אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשׂר באב וכיום-הכיפורים. שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה.
ובנות ירושלים יוצאות וחולּות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שׂא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: שקר החן והבל היופי, אשה יראת יהוה היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשׂיה, וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג). ביום חתונתו? זה מתן תורה. וביום שׂמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (משנה, בבבלי תענית כו ב).
אצלנו יותר כיף!
את ילדותי ונעורי ביליתי במעוז-אביב. שכונה ירוקה על הגדה הצפונית של הירקון. פעם, מזמן, היתה בשטח עיר פלשתית משׂגשׂגת. עד לפני קום המדינה ישב על הגבעה כפר פלשׂתיני. הבתים שלנו ישבו במקום הבוסתן שלהם. בתי-הכנסת של הסביבה – אשכנזי, ספרדי ותימני – ישבו במתחם אחד, מעברו השני של רחוב בני-אפרים. אז והיום – ציר תחבורה ראשי.
יום כיפור היה, ועודנו, יום מיוחד בת"א-יפו. לקראת כניסת החג גוועת התנועה לגמרי, והאנשים מתחילים לצאת מן הבתים, החוצה, אל הרחובות. אחת החוויות שעצבו את תפיסתי היהודית והדמוקרטית כאחת, היא מסעות האופניים לארכה של העיר ולרחבה בימי-כיפור. פתאום יכלתי לראות מי גר היכן, ולפתע שכונות וקהילות התממשו אחת אחת למול עיני. וכולם בשלווה וברוגע, בנימוס ובחיוך. שׂיאה של ההתקהלות בחצות הליל כמובן, על גדות אותו ירקון. איש לא טבל, כמובן, מפאת זוהמת המים, אבל כל הכלים היו לבן.
מול בתי-הכנסת, עם זאת, היתה בעיא. רכבים ממונעים שעברו ברחוב חטפו בוודאות מטר אבנים. היו שנים שגם באופניים לא היה לגמרי בטוח לעבור. תמיד תהיתי איך משלבים אנשים (תמיד משלבים, לעולם לא משלבות) בין צום וחשבון נפש לבין זריקת אבנים. גם היום אני תוהה. אלא שהיום נהיר לי יותר המצב הפוליטי: אין מלך בארץ (ב"ה), איש הישר בעיניו יעשׂה. במקרים מועטים נופלת הבחירה על הפגנת אלימות. לרוב על התקהלות שקטה ורגועה. לא-כל-כך גרוע.
ומה על דבריו של רשב"ג? ר' שמעון בן-גמליאל חי לפני כאלפיים שנה. בעברו השׂתרעו אלף שנה או יותר של הויה ישׂראלית. לאיזו תקופה כיוון בדבריו? אינני יודע. אבל קשה להתלונן. ראשית, הטבילה של כלי הלבן, וד"ל. שנית, העקרון החברתי היפה של השאלת הכלים. ליום אחד משתווים הכל בעין המתבונן. הפער בין העושר לעוני אם לא נמחק, לפחות מִטּשטש. וזו גם הסיבה מדוע בקשו הבנות מן המחזרים והתרו בהם, שלא להתפתות להבל החן ולשקר היופי, אלא דוקא לבדוק בציציות מה שלום המִשפּוּחה. ככה זה כשנותנים לאבולוציא להשתולל לילה אחד.
אז על טו באב אנחנו יודעים מזמן. אבל יום הכיפורים? לא ברור מתי, אבל רשב"ג טוען שכן. בחורות ובחורים בכרמים. בחולצות לבנות שנטבלו במיוחד לכבוד החג. באויר ניגון של חתונה. נראה לכן/ם שצמו?
פינגבאק: פוסט-טראומה יום-כיפור | יהודית, דמוקרטית, ישירה