עיצוב: סני ארזי
בשלהי השבוע שעבר התפרסם באתר עבודה שחורה מעין ראיון של ד"ר איתי אשר עם אלדד יניב, ובו פורטה תכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי. ראשית, אני מברך מאד על עצם קיום הראיון. אתר עבודה שחורה הוא צומת חשוב לשׂמאל הישׂראלי (יש שיאמרו מקום המפגש המרכזי של השלולית), ואין ספק שהידע הרב הצבור שם, כמו גם מספר הפעילות והפעילים המבקרות/ים שם מידי יום ביומו, יכולים להועיל הרבה לתזוזת השׂמאל הלאומי.
שנית, עוד יותר אני מברך על רעיון העומד בבסיס הראיון, והוא שמדובר בסך הכל בצעד ראשון, בנסיון לגבש באופן ציבורי, פתוח ושקוף (דמוקרטי, בלע"ז) סדר יום חברתי לאומי. העניין הוא כזה: מר ישׂראלי ינהל דיון בשׂמחה על המו"מ עם הרשות הפלשׂתינים. הוא גם יודע מה הפלשׂתינים (שלא לאמר כל הערבים) חושבים. אבל מה הוא מסוגל להגיד, ומתי בעצם נדרש לאחרונה לחשוב, על מערכת התחבורה הציבורית שהיה רוצה לראות בארץ, על הגיל הראוי להתחיל ללמד לדבר שׂפה שניה (ואיזו שׂפה זו תהיה), או כיצד לחלק את הרווחים הצפויים מתגליות הגז? העובדה שכח עולה בפוליטיקא הישׂראלית מנהל דיון כזה, ובאופן כזה, היא בעיני סימן למהפכה גדולה.
לחמש הנקודות אתייחס בטורים נפרדים, וכעת אסתפק רק בהערות כלליות. הראשונה, ואולי החשובה בהן: על אף הכותרת המטעה, לא מדובר כאן בתכנית כלכלית. כן מדובר ב"חמש הרפורמות הכלכליות-חברתיות הראשונות שהיה מבצע [אלדד יניב] אילו השמאל הלאומי היה הופך לכוח פוליטי משמעותי בכנסת הבאה". מי שת/יעיין במסמך (הנה שוב הקישור) ת/יראה שתפיסת העולם המובעת בו אינה כלכלית, אלא חברתית. תכנית חמש הנקודות מציירת דרכים ליצירת חברה בריאה יותר (לדעת יוצריה).
שנית, אתייחס לנקודה שעלתה שוב ושוב בתגובות עד כה – סוֹפיוּת התכנית. חמש הנקודות הללו לא נמסרו לאלדד יניב על הר סיני. כשם שהטיוטא הראשונה נועדה מראש להערות, כך גם תכנית חמש הנקודות היא בסך הכל התחלת הדיון. בתגובות עלה רצון מיוחד לראות סעיף העוסק בתחום יחסי העבודה בארץ – תחום שהוא, אני מסכים בהחלט, חשוב מאין כמוהו. ובכן, אדרבא. הדרך להוסיף סעיף כזה לתכנית היא פשוט לכתוב אותו, ואז לעשׂות לו תעמולה. להערכתי, יש סיכוי לא רע שהוא יקלט ויצורף לתכנית הכללית. ואז תהיה תכנית שש הנקודות. פשוט, לא?
1. כמו שגוף ונפש חד הם, כך גם לגבי כלכלה וחברה. ההבחנה היא מלאכותית, ולרוב משרתת את האינטרס של היריב: הכתב הכלכלי מבלה בבורסה בכנס קיסריה ובמשרד האוצר, הכתב החברתי מציץ למקרר הריק של העניים ומסקר מאהלי מחאה.
2. רבים גם ציינו היעדר התייחסות למתיחת גבולות בין המדינה, המגזר הפרטי והמגזר השלישי. מה תפריטו? מה תלאימו?
3. המבקרים גם העירו על בעיות קשות (לדעתם) בחמשת הסעיפים הקיימים, לדוגמה BOT של רכבות (ואתה בוודאי מכיר את הלקחים מהפרטת הרכבות בבריטניה) או אלמנטים של מדינת רווחה שאריתית, כגון תשלום על שירותי חינוך ובריאות שהוא תלוי הכנסה.
לכן ישנה שאלה אם גבולות דמוקרטיית-הויקי כוללים גם אפשרות של פעילי שמאל-לאומי (או גולשים בכלל? למי זכות הצבעה ואיך מונעים השתלטות עוינת?) לבטל לגמרי סעיפים מן התוכנית הקיימת או לשנותם מן היסוד.
איתי –
1. כן, אבל כלכלה היא חברה, וחברה היא אמנות, ואמנות היא סקס, וסקס זה סמים, וסמים הם כלכלה. הכל קשור להכל קשור להכל.
לדעתי הכותרת, שהכריזה על "התכנית הכלכלית של השׂמאל הלאומי" היתה מטעה, והסיטה את הדיון ממה שיש בהצעה למה שאין בה.
למשל, הרצון להעמיד דור חדש בציבור היהודי שיוכל לדבר ערבית. ברור שמהלך כזה אינו נעדר השלכות כלכליות, אבל ודאי שהוא חברתי, ואפילו מדיני, בראש ובראשונה. ההתמקדות בכלכלה כראי הכל (ואתה צודק כמובן שהמרקסיזם מביא לכך לא פחות מהקפיטליזם) הצליחה להחמיץ, במקרה זה, הצעה מהפכנית ופורצת דרך.
2. סעיף זה, בעיני, הוא בעיקר תאורטי. איך איך אפשר לאמר כרגע מה יופרט ומה יולאם? אפשר לדבר על גבולות, בהחלט.
למעשׂה, ציפיתי וקיויתי שתהיה שאלה בעניין רווחי הגז, ודוקא לא היתה. לדעתי, שאלה כזו יכולה למתוח את הקו לאורכו תמשיך התזוזה. אם יש נכונות לשנות רטרואקטיבית את תנאי ההסכם בעניין תמלוגי הגז, או לחילופין למסות את הרווחים באופן שיביא לאותה תוצאה, הרי שהיחס להון הגדול ברור (גם אם הפרטים יהיו שונים בכל מקרה).
3. בעניין הרכבות אשיב בטור מיוחד. כרגע אומר רק שצריך גם לממן את כל העסק. עכשיו, לא פעם כשיהיה שלום.
