ישר באמצע

אמש עברה אלי בקשה מבית-כנסת בשכונה, להשתתף בתפילה משותפת לשלום החטופים, ולשׂאת דברים כאיש-רוח חילוני. הבנתי פתאום שאני אכן עונה להגדרה. הבטחתי שאנסה להגיע, ולא עלה בידי. החיים ממשיכים ודורשים את שלהם. וחוץ מזה, אינני מאמין בכוחה של תפילה להשפיע על ארועים חיצוניים. כזה אני. חילוני.

ומה יש לרוח לתרום? ראשית, אבחנה על תשתיות חיינו. כבר נאמר ועוד צריך להאמר, על התחבורה הציבורית הלקויה שסיפקה תרחיש לארוע החטיפה. כמובן, אין מדובר כאן במניעה מוחלטת, ומי שלא יהיו לו טרמפיסטים לחטוף יהרהר כיצד לחטוף אוטובוס. וממילא, יש החלטות גדולות יותר לקבל על גורל השטחים וסוף הכיבוש, מאשר איזה קו אוטובוס יגיע להיכן ומתי.

ובכל זאת – תחבורה ציבורית. מאז קום המדינה ועד ימינו גבו תאונות הדרכים יותר חיים מן המלחמה הבלתי-פוסקת. כמה מהן היה ניתן למנוע, לאורך השנים, עם תחבורה ציבורית ראויה? וגם את זיהום האויר צריך להביא בחשבון – הכל עניין של חיים ומוות, ומה שביניהם. מתוך ציפיה לשוב הבנים לגבולם, ואנחנו כולנו לגבולותינו, סוף סוף, הבה נזכור שיש גם דברים שאפשר להתחיל לתקן בשטח, לפני כאב הראש הגדול של השאלות הגדולות. 

ומה על גורל החטופים? תפילה אין לי להציע, אבל אולי סיפור. הבה נדמיין עסקא שתרקם סביב שחרורם, להשיבם מיד ובשלום לידי משפחותיהם. נשימה עמוקה, ומכאן בקצב: התחלה של מפגשים, בכל מיני דרגים, כדי להפוך את החיים של כל היושבות והיושבים בין הים לירדן לבטוחים וטובים יותר בטווח הקרוב והרחוק. ביצוע בשטח, מתוך רצון טוב וכן. כדי שנוכל לסוע כולנו ברכבת יחד, ולקדם זה את פני זו במאור פנים וברוב לשונות. לא סתם בחרנו נשׂיא דובר ערבית. 

אחרי שתעבורנה כמה שנים, שבהן נעבוד קשה מאד, כולנו, כדי ליצור תנאי מחיה טובים יותר, לכולנו, נוכל לשבת לדבר על עניינים רעיוניים ומעשׂיים – מדינות, בתי-נבחרים, כוחות בטחון, נבחרת כדורגל. מבחינתי, למפרע, כדאי לערב בעסקא סיבובית גם את הממלכה ההאשמית של ירדן. בכל זאת, שתי גדות. 

לו יהי שׂכר לפעולתנו, לו תהי תקוה לאחריתנו, לו ישובו בנים לגבולם.