רק נס יכול עוד להציל את עקרון החלוקה, ולהביא לישׂום של פתרון שתי המדינת בין הים לירדן – ישׂראל ופלשׂתין. רק נס, כי בלעדיו נקודת האל-חזור, מבלי ששׂמנו לב, כבר אחרינו. להבנתי, היא ניחתה עלינו בבחירות האחרונות. ההרמה להנחתה הגיעה מיד לאחר הבחירות הקודמות, לכנסת ה-19, לפני כמעט שלוש שנים.
הזכויות שמורות לבנט. או ללפיד.
יום לאחר הבחירות לכנסת ה-10 התייצב ח״כ לפיד לעת ערב מול המצלמות מחוץ לביתו, והצהיר: ״לא נעשׂה גוש חוסם עם הזועביז״. הצהרה זו התייחסה לדיבורים וספקולציות שהתרוצצו ברשת ובחוגים פוליטיים בשעות מאז פרסום תוצאות האמת, לפיהן יכול לפיד לנסות להתייצב בראש גוש חוסם, ואולי אף להרכיב ממשלה בעצמו. עיון בתוצאות הבחירות מלמד שאפשרות זו לא היתה מעשׂית מלכתחילה. ההימנעות מהמהלך הפוליטי – לא היא החשובה כאן. חשובה ההצהרה ששללה את האפשרות. יש לציין שלפיד חזר בו מההתבטאות כעבור זמן קצר. העקרון הפוליטי, לעומת זאת, נשאר על כנו. במהלך המשׂא ומתן הקואליציוני יסד לפיד את ״ברית האחים״ המפורסמת שלו עם הבית היהודי ועם ראשה, נפתלי בנט. מהלך זה היה הצעד הראשון של לפיד, מרגע שנבחר לכנסת, בהתמודדות על ראשות הממשלה. לבו של מהלך זה הוא שבירה לימין, תוך כריתת ברית אסטרטגית עם הציבור הדתי-לאומי. בניגוד לאופטימיות שגילה אחרי הבחירות לכנסת ה-19, הצטמצם כוחו של לפיד בבחירות האחרונות באופן ניכר. עבור המהלך הפוליטי שלו מדובר בעיכוב משמעותי, אך כזה שאפשר להתאושש ממנו. עבור עקרון החלוקה מדובר במהלומה אימתנית, שהולידה את נקודת האל-חזור.
רואים, לא רואים
כדי להסביר את נקודת האל-חזור אני חוזר בזמן עשׂרים שנה, לתקופת ההערכות לקראת ההצבעה על הסכם אוסלו. זכור לי מאותם ימים נטולי אינטרנט ופייסבוק ראיון טלוויזיוני עם ח״כ יהושע מצא (ליכוד), לקראת ההצבעה הגורלית. תמצית דבריו היתה ברורה: כדי שהסכם אוסלו יהיה תקף, עליו לעבור בכנסת ברוב יהודי. (דומני שגם ח״כ דב לישנסקי, אף הוא מהליכוד, הביע דברים באותה רוח). כזכור, ממשלתו של יצחק רבין נשענה אז על גוש חוסם של שתי מפלגות ערביות: חד״ש (3) ומד״ע (2). מאז גדל כוחו של הגוש הערבי בכנסת ל-11 מנדטים בבחירות הקודמות, ול-13 מנדטים בבחירות האחרונות. הפסילה של לפיד את ה״זועביז״ היא בסך הכל הד עילג לדבריו של מצא. העקרון בעינו נותר, ובבחירות האחרונות הוא זכה לאמון של 371,602 מצביעות ומצביעים. 11 מנדטים סמכו ידם על ברית האחים עם הבית היהודי של בנט, שאשרו עקרונית את פסילת ה״זועביז״. החשבון פשוט. ללא קולות הרשימה המשותפת (או חלקיה השונים, אם תתפצל), לא יקום ולא יהיה רוב בכנסת לעקרון החלוקה. גם עם הגוש הנ״ל אין רוב כזה – קל וחומר בלעדיו. לפיד, מאידך, למרות שהוא תומך לכאורה בפתרון שתי המדינות, שולל אותו למעשׂה. המרוץ לראשות הממשלה נועל אותו בכיוון ימינה. הקולות שהולכים ללפיד שייכים לאלה שיכולים לספר לעצמם שהם בעד פתרון מדיני של שתי מדינות, בזמן שהם שוללים מעשׂית את האפשרות להוציא אותו לפועל. מצב תודעה אופייני לחברת הכיבוש, שהגדיר אותו היטב הרב שלזינגר מאלון שבות: רואים, אבל לא רואים. (מתוך חדשות ערוץ 2)