4. דוקא הויקי אינה משמשת כרגע לדיון, אבל זה לא משנה. גם כאן השאלה תאורטית, כשהתשובה צריכה להיות מעשׂית. אין גבולות ברורים למשׂחק. העסק מתעצב תוך כדי התקדמות. בעיני תאורטיקנים מדוקדקים זה כמובן חיסרון גדול. בעיני זה יתרון. הוא גם מייתר את השאלה על השתלטות עויינת. של מי בדיוק? של עבודה שחורה וכח לעובדים? אדרבא, בואו והשתלטו. לנו יש מספר גדל והולך של פעילות ופעילי שטח, שישׂמחו מאד לתגבורת, וגם להנחיה בשאלות תאורטיות. יאללה בואו.
אתם מוזמנים להעיר, לתקן, להשמיט, להוסיף. החוכמה היא להגיד מה כן, לא מה לא. מה לא, זו לא פוליטיקה ולא מנהיגות, זו ביקורת תיאטרון.
אלדד ואורי: אם להיות פרובוקטיבי לרגע, מה שאתם מציעים דומה, בעיני, לזה שאפי איתם היה מפרסם ב'הארץ' תוכנית מדינית שכוללת סיפוח, טרנספר ומדינת הלכה, ושואל למה להיות שליליים, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם אפשר לתקן.
תוכנית שכוללת בעיקר תשלום דיפרנציאלי על חינוך ובריאות והקמת תשתיות ב-BOT* לא היו מסווגים כשמאל לא בגרמניה ולא בצרפת, ועזוב רגע את סקנדינביה. התוכנית הזו מעידה על חוסר הסכמה בסוגיות היסוד – כמו למשל, האם ראוי שהמדינה תספק שירותים (תשתיות, במקרה זה), או שתעביר אותם לגורמים אחרים; האם הבעיה של מי שסובל מעוני בישראל נובעת מהמאפיינים האישיים שלו (הוא גר רחוק, הוא לא קיבל חינוך), או ממאפיינים של שוק העבודה (שכר נמוך, ניצול עובדים, מדיניות של מיעוט תעסוקה). אלו לא נושאים שאפשר לפתור בצורה של 'תעירו פה, תעירו שם, נראה לאן נגיע'.
עכשיו, הבדלים כאלה הם בסדר – כמו שאורי יודע, יש הבדלים מהותיים ועמוקים בתפיסה המדינית ביני לבין השמאל הלאומי. אני מכיר בזה, מכבד את זה ולא מנסה לשנות אותכם. זכותכם. הבעיה היא שפה, להרגשתי לפחות, העמדה של השמאל הלאומי – או של חלקים מתוכו – מגיעה מתוך חוסר מודעות להבדלים בין הגישות ולהשלכות של כל גישה, ולכן חשוב לי להתווכח איתכם – לא ברמה של 'בנקודה 4 כדאי לשייף קצת מלמטה', אלא ברמה של 'יש לכם בעיה בהנחות היסוד'.
* אני עוזב רגע בצד את הסעיפים האחרים, כי כמו שאורי אמר – הם לא מתייחסים לתוכנית מדינית-כלכלית
מהן חמשת הנקודות שלך, למהפכה?
נדב –
א. פרובוקציא זה אנחנו.
ב. מצטרף לשאלה של אלדד.
ג. לעניין ה-BOT אתייחס ב"ה בהקדם, אבל נקודה כללית בהתאם לרוח הטור: לא משנה מה היה מסווג כ"שׂמאל" במקום זה או אחר. משנה מה אפשר ליישׂם עכשיו, ואיך.
ד. לעניין ההערה שלך על סיבות העוני: אני מקבל את כל הסיבות (אם כי אני לא בטוח למה אתה מתייחס ב"מדיניות של מיעוט תעסוקה"). לדעתי זה לא מקרה של או-או, אלא גם-וגם.
בגדול אני מסכים עם מה שנכתב עם תיקונים קטנים:
לגבי תואר ראשון כלימודים כלליים, התשלום יהיה פר קורסים ופר שירותים ולא פר שנים, דבר שני אני לא חושב שצריך לבטל תואר ראשון בתחום ספציפי למשל אם אדם רוצה ללמוד הנדסה אבל חובה בכל תואר לצבור מספר נקודות אקדמיות בקורסים ממדעי הרוח והחברה.
לגבי לימודי ערבית מגיל 4:
נכון, אנחנו במזרח התיכון ומן הראוי שכל תושב כאן ידע ערבית לפחות ברמה בסיסית, רצוי, לא חובה, מבחינתי השפה החשובה ביותר אחרי עברית היא אנגלית שיש לשאוף שכל ישראלי יהיה מסוגל לדבר, לכתוב ולקרוא ברמה גבוהה, קרובה לדובר, ערבית היא אופציה, יש ללמד אותה כמקצוע חובה ביסודי אבל רק מי שירצה להמשיך יוכל.
בנוסף ללימודי הליבה יש להרחיב את הלימודים המקצועיים, יש לאפשר לתוכניות לימודים ייחודיות להכנס למען הרחבת כישורים מיוחדים של תלמידים מאחר ומערכת לימוד סטנדרטית אינה מתאימה לכל אחד ואם יש תלמיד עם כישורים שונים או מיוחדים יש לפתח אותם ולא לתת לו להרגיש מבוזבז או כשלון רק כי הוא אינו מסתדר עם המערכת הסטנדרטית.
הרחבת לימודי האזרחות באופן משמעותי בכל מערכת החינוך, הבורות שאני רואה בנושא היא מחרידה, צעירים ובוגרים מתנהגים כנתינים ולא אזרחים וזה מהווה רקע לתרבות פוליטית לקויה, הייתי רוצה שנדמה לצרפת בנושא, במערכת החינוך החילונית לעשות רפורמה בלימודי התנ"ך ולבטל את המקצוע, לשלב אותו התוך מערכת רחבה יותר של לימודי יהדות, לא להתרכז רק בתנ"ך, שכל חילוני שבוחר להיות חילוני יהיה כזה ממקום מודע, ממקום של אין בורות, אין מה לפחד מכך, יש היום יותר ויותר מכונים חילוניים שבהם מלמדים יהדות.
