הנביא ירמיהו בקפלא הסיסטינית
אִמוֹ של חבר יקר, שפרטיו שמורים עמי מטעמי פרטיות, סיפרה לי פעם סיפור מרתק. באחד האמשים, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, נשמעה פתאום נקישה בדלת. בפתח עמדו שניים: ערבי נשׂוא פנים ובא-בימים ונער צעיר שתמך בו. ברגע הראשון, תדהמה ובהלה. ברגע השני, נימוסין של ירושלמים ותיקים, קפה ועוגיות. מפה לשם התגלה פרק עלום בסיפור המשפחתי.
סבהּ של האם עלה בראשית המאה שעברה מאחת מערי המסחר הגדולות של מרכז אסיא (באותו איזור של העולם בו מסתיימים היום כל שמות המדינות ב"סטאן"). איש העסקים האמיד, ששמע שבארץ קורים דברים, מכר את רכושו, המיר אותו לזהב ואבנים טובות, לקח אתו את כל המשפחה לארץ הקודש והשתקע בירושלם. חוץ מעסקיו הנרחבים היה הסבא גם תלמיד חכם. ביחוד אהב את הנביא ירמיהו. משום כך, בחר להשקיע חלק מכספו בכמה וכמה מגרשים בענתות (עיר הולדתו של הנביא), שם גם בא בקשרי עסקים וחברות עם שותף ערבי מרמאללה. עם פרוץ מלחמת השחרור נמתח גבול וניתק הקשר. אחרי מלחמת ששת הימים הזדרז השותף – הוא הוא המבקר המסתורי – ויצא לחפשׂ את חברו משכבר. הסבא נפטר בינתיים, אבל האורח הביא עמו מזכרת בלתי-צפויה: קושאנים טורקיים המעידים על בעלות באותן קרקעות, כולל מפות וכל המסמכים הדרושים.
מששמעתי את הסיפור שאלתי את השאלה המתבקשת: ומה עכשיו? מה תעשׂו בקשר לבעלות על האדמות? בִּתשובה היו דיבורים מהוססים על האפשרות לתבוע אותן חזרה, מלמולים כלשהם על מה יקרה כשיפרוץ פתאום שלום, ומעל הכל מן הכרה שבשתיקה (רועמת מכל הכרזה במילים), בכך שמה שהיה היה, ושצריך להמשיך הלאה.
*** ******* ***
סיפור העימות בשייח' ג'ראח – או שמא נאמר נחלת שמעון, או שכונת שמעון הצדיק – מורכב וסבוך הרבה יותר, גם בעברו וגם בהווה שלו. אפילו לגבי העובדות הבסיסיות ביותר אין הסכמה. לפי אתר סולידריות שייח ג'ראח בתי השכונות היהודיות "ננטשו בהדרגה בשנות ה-30 וה-40", ו"עם סיום המנדט הבריטי והמלחמה ב-1948 עבר השטח לשליטה ירדנית". לפי ויקיפדיה העברית (כאן, כאן וכאן) הבתים ננטשו באופן זמני מפחד ארועי הטרור בזמן המרד הערבי (1936-39, תרצ"ו-תרצ"ט), פונו לבקשת הבריטים לאחר הטבח שנערך בשיירה לבית-החולים הדסה, נכבשו ערב הפינוי הבריטי בידי הפלמ"ח, פונו לבקשת השלטונות הבריטים לאחר הבטחה שיוחזרו לפלמ"ח לאחר הנסיגה, ומשזו הופרה, עברו לידי הלגיון הירדני. כך או כך, יש הסמכה שהשטח היה לפני קום המדינה בבעלות יהודית. מדוע, אם כן, לא להתעקש על בעלות יהודית גם כיום?
כ"ט בנובמבר - קו הגבול לפי החלטת האו"מ
התשובה נעוצה במציאות שמאחרי המפה המצורפת משׂמאל. למי שלא יודע/ת – אלו הם קווי הגבול ששׂורטטו עבור החלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, מ-29 נובמבר 1947. זה היה הרגע בו אישרו אומות העולם לעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית בארץ-ישׂראל, רגע נצחונה הגדול של הציונות. הישוב העברי בארץ קיבל את הרגע הזה בצהלה ובריקודים. הגבולות, שנראים היום מגוחכים, היו אז מקור לשׂשׂון ולשׂמחה.
