והיה כי יבֹאוּ עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והֲשֵבֹתָ את לבבך בכל הגוים אשר הִדִחֲךָ יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך, ושמעת בקֹלוֹ ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורִחַמֶךָ, ושב וקִבֶּצְךָ מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה. אם יהיה נִדַּחֲךָ בקצה השמים, משם יקבצך יהוה אלהיך ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך, וירישתה, והיטִבךָ והרבך מאבותיך. ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה… (דברים ל א-ו)
מילת הלב - פחות כואב
לפסוקים הנ"ל חלק חשוב בעיצוב השקפת עולמי האמוּנית. כשהתחלתי לקרוא לראשונה את פרשות השבוע באופן סדרתי (לפני כעשׂור), והגעתי לנבואת שיבת ציון הזו, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. בין אם נאמין במתן החומש במעמד הר סיני, בין אם נקבל את פרשנותו של יוליוס וולהאוזן הקושרת פסוקים אלה לימי יאשיהו – בכל מקרה מדובר כאן בנבואה שהתממשה, נבואת אמת. האמת מתחזקת ומעמיקה אם נהרהר בכך שבינתיים הספקנו לצאת לגלות שניה, במהלכה אכן התפזרנו בין כל העמים ונדחנו עד קצה השמיים. וככתוב, שבנו והתקבצו. (וכבר נדרשנו לכך בפרשת דברים).
על אופיים הנצחי של הדברים ניתן ללמוד כבר מראשיתה של פרשת נצבים:
אתם נִצבים היום כֻלכם […] ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו ישנו פה עמנו, עֹמד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כט ט-יד).
סיפור המסגרת המקראי מציג את הברית הזו כהמשך למעמד הר סיני. רוצה לאמר – עוד לפני הכניסה לארץ יש לנו ברית חדשה. ירמיה, בן זמנו של המלך יאשיהו (שבימיו אולי נכתבו הפסוקים לעיל), דיבר על כך בפירוש:
הנה ימים באים, נְאֻם יהוה, וכרתי את בית-ישׂראל ואת בית-יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם, ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים […] כי זאת הברית אשר אכרת את בית-ישׂראל: אחרי הימים ההם, נאם יהוה, נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם (ירמיהו לא ל-לב).
ההבחנה: שלושה קוים מקבילים נמתחים בין נבואת הברית החדשה של ירמיהו לבין נבואת שיבת ציון של ספר דברים. (א) הברית; (ב) ההדדיות: "למען הקים אתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלהים", דב' כט יב; (ג) הלב.
המסר: הברית מתחדשת בכל דור ודור. ככתוב בפרשתנו: "הנִסתרות ליהוה אלהינו, והנִגלֹת לנו ולבנינו עד עולם" (שם, כח).
המסקנה: צריך לנסח מחדש את התנאים בהם אנו חיים פה.
זה כבר כמה שבועות שמרחף באויר, וביחוד כאן בבלוג, ריח מוזר. התייעצות עם מומחים ידועי-שם העלתה שמדובר ללא ספק בריחו המובהק של גאז בניוטרל. כלומר, המסקנה שצוינה בסוף הפסקא הקודמת ידועה כבר זה זמן. אבל מה עושׂים בקשר אליה? כוונתי המקורית היתה לפצוח לרגל פרשת השבוע במבצע מוגבל של פרסום הלכות פרטיות, כאלה שפסקתי לעצמי ולביתי. אלא שבינתיים רצה המקרה, ועל שולחני נחת מסמך מפתיע ומרגש – השׂמאל הלאומי: טיוטא ראשונה להערות.
המסמך קשה, בעייתי, מרגיז לעתים. אינני מסכים עם הנחת היסוד המרכזית שלו, ועם עוד כמה הנחות משנה. אבל – וזה אבל ענק – שני כותביו (שמואל הספרי ואלדד יניב) לקחו על עצמם לעשׂות בדיוק את מה שדורש צו השעה: לנסח מחדש ברית, את הברית של השׂמאל הלאומי. הרוח המנשבת בין דפי המסמך (ויש לא מעט מהם) זועמת ונבואית לא פחות מזו של ירמיהו.
מחר, ב"ה, ומן הסתם גם בשבוע הבא, אענה לקריאתם של השניים להוסיף הערות לטיוטא שכתבו. עם קצת מזל, עד שיתנסח כתב הברית לגמרי לא ישאר הרבה מהמסמך המקורי. אני מתאר לעצמי שכך קרה גם עם ספר דברים. בינתיים אסתפק בהערה אחת: כשלון גדול של תורת הנביאים נובע, לעניות דעתי, מתוך חוסר-הסובלנות והשׂנאה המפעפעת בו. כתב ירמיהו על מילת הלב, שתביא לאהבה. אני בעניין. ואתן/ם?
