וידבר יהוה את משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בחֹדֶש הראשון, לאמר: ויעשׂו בני-ישׂאל את הפסח במועדו   […]   ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשֹׂת הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים הָהֵמָּה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נִגָּרַע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במֹעֲדו בתוך בני-ישׂראל?   […]   וידבר יהוה אל משה לאמר, דַּבֵּר אל בני-ישׂראל לאמר: איש איש, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה, לכם או לדֹרֹתיכם, ועשׂה פסח ליהוה בחֹדש השני, בארבעה-עשׂר יום בין הערבַּיִם יעשׂו אֹתו   […]   וכי יגור אתכם גֵּר, ועשׂה פסח ליהוה כחֻקַּת הפסח וכמשפטו, כן יעשׂה. חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ [במדבר ט א-יד].

ולפיליפינית שלום

איור: דניאל מורגנשטרן

לשם מה פסח שני? לוח השנה היהודי רצוף ומשובץ חגים מחגים שונים, ואגב אף אחד מהם איננו שומעים על נוהל הזדמנות שניה. מה נשתנה הפסח מכל החגים? תשובה אחת לשאלה נמצאת כבר בסיפור המסגרת המקראי: פסח הוא חג היסוד של עם ישׂראל. הפסח הראשון, זה בו יצאנו ממצרים, מסמל את הולדת העם. ההשתתפות בפסח מציינת גם את היציאה משעבוד, גם את השייכות לעם. פסח הוא חג שאסור להחמיץ.

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים י ה). גם בכך שונה פסח משאר החגים. המסר הכפול של חירות ושל שייכות לאומית שריר וקיים בכל הזמנים. כל עוד קיים עם ישׂראל, נמשכת יציאת מצרים. בהקשר זה מעניין במיוחד לראות את הקישור שעושׂה הכתוב בין הפסח לבין הגֵּר. במקומות רבים אנו מצווים על יחס של כבוד, אפילו על אהבה לגר, כיון שגם אנחנו היינו גרים, עוד במצרים. זכרון היציאה שלנו משעבוד לחירות ומגֵרוּת לנחלה ולאזרחות מחייב ביחסנו לאחרים, שגורלם שפר עליהם פחות. אין זכויות ללא חובות.

והנה, בדור שלנו, גרים מכל עבר. חלקם הגיעו מהפיליפינים כדי לסעוד את קשיש(ות)ינו. אחרים הגיעו מסין לעבוד בשׂדות ובבניין. חלקם ברחו מסודאן כדי להציל את חייהם. אחרים גרים בכפרים, בערים, במחנות פליטים בכל רחבי שומרון ויהודה, כפופים לשלטון צבאי ישׂראלי אך חסרי אזרחות. ואנחנו, יהודים ודמוקרטים, מצֻוִּים לנהוג בהם כבוד ואהבה. מצווים ולא מקיימים.

כל זה מביא אותי למחשבה על לב הסכסוך הישׂראלי-פלשׂתיני. לצד כל הקלישאות המקובלות בדיון הזה, מלווים אותי הסיפורים ששמעתי מקרובי משפחה מבוגרים על החודשים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששקע האבק יצא בית ישׂראל בהמוניו לתייר בארץ. כמעט בכל הסיפורים ששמעתי על הימים ההם (ושמעתי כמה וכמה) חזר עניין אחד באופן קבוע: קבלת הפנים החמה והאוהדת של הפלשׂתינים בשטחים למבקרים הישׂראלים. אפשר להתייחס לסיפורים הללו בציניות, ולחשוב על הכסף שהזרימו התיירים או על הנוהג הלבנטיני עתיק היומין להתרפס בפני כל כובש העובר בארץ. אלא שמהסיפורים עולה תמיד ניחוח אחר, של תקוה ואפילו ציפיה לעתיד טוב יותר.

אם כן, הרי שהתקוות והציפיות החלו להתמסמס זמן קצר לאחר מכן. הלהט התנ"כי עודד תנופת התיישבות עברית ב"שטחים", אך דיני גרים נשכחו בקרן זוית. במקום אהבה וכבוד קיבלנו "פועלים מהשטחים" ו"נס כלכלי", שעות עבודה ארוכות יותר ושׂכר נמוך יותר מזה המצויין בחוק. את המחיר אנו משלמים גם היום, בשׂנאת המנוצלים, בחרבן מדינת הרווחה. את ההזדמנות של 67 החמצנו באורח עוצר נשימה.

אבל עדיין לא מאוחר לתקן. אם למדנו משהו מפרשת פסח שני, הוא שהתורה מעניקה לנו הזדמנות שנייה. "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" פירושו שגם כאשר אנחנו מעסיקים פועל תאילנדי, אנחנו חייבים לשלם לו שׂכר מינימום ולקיים את שאר זכויותיו הסוציאליות. קל וחומר כאשר מדובר לא באורחים-גרים לרגע, אלא בתושבי הארץ הפלשׂתינים, בין גרים ובין אזרחים. אין זכות נחלה על הארץ ללא קיום החובה. ללא אהבת הגר, ללא שיוויון וכבוד, לא יהיה שלום.