקר… (כאן אנו חוזרים לדבריו של א.ב. יהושע על הקשר בין דת ועם.)
לפיכך, מי שטוען שאין עם יהודי, ושלפיכך אין זכות להגדרה עצמית, "זה דבר מאד מוזר".
[בהתייחס לדבריו של דני גוטויין, ליהודים יש עבר משותף והווה משותף. בהווה יש גיוון].

*** *** ***

תגובה לפרופ' קלנר מאת אסף תורג'מן

הדברים מבוססים על עבודת דוקטורט בשלבי כתיבה (בהנחיית פרופ' קלנר וד"ר אנבל הרצוג, יו"ר המושב).

הקשר בין אנטישמיות ואנטיציונות אינו היסטורי, הוא מתולוגי. ראשית, חשוב לציין שהמונח "אנטישמיות" הוא חדש, והוא מבטא משהו חדש (מסכים עם גוטויין). אנטישמיות היא נייטרלית, אין בה שׂנאה, והיא אינה מכוונת לעם מסויים, אלא למשפחת שׂפות. מי שאימץ את המונח היו דוקא היהודים, דוקא ודוקא הציונים.

שוב חוזרים להרצל: אין קשר לשׂנאת ישׂראל הישנה. יש רצון להתנתק ממיתוס עתיק יומין, ולמצוא פתרון. הרצל חשב שתכניתו תכחיד את האנטישמיות. אמנם, לא כך קרה, אבל יש כאן בכל זאת נסיון להוציא את האנטישמיות מהקשרו המיתולוגי ולהעמידו בהקשר היסטורי.

את המיתולוגיזציא אפשר לראות בהשלכת המושׂג אחורה, למשל התייחסות לעשׂיו, להמן או לצלבנים כאל "אנטישמים". את המיתולוגיזציא אנו עושׂים גם כיום, ומכאן נובע גם החיבור בין אנטישמיות ואנטיציונות. מקור התופעה – שׂיח משיחי שהחל לשׂרור בארץ בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. דוגמא עכשווית לכך: כותרת עיתון – "איראן כמו עמלק". זה שׂיח מיתולוגי.

למעשׂה, אין רצף של שׂנאת ישׂראל, אלא תופעות שאין בינן קשר. אז מה בכל זאת הסיבה לדמיון באין כל התופעות הללו? עובדה ששׂונאים דור ודור – מדוע? לא רוצה להתעמת עם השאלה, ומסיט את הדיון להגדרה של גזענות בעולם היהודי. גזענות קשורה ישירות באפליה בין ציבורים על בסיס ביולוגי, דרוויניסטי. לקרוא למשהו לפני המאה ה-19 "גזענות", הרי זה אנאכרוניזם. כך גם עם אנטישמיות. היא לא היתה קיימת לפני המאה ה-19, כיון שהמונח עדיין לא היה קיים.

*** ***

ד"ר יובל יונאי – כשהרוב פוחד מהמיעוט

הועברה על הדובר ביקורת על כך שאני משתתף בכנס זה. חשוב להשתתף, כיון שהא"ח היא תופעה אמיתית ומסוכנת. בה במידה היא מסוכנת באמיתיותה, בכך שהיא מהווה הסחת דעת יעילה מעוולות ופשעים. למשל, תקרית השׂר לבטחון פנים והשוטר ה"ערבוש", למשל ההתעללויות של שוטרי מג"ב, שהסיבה המרכזית שהפכו לחדשות היא שהארועים עלו ל-youtube. עדיין, זה אינה סיבה לא לדון בא"ח. נהפוך הוא. הדיון באנטישמיות מכריח אותנו לדון בעצמנו – מה קורה לנו. זו, לדעת הדובר, השאלה החשובה יותר.עדיף להתמקד בשׂנאה שלנו, ולא בשׂנאה כלפינו.

קצת פרופורציות: (א) ישׂראל מדינה חזקה ומודרנית, והודפת את רוב הסכנה שנשקפה ליהודים לאורך הדורות. (ב) האנטישמיות החדשה אינה תופעה כה בולטת, כמו שהכנס מציג אותה. מדובר בתופעה שולית, שהרוב מסתייג ממנה.

העובדה שאנחנו לא שואלים את עצמנו איך מרגישים ערבים לנוכח הצהרות כמו אלה של השׂר אהרונוביץ' וכו', מחלישה אותנו. כיצד מתמודדים עם מצב זה מבחינה חינוכית? קודם כל, על ידי ההבנה שהמאבק בשׂנאה נגדנו והמאבק בשׂנאה שלנו הוא אותו מאבק. הליכה במסלול אחד בלבד סופה כשלון ידוע מראש.

