טור זה נכתב על-ידי ירון בן-עמי, מוסיקאי, מורה להיסטוריא, ומרצה להשׂכיר. מגיב כאן לעתים כ"מר ינשוף".
*** ******* ***
בחור שווה, גלעד
מי שעוקב בקפידה ובעיון אחר הידיעות החדשותיות, הפרשנויות האקטואליות וקידום המכירות המכונה "עתונות כלכלית" איננו יכול להימלט מן הרושם שרבים ממחוללי המציאות ומעצבי דעת הקהל פשוט שכחו את אשר לימד אותנו מורנו דגלס אדאמס, לאמור שהדבר האחד שאדם החי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו הוא חוש פרופורציה. (מטעמי לשון הרע אינני מעלה כאן את האפשרות שאותם מחוללים ומעצבים פשוט לא קראו את טרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). אלמלא היו שוכחים, ודאי היו נמנעות מאתנו כמה מבוכות ואי-נעימויות.
למשל, אחת הטענות ששבו ועלו כלפי ישׂראל במהלך מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה ולאחריו, וביתר שׂאת במסגרת דו"ח גולדסטון, היתה שתגובתה של ישׂראל לחטיפת חייליה ולהמטרת אש טילים ומרגמות על ישוביה הדרומיים היתה "בלתי מדתית". הנימוק שניתן לכך היה שמספר ההרוגים בקרב הלבנונים – ואחריהם הפלשׂתינים – היה גדול בהרבה ממספר ההרוגים בקרב הישׂראלים. מכאן ניתן ללמוד על הנחת יסוד של הארגונים הבינלאומיים, כאילו חיי אדם אחד שווים לחיי כל אדם אחר.
אמירה כזאת, אילו היתה מושמעת למשל בקשר למטבעות ולא בקשר לחיי אדם – נניח, שהדולר והבהאט התיאלנדי צריכים להיסחר בערך של 1:1 – הייתה מעוררת התנגדות כללית. איש איננו מטיל ברצינות ספק בכך שלא כל המטבעות שווים. מה שקובע הוא ערך השוק שלהם.
למעשׂה, גם בתחום חיי אדם קיים שוק, ולחיי אנשים שונים נקבע בו ערך שונה. למשל, על פי הדיווחים האחרונים קבעה תנועת החמאס שער של אלף פלשתינים חיים תמורת חייו של ישׂראלי אחד – גלעד שליט כמובן. המדובר, אגב, בעלייה ניכרת בשער חיי ישׂראלים. בעסקאות קודמות עם חיזבאללה נקבע שער של חיי 400 אסירים פלשׂתינים ועוד 35 אסירים ערבים בני מדינות אחרות ו-59 לבנונים מתים תמורת אדם ישׂראלי חי (וליתר דיוק, חייו של סוחר סמים ישׂראלי בזוי. לצורך ניתוח זה, לא נעמיק בשערים היחסיים שבין חיי סוחר סמים לבין חיי מורה בבית ספר יסודי). לעומת זאת, תמורת שני שבויים ישׂראלים מתים דרש החיזבאללה – וקיבל – ארבעה לבנונים חיים ו-197 לבנונים מתים. הנה כי כן, שער הישׂראלי המת קרוב יותר (אמנם עדיין גבוה פי 50) לשער הלבנוני המת.
חדי העין יבחינו, אם כך, שבשלב זה טרם נקבע שער חליפין ברור בין ישׂראלים מתים ופלשׂתינים מתים. אם להתחשב בשער החליפין בין גוויות ישׂראליות ולבנוניות, יש לשער ששער הגוויה הישׂראלית עולה לכמאתיים גוויות פלשׂתיניות. כל השערים הללו נקבעו, יש לציין, לא על פי רצונה של ישׂראל אלא על פי תביעות אויביה.
אמור מעתה: בפעם הבאה שתופנה אל עבר ישׂראל הטענה על תגובה לא מדתית, יש לשלוף את הנתונים ולהגיד, בלי למצמץ: זהו השער תמורת ישׂראלי חי, זהו השער תמורת ישׂראלי מת, כפי שנקבעו על פי חיזבאללה וחמאס. תלונות על חוסר מדתיות יש להפנות אליהם.
*** ******* ***
פושע מלחמה?
