אחד השירים האהובים עלי בכל ההגדה כולה הוא, ללא ספק, ״והיא שעמדה״. אולי בגלל המשׂחק בין צלילים גבוהים ונמוכים; אולי בגלל שהוא מגיע אחרי ״מה נשתנה״ הטרחני והמעיק; אולי בגלל זכרון ההרגשה מימי ההגדה הרגילה ש״הנה העסק מתחיל באמת״. מה שבטוח – לא בגלל מילותיו של השיר אני אוהב אותו. חשבתם/ן עליהן פעם, ברצינות? מה פירוש, בעצם, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו?

אפשר, כמובן, לדייק ולאמר שלא בכל זמן ובכל מקום עמדו עלינו לכלותנו. פרעה או המן, אנטיוכוס או הדריאנוס, מעשׂי הטבח על הריין או גירוש ספרד, רדיפות יהודי תימן או הפרהוד, וכמובן הכוכבים הגדולים בגזרת עמדו עלינו, מחמלניצקי עד היטלר – כל אלה יזכרו כמובן לדראון. אבל דברי-ימי עם ישׂראל ארוכים, ומול כל מקום וזמן בהם התרחשו רדיפות אפשר להעמיד מקומות וזמנים הרבה בהם היו החיים, בסך הכל, טובים למדי; או לפחות טובים מספיק. ובכל זאת, על אף ההיסטוריא הארוכה ועל אף זמנים ומקומות שלא יצרו כותרות מעניינות, קשה להתכחש לתחושה שאנחנו ״מקרה מיוחד״, שמושך הרבה אש. מדוע?

בסיפור על יוסף במצרים התחלתי להמחיש את הנקודה, ואמשיך באמצעות יוסף בכנען. וכי מה עשׂה יוסף? חפר לאחיו ללא רחמים עד כמה אביו אוהב אותו יותר מאשר את שאר אחריו, ואף הלביש אותו בבגד מיוחד כדי להוכיח את הדבר. ומה עשׂו האחים? הגיבו באלימות. למה הדבר דומה? לעם אחד, המסתובב בין שאר האומות ומתגאה שהוא הוא העם הנבחר, של האלוהים האחד והיחיד, ושכל שאר העמים נחותים ממנו, ואלוהיהם ואמונותיהם הבל. והמהדרין מוסיפים שבני העם הזה עומדים במדרגה משל עצמם מעל כל האנושות, שרק להם יש נשמה אמיתית, ועוד כהנה וכהנה רברבנויות כיד הדמיון. נסו לדמיין את עצמכם/ן, או מוטב – דמיינו צאצא או צאצאית שלכן/ם – מנסה התרברבויות כאלה ביום הראשון בבית-ספר, בבסיס צבאי, או במקום עבודה חדש. מה, לדעתכן/ם, תהיה תגובת הסביבה?

עבור המאמינים והמאמינות, המשמעות הראשונית של ״עם בחירה״ היא שאנחנו, כעם, נבחרנו על-ידי אלהים להיות מקודשים לו: כי בנו בחרת, ואותנו קדשת. עבורי, שאלהים הוא מבחינתי דמות ספרותית, משמעות ״עם הבחירה״ היא שאנחנו העם שבחר לספר לעצמו ועל עצמו שהוא נבחר על-ידי אלהים וכו׳. לבחירה הזו קראנו בשם ״ברית״. ניסחנו אותה על לוחות, וחתכנו אותה בבשׂרנו.

והנה, מסתבר שכבר בשלב מוקדם של סיפורנו, לפני 2600 שנה, פחות או יותר, עמד לנו נביא גדול – ירמיהו – שחזה שינוי יסודי בברית הזו. הנה ימים באים, כך חזה הנביא לפני שנים רבות כל כך, בהן תוחלף הברית הישנה, זו של יציאת מצרים, בברית חדשה.

דברי-ימי עמנו הארוכים והעמוסים ראו כבר נסיונות לכרות ברית חדשה כזו. המפורסם שבהן העמיד כמובן את הנצרות, שזכתה להצלחה רבה. אבל את הסיפור ״שלנו״, את הברית הישנה, הנצרות לא שכנעה עד הסוף. אולי בגלל שתנאי אחד חשוב שהעמיד הנביא לא התקיים בה.

פרק לא של ירמיהו, העומד בלב חלק זה של ההגדה הזמנית, מזכיר את רחל ואת דמעותיה, את בתולת ישׂראל, את ציון, את הבת השובבה. בעיני רוחי, הן הן שעמדו לאבותינו ולנו בכל דור ודור, כאשר הבחירה באלהים-הבן, חמור הסבר והכעסן, המקהה שיני בינים על בוסר שאכלו אבותיהם, עלתה לנו במחיר כבד כל-כך. ובזכותה, אני חושב, אהוב על השיר הזה.

והנה, בימינו, זכינו לחזות בשלב חשוב ומהפכני באיזון הסדר החברתי שבינו לבינה. פמיניזם, נוּ. לא עוד עוד רק ״אבותינו״ אלא גם ״אמותינו״. מילא משיח צדקנו, שוּבי הבת השובבה! והמהפכה הזו מתרחשת מיום ליום, ובדורנו הגיע אפילו ללב לבו של עולם התורה היהודי. ואנחנו – נפקח אזנינו ונשמע את שירת הנשים, ונברך על החדשה בארץ. ועם קצת מזל, כמו שאמר הנביא, נשבות מהיות גוי לפני רבש״ע כל הימים, ונשלח אותו לעמוד בכל דור ודור למישהו אחר.