15 תגובות על הפוסט “עם הולך ונעלם”

1. מעניין מאוד, וגם עצוב מאוד, רק שלא הבנתי למה היהדות נוצרה אחרי חורבן בית ראשון? כי אומרים שהיהדות נוצרה עם אבהרהם לא? שאלוהים אז הפך אותנו לעם שלו. זה לפחות מה שכתוב לי בחומר לימוד לתלמידים שלי….
   ולא הבנתי מה שניסה לומר מייסד מעריב (עברית מסובכת
   זאת כתבה שכל כך מזינה את הסיפור הרגיל שתמיד מאכילים אותנו…

   טלי

2. עיקר הדברים הוא אכן שאם לא רוצים שתהיה התבוללות צריך שתהיה משמעות ללהיות יהודי. התבוללות איננה מחלה היא סימפטום, סימפטום של יהדות שאיננה משמעותית, ההתבוננות והתיקון צריכים להיות פנימיים לא חיצוניים.
   לדעתי האישית לא מספיק מנקש עשבים צריך להפוך את האדמה הפיכה רצינית, לשתול גם עצים חדשים וגם לשקם ישנים. הגיע הזמן לטפל כבר בגן הזה ולעשות עבודה יסודית לא להמשיך בטלאי על טלאי.

   יישר כוח על מאמר מעולה ומדויק לצערי.

3. טלי –

   הואיל ויאיר תמצת היטב את הדברים (תודה!) אתפנה לעניין הולדת היהדות.
   אם תקראי בעיון בתנ"ך, תראי שההתייחסויות לקבוצה הנבחרת ע"י רבש"ע היא קודם כל כאל משפחה (אברהם-יצחק-יעקב ובניו), ואח"כ כאל "בני-ישׂראל". (הגישה המגדרית של המקרא מבססת את ההתייחסות על הגברים בלבד). העם הוא עם ישׂראל. "יהודית" היא השׂפה אותה דוברים תושבי יהודה, שהם חלק קטן של עם ישׂראל.
   המצב מתחיל להשתנות לאחר חרבן ממלכת ישׂראל וגלות אשור. אבל גם אז עדיין אין דיבור על יהודים.
   ההגדרה "יהודים" מתחילה לתפוס רק בתקופה הפרסית, לאחר שיבת ציון. כך נקרא מרדכי "יהודי" (היחיד בתנ"ך הנקרא כך). בזכריה ח כג אנו מוצאים את שם התאר "יהודי" בשימוש דומה, אך לא מכוון לאדם מסויים. שתי הדוגמאות מן התקופה הפרסית.

   ***

   יאיר –

   תודה על המחמאה. אני מסכים שצריך הרבה יותר מניכוש (אבל השתדלתי להיות מנומס).
   נקודה אחת – אינני מסכים שיהדות בימינו אינה משמעותית. עבור המוני אנשים היא היא עיקר המשמעות, גם בתצורתה הנוכחית. עבור אחרים היא אינה משמעותית כלל. אותם אחרים שאינם מתגוררים בארץ הם האוכלוסיא אליה מכוונים משׂרד רה"מ והסוכנות.
   אנחנו רגילים להצר על ההתבוללות ולקונן על המצב בימינו. אני משוכנע שזה היה המצב מאז ומעולם. כדי לחיות חיים יהודיים על כל דקדוקיהם וחומרתם צריך להתאמץ מאד. אין לי ספק שהמון רב נשר לאורך הדרך. לא צריך להבהל מזה, רק לשׂאת עיניים קדימה, ולהמשיך לשפר ולהתאים.

4. המממ אתה אומר שזו רק שאלה של הגדרה ממתי התחילו לקרוא להם יהודים, אבל זה לא בעצם אותו עם? מה זה משנה אם בהתחלה קראו להם בני ישראל ואח"כ יהודים?

5. טור נפלא ומסכים לחלוטין עם חלקו הראשון. (מודה כי לא לגמרי הבנתי את ההמשך)

   אני מאמין כי הבלבול הנוצר בין ההגדרה של היהדות כלאום ודת היא זו אשר מובילה למחשבה שלמדינת ישראל יש זכות להתערב בצורה גסה בחייהם של יהודים באשר הם.
   ע"פ תפיסתי היהדות הינה דת אשר הפכה ללאום בעל כורחה עקב לחצים חיצוניים בהיותה שונה בכל מקום מן התרבות הדומיננטית באזור. זה המשיך בכך שהתנועה הציוניות היתה זקוקה לסיפורים ומיתוסים שונים בכדי לעודד עלייה ארצה וכך אף חיזקה את הטרנספורמציה.
   בשלב זה נכנסת לתמונה מדינת ישראל אשר מיום הולדתה לא מצליחה לברר את זהותה, האם היא ישראל או האם היא "יהודה".
   בשל כך נוצרה המשוואה הבעייתית שבו יהודי=ישראלי
   משוואה זו למעשה נותנת הכשר קלוקל למדינה להתערב בחייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם ללא זכות, מדינה הינו גוף אשר מופקד על רווחת אזרחיה ותו לא. אלו הם אנשים פרטיים שאין להם כל קשר לישראל, לא חובות ולא זכויות. בפעולת המדינה בענין אין היא שמה לב כי הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק.

