23 תגובות על הפוסט “למה מחכה דור הנרות?”

1. רשומה מצויינת.

   בעבר שמעתי תפיסה מעניינת של דורות, שגם יכולה להתחבר למה שכתבת. לפי גישה זו (שאני לא יודע למי לשייך אותה), בכל חברה יש ארבעה דורות. הדור הראשון הוא דור ההוגים – אצלנו אפשר לדבר על הרצל, על המנהיגים בקונגרסים הציוניים, על העליות הראשונה והשניה. הדור השני הוא דור המייסדים – הוא הדור שלוקח את החלום ובונה ממנו מציאות. אצלנו מדובר בבן גוריון, מנחם בגין, וחבריהם לדרך (או שותפיהם הרחוקים). לדור זה קראנו בישראל גם דור הנפילים, ונציגו החי האחרון הוא שמעון פרס.

   בשלב הבא מגיע דור הניכור. זה הדור האפאתי, הציני. זה הדור שלא מאמין בשינוי (או שפשוט לא מסוגל לו), הדור הטכנוקרטי, הדור שנמצא כיום בשלטון במדינת ישראל (כל ראשי המפלגות מתאימים להגדרה).

   כמובן, הדור האחרון הוא דור התיקון. זה הדור שצריך לחזור להתחלה, ולהבין כיצד מתקנים, כיצד הוגים ומייסדים משהו חדש. דור הנרות הוא הגדרה מצויינת לחלק מהדור הזה (יש עוד צדדים למפה הפוליטית, שגם הם רוצים שיהיה טוב, כן?). והגיע הזמן להתחיל לתקן.

2. חגי, תודה ~

   תפיסת ארבעת הדורות עתיקת יומין, ונגזרת מהטבע האנושי. מי שמגיע/ה לגבורות ת/יזכה לראות נינות ונינים.
   אבי מדע-המדינה המודרני, אבן-ח'לדון, נקט גם הוא ספירה של ארבעה דורות. כך גם מרי דגלס בימינו.

   מקבל לגמרי את הפרשנות שנתת לדורות פה בארץ. ובמיוחד אהבתי את ההגדרה שלך של דור התיקון. חתמתי בשתי ידיים.

3. פוסט מרגש ומעורר השראה. הסברת נהדר את המצב. אני מניח שעוד אשתול קישורים רבים לפה.
   חגי, ההערה שלך וההקבלה למצב בישראל, כמוה כדובדבן שעל הקצפת. תודה לשניכם.

4. מזכיר לי את "דור הקריסה" של אסף ענברי.
   http://inbari.co.il/krisa1.htm
   ואם נמשיך בקו של אסף ענברי, אני חושב שהדור הזה מסוגל לעבור שינוי פאזה מקריסה לתחיה עם הזמן, ואני בונה על ילדי האינטרנט(כמוני 🙂 ) שיבצעו את שינוי הפאזה, בגלל הכוח של המדיום החדש.
   אבל דיבור על דורות הוא באמת קצת מנותק מהמציאות, וכמו שטל ירון אמר, סתם דרך לחלק את העולם לארבע בצורה יפה.
   לא שזה בלתי אפשרי להפיק מזה משהו, אבל צריך את המצע הנכון לשיחה כזאת.

5. עוז –
   אכן יש קווי דמיון, ואני מקבל את הקישור כמחמאה. תודה~

   לגבי החלוקה לארבע – היא הגיונית וטבעית בהקשר אישי-משפחתי. בהקשר ציבורי יש גם הרבה מקום לגישה של יעבץ ולהערה של טל ירון. למשל, יש "חצי-דור" שהתעצב דוקא בצלה של מלחמת לבנון הראשונה, ולא נכנס לתאור שלי (או של ענברי).
   ובכל זאת, נראה לי שהתמונה הכללית כאן חזקה וברורה. הזמן הוא זמננו.

   ***

   תומר –
   בשׂמחה! הנהלת הבלוג מודה לך מראש על כל קישור שתשׂים לרשומה זו.