בנימה דומה יש להתייחס גם להגשת התביעות נגד אישים ישׂראלים בכירים במערכת הבטחון ובממשלה במדינות זרות, בעוון פשעי מלחמה. המדתיות והשוויון הן נר לרגלינו, כנדרש בפי אבירי זכויות האדם והאזרח. בכל פעם שמופעל עיקרון השיפוט האוניברסלי – כפי שארע בבריטניה ובספרד – לשם הגנה על זכויות האדם והבאתם לדין של פושעי מלחמה מצה"ל ומממשלת ישׂראל, על מדינת ישׂראל לפעול לאלתר להגשת כתבי אישום בגין פשעי מלחמה נגד כל צמרת הממשל והצבא הרוסי, מפוטין ועד רמת מפקד הפלוגה, על מעשי הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ובגרוזיה. אסור להפקיר את הזירה בידי שמרנים ואנשי ימין חדלי אישים, העלולים למכור את זכויות האדם בנזיד עדשים כדי לקדם אג'נדה פוליטית: יש לעמוד בתוקף על העקרון של מניעת פשעי מלחמה ועקרון השוויון בפני החוק. אם מוכנות בריטניה, ספרד ושוודיה לעמוד במחירים הכרוכים בהבאתם של פוטין והגנרלים הרוסיים למשפט, אין ספק כי יש ויש להן הסמכות המוסרית לתהות גם על התנהגותם של חיילי צה"ל.
*** ******* ***
לסיכום: חדי העין הנזכרים בפסקה הראשונה ודאי שמו לב להתרבות הטענות המופנות כלפי האיסלם הרדיקלי, המהגרים המוסלמים, השׂמאל העיוור ומדיניות הרב-תרבותיות הטוטליטרית (ליבער-אלעס) מפי דוברים אירופאים ואמריקאים שונים. ניתן להתרשם כי המטוטלת שנעה עד לפני זמן קצר בכיוון השׂמאל הטהרני, המשיחי, העיוור, משנה את כיוונה ונוטה בחזרה כלפי המציאות. מי שרווחתה של ישׂראל קרובה ללבו, ודאי חש פיתוי לנשוף אנחת רווחה. זו טעות!!!! הטענות הללו באות כמעט תמיד מפי אנשי ימין קיצוני, שונאי זרים, בעלי השקפת עולם שכולה שלילה וקידוש קלישאות בזויות. אוי לה, לישׂראל, אם אלה תומכיה בעולם. אוי לו, לשׂמאל, אם אנשים כאלה הם המצטיירים לפתע כמי שמרשים לעצמם להסתכל על דברים נכוחה וללא טיוח. על השׂמאל הציוני מוטלת משׂימה גדולה בהרבה מכפי שחשבנו: לא רק את מדינת ישׂראל עליו להפנות בכיוון הנכון, אלא גם את תנועת השׂמאל העולמית. אני חושב שהשׂמאל הציוני מסוגל לזה, בתנאי שלא יתפתה לדבר האחד שאדם שחי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו: חוש פרופורציה.
עניין עניין:
1. לגבי "שוויון חיי אדם". אני לא סבור שהנושא הוא "ערך השוק" של חיי אדם. הנושא הוא מידתיות התגובה שלנו. ומספר ההרוגים בכל צד הוא ניר לקמוס טוב – ותו לא. הטענה היא שאם יש חוסר פרופורציות של 1:10, נאמר, בהרוגים, מן הסתם יש חוסר פרופורציה ברמת האלימות המופעלת על ידי הצדדים. אם אנחנו הורגים כל כך הרבה יותר אנשים, המסקנה המתבקשת היא שאנחנו פשוט אלימים ומופרעים יותר, ולכן אנחנו הצד שצריך לחטוף בטריבונאלים בין לאומיים, ולא הצד החלש והפחות-אלים.
1.1. אני מסכים שהאמור בסעיף 1 אינו מתאר נכון את המציאות באזורנו. צה"ל פחות אלים ומופרע מן החיזבאללה או מן החמאס. אבל כל עוד יחס ההרוגים הוא 1:10, יהיה קשה מאוד "למכור" לעולם את התזה שאנחנו הקורבן והם הצד האלים.
2. אני לא בטוח שלמדינה קטנה ובמצב גיאופוליטי רגיש כשלנו יש אינטרס לפתוח חזית – ולו דיפלומטית – מול רוסיה וסין. הרבה יותר יעיל יהיה להגיש לבית הדין הביןלאומי תביעות נגד חיזבאללה וחמאס. אנחנו לא עושים זאת מספיק.
