כשמתנהל בחוגי שׂמאל הדיון על סיום הכיבוש, הוא מוגבל על פי רוב לשתי אפשרויות. אחת, המקובלת על הרוב, היא חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשׂתינית לצד מדינת ישׂראל. פתרון זה, כפי שטענתי בטור הקודם, עומד להעלם מן העולם (או שכבר נעלם, ועוד לא שׂמנו לב). האפשרות השניה היא מדינה דו-לאומית, בה יצטרכו שני הציבורים הראשיים – יהודי וערבי – למצוא דרך לחיות זה לצד זה בשלום ובשתוף פעולה. פתרון זה נדחה על פי רוב באופן גורף, מתוך החשש שאם וכאשר יהיה הציבור הערבי גדול משמעותית מזה היהודי, הוא ישתמש בעקרון הדמוקרטי כדי לפגוע באופן זה או אחר בציבור היהודי. ״זהו סוף הציונות״, נהוג לאמר במקרים כאלה. ובזמן שהשׂמאל עסוק בדיונים על שתי אפשרויות בלתי-מציאותיות אלה, הוא ממעט לדון במציאות המתגבשת והולכת – זו שמכתיב הימין האנטי-דמוקרטי.

העקרון הבסיסי של גישה זו פשוט למדי. ראו, למשל, את דבריו של מוטי קרפל, ממובילי הדעה הבכירים והמשפיעים של הימין המתנחלי-אֱמוּני, בתמונה הזו:

צילומסך מפייסבוק: 12 נובמבר 2015

נניח לרגע בצד את תקפוּת הטיעון ש״מסיבות ביטחוניות-מדיניות… כדי לשמור על מדינת הלאום אי אפשר להתפשר על הארץ״. טיעון זה הוא בסך הכל בגדר ״הנחת המבוקש״, תכסיס רטורי בלתי-הגון, אך זול ויעיל. הנקודה החשובה היא שקרפל ומחנהו אינם מעוניינים לוותר על אף שעל מארץ-ישׂראל בכל מקרה – אפילו לנוכח סכנות בטחוניות ומדיניות חמורות בהרבה מגל הדקירות בסתיו האחרון, שבהשראתו נכתב הסטטוס. מלכתחילה השיקול שלהם אינו בטחוני-מדיני, אלא רעיוני-אמוני. והרעיון, המגובה באמונה, שואף למצב בו שומרון ויהודה יסופחו חוקית לישׂראל, מבלי להעניק זכות בחירה לכנסת לציבור המסופח. יהודית? כן, בהחלט! דמוקרטית? זה הרבה פחות חשוב.

מסקנה אחרונה זו קשורה בעיני באופן הדוק למתקפה רבתי על כבוד הנשׂיא ריבלין. בשנים האחרונות הצטייר מר ריבלין כבכיר ביותר בין המצדדים/ות במדינה דו-לאומית. להבדיל ממר קרפל, מר ריבלין מוכן לקבל ולהכיל את הציבור הערבי בארץ במלוא הזכויות הדמוקרטיות. הוא, אגב, לא בודד בדעה זו, לא בימין ולא בשׂמאל, אבל הוא ללא ספק הבכיר שבין תומכיה ותומכותיה הפומביים/ות. לכן חשוב במיוחד לימין האנטי-דמוקרטי לתקוף את ריבלין אישית, ולצייר אותו כמי שהפנה גב לבני-עמו. התקפה על כבוד הנשׂיא היא גם התקפה על החזון המדיני שלו. כעת, כשרעיון חלוקת הארץ על סף סיכול מוחלט, עולה על הכוונת גם האפשרות הדמוקרטית השניה.

אלא שההתקפה על כבוד הנשׂיא אינה מכוונת רק נגד החזון המדיני שלו; היא מכוונת גם נגד גישתו הבסיסית ליחסי יהודים-ערבים. עוד כשהיה יו״ר הכנסת אמר מר ריבלין בראיון לנועם שיזף בעיתון הארץ:

בכלל, כשאני שומע על איום דמוגרפי, זה קודם כל מצב מחשבתי שהערבים הם איום. זה מוביל למחשבות שצריך לטרנספר או להרוג אותם. אני מזדעזע מהדיבורים הללו. אני הולך לבתי ספר, וכשעושים שם בחירות דמה, ליברמן מקבל ארבעים אחוז וילדים אומרים שצריך להרוג ערבים. נדמה לי שהרבה מהתנועות הכוחניות היהודיות שנבנות על שנאה לערבים – ואני לא מדבר רק על ליברמן, אלא גם בתוך הליכוד – צמחו מתוך הגישה הפטרונית-סוציאליסטית שאמרה 'הם שם ואנחנו כאן'. שאנחנו צריכים מדינה שתהיה רק מדינה ליהודים, כי אוי לנו מבחינה דמוגרפית אם זה יהיה אחרת. אני אף פעם לא הבנתי את זה. כשז'בוטינסקי אומר 'ציון כולה שלנו', הוא אומר ראש ממשלה יהודי וסגן ראש ממשלה ערבי.

