היום עלתה באתר השׂמאל הלאומי רשימה מאת ירון בן-עמי ומאתי בתגובה לעניין הצהרת הנאמנות. בנימה אישית, רציתי להוסיף עוד נקודה כואבת אחת. לא אחת נשמעת הטענה שההגדרה יהודית ודמוקרטית טומנת בחובה אי-אפשרות מובנה. לרוב נסמכים הטיעונים הללו על האפליה הדתית הניכרת במדינה, ולעתים גם בסממנים הגזעניים של חוק השבות. מאידך, רק לעתים נדירות עולה לדיון סתירה יסודית נוספת בין שני הסעיפים: בדמוקרטיא הריבון הוא העם. היהדות לעולם שואפת למונרכיא.
הרי הוא מלך, המשיח. וכל יהודי מתפלל ללא הרף לבואו. ונכון, כבר הרבה זמן מתפללים ומייחלות ובן-דוד עוד לא בא, אבל הנה כבר מדינה, ואתחלתא דגאולה, ורק תניח תפילין, ו…
קחו לדוגמא את אלי ישי. ברוח תגובת הבטן של ירון ושלי, האם אין אנו רשאים לדרוש גם ממנו להשבע אמונים למדינה דמוקרטית? אם כן, הרי שבעצם שבועתו יש קבלת הדין על כך שהמשיח לא יגיע בימי חייו. מעניין לראות כיצד יגיב במקרה כזה.
בתור האדם הכי מזוהה עם השמאל הלאומי שאני מכיר. מה דעתך על הכרזה הבאה?
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=444693079406&set=a.251611474406.139989.208029924406
כתבתי בהערות שם את דעתי האישית
שחר –
ראשית, אני יכול לחשוב על כמה וכמה המזוהות/ים ממני עם השׂמאל הלאומי, אבל תודה ששאלת.
שנית, מבחינה ציונית, תשובה ישרה לשאלתך: היו לנו כרזות טובות יותר, וגם גרועות בהרבה.
וכיון שלא רק דמוקרטית אלא גם יהודית, אשיב לשאלתך בשאלה:
לדעתך – הוא מחייך שם, יגאל?
לדעתי יגאל עמיר הוא non-issue בתור אדם. הוא רוצח, והתעניינותי בו נגמרה מיום שהורשע. הדבר היחיד שיכול לעורר בי התעניינות בנוגע אליו הוא הדיון בשאלה "האם ראוי להתייחס אליו באופן שונה מכל רוצח אחר".
בכל זאת אענה על שאלתך. לדעתי, אם יגאל עמיר עדיין שפוי, הוא בוכה מרה על הקרע האדיר שהוא אפשר במעשהו. שים לב שאני לא סבור שהוא אישית גרם לקרע. הוא רק היה הגפרור שהצית את חבית חומר הנפץ.
אם כבר דנו בכרזה, אני לא חושב שיגאל עמיר עצר את תהליך השלום. תהליך השלום היה בפרפורי גסיסה גם לפני הרצח.
שחר –
עבורי הוא נושׂא לגמרי, ולו בגלל העובדה שיש נערות בארץ שעל קיר חדרן תלויה תמונתו (מחייך?) במקום בו אמורים היו להיות ג'יימס דין או ג'ים מוריסון (אני זקן אני).
האם ראוי להתייחס אליו באופן שונה מכל רוצח אחר? כן. שימשיך להרקב בכלא אפילו אם הוא שבור ומצטער. יש מחירים שצריך לשלם עד הסוף.
ולעניין חבית חומר הנפץ – התירוץ הרשמי היה שיגאל עמיר היה עשׂב שוטה. אולי, אבל הוא גדל בערוגה, וסביב הערוגה שׂדות רחבים, וכולם מושקים, ואף אחד אינו טורח לנכש.
תהליך השלום היה בקשיים. ברור שהיה. מה בסך הכל ניסו לעשׂות פה? להביא שלום לארץ שלא ידעה שקט מאז השלטון התלמי, ולפני כן מאז ימי שפוט השופטים. אבל הוא לא פרפר ולא גסס. הוא חטף כדור בגב.
קלעת למחשבתי.