ירון
נהניתי לקרוא כרגיל
האמת הפתעת אותי.
עומר:
1. מדתיות התגובה נמדדת בחיי אדם. העובדה שיחס אבדות של 10:1 נחשב לחסר פרופורציות מעידה על כך שהדבקים בעמדה זו סופרים כל סיבוב במנותק מכל מה שמתרחש לפניו, במהלכו ולאחריו. מבלי להטיל ספק בהיותנו אלימים ומופרעים יותר, בעומדנו בפני הטריבונאלים הבינלאומיים הדנים על פי חיי אדם, כדאי לדעתי להרחיב מעט את היריעה בנוגע לחשבון הדמים המתנהל במזרח התיכון. ככלות הכל, אם נאמר רק שלקחת חולצה מחנות, המסקנה המתבקשת היא שאתה גנב. רק תיאור הנסיבות – כלומר העובדה ששילמת עליה וקיבלת קבלה – מוציאה אותך זכאי ללא כתם על אופייך.
2. "מכירה" כשמה כן היא: היא עניין של ביזנס, וביזנס הוא עניין של תג מחיר ויכולת שכנוע.
3. אני אינני מציע, כמובן, שמדינת ישראל תגיש את התביעה. רק שתגיש סיוע משפטי בחינם לצ'צ'נים וגרוזים (ואויגורים?) בבואם להגיש תביעה משלהם נגד בכירים מרוסיה (וסין?). אגב, נוכח תמיכתה של רוסיה באיראן ופעולותיה באשר לטיסת מטוסים ישראלים בתחומה, אולי לא יזיק אם יתברר שגם ישראל עלולה לגרום נזק לרוסיה
עמיחי, למה הפתעתי?
עומר –
חוסר הפרופורציות במספרי ההרוגים אינו נובע מהבדל ברמת המופרעות (אתה מציין בצדק בסעיף 1.1 שאנחנו פחות מופרעים), אלא מהבדלים ברמת החימוש. על זה אין שום סיבה להתנצל.
בעניין המכירה אני מחזק את ידי ירון, ומדגיש שוב את המובן מאליו: לא אנחנו קובעים את קנה המידה. חמאס וחזבאללה קובעים. שישׂאו בתוצאות.
ובעניין זה, וגם בעניין יחסים בינלאומיים:
יש לנו הרבה על מה להתנצל ובמה להתבייש, אבל לא צריך להרחיב את ההרבה הזה גם לתחומים בהם אנחנו בסדר.
לא יודע אם רצוי לישׂראל כרגע לגרום עימות דיפלומטי עם רוסיא. נראה לי, מאידך, הולם, ראוי ורצוי להפגין חוסר שׂביעות רצון לנוכח ההתנהגות הטורקית. הגיע הזמן, לטעמי, לפתוח חזית עם קפריסין, ארמניא והכורדים באשר הם. לדעתי נמצא אהדה למהלך כזה גם באירופא.
***
ירון –
נקודה יפה וחשובה העברת בפסקא האחרונה. גם לגבי אנחת הרווחה, גם לגבי משׂימתו של השׂמאל הישׂראלי.
כתבת יפה.
מנסיוני הדל לשוחח עם שמאלנים מהזן הנאוריסטי, אני יכול לדווח לך כי לא יעזרו שום עובדות ולא יעזור כל היגיון. אני שנים כבר מנסה להבין כיצד לגשת לפלח אוכלוסיה זה (אשר מהווה כיום את חוד החנית של השמאל בעולם המערבי) כדי ליצור תובנות משותפות, אך פעם אחר פעם אני נתקל באטימות ואי השלמה עם המציאות ברמה הגובלת באוטיזם. כמובן שיכול להיות שהבעיה היא אצלי, אך כבר יצא לי לפגוש, לא פעם ולא פעמיים, אנשים נוספים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית אשר מרגישים גם כמוני לגביהם. בקיצר, אם השמאל רוצה להיות רלוונטי, החלק השפוי בו צריך להתעורר, ומהר.