בציבור החרדי יש להגביר את לימודי האזרחות עוד יותר, כאזרחים במדינה דמוקרטית הם חייבים לדעת בנושא לא פחות מאשר ספר דתי כזה או אחר, אם אתה אזרח אז עד הסוף.
כמובן שיש להעלות את מעמד המורה, הן ברמת השכר, הן ברמת הזכויות, הן ברמת ההכשרה.
זה לגבי החינוך.
לגבי סל הבריאות, עם שינוי סדר העדיפויות ניתן להגיע למצב שסל התרופות יכלול את כל התרופות או לפחות כמעט את כולם ואלה שלא במחיר מסובסד שיתאים לכולם.
אחד הדברים שיחסכו הרבה מאד כסף הן לאזרח והן למדינה זה נושא המניעה והבדיקות המקדימות, לשם כך וזה מתקשר לחינוך יש ללמד גם נושאים אילו לתלמידים, בין אם זה תזונה, בדיקות וכו, ידע כללי.
יש להפוך את הבדיקות המקדימות במיוחד כמו מניעת סרטן הגס וכו' להכי נגישות ומסובדסות עם מינימום תורים, כלומר לשיהיה ניתן לעשות אותם בכל מוסד רפואי – שלא תהיה בעיית מכשור ושיהפכו למאין חובה, כמו שיש במקומות עבודה בדיקות רפואיות תקופתיות שחובה לעשות, יש ליצור מצב שבו כל אזרח בגיל כזה או אחר יבדק, בטווח הארוך כולם מרוויחים(אולי חוץ מחברות התרופות), להפוך חיסונים לילדים לחובה ולא לאופציה(לא דתית ולא לאמהות "אלטרנטיביות" עלק הומאופטיות).
זה לגבי בריאות.
יובל –
טור זה הוא רק ההקדמה לדיון. אתייחס לכל אחת מהנקודות בהמשך, בטור משל עצמה. שם נוכל לנהל דיון באופן ממוקד.
לגבי המדינה ותושביה הערבים:
זה כבר יותר מורכב מאחר ויש להבין ששיוויון בתקציבים אינו בהכרח מביא לשיוויון בתנאים, יש במקביל להשוות בתקציבים, להשלים תקציבים במיוחד בתחומים החסרים כמו התשתיות והחינוך, מצד שני ליצור דיאלוג ברמה האזרחית(יעבוד, יעבוד, לא יעבוד אין מה לעשות), להגביר את הפיקוח על ראשי רשות/כפרים/ערים במיוחד במגזר הזה ששם השחיתות היא הכי גבוהה, סיכסוכים בין חמולות שולטות לכאלה שלא בשלטון(זה קיים, שיפי הנפש ירגעו), לפעול באופן קשה נגד כל שחיתות או התנהלות כלכלית לקויה עד למצב שמחליפים, זמנית, ראש רשות/עיר על ידי ממומנה מטעם המדינה, זו הדרך ליצירת שיוויון, לא רק להזרים תקציבים.
לפעול נגד כל מי שהאליטה הערבית בארץ שיש לו אינטרס שהאוכלוסיה הערבית תהיה במצב פחות טוב משל היהודים ויש כאלה.
אז אני אכתוב כשנגיע לכל נושא ונושא.
מעולה. פשוט אי-אפשר לנהל את כל הדיון בטור אחד; הכל יתפזר לכל עבר.
לצערי, מה שה"תוכנית" הזו מוכיחה (כפי שנדב מעלי פירט) זה שאחרי כל הזמן הזה עדיין הדיבורים על שמאל כלכלי-חברתי של "השמאל הלאומי" הם רק דיבורים. זה לא נושאים שאתם בקיאים בהם, זה לא נושאים שבאמת מעניינים אתכם מעבר לכותרת והרצון להתנאות בנוצות האלה. וסופו של בלוף כזה להיחשף.
איפה דיון על מדיניות המס, ועל הקיצוץ במס ההכנסה השולי (שממנו נהנים בעלי ההכנסות הגבוהות)? איפה דיון על זה שבשם שמירה על יעדים של אי גדילת תקציב (בשביל שיהיה אפשר לממן את קיצוץ המיסים הזה, שנעשה דווקא במיסים הפרוגרסיביים, ולא המיסים העקיפים כמו מע"מ) מקצצים בשירותים לאזרח? איפה דיון על הפרטת שירותים ציבוריים? על בעיות של שחיקת העבודה המאורגנת (כולל בגידת הוועדים וההסתדרות ב"עובדי דור ב'" תוך שמירה בקנאות על זכוית העובדים הוותיקים)? על הריכוזיות במשק, שבה כמה משפחות בעלי הון מרכזות כוח כלכלי עצום?
ויש בטוח עוד נושאים חשובים ששכחתי.
ומה שמביך זה שהפכתם לתנועה לתליית כרזות מאגניבות, שה"הישג" העיקרי שלה זה העובדה שהזכירו אותן ואת עיצובן (הבאמת מצויין) במוסף "הארץ". הכי "שמאל ישן" תל אביבי, בורגני ובועתי שיכול להיות.
עמנואל –
כנראה שכל התשובות אצלך. ואם לא תספר לנו מה הן, איך נדע?
ואם דברת על הכותרת (שניתנה במערכת עבודה שחורה) – כבר כתבתי לעיל שהיא מטעה. אכן, לא מדובר בתכנית כלכלית, אלא בחמישה ערוצי פעולה שנועדו לשנות את פני החברה.
האם עבודה מאורגנת חשובה יותר בעיניך מהקניית הערבית לציבור היהודי? אולי כן, אולי לא. אפשר לנהל על זה דיון, ולשם כך התכנסנו.
האם אפשר לבקשך לנסח בעצמך סעיף אחד, להסביר את חשיבותו, ולציין היכן הוא נמצא בסדר העדיפויות שלך לעומת הסעיפים שכן נכללו, ומדוע?
אורי – כבר לי יש מפלגה. אני לא צריך מפלגה חדשה או תנועה חדשה.
המ שאני אומר זה שאם הם מתיימרים להיות שמאל כלכלי, אז הייתי מצפה לדברים בסיסיים ומינימליים בנושא. אבל מה שיש זה במקרה הטוב הפרחת סיסמאות, ובמקרה הרע גם (כמו שהעירו מעלי בנושא הפרטת בניית התשתיות) קריאה לצעדים שהם באופן מהותי הצעות של ימין כלכלי.