6. מכל הרעיונות הבעייתיים של השמאל הלאומי, אחד המפחידים הוא החיפוש אחר מנהיג כריזמטי (המפחיד ביותר הוא הרצון ליצור חברת מופת). "מחכים לרבין" הוא לא רק סמל ל"מחכים להנהגה שתפעל בצורה מסוימת", הוא סמל למשהו הרבה יותר בעייתי – יורש לקדוש המת מלפני 15 שנה. הצורך במנהיג כריזמטי שיעשה סדר ויחזיר את "הטובים" למקום הראוי להם הוא אותו צורך שיש בחברה שסועה, קצת לפני הדיקטטורה, הטוטאליטריות וההפיכה הצבאית. הבחירה הזו של השמאל הלאומי לחפש בשלטי החוצות שלו מנהיג מעידה על הבעיה הזו. חיפוש מנהיג הוא, במידה רבה, חיפוש אחרי פתרון קסם. הבעיה היא לא בחברה – הבעיה היא בהיעדרו של האדם הנכון מהכיסא. זה קל, זה נחמד וזה נאיבי – אבל זה לא עובד ככה. החיפוש אחרי הרבין הבא הוא לא קריאה לצאת לרחובות ולתקן כפרטים וכחברה – הוא נוסטלגיה לימים שבהם יפי הבלורית הותואר אחזו בשלטון ששייך להם ביושר. לא גישה בריאה לשמאלנים.

7. מעין – דוקא פה השמאל הלאומי עובד אחרת. אנחנו מבהירים שאנחנו לא מחפשים את הרשימה המנצחת כמו שכולם עושים (את יודעת איך זה – נקבץ איש צבא לשעבר מפה, פעיל חברתי משם, ראש עיר מנוסה מכאן, ואיזה מישהו פוטוגני מהתקשורת, ונראה מה קורה), אלא בונים תנועת שטח. כרגע יש קרוב ל-200 פעילים שמשקיעים לפחות 3-5 שעות בשבוע בשמאל הלאומי, ומנסים ליצור שינוי שיבוא מלמטה ולא יחכה למנהיג שיציל את כולנו. אנחנו אמנם צריכים מנהיג ומנהיגות, בצורה נואשת, כי מנהיגות טובה מייצרת דוגמאות טובות ודוגמאות טובות מייצרות אזרחים טובים (נראה לי שזה ציטוט כמעט מדויק ממקיאבלי בתקופתו הרפובליקנית), אבל אנחנו לא נחכה שהוא יגיע אלא ניצור את התנאים להגעתו ונוודא שלא להסתמך רק עליו.

8. מסכים לגמרי עם דור התיקון למרות שהרבה מדורינו לא שונים מהדור שלפנינו ובתקווה שלא אחרינו כי כבר יש סימנים מדאיגים, אם מסתכלים נגיד על הנוער.
   מקווה שישנם מספיק אנשים שהתיקון בוער להם בעצמות, שהציניות והייאוש לא אכלה בהם כל חלקה טובה.

9. חגי, כמה דברים –
   קודם כל – לא דיברתי על רשימות מנצחות, דיברתי על חיפוש מנהיג. אני גם לא בטוחה מי ה"כולם" שאתה מדבר עליו – רוב המפלגות הלא אורתודוקסיות בישראל, למיטב ידיעתי, פועלות בשיטת הפריימריז. וביחס לחיפוש מנהיג, זה מאוד פשוט: אם אתה לא מחפש מנהיג, אתה לא ממלא חצי מדינה בשלטי "אני מחפש מנהיג" (אלא אם אתה סוג של אמן מיצג). מאחר שאף אחד מאיתנו לא חושד בשמאל הלאומי בניסיון להעביר משלים, מטאפורות ומסרים שאינם ברורים על פניהם, שלא לדבר על אמנות מיצג, נראה לי שהקפיצה מהאמירה לכוונה כאן די מתבקשת. אפשר לנהל דיון ספרותי מרתק על "למה התכוון המשורר בשירו "ישראל מחכה לרבין"".
   וביחס לציטוט ["מנהיגות טובה מייצרת דוגמאות טובות ודוגמאות טובות מייצרות אזרחים טובים"] – קודם כל, בוא ננסה לנהל שיחה שלא מבוססת על סיסמאות, טוב? המשפט הזה הוא לא הרבה מעבר לסיסמא. אם הוא מנסה להציע גרירה לוגית, אשמח לשמוע איך בדיוק היא עובדת. אם הוא מסתמך על דוגמאות אמפיריות – אשמח לשמוע גם עליהן. מעבר לכך – הוא מעיד על תפיסה מוזרה מאוד של האופן בו דמוקרטיה עובדת והמטרות שהיא באה להשיג. כשמנהיגים של חברה המונה מיליוני בני אדם מייצרים אזרחים "טובים", הם נעזרים במחנות כפייה ומשטרה חשאית יותר ממה שהם נעזרים בדוגמא אישית. אפשר לנופף בצעירים שהלכו לנגב אחרי בן-גוריון, אבל המספר שלהם טיפ-טיפה יותר קטן מאלו שנשארו בחיפה ותל-אביב.