   אך המדינה חוטאת שוב, בכך שהיא מקדשת את הלאום היהודי היא למעשה מבטלת כליל את הלאום הישראלי. בכך היא פוגעת היא באזרחיה הדרוזים, ערבים, נוצרים, צ'רקסים וכד'. אזרחים אלה שהיא בתור מדינתם מחויבת להם בראש ובראשונה יכולים כעת להרגיש רק כ אזרחים סוג ב', למדינה שלהם אכפת יותר מאנשים שהם כלל לא תושביה.
   במיוחד במצב הבעייתי שאנו חיים בו שבו אנו מנסים להשכין שלום ודו קיום לא רק עם שכננו אלא גם בתוכנו אין ספק שפעולות אלה פוגעות בסיכוי של גיבוש לאום ישראלי תחת ערכים משותפים רעיונות משותפים ובניית לאום חדש הלאום הישראלי.

   מתנצל על אורך התגובה, רצה להיות קצר וקולע מקווה שלא יצא ארוך ומייגע.

6. אני מסכים עם כל מילה חנוך ויתר על כן אפשר לקחת את זה למקום יותר רדיקלי. השאלה היא האם בכלל יש אידיאה של עם ישראל והאם עם ישראל לא בוחר את עצמו. השאלה היא מה ראוי לבחור. מהם ההקשרים ההסטוריים? מה יעשיר בצורה הטובה ביותר את הזהות היהודית? מה יאפשר הכי הרבה מקום לקשת רחבה של עמדות וזהויות ואיך יוכלו כולן לדור יחד.

7. טלי –

   אלון זנדר (שקורא כאן ולפעמים אפילו מגיב) ניסח זאת לאחרונה היטב: הקבוצה הזו, שאנחנו מתלבטים כאן איך ראוי לקרוא לה, היא כל כך עתיקה, שלמעשׂה היא קיימת עוד הרבה לפני שההגדרות המקובלות בימינו (אומה, לאום, מדינה) קיבלו את המשמעות שאנו רגילים ליחס להן. לפיכך, לא הקבוצה צריכה להתאים עצמה להגדרות, אלא ההגדרות צריכות להתאים עצמן לקבוצה.
   אני מסכים אתו. וגם אם אין לי עדיין תשובות לכל השאלות (או אפילו לא הבנתי מה כל השאלות), דומני שמאז שהתחלתי לחשוב באמצעות הבלוג הזה, ובאמצעות הדיון המפרה עם הקוראות/ים, אני מתקרב להבין מה לכל הרוחות קורה פה.

   ולעניין ההיסטורי –

   כיון שנושׂא היהדות כה מרכזי בהויה שלנו (מדינה יהודית, רוב יהודי, איטבח אל יהוד, התבוללות כסכנה לתא היהודי) חשוב להבין מה היא בדיוק, מה שורשיה.

   חשוב שבעתיים, כיון שכשאומרים היום "יהדות" מתכוונים בעצם ליהדות רבנית. אבל זו נולדה רק לאחר חרבן בית שני, לפני פחות מאלפיים שנה. המרחק של אברהם אבינו מר' יוחנן בן-זכאי קטן לא-בהרבה מהמרחק של ריב"ז מאתנו היום. אברהם, למשל, בישל בקר בחמאה בלי לחשוב פעמיים.

   יותר מזה, גם היהדות הכהנית של בית שני שונה באופן מובהק מההויה הישׂראלית טרום החורבן. למשל, אפילו בממלכת יהודה היתה נהוגה למעלה ממחצית הזמן עבודת אלילים נמרצת לכל צבא השמים (קראי את הסיפור מההפטרה שכתבתי במוצאי שבת: http://www.yehudemo.org/?p=975 ).
   ולא רק עבודת אלילים. פרט לימי יאשיהו, אפילו אותם מלכים ש"עשׂו הישר בעיני יהוה" המשיכו לקיים את הפולחן בבמות. כלומר, לא רק המקדש בירושלם, אלא גם מרכזים רבים לארכה של הארץ ולרחבה, שמשו את העם לקרבנות ולחגיגות. דומני שהריב האכזרי על ירושלם, התוקע שוב ושוב את הנסיונות לעשׂות כאן שלום, היה יכול להיות טורדני הרבה פחות, אילו הנחנו לקדושה להתפזר על כל הארץ, במקום לרכז אותה על גבעה אחת ויחידה.

