גם קולה צריך שיישמע באקדמיא : אל"מ (מיל') שרביט-ברוך

לפני כחודשיים הוציא הפורום להגנת ההשׂכלה הציבורית בישׂראל (גוף שהשתתפתי בהקמתו אי-אז במהלך שביתת הסגל הבכיר האחרונה), עצומה לכ' שׂר החינוך גדעון סער, בבקשה לחזור בו מכוונתו לעשׂות שימוש בסמכותו השלטונית, באמצעות ראש ות"ת וראשי המוסדות להשׂכלה גבוהה, לפעולה נגד מרצים שתמכו בהטלת חרם אקדמי על ישׂראל.

אמנם, אני מתנגד עקרונית להתערבות פוליטיקאים בניהול הפנימי של המוסדות להשׂכלה גבוהה. אני גם תומך נלהב בחופש הביטוי בכלל, ובחופש האקדמי בפרט. אלא שבמקרה זה לא נחה דעתי מהעצומה הנ"ל, בשל ההקשר שלה. כזכור, הנושׂא כולו עלה לסדר היום בעקבות קריאתו של ד"ר ניב גורדון מאונ' בן-גוריון בנגב לחרם אקדמי נגד מוסדות ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. בשל דעתי השלילית על מעשׂה זה של ד"ר גורדון, ומתוך חוסר רצון להזדהות, נמנעתי מלחתום על העצומה.

את דעתי זו שטחתי בפני חברתי לסגל האקדמי בחיפה, ד"ר איילת בן-ישי (אף היא חברה בפורום מאז הקמתו), מיוזמות העצומה. לאחר דיון ארוך, הגענו לסיכום הבא. אני אצרף את חתימתי לעצומה (נכנסתי במקום 536, רגע לפני שסגרו ושלחו), והיא תכתוב לבלוג טור על חשיבות חופש הביטוי והחופש האקדמי, גם כשצריך לצאת להגנת מי שאוחזת בדעות ניציות (ימניות, בלשון העם).

[ושתי הערות מנהלתיות: (א) הקישור לדו"ח של עדאלה נעלם ממני – אם תדביקו בתגובות, אצרף לטור; (ב) העיכוב בפרסום המכתב של ד"ר בן-ישי באשמתי ואחריותי]

***

יש כאלה הרואים בתמיכה בחרם האקדמי על ישראל משום פגיעה במוסדות האקדמיים עצמם. לפי הגיון זה, מרצה באוניברסיטה הקורא לחרם אקדמי פוגע באוניברסיטה שלו עצמו, ולכן אין שום הגיון בטענה שהנהלת האוניברסיטה תפעל להגן על אותו מרצה שכן גם לאוניברסיטה יש זכות להגנה עצמית.

אבל השאלה מה "פוגע" או לא "פוגע" באוניברסיטה היא שאלה פתוחה שעליה יש לדון – בתוך האקדמיה ומחוצה לה. יתכן שיהיו כאלה שיראו דווקא באמירות בעד החרם האקדמי התבטאויות המעודדות את הדיון בסוגיות קשות ונוקבות. אולי דווקא אמירות אלו מעלות את קרנה של האוניברסיטה בכך שהן מעודדת את השיח הציבורי גם בשאלות לא-קונסנסואליות?

אם ב"פגיעה" הכוונה היא לפגיעה כלכלית (תורמים יפסיקו לתרום) אז על אחת כמה וכמה. לדוגמא, האם נתמוך בגניזת מאמר על חומרים מסרטנים משום שיצרן החומרים הינו תורם גדול לאוניברסיטה ופרסום המחקר "יפגע" בה? האם תורמים הם שיקבעו תכנים ואת גבולות חופש הביטוי? הרי האוניברסיטה אינה פועלת למען עצמה ולמען חוסנה הכלכלי, אלא למען החברה שאותה היא משרתת. וחברה זו חשוב שתהיה מסוגלת להתמודד גם עם הקשות באמירות והלא נעימות שבדעות.

יודגש לעניין זה שההגנה על חופש הביטוי והחופש האקדמי (ואלו הם שני דברים שונים שהבלבול ביניהם רב ורצוי לכתוב ולהבחין ביניהם) אינה שמורה לאלו שאיתם אנו מסכימים. עוד בשנה שעברה, עת עלה לדיון העסקתה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בצה"ל, כמרצה בקורס למשפט בינלאומי פומבי. להעסקתה באוניברסיטה התנגדו כמה מרצים וגם מאמר המערכת בהארץ. ראו גם את הדו"ח המעניין של עדאלה השם את מינויה של אל"מ ברוך-שרביט בקונטקסט קשה של מיליטריזציה של האוניברסיטאות ויישור קו עם הצבא בעקבות המלחמה בעזה בחורף 2009.

ליבי ודעותיי הפוליטיות נמצאות בעניין זה עם עדאלה, ואני סולדות מהמיליטריזציה של החברה הישראלית בכלל ושל האוניברסיטאות בפרט. אני גם חושבת שמינויה של פנינה שרביט-ברוך יוביל להשלטה קשה עוד יותר של השיח ההגמוני והמיליטריסטי הישראלי, המוביל להשתקה ולהדרה של קולות הנחשבים לא "פטריוטים" מספיק. אבל למרות זאת אני חושבת שיש להגן על זכותה ללמד את משנתה בקורס משפט בינלאומי פומבי באוניברסיטת תל-אביב, כמו שיש להגן על זכותי ועל זכותם של אחרים לטעון שבדבריה היא מובילה אותנו (המדינה, החברה, האוניברסיטה) לאבדון.

גם כך פועלת מדינתנו כל הזמן מתוך תחושת רדיפה וממהרת להגיב בכוחנות איומה לכל פגיעה, אמיתית או מדומה. אולי הגיע הזמן שלא להגיב אינסטינקטיבית, אלא דווקא לבחון את מהות הפגיעה? ייתכן שאף נגיע לתשובות מפתיעות. בכל מקרה, אני מקווה שהדיון הזה יעשה בחופש ולעומק מבין כתלי האוניברסיטאות ומשם ימשיך ויתגלגל ויידון גם בחברה כולה. מן הראוי שנקיים את הדיון של מה פוגע במי, איך, ולמה בצורה פתוחה ומעמיקה ולא נשאיר זאת בידי פוליטיקאים, קומיסרים, או מְמַשְׁטֵרים כאלו ואחרים.