10. מעין –

    טור שלם כתבתי כדי לענות על שאלותייך. כיון שכנראה לא הספיקו דברי (אם כי לא התייחסת אליהם בתגובתך), אני מציע גם את תשובתו של אלדד: יש רצון להזכיר לשׂמאל בפרט ולעם ישׂראל בכלל את הפעם האחרונה בה היתה תקוה אמיתית לשלום, ולדברים טובים רבים אחרים.
    את התקופה הזו מסמל רבין. הרצח מסמל את התקופה האפלה שהחלה מאז, בה נעלמה בעיקר התקוה, ואת מקומה תפסה ציניות זחוחה ומרושעת.

11. אורי ענה לך על הפסקה הראשונה. בנוגע לפסקה השניה – ברור שנדבר בסיסמאות, אנחנו משתמשים בטוקבקים כדי לדון. אם את רוצה שיחה ארוכה יותר וברורה יותר, את מוזמנת לפתוח דיון בפורום השמאל הלאומי, ושם זה יהיה הרבה יותר נוח. אבל בכל מקרה, זה מגיע מתוך Discourses on Livy של מקיאבלי, שבו הוא מסביר את זה עם שלל דוגמות היסטוריות. אני נוטה להאמין לזה, ואני גם מהאנשים שמאמינים שתנועה חברתית היא הדרך לייצר מנהיגות, אך יש צורך במנהיגות כי ניהול על ידי וועדה הוא פשוט לא יעיל (בטח שלא כשמנהלים מדינה).

12. בואו ננהל את הדיון הזה לאור כמה חלקים כואבים ממה שבצד השמאלי של השמאל הלאומי אוהבים לכנות "המציאות":
    [בשנת 2004 יצא הספר "אדוני הארץ" של עדית זרטל ועקיבא אלדר. אני בטוחה שכל מי שלוקחים חלק פעיל בתנועה שחרטה על דגלה את המאבק בהתנחלויות מכירים אותו. זה ספר של למעלה מ600 עמודים, ולכן אפנה רק לנקודות מרכזיות]:
    מרס 1977 – ממשלת רבין מאשרת את הקמת אריאל [עמ' 590] (אותה אריאל שאלדד יניב טען שהיא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, כאן: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1113697.html).
    על הפער בין הצהרות ממשלת רבין לתמיכה בהתנחלויות בפועל ראה, למשל, עמודים 176-177 (למשל – על העברת 32 מיליון דולר לרכישת ציוד לארגוני המתנחלים בשנה הראשונה לממשלת רבין).
    על התפקיד של רבין בהקמת עפרה ר' עמודים 56, 60, 62.
    על הסירוב שלו להצעה לפנות את המתנחלים מחברון ר' עמ 164-165.
    על הרחבת התנחלויות בזמן ואחרי הסכמי אוסלו ר' גם עמ' 207
    על מחסומים וסגר קבוע – השיא הוא במרס 1993 (תקופת ממשלת רבין). (שכח לרגע מ"בלי בג"צ ובצלם" וראה, למשל, כאן – http://www.btselem.org/Hebrew/Freedom_of_Movement/Closure.asp)

    עכשיו, עבור המתקשים שבינינו – מלבד העובדה שהוא היה אשכנזי ופלמחניק ורמטכל וגיבור וקדוש מעונה, ובעיקר, מלבד ההצהרות המרוחקות מהמציאות – למה האיש הזה הוא גיבור המאבק שלכם בכיבוש?

13. המגיבה מעין מתבקשת לא לקלקל את המיתוס עם המציאות. אנחנו בונים כאן מותג יחסי ציבור בשביל להביא מנדטים, לא בשביבל להתמודד עם עובדות היסטוריות חלילה.