הקרב נגד הגזענות שלנו הוא קשה ומורכב. ראשית, משום שקשה לאדם לבקר את עצמו. שנית, משום שהתרגלנו לחשוב על עצמנו כעל קרבנות, והתרגלנו לחיות כמיעוט. בארץ, המצב השתנה – לא עוד קרבנות, לא עוד מיעוט. למרות זאת, מערכת החינוך מחזקת ומתגברת את תפיסת הקרבן והמיעוט.

בדורות קודמים היו מגבלות רבות על זכויות הערבים בארץ, אבל הרטוריקא של שוויון – המופיעה במגילת העצמאות – משלה בכפה. הדור הנוכחי, המגיע עתה לאונ', מנותק מהרטוריקא הזו. הם מכירים את הרטוריקא של המחסומים, שאת הנזקים שלה עוד מוקדם לאמוד. זכויות המיעוט אינן מעניינות, שכן "זו מדינה יהודית" ו"כך צריך להיות". נוח עם העליונות היהודית, ואין כל רצון להשתנות. כל עוד זה המצב, אין אפשרות להלחם באנטישמיות.

*** *** ***

העיתונאי נזיר מג'אלי (א-שארק אל-אווסט, וגם כמה רשתות טלוויזיא זרות) – יודופוביא בעולם הערבי

משבח את דבריו של ד"ר יונאי, את הביקורת העצמית והיושר האישי. גישה כזו עוזרת להלחם בגזענות נגד יהודים בעולם הערבי. לא מוכן לדבר על אנטישמיות, כיון שהביטוי פשוט אינו נכון. הרי גם הערבים וגם היהודים שמים, אז איך נקרא להתעללויות בשטחים? גם אנטישמיות? לכן יודופוביא.

האם יש יודופוביא בעולם הערבי? לצערי ובבושה, כן. כרגע מדובר במיעוט; רוב הרגש הוא אנטי-ישׂראלי. אבל גם שׂנאת יהודים מתפתחת והולכת. חוסר האבחנה תורם בתורו לבלבול בין יהדות וישׂראליות גם בעולם הערבי.

מבחין בשלושה תחומים חשובים בתרבות הערבי: דת, היסטוריא, ערכים. לפי האישׂלאם חיו היהודים בקרב הערבים באורח שבטי, בלי בעיא מיוחדת. היו אפילו ערבים שהתגיירו, ואח"כ גם נוצרים. לגבי תקופת הג'אהיליה אין הוכחות ליודופוביא, אלא להיפך – היתה תפיסה של ערבים יהודים. למשל, משורר יהודי-ערבי בשם שמואל הוא עד היום הדוגמא הערבית הקלאסית לנאמנות לחברים ולמשפחה. עד כאן ג'אהיליה.

מגיע האישׂלאם. בתחילה, היהדות היתה מקור השראה ראשי. חלקי הקוראן שנכתבו במכה מכירים ביהדות כחלק מתרבות האישׂלאם. מתחילה התכוון מוחמד לשלב את היהודים בדתו. המעבר למדינה מסמל שלב אחר בקוראן. כאן מתחילה עויינות נגד היהודים. מדוע? משום שהשבטים היהודים במדינה לא הצטרפו למהפכה. מתוך היריבות הפוליטית הזו נולדה שׂנאה שהסתננה לקוראן. זו השראה גם ליודופוביא הערבית עד היום. כל זה – הרבה לפני הסכסוך על ארץ-ישׂראל ב100+ השנים האחרונות.

לאורך השנים נטו שליטים מושׂלמים שונים אחרי שני הקוים, לפי בחירתם ונסיבותיהם. שוב, כל זה לא על בסיס עקרוני-רעיוני, אלא משיקולים מקומיים. עם זאת, מאז ראשית ההתיישבות היהודית ההמונית בארץ חלה הדרדרות ביחסים. כאן היתה בגידה בערכים הערביים של הכנסת אורחים. במקום זה ראינו רק את הקולוניאליזם. גם הגישה של היהודים שהגיעו לא תרמה תמיד לידידות.

מכאן ואילך יש יודופוביא המתחברת לאופנה העולמית, מקריקטורות על אף ארוך ועד הפרוטוקולים של זקני ציון. זו תופעה שלילית ביותר. היא אינה מוצדקת על ידי הכיבוש וכו', אבל המאבק נגד הכיבוש, בעד השלום וזכויות הערבים אינו נהנה משׂנאת מיותרת ליהודים. נהפוך הוא. האומה הערבית נולדה במדבר, בו הגבולות והלב רחבים. היודופביא אינה הולמת את הערביות.