אלי – אם אתה מבלה כבר שנים בנסיון להבין כיצד לגשת לפלח האוכלוסיה השמאל-נאוריסטי, ועדיין נסינך בשיחה עמם דל, הרשה לי להציע לך להרחיב אותו. פשוט לדבר איתם, זו דרך מצוינת לאסוף מידע לקראת הבנתם. אפשר ואפשר ליצור עמם תובנות משותפות. הן פשוט לא תקפנה את כל התחומים, ולעתים קרובות אף לא תחום אחד במלואו, אבל להסכמות נקודתיות אפשר ואפשר להגיע, וגם כדאי: לשמאל הנאוריסטי יתרון אחד, והוא שפע רב יחסית של פעילים הנכונים לארגן ולהתיצב. ביתרון זה יש להשתמש לצרכי השמאל הציוני, מבלי לוותר ולו לרגע על המחלוקות העקרוניות. אגב, העיקרון תקף גם לגבי קבוצות אחרות באוכלוסיה, ובפרט הימין הדתי. עם אלה ועם אלה אינני מסוגל להגיע להסכמה בלוז השאלות העקרוניות (גבולות החרות וגבולות השיתוף משמאל, בריאת העולם ועתידו מימין), וגם לא בשאלות מדיניות גדולות (ההסדר המדיני במזה"ת משמאל, ההסדר המדיני במזה"ת מימין); אבל עם אלה ועם אלה אני מסוגל להגיע להסכמה בשאלות כגון התארגנות עובדים, לחץ ציבורי לתנאי העסקה הוגנים, פיתוח האזורים הטעונים טיפוח, פעולות נקודתיות בתחום איכות הסביבה ועוד. זה לא רע בתור התחלה.
ירון ישר כח !!
רהוט ומהנה, אנא שקול טור שבועי בעיתון יומי .
בבניין ציון ננוחם.
אם יורשה לי לנצל במה זו אך לרגע, אבקש רק לציין כי מטעמים אישיים בהחלט אני נגד פתיחת חזית כלשהי נגד רוסיא – ישירה או עקיפה ומרומזת – דווקא עכשיו.
ספסיבא ויום בסטיליא שמח לכולם.
כתבת משוואה בנעלם אחד
מעולה.
בעיני זו לא שאלה של מידתיות או מוסר (שהוא עניין סובייקטיבי) אלא שאלה קרה של עלות תועלת.
הציבור הישראלי-יהודי ברובו מקבל את התיאוריה שלפיה ככל שיהיו יותר ערבים מתים (או בהמשך לקו של המאמר) ככל ששער הערבים המתים לכל יהודי מת יהיה יותר גבוה, אזי נזכה ליותר בטחון אישי ורווחה לכל אדם, והמדינה תהיה חזקה יותר. במלים של סטיקרים, זו התיאוריה שנקראת "הערבים מבינים רק כוח" או "אין ערבים אין פיגועים". בוגי יעלון קרא לזה צריבת התודעה, אינני יודע אם התכוון לצריבת דיסקים או לצריבת מספר בברזל מלובן על הפרות ברפת (הוא חקלאי בעברו).
אלא שלפחות בעיני המציאות מוכיחה לנו בדיוק ההיפך, ככל שאנו הורגים יותר ערבים על כל הרוג יהודי (בין השאר בגלל השיפור הטכנולוגיה מאז ימי הפדאיון ועד ימי המזלטים והמסקרים), מצבנו רק נהיה יותר גרוע, ויש לכך כמה הסברים אפשריים, למשל
1. זה מחליש את ישראל בזירה הבינלאומית (אפשר לזעוק אנטישמים עד מחר, אבל אנחנו במו ידינו מספקים להם שמן למדורה) ובייחוד מרחיק ממנה בעלות ברית, שיש להן אינטרסים משלהן לשמור עליהם.
1א. עניין הרחקת בעלי ברית נכון גם לזירה הפוליטית הפנים אמריקאית (ר' כתבות בהארץ על יהדות ארה"ב, וכן הקמת ג'י-סטריט). בלי תמיכה של יהדות ארה"ב יורדת מאוד התמיכה של ארה"ב, ואז באמת העולם כולו נגדנו.
2. ככל שאנחנו יורים יותר (ורוכשים יותר נשק, ומתבצרים יותר, ומפתחים מערכות הגנה) אנחנו מוציאים יותר כסף על הצבא. אין כסף לצרכים אזרחיים כמו חינוך ובריאות, כולל גם למשטרה ששומרת עלינו מרוצחים אנסים וסתם נהגים בהמות.