ואני מציע שתפסיק לנדנד לכל מי שפה שייתן את ההצעות שלו. את ההצעות שלנו אנחנו מעלים במסגרות בהן אנחנו חברים. רציתם לשמוע את דעתנו על מה שאתם מציעים הנה דעתנו.
עמנואל –
אבל כדי לנדנד ולשמוע כתבתי את הטור הזה. וכל מי שפה בא להתארח באכסנייתי. לפיכך לא אקבל את הצעתך.
בנוסף, אני מאחל לך המשך עבודה פוריה במפלגתך ובשאר המסגרות בהן אתה חבר, ומקווה שתוכל, יחד עם חברותיך וחבריך, לתרגם את הפעילות הזו להשפעה ממשית בזירה הפוליטית.
לאורי ואלדד: אני אנסה לשלוף חמש נקודות מהשרוול, אבל תתייחסו לזה כמות שזה – לא איזושהי משנה סדורה. בע"ה, אני אתפנה לכתוב, עם עוד אנשים, משהו יותר מנוסח בעתיד.
כמה דברים שחייבים להיות ברשימה כזו, לטעמי:
א. חוק יסוד זכויות חברתיות: שבו המדינה מתחייבת להבטיח סל נרחב של שירותים שהיא מעניקה לכל אזרחיה, על בסיס אוניברסלי. לא זה המקום לרדת לפרטים, אבל בין השאר יכללו כאן חינוך איכותי חינם מלידה ועד סוף ה-BA, מערכת בריאות מקיפה (ברמה שתייתר את הביטוח המושלם שנהוג היום, פחות או יותר), סל שירותי רווחה אישיים (סיעוד, אומנה, שיקום וקימום, וכו'), דיור ציבורי, וכך הלאה וכך הלאה.
ב. הגנה בלתי-מתפשרת על עובדים – מחד, עדכון של חקיקת המגן שקיימת בישראל והתאמתה לצרכים של המאה ה-21, באופן שיגן על עובדים גם בצורות ההעסקה הפחות שגרתיות הנהוגות כיום (מה שקרוי בלעז Flexcurity), וצמצום צורות העסקה פוגעניות (קבלני כוח אדם, מיקור חוץ ודומיהם). מאידך, עידוד אקטיבי מצד המדינה של איגודי עובדים, מתוך מטרה להביא למצב שבו רוב העובדים בישראל מאוגדים.
ג. עצירת מהלך ההפרטה של מנגנוני המדינה, והשבתו לאחור במקומות בהם זה אפשרי וכדאי.
ד. מדיניות אגרסיבית של יצירת מקומות תעסוקה: על ידי יצירת תנאים שמעדיפים הון יצרני ע"פ הון ספקולטיבי, על ידי עידוד השקעות על בסיס מספר ואיכות מקומות העבודה שהן יוצרות, על ידי השקעה של המדינה ביצירת תנאים טובים לתעשייה (איזורי תעשייה, תחבורה ועוד). לפרטים, אפשר לעיין בבלוג של תמר בן יוסף.
ה. שינוי במדיניות המיסוי. הקלה על המיסים העקיפים (מע"מ ושאר מסי רכישה), והעמקה של המיסים הישירים. העלאת המדרגה העליונה של מס הכנסה וריווח המדרגות, העלאת מס החברות לרמות המקובלות באירופה, הנהגת מס ירושה ועוד.
כמו ששמתם לב, התייחסתי רק למדיניות חברתית-כלכלית. השאלות של חופש הפרט, של סביבה ועוד הן שאלות חשובות, אבל צריך להפריד.
אורי- אני לא הבנתי עד כמה אתה בדיון הזה מייצג את "השמאל הלאומי". אבל תנועה כזו שבאה לקושש עקרונות מאנשים שלא חברים בה ולא רוצים להיות חברים בה, זה נשמע לי די פאתטי.
נדב –
תודה רבה על התשובה המפורטת!
סעיף ה' שלך נשמע לי סביר מאד באופן כללי.
סעיף ד' קשור מאד לדעתי לעניין הרכבת שהעלה אלדד. אם אני מבין נכון את הארץ שלנו ואת תושביה, רכבת מהירה לכל חלקי הארץ, נאמר בתוך 5-8 שנים, תענה על הרבה מהנקודות שהעלית (כולל יצירת מקומות עבודה ממשיים).
הטור הבא בנושׂא מתוכנן לעסוק ברכבת.
לעניין סעיף ג' אני חוזר שוב לחלוקת ההכנסות מתגליות הגז. במקרה הזה נראה לי שבמקום לנסח עקרונות, צריך פשוט להתגייס למטרה שעומדת מול עינינו. אם נצליח במשׂימה הזו, אלו הבאות בתור תוגדרנה מתוכה (וגם אם נכשל, אגב).
סעיף ב – נראה לי שיש כאן שלוש נקודות מפתח.
ב.1. – אכיפה בלתי-מתפשרת של החוק שכבר קיים, בעניין שׂכר מינימום ותנאים סוציאליים. אין לי נתונים מדוייקים, אבל אני מוכן להמר שהיקף העבריינות בתחום זה מגיע למספר דו-ספרתי באחוזים מתוך שוק העבודה. וחלק גדול מהעבריינים אינם האוליגרכים דוקא, אלא מוסדות המדינה ומוסדות ציבוריים אחרים. צריך להעמיד לדין את העבריינים, אחד אחרי השני, וליצור דרישה ציבורית לענישה במלוא החומרה.
ב.2. – התאגדות עובדים/ות: נקודה שעלתה הרבה בדיבורים עד כה. אני לא יודע *איך* צריכה המדינה לעודד התאגדות באופן פעיל.
ב.3. – היכן מושקעים כספי הפנסיא? גם כאן אין לי נתונים מדוייקים, אבל ידוע היטב שהמון מכספי הפנסיא מושקעים בשוקי ההון באופן זה או אחר. קרא לי שמרן, או שׂמאלן, אבל בעיני מדובר במהלך מסוכן מאד. אבל כדי לחוות דעה מבוססת יותר הייתי רוצה לשמוע דעות של (א)נשים שמבינות/ים בתחום הרבה יותר ממני.
סעיף א – האם החוק דוקא הוא החשוב בעיניך?
לעניין החינוך, נניח, אתה מתווה כאן מצב רצוי דומה מאד לזה שזכה לסעיף מיוחד בתכנית חמש הנקודות.