14. מעין –
    כיון שבסוף הדרך, כשהגיעה שעתו, הוא היה מוכן ומזומן להשלים את המהלך של בן-גוריון ולחלק את הארץ.
    בגלל הרצח (ובגלל העקשנות והפחדנות של ערפאת) נדחתה ההכרעה, והיא רובצת לפתחנו היום.

15. אורי, אני חושב שרבין עשה טעויות גם במהלך הזה. לפי מה שהבנתי הוא ניצל את זה שיש לו רוב כדי לא לספור את מי שלא הסכים לו. אתה לא יכול להעביר הסכם שלום כזה בלי קונצנזוס, או לפחות בלי לשאוף לקונצנזוס.
    מצד שני, הוא היה סוג של מנהיג וברק הוא לא מנהיג.
    לא שמנהיג הוא מטרה, וגם בתור אמצעי הוא לא משהו.
    מנהיג הוא לכל היותר כורך.

16. אורי,
    ראשית, לעניין הדורות: אני ממליץ לך לעיין בספרו של ד. פסיג "צופן העתיד" בו הוא עושה ניסיון מעניין ליישם את מודל הדורות של שטראוס והאווי על החברה הישראלית. דא-עקא, ע"פ פסיג, דור מתקני העולם אמור להיות דווקא הדור של ילדינו. הוא קורא לו "דור האלפונים" (משום שהם נולדו בעשורים הראשונים של האלף החדש). לא יודע אם השם מוצלח, אבל הוא בטח יותר טוב מ"דור הנרות".

    וכאן אני מגיע לנקודות שבהן אנחנו חלוקים.
    לטובת מי שהפסיד את הדיון הקצרצר בינינו בפייסבוק אני אחזור כאן על טענתי: אין דבר כזה "דור הנרות" ואף פעם לא היה. אני סולד מהשם הזה, כי הוא מניפולטיבי בעיני. הסיפור שמספרים על "נוער הנרות" הוא סיפור על עשרות אלפי בני-נוער וצעירים שרצח רבין גרם להם בתחילה לצאת להדליק נרות ולשיר ברחובות בתחושה של אחדות ושותפות ובהמשך עיצב את עולמם והתנהגותם הפוליטית.

    נראטיב מעניין, רק שאין לו שום אחיזה במציאות. שום תנועה חברתית לא קמה בעקבות רצח רבין (למען הדיוק, היתה תנועה אחת בשם "דור שלם דורש שלום", שהמורשת שלה היא בעיקר פלריגים. המון פלריגים). שום רעיון חברתי חדש לא יצא מחבורת הנערים האבודים שניגנו בגיטרה בכיכר. הפעם היחידה שהשפעתו של רצח רבין הורגשה במערכת הפוליטית היתה, אולי, בהתגייסות למען ברק בבחירות 99'.

    הפרשנות שלך יוצאת, לדעתי, מנקודת הנחה שגויה. כמו שתודעתו של הדור שקדם לנו לא התעצבה במוצאי מלחמת ששת-הימים (זה שזה כתוב בספרון הכחול עוד לא אומר שזה נכון), היא אולי הושפעה מסדרה של אירועים שתחילתם בחרדה הקיומית שלפני המלחמה והמשכם באופוריה ובהתפכחות של מלחמת יום הכיפורים, באותה מידה, אני כופר בהנחה שרצח רבין היה המאורע שעיצב את דמותו של הדור שלנו, בוודאי לא כמאורע יחיד. אם כבר, יש להסתכל על מכלול שלם שבתוכו נמצאים הסכמי אוסלו ושברונם (ואולי גם האינתיפאדה הראשונה), אינתיפאדת אל-אקצה ושהיית צה"ל בלבנון. אני לא מרחיק עד ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה, אבל זה רק בשביל לא להרחיב את הדיון יותר מדי.

    במשך השנים האגדה על נוער הנרות שירתה היטב הן את בני הדור שלנו, שנהנו לראות את עצמם כחלק ממהפכה פוליטית (שמעולם לא התרחשה, כאמור) והן, וזה יותר מקומם, מבוגרים ציניים שניצלו את התחושות הללו לקידום אג'נדות משלהם. נכון, זה בדיוק מה שקורה גם כעת.