אחרי כל הוויכוחים מאתמול. אני יכול לחתום על ההצהרה הזאת. מילת הלב – אני בעיניין. למרות שאני לא שמאל לאומי. אני לאומי סתם.
האמת, אני פה כדי לסדר את טקס קבלת הפרסים. מיקום, מוסיקה, דוברים, אחוזי אלכוהול. דברים כאלה. אבל אז נתקלתי בספר הלבן הזה שזעזע אותי עמוקות, ושכחתי מהטקס.
אם יורשה לי להגיב, כמוקצה, "לא שמאלני כי אם אגואיסט", כדבר המחברים, לפחות כאן, אני רוצה לתקוף את כתב הפלסתר הזה בחמת זעם. אחרי הכל, גם אני שירתתי בצבא, "הייתי במלחמות" כדבר המסמך, עשיתי מילואים, הפגנתי ברחובות, קיבלתי מכות ברחובות נתניה כפעיל מרץ, ובכלל. כן, גם אני שותף.
לא על עצם כתיבתו של המסמך אני מוחה, כמובן. דבר נחוץ ורצוי, כחלק מדיון אמיתי. אבל איזה דיון מתקיים כשמי שלא שייך לעולמם של האדונים נחשב כלא רצוי ובלתי כשיר?
הנקודה המרכזית היא, שהמסמך הזה עוסק ב"איך מתנהג שמאל", או "איך פותר שמאל בעיות ספציפיות", ובכך הוא מפספס את הבסיס, שהוא "מהו שמאל", או "במה מאמין השמאל". במקום לעסוק בנקודות הקשורות לפלשתינאים/מתנחלים/ימין/מזרחתיכונחדש/נפולתנמושות, יש צורך אלמנטרי להסביר, לעצמנו קודם כל, מהו שמאל. מהם עקרונותיו. על מה הכל מתבסס: אחרי כן, אפשר להסיק הכל (כמעט) כפועל יוצא של עקרונות. אבל שוב יש פה ניסיון לקצר תהליכים, לקפוץ לפתרונות איתם אפשר להתווכח שנים, במקום שיהיה מעין "חוק יסוד: השמאל" אליו אפשר יהיה לפנות בשעת הצורך. מניסיוני, מעטים בסמול יודעים שהמאל הוא לא רק "נגד ימין", או "בעד שינוי", אלא שיש לו בסיס חברתי, פילוסופי, מדעי. למה לא להתחיל ב"חופש, שיוויון, אחווה"? מה עם קצת ביקורת מרקסיסטית, עם תפיסות של השוק, של העבודה, של הלאומיות? זו טעות לחשוב שהעיסוק בדברים הללו הוא אנכרוניסטי, פורמליסטי או מיותר.מי שלא מכיר בעקרונות השמאל מגיע למסקנות שלפעמים מרחיקות אותו מאד מהשמאל "האמיתי".
וגם כאשר מגיעים לתחומים הפרקטיים: השמאל הוא תמונת עולם, לא אוסף מקרי של דרכי פעולה. גם כאשר המחברים, בצדק, מסבירים שיש לפעול בכל תחום במקביל ללא קשר ל"תהליך השלום", הם חוזרים וסובבים שוב ושוב את העניין הזה כמעט באופן בלעדי. ומה עם שוויון זכויות כללי? גם לנשים, למשל? לא שווה אזכור? או איכות הסביבה? אני כבר רואה בעיני רוחי את מבטי הלגלוג והחיוכים. רק שלכשנצא מהבור עם תכנית פעולה סופית ומוחלטת למלחמה בשלום או להיפך, נגלה שתל אביב נמצאת בים בלי עזרה של ערבים, שהמדבר הגיע לגליל ושאסור להסתובב בחוץ בלי שיריון. ויש, כמובן, עוד, אבל אחסוך. גם לשון בלתי אמצעית לא מכפרת על ראית עולם מצומצמת ומסוכנת.
מצד שני, אם הסירה יוצאת לדרך, אני גם קופץ עליה.
אוּרי –
אתה לא לאומי סתם. אתה התומך האידאולוגי של קדימה. כבוד!
***
אלון –
הבנתי את השיטה שלך. יד שׂמאל צריכה לזרוק חכה עם סקס ואלכוהול, ויד שׂמאל לתת בראש באידאולוגיא כבדה. יופי של שיטה.