3. הפעולה הזו משפיעה על החברה הפלסטינית ודוחקת אותה לידי ארגונים קיצוניים יותר ויותר. התגובה של ישראל נגד ערפאת והארגונים שלו באינתיפאדת אלאקצא חיזקה את החמאס, המלחמה בחמאס מחזקת את אלקאעדה וכן הלאה.
דוגמה מתחום אחר לכך שתיאוריית "הם מבינים רק כוח" שנשמעת מאוד הגיונית, אינה עומדת במבחן עלות תועלת היא מחקר שביצע צהל בעצמו על האפקטיביות של הריסת בתי משפחות מחבלים. אם אחרי כמה שנים צהל בעצמו (לא בצלם או איזה לפלפים אחרים מהשמאל) הגיע למסקנה הברורה שהענישה הזו יוצרת אפקט הפוך להרתעה (!!) – אולי הגיע הזמן שמישהו יבדוק את עניין העלות והתועלת גם לגבי מדיניות חיסולים ממוקדים וחיסולים ממש לא ממוקדים כגון עופרת יצוקה.
אורי,
"חוסר הפרופורציות במספרי ההרוגים אינו נובע מהבדל ברמת המופרעות (אתה מציין בצדק בסעיף 1.1 שאנחנו פחות מופרעים), אלא מהבדלים ברמת החימוש. על זה אין שום סיבה להתנצל."
נכון מאוד. ולא טענתי אחרת. אני מנחש שההבדל הזה ביכולות מסביר את האנמיות היחסית של הסכסוך כאן.
באופן כללי אני לא בעד להפוך את המסחרה המזרח-תיכונית בחיי אדם לערך יסוד בישראל. לא טוב לאף אחד. ואני גם לא בטוח שהצטרפותנו לליגה הערבית – דה פקטו גם אם לא דה יורה – תשפר במשהו את מצבנו בזירה הבין לאומית.
איתי –
עלות-תועלת זו באמת שאלה אחרת לגמרי. אם לדון בה, הרי שצריך להרחיב את היריעה הרבה מעבר למספרי אבידות בהתנגשויות אלימות. כאן יש עניין של חלוקת משאבים לאומית ובינלאומית, של דיפלומטיא, של עקרונות לאומיים ועוד.
אם להצטמצם לרגע שוב לחזית העזתית (שזימנה את רוב העילות לטור זה) – אני סבור שצריך לנהל מול חמאס מו"מ. בראש ובראשונה, צריך להעלות את שאלת התנאים בהם נמשיך לספק לרצועה מים וחשמל. זה המקל. הגזר יכול להיות, לדעתי, הסכם שלום ל-40 שנה. אח"כ נחזור וננסה לשסף זה את גרונו של זה. אבל קודם ותשקוט הארץ.
***
עומר –
אחת הנקודות המרכזיות במאמר היא שלא אנחנו הכנסנו את סוג המסחרה הזה לדיון, אבל אין לנו מנוס מלהתמודד עמו. אלא אם כן יש לך רעיון מבריק בשרוול (ספר, ספר…)
וליגא ערבית? שאנחנו נצטרף? רק אחרי שהציבור העברי כאן ידע ערבית על בוריה. עד אז באמת שאין סיבה.
מאמר שכתבתי בנושא מאד קרוב.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/108/279.html
שחר –
הייתי מסכים (אולי) עם דבריך, לולי אלחנן טננבוים.
מבחינתי, הוא שובר את הקופה, ומחייב אותנו לעסקא עבור גלעד.
לטיעון טננבוים נתתי מענה במאמר הבא
http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?folderName=shahargolan&EntryId=1698805&passok=yes
שחר –
אין שם אף מילה על טננבוים.
אם כדי לשחרר סוחר סמים מוציאים מהכלא רוצחים וטרוריסטים בלי חשבון, וכדי לשחרר חייל שבוי לא, המסר הוא: כולכם על ה*** שלנו. דרך בטוחה לפרק את החברה לרסיסים.
לא ברור לי גם הסיפא שלך בשני המאמרים. צריך לדבר על זה? אנחנו הרי טוחנים מים בלי סוף. כאן צריך לחתוך – להחליף או לא להחליף. אולי לעשׂות משהו אחר. אבל דיבורים נוקבים? מה אתה מציע ששונה ממה שקורה בכל מקרה?