קל לפטור את הקולות ששמע מר ריבלין כפטפוטי-סרק. אבל זו תהיה טעות. מדובר ברחשי לב כנים ואמיתיים. גירוש או הרג של האוכלוסיא הערבית בארץ, או חלק ממנה, בדרך ליצירת מרחב ליהודים בלבד בין הים לירדן, הוא האפשרות המועדפת על ציבור לא מבוטל בישׂראל של ימינו. מנהיגים פוליטיים מובילים חוששים עדיין להשמיע קולות כאלה ברמה. נכון לעכשיו, הם מסתפקים בכך שהקולות עולים מתוך המחנה. הביטוי המכובס המשמש בינתיים את ההנהגה הפוליטית של הימין הקיצוני הוא ״הגירה מרצון״. ראו, למשל, בסטטוס פייסבוק של אחד ממנהיגי המחנה המובהקים, משה פייגלין:

צילומסך 3 יולי 2014

לכאורה, פתרון נאה. מה הוגן ודמוקרטי יותר מאשר להציע לאנשים אפשרות הגירה בתנאים נוחים, בה יממשו את החופש האישי שלהם לבחור היכן לחיות? למעשׂה, את הרוח האמיתית הנושבת מאחרי החזוּת המכובדת הזו ניתן, כדאי ואף רצוי לקרוא בתגובות לפוסט. הנה, למשל, אחת שמסבירה באופן מדויק את העניין:

לעזור איך, תשאלו. או אולי לא תשאלו, כיון שהתשובה ברורה מאליה. שמה בישׂראל – תג מחיר. טרור יהודי שמופעל כבר היום כנגד האוכלוסיא הערבית בשומרון וביהודה יחמיר מאה שערים אם וכאשר יסופחו השטחים לישׂראל והאנשים יוותרו ללא אזרחות. ההנהגה המכובדת מתנערת כמובן מהדחפים האלימים הללו ומן הפעילות שהם מעוררים – לפחות ככל שהדבר נוגע לזירה הציבורית (אפשר רק לשער מה נאמר בחדרי חדרים). אבל צפו בשׂיחה הזו שקיים ירון לונדון עם מר קרפל מחד ועם ומר צבי סוכות, נציג הדור הצעיר של הימין המתנחלי הקיצוני, שבוחל בהעמדת הפנים של הדור הותיק. ראו ביחוד מדקה 10:40 ואילך, שם מעמיד פנים מר קרפל (ללא כל קריאת תגר מצד לונדון) שעברה של תנועת ההתנחלות נקי מטרור כלפי ערבים, כאילו לא היתה המחתרת היהודית מעולם.

מתח זה, בין הפעלת אלימות לבין העמדת הפנים שהיא לא קיימת, או שהיא תופעת שוליים חסרת חשיבות, או שהיא אולי בעלת חשיבות אבל ללא ספק בלתי-מייצגת, מספק גם הסבר להתקפה-רבתי השניה שראינו בשבועות האחרונים מצד הימין האנטי-דמוקרטי – הפעם על ארגון ״שוברים שתיקה״. הרעיון העומד בלב פעולתו של הארגון, החובה האזרחית להתריע ולדווח על עוולות המתבצעות בשמו, רעיון זה קורא תגר באופן ישיר על מפגן העמדת הפנים שבבסיס המהלך של הימין האנטי-דמוקרטי. הוא מקשה גם על האדישות מרצון של רוב הציבור, שמאפשרת לימין האנטי-דמוקרטי להמשיך ולהכתיב את המהלכים. לכן חשוב כל-כך לתקוף את ארגון שוברים שתיקה, לזרוק אותו אל מעבר לגדר, להוציא אותו מן הכלל. קראו שוב את הסיפא של מר קרפל בתמונה הראשונה. מי שלא מסכים עם קביעתו על היחס הראוי בעיניו בין יהדות ודמוקרטיא כבר איננו ציוני, ואפילו לא שייך עוד לעם היהודי. זה כל הסיפור.