    ועכשיו אנחנו מגיעים לרבין. את ההקבלה לחב"ד אתה כבר עשית. מעבר לכך, אתה מוצא כאן אירוניה על אלה שממתינים לאיזשהו מנהיג/משיח, שיעשה את העבודה. מה שאני מכנה 'מחכים לחסדי-שמי"ם' (שמישהו יעשה משהו).

    לי זה מזכיר את הביקור האחרון שלי בסופר. היתה שם דיילת שניסתה לשכנע אותי לנסות "חומוס בטעם של פעם". "אם פעם החומוס היה כל-כך טוב", שאלתי אותה, "למה הפסיקו לייצר אותו?" רבין, לענייננו הוא "טעם של פעם" ובשמאל הלאומי עושים לו בדיוק מה שעושים הקופירייטרים של סלטי-צבר:
    1. יוצרים נוסטלגיה כוזבת (רבין היה נתון תחת ביקורת רבה, לא רק מצד ימין ולא רק בגלל הסכמי אוסלו)
    2. מנכסים את אותה נוסטלגיה לעצמם (אין שום דבר בשמאל-הלאומי שהופך אותו לממשיכי דרכו של רבין).

    הקמפיין של "דור הנרות מחכה לרבין" והטענה ש"השמאל הלאומי" היא-היא אותה תנועה מיוחלת באיחור של 15 שנה הם, אם כן, כזב על כזב. מניפולציא על מניפולציא אם להשתמש בסגנון שלך. זוהי יצירה מדומיינת, שמתאימה אולי לתעשיית הדימויים שמאפיינת את הפוליטיקה הישראלית (הי, הצליחו להציג פה את קדימה כמפלגת שמאל-מרכז) אבל אין מאחוריה שום אמת, ובטח שלא חזון פוליטי

17. אורי – תבדוק את הפעולות של רבין לפני ובמהלך אוסלו. תבדוק את הפעולות שלו בכל שלב אחר. תבדוק את הסירוב שלו להתחייב לכל עצירה משמעותית של ההתנחלות בשטחים שלא כחלק מהסדר קבע. כמה חלקים במה שמגדיר עצמו כשמאל המתון (נוער מרצ של לפני כמה שנים, שלום עכשיו, חלקים מצעירי העבודה וההמשך הישיר הנוכחי של הנ"ל – השמאל הלאומי) ציירו לעצמם היסטוריה אלטרנטיבית בה רבין לא נרצח מעולם וגמר את הכיבוש. זה נחמד – אבל זה לא נטוע בפעולות של הרבין החי שהיה קיים בעולם הזה.
    השמאל הלאומי לא מדבר על נסיגה מלאה כחלק מהסכם (התנאי שרבין פחות-או-יותר התעקש עליו כדי לעשות צעד משמעותי לסיום הכיבוש), אלא על יציאה מהשטחים בצורה מקיפה ומוקדמת ככל האפשר – באוםן שמנוגד לחלוטין למה שרבין עשה, גם בשנותיו האחרונות.
    הנטיה למצוא מיתולוגיה ישנה, לפרש אותה בהתאם לצורך ולהכריז על עצמינו כיורשי גיבורי-עבר-מהוללים היא לא תופעה חדשה. הקיסרות הרומית הקדושה עשתה את זה, כמה שלטונות במאה ה-20, והציונות פיתחה פרשנות מעניינת מאוד לקשר הישיר בינה ובין נביאים תנכיים. זה עובד נהדר על ההמונים. והרושם שמתקבל מהנוכחות המופרזת של רבין במצע השמאל הלאומי הוא שהמיקוד הוא עדיין בפרובוקציה ורעש, ולא בתוכן ואידאולוגיה עקבית ועמוקה. במקום להעמיק את המסר השטחי מדי של המניפסט בספרון התכלת, אתם משטחים אותו עוד יותר.

18. ולגבי הפלריג: לא מילה חדשה בעברית, אלא פשוט שם המפעל בקיבוץ נאות-מרדכי שייצר אותם לראשונה (למטרות אחרות לגמרי ומועילות הרבה יותר) 🙂

19. מעין –
    כמה עניינים:

    (א) אני לא צריך ללכת לבדוק איך היה בימי רבין, אני זוכר. אני מודה בהחלט שיתכן שגם לולי נרצח, עדיין היינו מתגלגלים לסיבוב האלימות של סוף העשׂור הקודם. בצד השני, הרי, עמד אותו ערפאת שהחריב את קמפ-דיוויד 2.
    הטענות שהבאת נוגעות כולן לטקטיקא. ברמת האסטרטגית, רבין היה מחוייב לחלוקת הארץ, בגבולות 67 פחות או יותר. אילו הוא בצד אחד, וסאלם פיאד בצד שני, היה לנו הסכם.