להלן הפסקה מהמאמר שמתייחסת לטטנבאום:
סוג טיעונים נוסף שמתחמק מדיון ענייני הוא כזה המסיט אותו אל תקופה אחרת בזמן. הטיעון הראשון מסוג זה מתייחס לארוע דומה בעבר ויכונה טיעון "כך היה". ההגיון מאחוריו הוא שאם נהגנו בדרך מסויימת אז, כנראה שכדאי שננהג כך שוב. במקרה גלעד שליט נטען שאם מדינת ישראל שחררה מחבלים תמורת אלחנן טננבאום אזי ודאי שראוי שתעשה זאת עבור שליט. טיעון "כך היה" מבטל את האפשרות לדון בנושא לגופו. אך דווקא במקרה זה (ובאופן כללי במקרים רבים) טיעון "כך היה" הוא חסר בסיס. הדעה הרווחת היא כי עסקת טננבאום היתה שערוריה וכי התבצע מקח טעות במקרה. מדינה שבצעה טעות במדיניותה אינה נידונה לחזור שוב ושוב על אותה טעות, ואף רצוי שתודה בטעות בהקדם האפשרי כדי למנוע את השתרשותה.
סליחה, פספסתי.
אבל הטיעון שלי הוא לא של קל וחומר. הטענה הרשמית היתה שטננבוים נחשׂף לסודות רגישים במיוחד, וששירותי הבטחון רצו לדעת מה סיפר ומה לא סיפר. וזו שטות. הנחת היסוד במקרים כאלה היא שהשבוי סיפר הכל. הרי אם הוא חוזר הביתה ואומר שלא סיפר כלום, איך נדע שאינו משקר? ואם נפעיל עליו לחצים ועינויים כדי לברר שהוא דובר אמת, האם האויב לא יכול להפעיל אותם לחצים ועינויים כדי להוציא ממנו את המידע?
הטענה הלא רשמית אומרת שהוא שוחרר כיון שהיה מקורב לאנשים בכירים ביותר במערכת הביטחון באופן אישי (והיו רינונים שאף לאולמרט). אינני יודע. אני כן יודע שהוא חזר מהשבי מדושן עונג ושמנמן. ממש לא מי שסבל תנאים קשים ועינויים.
והטענה: יש גבול לזילות ולזלזול בחיי אדם. הציבור בישׂראל (ואולי זו תופעה אנושית כללית) לא נוטה להתקומם. אבל האמון שלו במערכת, והנכונות שלו לתרום, נשחק והולך. העניין של טננבוים, ולעומתו גלעד שליט, שוחק מאד מאד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את השחיקה הזו. שווה לשלם מחיר גבוה בעד ערבות הדדית.
למען הסר ספק, אינני מתנגד ל"תשלום מחיר גבוה" בעד שחרור שליט. אני מסכים עם הטיעונים העקרוניים בעד עסקת שליט. השאלה האמיתית היא איפה עובר הגבול בין "מחיר גבוה" לבין "הפקרות".
לדעתי כבר ההצעה שעומדת היום על הפרק היא הפקרות כיוון שהיא תביא לפגיעה חמורה בחיי אדם. יחד עם זאת, לאחר שהונחה על שולחן הדיונים, יהיה הרבה יותר קשה להוריד אותה משם. לכן, אם החמאס יקבל את ההצעה הנוכחית אקבל זאת כרע הכרחי. לטעמי לא בא בחשבון להמשיך את המגמה של כניעה לסחטנות והעלאת המחיר.
שחר –
מרגע שאמרת מה שאמרת בתגובה האחרונה, אתה יכול להפנות את הביקורת שלך כלפי עצמך, ומשני הצדדים תצא צודק.
שתי הערות:
(א) אני לא מקבל אוטומטית את הטיעון ששחרור אסירים יביא לעלייה באלימות ולסיכון חיי אדם. נכון שבסיבובים קודמים חזרו הרבה מהמשוחררים למעגל האלימות, אבל הם לאו דוקא גרמו אותו. לולי היו שם המשוחררים, היה מישהו אחר מבצע את הפיגועים.
נכון, לחבר'ה האלה כבר יש ניסיון והם אולי יותר יעילים. אבל מצד שני, המצאותם בכלא גורמת מרמור ומולידה שׂנאה ורגשי נקם, שהם מצדם תורמים להמרצת מעגל האלימות.
ואת כל זה אין שום סיכוי או דרך למדוד, כך שהדיון רטורי מעיקרו.