הם לא שׂרדו זמן רב, כידוע. בארץ כבר החלה מלחמה זוטא, וברגע שהשלימו הבריטים את ההתנתקות החלה מתקפה משולבת של מדינות ערב על ישׂראל הצעירה. התוצאה היתה כפולה – מצד אחד, גבולותיה של ישׂראל התרחבו למה שמוכר היום בתור גבולות הקו הירוק. מצד שני, מדינת פלשׂתין לא זכתה לקום, בשל הכיבוש. (למי שלא יודע/ת – לא הכיבוש הישׂראלי, אלא הכיבוש הירדני בשומרון וביהודה, והכיבוש המצרי בעזה). גבולותיה החדשים של המדינה זכו להכרה מעשׂית בקיץ 1949 בהסכמי רודוס, ואושררו רשמית בהחלטה 242 של מועצת הבטחון לאחר מלחמת ששת הימים. מעשׂית, הפכה מלחמת השחרור לקו פרשת המים, שמחקה את הלוח וניקתה אותו מכל תביעות קודמות. פרט לתביעה אחת: זו המוכרת בשׂיח העברי השגור כ"זכות השיבה".
הרי ממש כמו מתנחלי שייח' ג'ראח, וממש כמו משפחתו של חברי, קיימות רבבות תביעות מהצד הפלשׂתיני לגבי נכסים שאבדו במהלך מלחמת השחרור (או, אם תרצו, הנכבה). התביעה לאפשר לפליטי 1948, ולצאצאי(ות)יהם/ן להכנס למדינת ישׂראל ולהתאזרח בה – זו משמעותה של זכות השיבה – היא אחד הקווים האדומים הראשיים שהציבה הפוליטיקא הישׂראלית לקראת כל הסכם מדיני שהוא. כל הסכמה, אפילו לשיבה סמלית, נתפסת כקלף מיקוח רב ערך. חברת נחלת שמעון בע"מ, והגורמים העומדים מאחריה, פועלים כעת לערער את העמדה הישׂראלית ולקעקע אותה. אם נבטל את קו פרשת המים של 48, יצא שׂכרנו בהפסד כביר.
השאלה שלי היא מדוע חלקים בשמאל שתומכים במדינה דו לאומית מגייסים את טיעון זכות השיבה כשהוא נראה להם מתאים כדי לנגח את מתיישבי שיח ג'ראח.
דוד –
אם ב"חלקים בשׂמאל" אתה מתכוון אלי, הרי שחזרתי בי מתמיכה
במדינה דו-לאומית בטווח הבינוני.
אם כוונתך לאחרים/ות – מי אני שאענה בשמן/ם?
בכל מקרה, שימוש בטיעון זכות השיבה במקרה זה אינו עולה בקנה אחד עם קיום מדינה דו-לאומית, לפחות להבנתי.
ההצגה שלך את התמונה כאילו שהן היהודים והן הפלסטינים הפסידו משהו במלחמת 48/שחרור/עצמאות/נכבה/יש עוד(?) מעוותת. הפלסטינים הפסידו הרבה יותר, והאמירה "בואו נשים את העבר מאחורינו" היא קלה יותר עבור יהודי.
אחמדד טיבי אמר פעם ש"אין פיתרון צודק לבעיה הפלסטינית-יש פיתרון מעשי", וכאן שלושתנו מסכימים, על כך שגבולות 67 הם מה שעל הפרק. עם זאת, אינני רואה מנוס מעיסוק בבעיית הפליטים הפלסטיניים, שלפחות ממה שראיתי בירדן, שם ביקרתי שבוע שעבר, קיימת במלוא כיעורה. דעתי היא שמאחר שכפי שציינת, השבת הגלגל לאחור היא לא אופציה, יש לחשוב על פיתרון אחר, אולי פיצויים.
אילן –
ההצגה שלך כאילו ההערכה שצד אחד הפסיד יותר שוללת את ההערכה ששני הצדדים הפסידו, מעוותת. זה לא מקרה של "או ואו", אלא "גם וגם". האם עדיף לנצח במלחמות מלהפסיד בהן? כן, תמיד.
אשר לבעיית הפליטים הפלשׂתינים – הפתרון לה צריך להנתן במסגרת גבולות פלשׂתין, לכשתקום במהרה בימינו. במסגרת הסכם שלום כולל, אולי תהיה חזרת פליטים בקנה מידה קטן גם לתחומי ישׂראל (דומני שההצעה שנדחתה ע"י ערפאת בקמפ-דיוויד כללה גם סעיף כזה, אבל אינני בטוח).