בקשר לטקס:
אחוזי אלכוהול – בין 40 ל-50. יש לא מעט, אבל תוספות מעניינות תתקבלנה בברכה (שׂרידי סליבוביץ' האגסים הסלובני הוצאו אל מחוץ לתחום באופן מודע עד לטקס).
מיקום – אצלי בבית, בחיפה. כאן נכנסת שאלת מפתח: האם אתה בארץ? או מתי תהיה בארץ?
דוברים – באופן חופשי.
מוסיקא – על מה אתה מנגן?
הדוא"ל שלי: ory.amitay בג'ימייל. נוכל להמשיך לתקשר שם.
לגבי הספר הלבן (אהבתי!) – העניין החשוב הוא דוקא השורה התחתונה. יש הרגשה שהסירה יוצאת לדרך. לא סירה – אוניות!
והנה, כבר קפצת, בכך שהתחלת לריב ולהתדיין. זה בדיוק מה שהמחברים רצו, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לשבת לעשׂות עכשיו, בטור חדש.
פינגבאק: השמאל הלאומי - הערות ראשונות לטיוטא | יהודית, דמוקרטית, ישירה
חברים, אני כבר מכין את הגרדרובה.. אורי, איזה כלים יש לך בבית?
הי אורי,
אתה יודע שאני חובב הנביאים. ואת המשפטים הללו של ירימהו קלטה עיני והשתובב ליבי לקריאתם.
וכן, אני מסכים איתך, שהנביאים חטאו בשינאה, ובכך מפלתם. אבל אם ניקח את עקרונות הצדק והמשפט שלהם, ביחד עם טיפה לא קטנה של חסד אהבה ורחמים, נראה לי שנקבל תורה לא רעה בכלל 🙂
יוסי –
אילו כלים? לא ברורה לי השאלה.
טל –
אכן, וגם מחברי המסמך חטאו באותו דבר בדיוק. וגם מבקריהם הרבים עד כה.
אורי, האם אתה מדבר על המסמך של השמאל הלאומי?
האמת היא שיש שם חוסר קוהרנטיות שמראה שצריך לעשות במסמך ההוא ברור יסודי. מצד אחד הם מגדילים ומאדירים את הרב עובדיה (כנראה בגלל מתינותו המדינית), ומן הצד השני הם מקטינים ומשטחים את תלמידי הרב קוק (כיוון שהם אינם מתונים במשנתם המדינית). את אלו הופכים לגדול הדור, ואת האחרים לשטוחים…
האמת היא שאני רואה עד כמה בוער בך עניין השמאל הלאומי. אולי כדאי לחשוב איך מקדמים בדרך האהבה את השמאל הזה? ללא צורך ברכזי כוח?
אני הייתי עושה כינוס של כל אנשי השמאל היקרים לך (כן, אתה תיזום אותו… מימלא אתה משקיע כל כך הרבה. אני מוכן לסייע בניהול הערב הראשון – כבר רכשתי מומחיות). נפגשים לסדרת מפגשי פנים אל פנים (בעיקר חשוב להביא אנשים שוברי קבעונות), ומנסים לנסח תשתית אידאולוגית חדשה וקוהרנטית לשמאל הלאומי הזה. מנסים לקדם בלוג קבוצתי או פורום קבוצתי (כפי שהקימו את שקוף ז"ל). בתוך שנה עד שנתיים, יש לך את התשתית האידאולוגית לשמאל הזה, ומשם כל מה שצריך זה שאנשי אקטיביזם ברשת, ישלטו בהנעת מגה-קבוצתית 🙂
מה דעתך?
דעתי חיובית מאד.
ב"ה בקרוב (אחרי החגים?) אתחיל שעור תורה אצלי, שזו מטרתו פחות או יותר. משם נתחבר למעגלים גדולים יותר.
אני מסכים שהמסמך הנ"ל אינו מאורגן דיו. כותביו אומרים זאת בפירוש. אבל אני מזהה בו את מה שדרוש כדי שהמהלך יצא לדרך.
שני הכותבים בחרו להרגיז ולהכעיס בכוונה, כדי להחריד אנשים מרבצם. והם הצליחו. מכאן ואילך הם כבר לא ממש חשובים, אלא אם כן יוכיחו אחרת.
התכוונתי לכלי נגינה
יוסי –
באס, קלאסית חבוטה, דרבוקא וג'מבה קטן.
מעולה, אפשר יהיה לארגן איזה ג'אם אלקטרו-אקוסטי קטן…