עמנואל –
הייתי אומר שאני חבר בשׂמאל הלאומי, אבל זה לא יהיה מדוייק. אין לנו פנקס חברות/ים, ואין איפה להירשם. דומני שההגדרה הנכונה כרגע היא "שותף". לייצג אני מייצג כמובן רק את עצמי.
לעניין הלימוד: חבל שאתה רואה בפתיחות לשמוע רעיונות ולאמץ אותם דבר שלילי. בעיני בדיוק ההיפך.
כפעיל המכיר את השטח, ודאי לא נעלמה מעיניך המציאות העגומה, בה השׂמאל הישׂראלי מדולדל ביותר, ומה שיש מפוצל להכעיס. כשלעצמי, זיהיתי בתזוזה שלנו סוג של מנוף שיכול לשנות את המצב. מכל מה שאני רואה עד כה, לא טעיתי, לפחות במובן אחד: הרבה מצטרפות ומצטרפים יש לשׂמאל הלאומי, שלא מגיעות/ים מתוך אותו חוג מצומצם שכבר פעיל ("השלולית" כפי שאיתי קורא לו).
אני מזכיר לך שהמטרה שלנו אינה להיות הכי צודקים או הכי חכמים בעולם, אלא דוקא להגיע למצב בו למעלה מ-60 ח"כים מוכנים להרים יד בעד חלוקת הארץ ובעד בנייה של חברת רווחה (כזו שבעוד דור יסתכלו עליה כמו שמסתכלים היום על סקנדינביא). בהתחשב בכך שמסמך היסוד של השׂמאל הלאומי נכתב בסך הכל לפני שנה, ושהתזוזה התחילה רק מספר חודשים לאחר מכן, דומני שעד כה אנחנו עושׂות ועושׂים עבודה לא רעה. לכל הפחות גרמנו לכמה וכמה (א)נשים להרים שוב את הראש.
עכשיו, נכון שאין לשׂמאל הלאומי תכניות מגירה מפורטות לכל עובדת, לכל בורג ולכל שקל. נכון גם שאנחנו צריכות וצריכים ללמוד הרבה על הדרך. ומה רע בכך? והאם הגופים הקיימים כיום בשׂמאל – בין אם יש להם תכניות מדוקדקות ובין אם אין להם – מצליחים עד-כדי-כך שאין שום צורך בפעולה זולתם?
מאידך, הכביש הוא דו-סטרי לגמרי. אתה, וכל מי שרוצה, מוזמן לקחת כל רעיון שנושׂא חן בעיניך, ולצרף אותו למצע או לסדר היום של הגופים והמפלגות שאתה שותף בהן.
לימודי ערבית שיכשירו דור של יהודים/ות דוברי/ות ערבית – לבטח הדבר אינו רע בעיניך. אני לא מכיר אף מפלגה שהבטיחה לקדם סדר יום שכזה (אפילו במצע חד"ש לא זכור לי שראיתי).
יש הבדל בין להיות פתוח לרעיונות, לבין לבוא לנושא בלי שיש בעצם עקרונות בו! יש את הכמה נקודות האלה, שאפשר להתווכח אילו מהן חיוביות ואילו לא. אבל הן לא נובעות משום תפיסה כללית, חות מ"צריך לזרוק כל מיני רעיונות שקשורים לחברה". וזה מביך.
כל הנושא הכלכלי זה נושא שיש בו ויכוחים אידאולוגים ופרקטיים על תפקידיה של המדינה בחלוקת המשאבים וההון, של הבטחת זכויות כלכליות וחברתיות וכו' וכו'. אלא נושאים עמוקים ורחבים. לנסות "לכסות" אותם כמה נקודות זה מביך.
לנסות לבקש מאחרים לזרוק רעיונות, בלי שיש עמדות עקרוניות בסיסיות זה לא רציני ומביך.
אני באמת לא בא בשביל לתקוף ולהעליב. אני בא בשביל להזהיר אתכם שאתם מביכים את עצמכם. אתם נכנסים לנושא שאתם לא מגלים בו יותר מדי הבנה, ולמרות שהייתם רוצים שיהיה לכם איכפת ממנו, לא זה המצב. אז כשזה נעשה בפורום כזה מילא. אבל אם תצאו עם דבר כזה החוצה זה פשוט יהיה לא נעים.
אז קודם צראו מה בכלל העמדה שלכם. אחרי זה יהיה אפשר לבקש רעיונות ספציפים ליישום העקרונות מאנשים. אבל לבקש לזרוק דברים כאלה באויר בלי שום עקרוות מנחים ומטרות עקרוניות זה פשוט לא רציני.
עמנואל –
אני לא נבוך. כלל וכלל לא.
הבקשה היתה לציין חמש רפורמות לבצוע מיידי, בהנחה שפתאום יפול בחיקנו הכח הביצועי לעשׂות כן. הנחה כזו היא בלתי-מציאותית, מה שגורר בעיות מיידיות גם בתשובה
אבל חמש נקודות כאלו הועלו, והן אינן מביכות אותי כלל וכלל. נהפוך הוא. בגדול, אני מסכים עם הרוב המכריע של סעיפי התכנית שהוצגה. את ההסכמות וההשׂגות אציג ב"ה בשבועות הקרובים.
אפשר, כמובן, להתווכח על נקודה זו או אחרת, על האופן בו היא מוצגת, והאם יש בכלל מקום להעלותה בחמישיה הפותחת. ולהתווכח הזמנּוּ. יש אפילו מי שנענה לאתגר.
המטרה של העניין, שוב, היא לעורר דיון. כתבתי על כך בטור. מר ישׂראלי אינו רגיל לנסח לעצמו מה הוא רוצה מהמדינה בה הוא חי. אנחנו רוצות ורוצים להרגיל אותו. ואת גברת ישׂראלי גם.
ומצד שני – יש רצון מלא לשמוע מה דחוף על סדר היום בחוגים הפעילים יותר. אם נשתכנע בסעיפים הללו, נצרף אותם לסדר היום שלנו, ונשמיע אותם ברמה גם אנחנו. הרי לבטח לא נעלם ממך שכדי שסדר היום של השׂמאל הכלכלי יתורגם למציאות, הוא צריך למצוא דרך ללב הציבור ומשם לפתקים בקלפי.