בעיא – חיינו כאן 61 שנה, ערבים ויהודים, צד לצד בכל מקום. בכל זאת, יהודים ויהדות לא נלמדו. גם היהודים לא טרחו ללמוד – סומכים על השב"כ. חוסר ההיכרות הזה נובע לא רק מעצלנות, אלא גם בפחד להתבונן באמת. רואה מפתח בהיכרות הדדית של ההיסטוריא של שני הצדדים. חיוני שהערבים ילמדו היסטוריא יהודית, כדי להבין את הפחד היהודי הבסיסי, שקיים למרות הכח היחסי שיש ליהודים כיום [טוען שיש לישׂראל פצצת אטום, "לפי מקורות זרים"; לא יודע על מה הוא מדבר].

היכרות עם האחר יכולה להביא למבט אחר על הבטחון. טוען שאפילו ערביי הארץ לא מבינים את הבעיות הבטחוניות של ישׂראל. העם הפלשׂתינאי לא רוצה שום דבר מעבר למדינה שתחיה בשלום עם ישׂראל ושאר העולם הערבי. רוצים להתקדם הלאה, לצאת מהעולם השלישי. יש אמצעים, יש כסף, יש כח-אדם, יש תרבות (שבשלב מסויים היה בפסגת התרבות האנושית). מה שמכשיל את כל האומה הערבית הוא הסכסוך. הרצון להפטר מהסכסוך הוא רצון בקדמה. הוא לא נובע מאהבה לישׂראל, או אפילו מתוך ויתור על השׂנאה לישׂראל, אלא פשוט מתוך אינטרס.

בימים אלה מתארגנת ועידה של אינטלקטואלים ערבים במרוקו, נגד הכחשת שואה. זו הדרך לקדם את האינטרס הערבי.

*** *** ***

ד"ר אריה קיזל – פוסט קולוניאליזם והאנטישמיות החדשה: המקרה של השׂיח המזרחי החדש

הקשת הדמוקרטית המזרחית נמצאת בביקורת כבדה מבפנים ומבחוץ, אבל הנרטיב שלה חי וקיים. התקיפה את הציונות מסייעת להגדרה עצמית של ישׂראלים רבים, וגם להתנצלות כלפי פלשׂתינים. שלא מרצון, חלק מחבריה נוקטים עמדות אנטישמיות (לפי הגדרתו של פרופ' קלנר לעיל). הפרוייקט הציוני מותקף, ובראש ובראשונה ה"אשכנזים" שהניעו אותו. ה"אשכנזים" הם הקולוניאליסטים המדכאים, ה"מזרחים" הם המיעוט המדוכא. הציונות היא אשכנזית, ולכן מזוהמת (המילים הקשות במקור, אם כי הטקסט מתומצת מאד כמובן; א.א.).

יש בשיטה זו סתירה מבנית מובנית. תחילה, שיפוט של הציונות בשם המזרחיים, ונפגעים אחרים מהפרוייקט הציונות. הציונות נתבעת לדין על פשעיה. לא רק לצורך פיצויים, אלא לצורך ישור קו שיפנה מקום לפרוייקט חדש של רב-תרבותיות (על חשבון כור ההיתוך).

בשלב השני יש רצון לכתוב היסטוריא יהודית מזרחית טהורה ונקיה, שתתרחק מהציונות, ותהווה חלופה עלילתית. על ידי חשׂיפה מחדש של אזורים מודחקים יש רצון ליצור זהות מזרחית-ערבית גאה בעצמה. העמים המזרחיים, ערבים ויהודים, חייבים לתפוס את מקומם הנאות בהיסטוריא. היהודים המזרחיים נתפסים כך כחלק מהערבים, לא כחלק מהעם היהודי.

בשלב השלישי – יצירה של זהות ערבית-מזרחית חדשה. התנקות מהמסורתיות, מהערביות, מהעדר הקדמה. הזהות החדשה תהיה היברידית, מגוונת, חדשנית. אשכנזים שיכו על חטאי אבותיהם יתקבלו בסדר המזרחי החדש. מכאן קצרה הדרך עד חיבור הציונות האשכנזית ל"רוע הגדול".

[הטקסט ממשיך, אבל האצבעות מתעייפות…]

הציונות היא רע שנולד באירופא והגיע ללוואנט. הם פיתו ורימה את היהודים הערבים להגיע לארץ, והפכו אותם לאובייקט, חלק מהמכונה הציונית האלימה. הקשר שלהם עם מולדתם הערבית נותק, והפלשׂתינים הוגלו במקומם. כל זה מדברי אלה שוחט.

כתוצאה מגישה זו נקלט השימוש במונח "אפרטהייד" ביחס לישׂראל. היהודים הערבים מחד, והפלשׂתינים מאידך נתפסים כפליטים. הנכבה מושווית עם השואה, ומכן ההשוואה בין ציונות ונאציזם. לאחרונה נוסף גם מונח הגזענות – או "הגזעה" – שגם בו מואשמת הציונות האשכנזית.

[הקוראות/ים מוזהרות/ים מחלקיות הדברים. ד"ר קיזל אומר דברים רבים, שאינני מצליח להעלות על הכתב כיאות].