(ב) אני מקבל את הטענה במשפט האחרון שלך, ומסכים עם הטיעון המרכזי בטורים שלך, לגבי המחיר העולה ומתגבר. צריך לשבור את הפרדיגמא. יודע מה? אני הולך לכתוב על זה טור עכשיו.
שחר –
עוד קטנה: אם יש לך אתר שאתה רוצה לקדם (הגיגית זה אתה?), אנא שׂים פה כתובת, ואקשר אליך בטור החדש.
פינגבאק: הצעה לסדר היום בעניין גלעד שליט | יהודית, דמוקרטית, ישירה
אורי,
הגיגית זה לא אני. הבלוג שלי הוא זה שהוספתי קישור אליו. יש שם מספר טורים שכתבתי, ובין השאר גם השניים שהזכרתי כאן. כמובן שאשמח לחשיפה של הבלוג. תודה על ההצעה.
http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=shahargolan
המושג מידתיות מופיע רב מידי של פעמים בהקשרים הלא נכונים, במיוחד בהקשר שלנו של לחימה בטרור, עושה רושם שיש גורמים בעולם שמתייחסים לעימותים ביננו לבין החיזבאללה או החמאס כאל סוג העימותים שצד אחד פוגע בשני וזה לא משנה מי פגע או מי התחיל יש תוצאה ועל הצד השני להגיב בדיוק באותה מידה.
הסתכלות מוטעיות ומעוותת מן היסוד.
כשצד פוגע בנו המטרה היא לא להחזיר לו, זה לא גנון, המטרה היא למנוע ממנו לפגוע בך או להפסיק את הפגיעה אם היא מתמשכת, לכן הפקטור הקובע הוא יעילות, אין כל טעם ב"להחזיר" אם זה לא מפסיק את הפגיעה וזה לא מפסיק.
כשמדינה מתרכזת בלכמת את הפגיעה בה, להשוות את הפגיעה בה לצד השני וכך לכוון את פעולותיה בניגוד לפגיעה בגורמים הפוגעים אז למעשה היא אינה עושה דבר.
כמו שאורי כתב, אין למה להתנצל על חימוש טוב יותר, ואין על כוח חזק יותר, אין שום סיבה גם לא לנצל אותו מול צד חלש, אם צד פוגע בך, המטרה היא להפסיק את הפגיעה, כמובן תוך שילוב בין מקסימום יעילות למינימום פגיעה באזרחים אך ברגע שהצד השני פועל מתוך מרחב אזרחי צפוף אז הפגיעה באזרחים גם אם מינימלית ביחס לפוטנציאל תהיה משמעותית.
לכן כל נושא המידתיות פשוט לא קשור ולא רלוונטי, והתשובה לכל מי שבא בטענות הינה שהוא עצמו יבוא עם דרך טובה יותר באמצעים הקיימים, במציאות וחוקי המשחק הקיימים בשטח שבה הפגיעה לדעתו תהיה מידתית.
לגבי שליט, גם שם המדתיות אינה פקטור, אירגון טרור מחזיק בכל הקלפים, אנחנו כבר שיחררנו מחבלים תמורת חטופים, בדרך כלל חטופים מתים לכן אין לנו ברירה אלא להכנע לתכתיבים.
רק שיש לנו עוד ברירה, לאחר הפיגוע בספורטאי ישראל במינכן 1972 ישראל במשך שנים רדפה וחיסלה חשבונות עם מתכנניה, החל משנות ה90 חיסלה גם מחבלים כאן ולא כולם היו "פצצות מתקתקות" לא תמיד ניתן לדעת עד כמה היעד הוא פצצה מתקתקת או לא או שפשוט נקרתה בידנו הזדמנות כאשר תפיסה ומעצר פשוט היוו סיכון רב מידי לחיילנו.
מה אני מנסה לומר? ניתן לבצע גם כאן מדיניות כזאת ואז גם למחוק את הישג החמאס, גם לקבוע כללי משחק חדשים שאומרים שמול אירגון טרור משחקים מלוכלך, לא מכבדים הסכמים, ניתן לוודא שהם לא יחזרו לטרור שזה מפחיד רבים מהמתנגדים לעסקה, ניתן להפוך את כל טרחת החטיפה של החמאס למיותר מאחר וכל הישג יתמוסס במהרה, כך שגם אם יחטף וגם אם לא נוכל להתמודד עם ההשלכות של השיחרור.