אורי, לשאלותיך (בסדר ההפוך שבו כתבת אותן…)
ד. אין לי ספק שתשתיות תחבורתיות הן חלק חשוב מאוד ממדיניות פיתוח תעשיתית. אבל תשתיות תחבורתיות כשלעצמן לא נותנות פתרון, ועלולות גם להזיק. אם רכבת מהירה לקריית שמונה, בשילוב עם הקלות מס ועם בנייה של איזורי תעשייה מודרניים, מקרבת אותה ללקוחות במרכז ולנמל חיפה – זה בהחלט יכול לעודד תעסוקה. אם יש רק רכבת, זה יגרום לכל מי שיכול ליסוע כל בוקר לחיפה\תל אביב. ממש לא מתכון לשוויון או לפיתוח הפריפריה.
ג: לא הבנתי מה הקשר בין הפרטה לבין גז. אולי התכוונת לסעיף ה' – מיסוי? כאן אין ספק שצריך לקחת בחשבון את סך כל הכספים שנכנסים, ואין סיבה לקחת יותר ממה שצריך.
ב.1. אין ספק שצריך, קודם כל, אכיפה משמעותית ותוקפנית של חקיקת המגן. זה שלב ראשון, והוא יכול לקחת אותנו הרבה קדימה. אבל זה לא מספיק, כי חקיקת המגן הישראלית התעצבה, ברובה המכריע, עד שנות ה-70. וברגע שבאמת יאכפו אותה, יגלו שהיא לא מאוד מתאימה לעולם העבודה המודרני. יש התאמות מאוד משמעותיות שצריך לעשות כדי להתאים אותה – אפשר לדבר על רפורמות בדמי אבטלה, בחוק שעות עבודה ומנוחה, ועוד.
ב.2. יש הרבה דרכים. השאלה היא איזה מעמד אתה מעניק לארגוני עובדים – אפשר לחייב ישיבה של עובדים (מאוגדים) בדירקטוריונים. לחייב מעורבות שלהם במו"מ. להקל על התאגדות ועל פעולה של איגודים, ועוד.
ב.3. כספי הפנסיה מושקעים בכל מקום שבו מנהלי הקרנות בוחרים להשקיע אותם, פחות או יותר. אני מסכים איתך שזו חרפה.
ואריאציה על נדב:
הטיוטה הראשונית שלי
א. המדינה נותנת יותר, ובעצמה
שירותים איכותיים לכל האזרחים (ללא הבדל בהכנסה): חינוך בריאות ורווחה.
החינוך צריך להיות חינם *לכולם* מגיל רך עד BA, בלי תל"ן ובלי חינוך אפור ובלי חינוך פרטי. חינוך פרטי (כולל במגזר החרדי והערבי) יולאם בהדרגה, אך תוך מתן אוטונומיה תרבותית רחבה מאוד למגזרים.
השירותים יינתנו בצורה ישירה ע"י המדינה לא בדרך של הפרטה ומיקור חוץ גם לא לעמותות (יוצא מן הכלל – לא להלאים את קופות החולים אבל לעשות עליהן רגולציה חזקה הרבה יותר משקיימת כיום ולכפות עליהן מתן שירות איכותי לכולם ולא רק לבעלי ביטוחי אקסטרה).
שירותים חברתיים שהופרטו בעבר לידי חברות או עמותות יולאמו והעובדים יועסקו בצורה ישירה.
ב. המדינה לוקחת יותר ממי שיש לו ופחות ממי שאין לו.
רפורמה במס הכנסה הפוכה לזו של ביבי (העשירים ישלמו הרבה יותר, פחות שימוש בנקודות זיכוי – מנגנון שמסייע יותר למי שיש לו).
העלאת מס על רווחי הון ומס חברות, הנהגת מס ירושה.
הורדת מע"מ והנהגת מעמ דיפרנציאלי (פחות על חיתולים ומזון לא מעובד, יותר על מכוניות פאר). הורדת מסי קניה.
ג. הכוח לעובדים
– חקיקה מעודכנת, כולל טיפול אגרסיבי במחלת חברות הקבלן והעסקה זמנית לנצח.
– אכיפה (הרבה יותר תקנים בתמת)
– חיזוק ארגוני העובדים כולל שותפות שלהם בדירקטוריונים וצבירת הון בידי הארגונים
ד. השקעה ממשלתית ביצירת תעסוקה מגוונת בפריפריה, ובנייה של כמה מרכזים עירוניים חזקים עם תחבורה טובה אליהם (לא לנסות להביא את כולם לעבוד בת"א).
ה. מה שייך לציבור ומה חוזר לציבור (בעלות או מס)
(מועתק בשינויים ממסמך של מס"ד) כל המשאבים הטבעיים- מים, אוויר, קרקע, חופי הימים והאגמים, המחצבים – שייכים לכל אזרחי המדינה. קרקעות – רק בחכירה ובתשלום דמי חכירה הולמים. הפקת מחצבים – בבעלות המדינה או ע"י גורם פרטי אבל תוך תשלום מס גבוה מאוד על הרווחים (בניגוד למס"ד אני לא קורא להלאים עכשיו את מפעלי ים המלח, אבל שישלמו לנו את רוב הרווח).
כל התשתיות האסטרטגיות – אנרגיה, רכבות, כבישים, הפקת מים והולכתם -בבעלות המדינה [הורדתי את הלאמת התקשורת הקווית].
ו. רגולציה עם שיניים של הממשלה והכנסת על השוק הפרטי, ובייחוד על שוק ההון.
כפי שניתן לראות פירטתי יותר בנושאים שבהם אני מבין קצת יותר ופחות במה שאני לא מבין בו, לכן נדרשת פה עבודת מומחים בתחומים שונים (ואני לא מומחה באף תחום).
ואחרי שעניתי על בקשתו של אלדד (תג' 3) משהו אליך.
אלדד עצמו אומר שהתוכנית שלו אינה סוציאלדמוקרטיה. אתה אומר שאתה רוצה סוציאל-דמוקרטיה אבל נראה שכלל לא נדלקו לך נורות אדומות (תרתי משמע) על סעיפים שנוגדים לגמרי את גישת הס"ד המודרנית ועל מחסור בסעיפים שקשורים לעמודי התווך שלה. בנוסף, אתה חוזר שוב ושוב בתגובות לנושא קמפיין הגז הטבעי של מלכיאור (שאני פעיל בו, אחרי ששנינו היינו פעילים של הירוקה-מימד, עם זיקה חזקה יותר לצד המימדי).