    (ב) הסכם או נסיגה חד-צדדית? אכן, כאן השׂמאל הלאומי אינו הולך בדרכו של רבין. יתכן שגם רבין היה משנה כיוון לאחר קמפ-דיוויד 2. בכלל, העובדה שרבין עשׂה או לא עשׂה משהו מסויים אינה מחייבת אף אחד כיום. מחייבים רק האומץ והחזון.
    האם טובה נסיגה חד-צדדית? ברור שעדיף הסכם. אבל ההתעקשות על הסכם בכל מחיר – יש לה מחיר כבד, ביחוד כש"אין פרטנר". עכשיו, ברוך השם, נראה יש. עכשיו אין פרטנר מהצד שלנו. געגועים לרבין, כבר אמרנו?
    אגב, מר פיאד דיבר לא מעט אף הוא על הכרזת עצמאות פלשׂתינית חד-צדדית ללא הסכם. זה התרחיש הטוב ביותר בעיני, אבל אבו-מאזן לא מסכים בינתיים.

    (ג) את צודקת בכך שבינתיים הרבה ממה שעושׂה השׂמאל הלאומי הוא פרסום ורעש, ושיש לנו עוד הרבה להעמיק ברעיון ובמעשׂה. הטור הזה, והדיון המצוין שאת מפתחת כאן, הם חלק מההעמקה. השׂמאל הלאומי לא מגיע עם תורה מסיני, ולא מתיימר לכך. אנחנו בונות ובונים את הכל על הדרך, תוך כדי התקדמות.

    (ד) באחת התגובות למעלה כתבת שהדבר המפחיד באמת בשׂמאל הלאומי הוא הרצון לבנות חברת מופת. אבחנה דקה ומדוייקת. ב"ה בשבוע הבא אענה לך ביסודיות.

20. רביב –

    את ספרו של פסיג אחזתי בידי, אבל כיון שהוא כתוב בסגנון נשׂגב פחות מזה של נביאי ישׂראל המקראיים, לא התעורר בי חשק לקרוא בו.

    אתה מאשים את דור הנרות, בעצם כופר בקיומו, משום שעדיין לא חולל את המהפכה שאמור היה לחולל. זה טיעון מעגלי, והלוואי שגם שגוי (הרי את המהפכה הזו אנחנו מנסים להתניע פה).
    הגדרות דוריות הן בעייתיות מעצם ההגדרה, כפי שטענתי מלכתחילה בטור. נרות, קריסה, תיקון – הכל מילים (חזקות, בעלות משמעות, אבל מילים). הדור קיים, ואני מקווה שהוא מתחיל להתעורר.

    ומדוע רבין? כיון שהוא מעורר. כיון שהוא סוחט דמעה. כיון שהוא מעלה זכרון של לילה קשה במיוחד שנצרב בתודעה. (ואגב, החלום והשבר של אוסלו הם חלק בלתי-נפרד ממורשת רבין, ונכללים בו. כפי שהעירה מעיין, יתכן שהעסק היה מתרסק לולי הרצח. אבל יתכן גם שלא.)

    עכשיו, יד על הלב – מי ומה בדיוק יעירו את הדור שלנו? איזו מפלגה? איזו תנועת נוער? איזה אתר אינטרנט? הביקורת שאתה משמיע (וגם מעיין, אגב) מגיעה מצד מי שכבר ער. אין לה שום התייחסות למי שעדיין נם.
    הרי יש הסכמה כללית שלהעיר צריך. אבל זה לא נהנה מהססמאות שלנו, וזו לא אוהבת את ההצהרות בסעיף כזה או אחר. מישהו בפייסבוק הציע לי "לפרק ולבנות מחדש" את השׂמאל הלאומי. לא פחות. יש לנו הרי כל הזמן והמשאבים שבעולם, והשעה אינה דוחקת כלל, ויש עוד שלוש-ארבע מדינות ישׂראל באפסון, למקרה שזו תתחרבן.