האדם היחיד שיכול להוציא לפועל את עקרון החלוקה דרך פתרון שתי המדינות הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. על פניו נראה שחלקים גדולים מהציבור עדיין מאמינים בו אישית, ויהיו מוכנים לצעוד אחריו בכל מסלול שיתווה. אלא שאין שום סימן לכך שנתניהו מעוניין לפתוח במהלך כזה. נהפוך הוא, החזון של נתניהו ברור: נאלץ להמשיך לחיות על חרבנו. המדיניות של נתניהו לאורך השנים – הפחדה, הסתה ופילוג – הולידה הקצנה שלא תאפשר לאף אחד מיורשיו לבצע מהלך שכזה. המורשת של נתניהו תהיה מדינה אחת בין הים לירדן. להמשיך ולקוות לנס אפשר. מעשׂי יותר להתחיל לחשוב איך תראה המדינה האחת הזו.
אני מכיר את הטענה שהמצב בשטח הוא בלתי-הפיך ולא ניתן לחצוץ את הארץ למדינת ישראל ומדינת פלשתין. זו טענה כבד משקל.
הטענה שנסתם הגולל על פתרון שתי המדינות כי לא יהיו מספיק יהודים שיסכימו לכך נראית לי הרבה פחות חזקה. הרי החמאס ולאחריו ברק שינו את עמדותיהם של יהודים רבים נגד חלוקת הארץ. אז יש להניח שגורמים אחרים יכולים לשנות את עמדת היהודים לכיוון השני. למשל, סנקציות כואבות על מדינת ישראל.
יוסי –
לכאורה, אין שום דבר בסיפורנו שהוא בלתי-הפיך; ודאי לא אם נחשוב על המצב באופן פיסיקלי. להבדיל, נניח, מיצוא הגז: שם מה שהוצאנו מהאדמה אי-אפשר להחזיר, ומה שהשתמשנו אי-אפשר לשחזר. הזירה המדינית הרבה יותר גמישה, והפוליטית גמישה ממנה. לכן מדובר כאן לא בודאויות אלא בסבירויות ברמה גבוהה.
ולטענתך עצמה – עד היום לא ראינו סנקציות כאלה, לפחות לא מאז החרם הערבי. וגם החרם הערבי – שגם בימיו וגם במונחי ימינו היה משמעותי ביותר – לא השׂיג את מטרתו, והתפוגג עם הזמן. החרפה כזו, וחמורה ממנה, תיתכן (להערכתי) רק לאחר צעדים מרחיקי לכת מצד ישׂראל, על המנעד שבין ספוח-ללא-אזרוח לבין נכבה 2 (ראה בטור על הימין האנטי-דמוקרטי). צעדים כאלה, בתורם, יחזקו את אותו ״מצב בשטח״ שמקטין את הסיכוי למימוש עקרון החלוקה בהצלחה.
אפשר כמובן להעלות תרחישים שיאפשרו כל מיני צורות של שבירת כלים. מלחמת עולם בנוסח המאה ה-20 מספיקה בהחלט כדי למחוק את הלוח לגמרי ולשׂרטט הכל מאפס. כל האמור בטור לא לוקח בחשבון אפשרויות שכאלה. אולי שלא בצדק – אבל את הציפיה הדרוכה למלחמת עולם (או אפילו להחמרת הסנקציות על ישׂראל באופן דרמטי) אשאיר לאחרים. חלקי בדיון מתמקד באפשרויות השגרתיות יותר.