יש לי תחושה עצובה שאילו מלכיאור היה יוצא מהתרדמת כבר לפני שנה (כפי ששנינו ייחלנו) ומקים את "השמאל הכלכלי"* או איך שלא היו קוראים לזה, אתה היית מגן באותה רצינות על תוכנית 5 נקודות אחרת לגמרי, דומה מאוד לזו של נדב.
* השמאל הכלכלי = תנועה/מניפסט שהעיקר שלהם זה המסר הס"ד, אבל מבחינה מדינית יש הרבה יותר עמימות (כדי לקרוץ לבוחרים מליברמן ועד מרצ) – תמונת הראי של השמאל הלאומי.
איתי –
אתחיל מהסוף: ודאי שאתה צודק. אני הרי אינני מוביל מהלכים, אני מצטרף למהלכים בשטח, שנראה לי שיש להם סיכוי לחולל שינוי לטובה. אם יש כאן עצב, הרי הוא על ההזדמנות ההיא שהתבזבזה.
וכן, ברור שבנסיבות אחרות הייתי מקדם תכנית חמש נקודות אחרת. ויש גם נושׂאים גדולים שחשובים לי מאד, ואינם מופיעים כרגע בראיון של אלדד אתך. מה עם נישׂואין אזרחיים? מה עם מפעל לחיסול החוב הפרטי והנהגת שמיטת חובות? מה עם רישות כל הארץ במתקנים לקליטת אנרגיא סולארית?
אני יכול להמשיך, אבל לא צריך. די לי שאני מקבל את חמש הנקודות הנוכחיות. ואני לא שוכח גם שמדובר, בסך הכל, במשׂחק תאורטי של "מה היה אילו", או כמו שאני מעדיף לחשוב "מה יהיה כש…"
כבר כמה שנים של דיונים בינינו, שאנחנו רוקדים סביב אותה נקודה: איך מרחיבים את המחנה שלנו (בין אם מהצד המימ"די, הירוק, או הס"ד שלו) לכלל גוש פרלמנטרי שיכול להכתיב סדר יום פוליטי. במילים אחרות: איך לשכנע חלק גדול מספיק של הציבור לתת לנו קול בקלפי. עד כמה שזכרוני מגיע, דיונים אלה מסתיימים תמיד במשיכת כתפיים וירטואלית.
והנה המסמך של הספרי ויניב, והנה העבודה המרובה והקשה שאלדד משקיע בגיבוש פעילות שטח, והנה צעירות וצעירים מכל עבר, שאת שמותיהן/ם לא הכרתי מעולם (לא מע"ש, לא משקוף, לא משום גדה אחרת של השלולית), נוהרות ונוהרים להצטרף. ואני אשאר לשבת בצד?
ונקודה אחרונה –
המון ביקורת בגוון אישי ניתכת מכל עבר, על אלדד יניב. אני, לעומת אחרים, פגשתי אותו רק בהקשר של השׂמאל הלאומי. בהקשר זה, לא מצאתי עד כה סיבות להתלונן. נהפוך הוא. עד כה פגשתי נכונות נדירה להקשיב לעצות (על כמה פוליטיקאים תוכל להגיד אותו הדבר?), ולעתים אף לישׂם אותן.
ראה אפילו את קו הפעולה לו נתת יד (מועילה ביותר, תודה!) בראיון בע"ש. כמה גופים פוליטיים פונים לציבור שלהם, כדי לברר מה באמת חשוב לו?
מהדיון כאן אני לוקח הלאה בעיקר את עניין המיסוי ואת העבודה המאורגנת. נלמד, ונראה אם ואיך אפשר לשלב אותם בהמשך גיבוש התכנית. לפני זה אנסה להתחיל להתייחס עוד השבוע לנקודות הקיימות.
פעם ראשונה שאני נכנס לכאן (דרך קישור של מקום אחר). שוטטתי קצת, הסתקרנתי, ראיתי כמה דברים באמת יפים. התחלתי להתרשם. ואז בא הפוסט הזה, הקישור ל-5 הנקודות, ואני חייב לציין שזו לא אכזבה כמו שזה משהו בסגנון של מבוכה. הדברים אינם לעג ורהב אלא נאמרים בכנות. אם כאן אמור להיות המקור למהפיכה חברתית, אז זה באמת חבל. לזרוק כמה אמירות כלליות ולהפטיר: אתה לא מרוצה אז תציע משהו בינתיים אתה רק עומד מנגד, זה במקרה הטוב דמגוגיה זולה.
אם היה צורך למשל ליצור התייחסות להיבטים כלכליים של תנועה חדשה, ואין זמן לערוך על כך עבודה קצת יותר מעמיקה (והאם באמת אין זמן? האם באמת רפורמות צומחות ללא שום עבודת הכנה?) אזי תחת ההנחה שמדובר באנשים רציניים שהייתי רוצה לראות בעמדות מפתח הייתי מצפה למשהו בסגנון:
הנה מספר מצבים או פערים שאיני מרוצה מהם כיום והם מצביעים על תפיסה לא נכונה של החברה. כאן אפשר להציע או מודלים אלטרניטיביים, או להציג אישים שמבינים בתחום אותו יש לשנות ומזוהים עם תפיסת עולמך ומוכנים להתגייס לקידום תפיסת העולם המשותפת.
זה למשל מה שעשה שטייניץ כשלקח יועץ אקדמי שאמור לתרגם חזון (בהנחה שיש כזה) לעבודה כלכלית, ולא להיות מובל על ידי פקידים שסדר יומם שונה.
אבל לבוא ולהציג תחת כותרת 5 רפורמות כלכליות אמירות כלליות בסגנון של: אני אקח יותר מעשירים, אתן לעניים, ואם זה נושא שלא קשור לעשירים אז אני פשוט אגדיל כל שנה את התקציב ואם אתה שואל מאיפה אקח כסף אז אתה בצד השני כי לא מציע כלום – כבר מזכיר לי יותר מדי את רמת הדיון התקשורתית בארץ, ולא את מה שחשבתי לרגע שאולי מצאתי פה.
נתי שלום,
א) בפרסום הראשוני נשאלה שאלה, וניתנה תשובה. התשובה הלמה את השאלה. הכותרת לא-כל-כך הלמה את הטקסט כולו.