   המשך בתגובה הבאה לדבריו של חנוך

8. תומר –
   שאלת שאלות מצויינות. אני מסכים שיש כאן עניין של בחירה – הסיפור הישׂראלי הוא מלכתחילה סיפור של בחירה, וראה הביטויים "עם בחירה", "בנו בחרת" ועוד.
   עם זאת, הזיהוי בין ישׂראל ויהודה הפך כה גמור בשנות הגלות הארוכות, עד כי ישׂראל כמעט שאיבד מתכנו. השאלות הללו התעוררו שוב עם קום המדינה, ועם ההחלטה – הגאוני בעיני – לקרוא לה ישׂראל דוקא.
   על סדר היום, או אולי עדיף סדר העדיפויות, שציינת לעיל – אני חותם בשתי ידיים.

   חנוך –

   אתה צודק באבחנות שלך, ומאמת את דברי עצמך מבלי משׂים. ראה מה כתבת:
   "אך המדינה חוטאת שוב, בכך שהיא מקדשת את הלאום היהודי היא למעשה מבטלת כליל את הלאום הישראלי. בכך היא פוגעת היא באזרחיה הדרוזים, ערבים, נוצרים, צ'רקסים וכד'".
   לפי הרשימה הזו, ערבים = מושׂלמים. והרי זו תמונת ראי של ישׂראלים = יהודים.

   לטעמי צריכה הישׂראליות להגדיר את עצמה מחדש כדו-לשונית: עברית וערבית (בסדר זה). השבוע הרשיתי לעצמי גם לחלום על ארמית. מילא.
   היא צריכה להגדיר את עצמה כסובלנית מבחינה דתית, ולעשׂות מאמץ מודע לשלב כמה שיותר עקרונות מתוך צביר הדתות המונותאיסטיות, ובלבד שהם אינם סותרים אלה את אלה ואינם פוגעים בדמוקרטיא.

9. חבל שלצערנו המונח ישראל היום מקדש זהות לאומית בלבד. אולי היה ראוי לקרוא לזהות הלאומית "העם העברי" ולהניח לזהות היהודית לנפשה לעצב את עצמה. ובנוגע למה שאמרת על בית שני. אני מאמין שכאן בדיוק החל הצמצום. מעושר מחשבתי ותרבותי עצום – כת מדבר יהודה, תרפוייטים, הפירוש האלגורי של פילון, הכתות היהודו-נוצריות הראשונות, צדוקים וכו' – נכנסנו אל תוך גומחה שממנה נפתח צוהר מאוד מאוד מצומצם לגבי השאלה כיצד ראוי להיות יהודי. הדרך שבה נסתם הגולל על הפלורליזם המחשבתי ביהדות נעשה בצורה שמאוד מזכירה את הדרך שבה זה נעשה באיסלאם. אנו התורה המקורית, סוף הנבואה, הנבואה מעתה היא נחלת השוטים וכמובן! הקורא בספרים צדדיים אין לו חלק לעולם הבא. ועכשיו נראה אותך חושב אחרת:) היום בתקופה שלנו יש לנו הזדמנות לקחת כמה צעדים אחורה ולחשוב מחדש. "את המט לנפול יש למוטט"

10. תומר –

    כבר זמן מה שאני מנסה לקדם את ההגדרה "עברי" מול "ערבי" במקום "יהודי" מול "ערבי". בינתיים, לא בהצלחה מרובה.

    את המט לנפול יש למוטט, אך ורק בתנאי שאת עולמנו אז נקימה. וצריך לחשוב מה ואיך *לפני* שממוטטים. לכל הפחות, תוך כדי.

11. אין ספק… אבל אני חושב שכבר עכשיו יש עושר זהותי והגותי עצום שפשוט לא מקבל לגיטימציה וברגע שהכוח של הסמכות בנושאים הללו יבוזר, דברים די יקרו מעצמם. זו כמובן גם שאלה של חינוך