לגבי רב-צדדיות בנזקים: בנוסף לכל הרכוש היהודי מעבר לגבולות הקו הירוק, יש להוסיף כמובן את הרכוש הרב מאד של יהודי מדינות ערב, שהוחרם ע"י הממשלים השונים. הציבור שמדינת ישׂראל קלטה כעולות ועולים ראוי לא פחות להגדרת פליטוּת. כשם שיש לדרוש ממדינות ערב שפתחו במלחמת 48 לשׂאת בחלקן באחריות, כן יש להביא בחשבון את הרווחים הגדולים שעשׂו מהרכוש היהודי שהוחרם מהפליטים היהודים.
יש לזכור שמקרים אלה כולם נוצרו כחלק מהסיכסוך הערבי-ישראלי, בין אם באופן ישיר ואקטיבי כמו ביננו לבין הפלשתינים ובין אם עקיף בין יהודי מדינות ערב והמדינות.
לכן לא רק שיש הרבה מאד תביעות הדדיות שאין להם שום סיכוי להענות, לא רק עיניינית אלא פשוט המספרים גדולים ולכן תתחיל להוכיח ולאכוף…כל העיניין פשוט בלתי אפשרי כך שהמסקנה מראש היא לא להכנס לשם מלכתחילה ולא להתחיל בכלל לנסות לרתום את ה"צדק" לצידך כי באמת אין לזה סוף.
מעבר לכך יש את העיניין שהערבים איבדו בתים ונכסים במלחמה ובמלחמה החוקים שונים, במיוחד במלחמה בה הצד הערבי תקף ראשון וניסה להשמיד ובסוף הוא הובס, זו חלק מהתבוסה לכן כמו שאי אפשר לתבוע צבא אחר על זה שהרג חייל שלך בקרב אתה לא יכול לתבוע השבת נכסים כאילו לא נפתחה מלחמה על ידי הצד שלך.
אורי, אני מסכים עם כל מילה, כמובן.
דווקא, המשפט שלך על כך שעדיף לנצח מלחמות ולא להפסיד בהן, הזכיר לי נקודה…
מלחמת העצמאות של ישראל היא אולי אחת האחרונות בעידן שבו ניצחון צבאי היה המפתח לניצחון מדיני.
בעידן החדש, מי שמבקש שחרור לאומי צריך לצאת למלחמת עצמאות ולהפסיד בה. ידידינו הבוסנים והקרואטים יכולים לספר לנו על זה משהו. מי שעדיין לא הסתגל לרעיון הוא ישראל, מצד אחד, ואותו חלק בעם הפלשתיני המקדש את "ההתנגדות" מצד שני.
רביב –
נקודה מעניינת. קשמיר יכולה להיות אבן בוחן לזה.
אבל מלחמת 47-49, מבחינה זו, אינה מלחמת שחרור ואינה מלחמת עצמאות. השחרור והעצמאות היו מהבריטים. מול הערבים היתה מלחמת קיום (ויעיד גורל גוש עציון). בכאלה אין ספק שעדיף לנצח.
הדבר המתסכל מבחינתי (ואני ממשיך כאן הערה שלך בפייסבוק), הוא שדוקא שיח' ג'ראח הפכה לסמל. הרי מבחינת הצדק לבדו, הוא נמצא בצד של שמעון הצדיק. השכונה היהודית קדמה לשיח' ג'ראח, והיא ננטשה בגלל התקפות טרור. מבחינת הצדק, כמו גוש עציון, היא צריכה להיות שלנו.
עבור השׂמאל, זו יכולה להיות הזדמנות פז לאמץ קו מחשבה מעשׂי, כזה שיכול לפנות לרוב הציבור (מהלך חיוני לחלוטין אם יש למישהו/י בשׂמאל איזו כוונה לחזור אי-פעם לשלטון וליישׂם משהו מכל הרעיונות היפים). אבל קו המחשבה הזה רחוק מתנועת סולידריות שיח' ג'ראח כרחוק מזרח ממערב. בבדיקת גוגל ל"שיח ג'ראח זכות השיבה" הטור הזה עולה במקום ראשון. חבל מאד.