    לא תודה, לא במשמרת שלי. חובה להעיר, גם אם לא תמיד בטוב-טעם. ואם יש לי השׂגות, ויש לי לא מעט, אני עובד מבפנים כדי שדעתי תישמע. ולעתים היא נשמעת.

21. כמו שנכתב, רבין הוא דוגמה בגישה, בעצם אימוץ גישה לא קורבנית שיוזמת ולוקחת את גורלה בידה, בשינוי סדר עדיפויות, כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר, מי שמתחיל לקחת פעולות ומצעים של רבין ונגיד בן גוריון מפספס לחלוטין, לחלוטין את הפואנטה ומתעסק בקטנוניות וקנטרנות, לא לשם מכוונים.

    השמאל הלאומי מדבר על חלוקת הארץ עם אם בלי הסכם, כאן אני חולק על אורי בנוגע לקיומו של פרטנר פלשתיני(לא שאנחנו יותר טובים כרגע), אני מאלה שחושבים שאין שום סיכוי להסכם ביננו לבין הפלשתינים יהיה אשר יהיה המנהיג, מדובר במשהו עמוק יותר שמחובר לאתוס הלאומי הכי בסיסי של התנועות הלאומיות היהודית – הציונות והפלשתינים שעומדים בסתירה מלאה אחד לשני, וויתור כאן שומט את הקרקע מתחת לרגליים שלהם, למרות שיש לפלשתינים קיום גם ללא מימוש זכות השיבה הבסיס של האתוס הלאומי הפלשתיני מדבר על זה שאין שום מקום לקיום לאומי של היהודים כאן, זה עיניין עקרוני.
    ועדיין, למרות שאני חושב שאין סיכוי אני עדיין בעד מיצוי האופציה השניה על סיכוניה, למה? אנחנו לא לבד בעולם וללא מיצוי אין חלוקת הארץ תחת הסכמה וגיבוי העולם, זה יהיה חד צדדי בדיוק כמו ההתנתקות וזה האופציה הפחות טובה לחלוקת הארץ, יש דרך לבצע דברים.
    תמיד ממצים את האופציה לשלום לפני שהולכים לאופציה אחרת ואם צריך להוכיח שוב שזו לא שאלה של מנהיגות פלשתינית(אבו מאזן ופאייד במקום ערפאת) אז מוכיחים שוב.

    אף אחד לא יודע מה רבין היה עושה אם היה חי היום, אבל אם היה ממשיך ומעמיק ומבסס עוד יותר את הגישה של לקחת את גורלינו בידינו, בלי קורבניות ושינוי מהותי של סדר עדיפויות זה היה הכיוון, הגישה שלו מהווה השראה מאד גדולה, גם של בן גוריון שלקח הכרעות קשות ונכונות, שלא התקרבן אלא התווה דרך.

22. למה רבין.

    רבין, ואני לא נכנס לויכוח בנוגע לנכונות הההחלטות שלו או לנסיון לנחש מה היה קורה אילו, היה ראש הממשלה הראשון בישראל שעשה את התפנית התפיסתית לכיוון של הסכם שלום עם הפלסטינים כאינטרס ישראלי.
    יש הטוענים שהוא עשה זאת לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ותחת האבחנה שכושר העמידה של החברה הישראלית בסכסוך ארוך טווח הולך ונחלש ולא יעמוד לה בעוד סיבוב גדול.
    זה בהחלט שם אותו במקום טוב להיות הדימוי במהלך הזה של "התעוררות" השמאל הציוני. ושוב, כנראה שהוא לא היה חף מטעויות.
    נקודה חשובה נוספת – רבין (ואין לי מושג אם בצדק או לא) נתפס כאחרון המנהיגים ה"נקיים" שהיו לנו, לא מעט בזכות לקיחת האחריות וההתפטרות בפרשת חשבון הדולרים. ותחושת החוסר במנהיגות "נקייה" הוא חלק נכבד ממשבר המנהיגות שעובר על ישראל ועל השמאל הציוני.

23. Mio –

    נאה דרשת.
    בעניין נקיון הכפיים, האירוניא היא שהוא נתפס בעברה. מה שהיה לו היא בושה. היום אין בכלל.

סגור לתגובות.