12. לפני כשנה יצא לי לראיין בחור מקסים בשם טל רז, אמריקאי יהודי בן ישראלים (אם לדייק בהגדרות), עורך המגזין המקוון jewcy.com. ריאיינתי אותו בנושאי זהות יהודית, בתום מסע של שבועיים בתופ מזרח ארה"ב, שכלל ראיונות בנושא זה עם אישים מהשופט ריצ'רד גולדסטון ועד הבלשן נועם חומסקי.
    מרבית הראיונות השרו עלי תוגה קשה, אבל הראיון עם טל – אולי משום שהיה החד והבוטה מכולם – עורר בי תקווה רעננה. הנחת המוצא שלו היתה זו: בעוד שלפני שנות דור או שניים, השאלה המרכזית עבור יהודי ארה"ב היתה א י ך להיות יהודי (נאו-אורתודוקסי, פוסט-רפורמי, גליציאנו-פנסילבני, היפידוס וכו'), השאלה העומדת כעת על הפרק היא מ ד ו ע להיות יהודי. התשובה שנתן לכך טל היא: אם ישכילו היהודים להקים לעצמם קהילות שיהוו מושא לקנאתם של שכניהם, ויביאו לכך ששכניהם ירצו להצטרף אליהן ולחיות על פי הקווים היהודיים המעצבים אותן, אם ירצו לגדל בהן את ילדיהן – ממילא תהפוך שאלת הדמוגרפיה לשאלה טכנית-הלכתית של אופן הגיור ותו לא.

    זו תשובה שמהדהדת עמוק בנפשי (כן, גם לבהמות גסות יש נפש אחת לירח מלא), ולא רק משום שחרף המיזנטרופיות המוכחת שלי יש לי כבוד רב כלפי קהילות, אלא משום שאם יש דבר שעובר כחוט השני בתולדות עם ישראל, הלאום היהודי, דת משה, העולם הרבני וכו', הרי זה תחושת הקהילה.

    אמת, הקהילות לובשות צורה ופושטות צורה עם חלוף העתים. לפרקים הן מקיימות כלפי פנים קשרים כלכליים הדוקים עד כדי שיתוף (קומראן, קיבוצים), לפרקים קשרים דתיים עמוקים (פרושים, חסידים), לפרקים מקיימות שיתוף פעולה מעשי נמרץ (שבי ציון בשתי השיבות) ולפרקים שיתוף פעולה צבאי (צרה ומרה היריעה), ובדרך כלל שילוב כלשהו של כל אלה. בדרך כלל, בכל תקופה נתונה, עולה חבר קהילות כזה – קיבוץ, נהוג היה לקרוא לו לפני עידן הקיבוצים – ומקרין מאופיו ורוחו על קיבוצים נוספיםף לעתים רבים, של יהודים. כך היה בתקופת התנאים בארץ, בתקופת הגאונים בבבל, במאה התשע עשרה במזרח אירופה – ובימינו קיימת ציפיה, ללא ממומשת לטעמי, שהקיבוץ היהודי-ישראלי יהיה מעין זה.

    העובדה שאיננו כזה היא לטעמי סיבה משמעותית מאד לשבר המשמעות בעולם היהודי הכללי. כמויות אדירות של כמיהה וניצול מרץ ומשאבים נדרשו לשם הקמת מדינת ישראל, ואלה ניזונו מאלפי שנות כיסופים. העובדה שמדינת ישראל המציאותית, של מטה, לא עמדה במבחן הכיסופים של מעלה היתה אכזבה מרה, אך כזו שניתן לבלוע. העובדה שויתרה, לפי שעה, על עצם העמידה במבחן היא גזרה שהציבור היהודי איננו יכול לעמוד בה.

    המחשבה הקהילתית בנוסר טל רז היא בעיני מודל מוקטן למה שאמור לקרות כאן: הקמה ותחזוק (זה האחרון היה הכשל הגדול שלנו) של קהילה כלכלית, תרבותית, דתית (למי שמוכרח), לאומית במובנים מסוימים לפחות, שתתיימר לבור לה דרך משלה. אם ירשום לפניו עם ישראל בכל תפוצותיו שיש קהילה כזו, הוא עשוי לדעתי לשוב ולהתנער ולחולל את הבלגנים הרגילים.

13. מסכים עם יאיר מלכיאור…

    עיקר המעשה שאנו צרכים לעשות, הוא לחדש את המשמעות של עם ישראל.

    ספרי הנביאים מלאים וגדושים במשמעות ובחזון חדש-ישן (שנשכח). חזון שעם ישראל יכול להיות המוביל שלו, יחד עם הרבה שוחרי חרות, אמת, צדק וחסד ברחבי העולם.

14. מר ינשוף –

    מקבל מאד את הפסק של טל רז ובכלל את עניין הקהילות. וגם בעניין הגיור רחוקה המילה האחרונה מלהאמר.

    דבריך על הגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה – כלומר היאוש מן התקוה – מקבילים בעיני לדבריו של ד"ר קרליבך על השׂנאה העצמית.
    אנחנו קלועים בתווך (וגם בטווח, למרבה הצער) בין יוהרה חסרת כיסוי, אדישות מוסרית ושׂנאה עצמית. לקום ולהתנער ולחולל בלגנים – הרי זה צו השעה.

15. פינגבאק: יהדות, דמוקרטיא ושׂנאת חינם | יהודית, דמוקרטית, ישירה

סגור לתגובות.