ב) בפסקא האחרונה שלך אתה מביא דברים משלך, ותוקף אותם כאילו נאמרו על-ידי, או על-ידי אלדד יניב (לא ברור מה מהשניים). היתכן שדוקא זה מקור מבוכתך?
ג) אני מאחל לך שתמצא במהרה בית פוליטי הולם, שיאוכלס ב(א)נשים רציניות/ים כלבבך, ולא יאכזב ולא יביך. לכשזה יקרה, אנא אל תסתיר. שתף את כולנו.
א) אי אפשר לנתק את השאלה מהקונטקסט של המסמך. ולשאלה קדם שם הרקע לשאלה. כעת, לא נאמר שאלה הדברים שמציקים וקוראים לגיוס רעיונות לביצוע אלא שאלה הרפורמות שאמורות לענות לבעייתיות שהוצג ברקע. זה כבר מעבר לבחירת כותרת זה מראה על עומק ההתייחסות. האם היה שם מענה לצורך שהוגדר שם: "איננו מתעניינים בסיסמאות אלא במדיניות קונקרטית" או משהו בכיוון?
ב)כיוון שרק בחלק של הבריאות היה אלמנט של תכנית כלכלית, אתייחס אליו. לקחת יותר מעשירים = "מס הבריאות צריך לעבור שינוי ולההפך להיות פרוגרסיבי (בדומה למס הכנסה), כך שאחוז המס עולה יחד עם ההכנסה ברוטו, והמדרגה האחרונה תעלה ל-8%". אגב לא טענתי שזה רע בהכרח, טענתי שזה פתרון פופוליסטי, וקל להצגה, בעיקר כשהוא לא נתמך במספרים, השוואות, שקלול של אלמנט המס, ועוד ועוד. מס פרוגרסיבי אגב רלוונטי גם למעמד הבינוני מה שמוביל לפסקה הבאה" מחירים שונים לתרופות – אולי זה מבורות אבל אני לא מבין איך בבית מרקחת יגבו מחירים שונים. גם אם זה מבורות בהנחה שהידע שלי לא נמוך במיוחד מהמצוי (משאלת לב בלבד) בדיון רציני יש להציג מצב קיים מול מה שישפר.
אני פשוט אגדיל כל שנה את התקציב = "סל הבריאות יעודכן מדי שנה ב- 2%". שוב, לא בהכרח אני מתנגד (פרלמנטר שאני מחבב מאד היה מיוזמי ההצעה בעבר) אבל אם לא רוצים להישמע כמו סיסמת " אני אגדיל את תקציב הביטחון החינוך והבריאות כי שם העתיד" זה חייב להיות יותר רציני.
החלק השלישי נלקח מהתגובות כאן.
עכשיו אשמח אם תסביר לי אלו דברים משלי.
ג)אולי פה שורש הבעיה. אני באופן אישי מלכתחילה לא נכנסתי מלכאן מתוך מחשבה שזה הבית הפוליטי שלי. אני לא שייך לשמאל הלאומי. האם זה אומר שאיני חפץ בקיומו? האם זה אומר שאני לא רוצה שהוא יאוכלס באנשים טובים רציניים ומעמיקים? האם זה שאני חלוק על עמדותיו המדיניות אומר שאני לא יכול לחלוק איתו תפיסה כלכלית משותפת למשל, האם אין לי עניין שהפוליטיקה תובל על ידי אנשים אחרים? האם בגלל שזה לא הבית הפוליטי שלי אני לא מור להרגיש בביתך כבביתי?
נדמה לי שנפגעת למרות שלא רציתי בכך, אז אתה משלח אותי. אז קודם כל אני מתנצל. שנית, אכבד את רצונך. לא נותר לי אלא להצטער…
נתי –
ממה בדיוק אתה נבוך? מכך שלשׂמאל הלאומי אין תשובות לכל השאלות ופתרונות לכל הבעיות? למי יש?
האם אתה נבוך מכך שגם מי שאין לו כל התשובות והפתרונות מנסה להביא שינוי? מדוע? האם לך יש תשובות ופתרונות מושלמים וחסרי-חסרונות בכל החזיתות בהן אתה פועל לתיקון עולם?
כתבתי בטור עצמו (וזה המסר המרכזי כאן, יתכן), שיתרונו הגדול של המהלך, לטעמי, הוא בכך שהוא פותח דיון. מהלך כזה עדיף בעיני על המצב ההפוך, בו מגיעים "מומחים" ומנחיתים על ההמון הבלתי-רחוץ את האמת הבלתי-מתפשרת. (ואולי דוקא זה מה שמביך, האחריות שרובצת פתאום על הכתפיים?).
בסוף הטור בעבודה שחורה נכתב כהאי לישנא:
המשך, נביא כאן פירוט של התוכנית הכלכלית, שהובאה כאן בנקודות, וננסה להשוות בין ההצעות שהועלו כאן לחלופות מימין ומשמאל. בנוסף, נברר את עמדת "השמאל הלאומי" בנושאים שאינם מוזכרים כאן כלל (כגון הפרטה והלאמה, התאגדות עובדים ועוד). אנחנו מתייחסים לשיחה המתמשכת הזו כאל "חוג בית וירטואלי" שיקיים "השמאל הלאומי" איתכם הקוראים, ומתכוונים להעביר את השאלות שלכם, גם הקשות והמעצבנות, הלאה לאנשי התנועה. מה שנדרש מכם הקוראים זה לשמור על דיון ענייני וממוקד. גם אם כבר מזמן יש לכם דעה מגובשת (שזה לא מספיק שמאל, שזה יותר מדי לאומי, או גם וגם, או להיפך), תשאירו אותה רגע בצד. אנא התמקדו בשאלות ספציפיות על מה שיש (ולא פחות חשוב – מה שאין) במצע הכלכלי של התנועה, כך תעזרו לנו להפוך את המשך הראיון למעניין יותר.
אני חותם על כך בשתי ידיים, ולמעשׂה זה בדיוק מה שהבטחתי לעשׂות כאן בהמשך. אני מקווה שיסתייע בידי גם לקיים.
פינגבאק: בין כסה לעשור – שנה חדשה, שאלות וותיקות, כתה א’ ולשכות תעסוקה « דווקא – הבלוג של ירון בן-עמי