6 תגובות על הפוסט “שׂכר מינימום”

1. תודה,
   מקווה שקוראיך יקדישו כמה דקות מזמנם ויעשו כמותך (אפשר פשוט קופי פייסט מתוך הפוסט אצלנו)

2. בהמשך לדבריו של איתי –
   שלוש הנקודות שבחרתי לקוחות כמעט מילה למילה מתוך המסמך הארוך והמפורט באתר עבודה שחורה – http://www.blacklabor.org/?p=20637
   הזזתי קצת, ערכתי קצת, פסקת פתיחה ופסקת סיום. קלי-קלות.

3. אפתח בכך שאומר שהנקודה השלישית שהעלית אכן מהווה שיקול כנגד ההצעה למס הכנסה שלילי. יחד עם זאת חשוב להבהיר כי מי שהברוטו שלו יהיה גבוה יותר הנטו שלו יעלה גם כן. לא משנה כמה אתה מרוויח, תמיד ישתלם להרוויח יותר (ייתכן שהרווח קטן יותר בתחומים מסוימים)

   לגבי הנקודה השניה, מדובר בטיעון חלש, המבוסס על חוסר האמון בממשלה ובפקידות. מנסיוני אני יכול לאמר שמי שזקוק למס הכנסה שלילי ימצא מנגנון פשוט יחסית להשיג את זכויותיו. נכון שידרש מאמץ מה (להגיע למשרדים ולמלא טופס). אך הדבר אפשרי ופשוט.

   בנוגע לנקודה השנייה, יש התנגשות בין הרצון להעלות את שכר המינימום לבין החשש מפני פיטורים המוניים. בסופו של דבר לבעל עסק יש משאבים מוגבלים. אם יכריחו אותו להעלות את השכר הוא ייאלץ לפטר. מדובר בכלכלה בסיסית. השאלה, מה יותר גרוע: הרבה אנשים שמרוויחים 3800 ש"ח או מעט אנשים שמרוויחים 4600. לי התשובה אינה ברורה מאליה.

4. פינגבאק: שכר המינימום או מס הכנסה שלילי? – איתי אשר | מחשבה אורחת

5. שחר,
   טיעון האוצר לגבי פיטורים המוניים הוא ממש לא תורה משמים, רוב משתכרי שכר המינימום הם עובדים שאי אפשר בלעדיהם, נותני השירותים שכולם צריכים. לדעתי המדינה היא גם בזה המעסיקה הגדולה ביותר בשכר מינימום. בקיצור זה לא גורם לפיטורים המוניים, להיפך, תוספת כזו מופנת לצריכה מיד ולכן מייצרת מקומות עבודה ולא להיפך! בניגוד להורדת מיסים לעשירים שם הכסף הולך לחיסכון.
   בקיצור יש כלכלנים שחושבים אחרת (ביניהם גם הדו"ח של ביטוח לאומי מאתמול) לכן עוד יותר נכון ללכת על העלאת שכר המינימום.

6. שחר –

   לא תמיד משתלם להרוויח יותר – אפילו היום. אני מוצא את עצמי לא פעם דוחה עבודה, משום שקפיצת מדרגת מס, יחד עם הטרחה שבהחזרת הכסף מידי רשויות המס השונות, משאירות בידי כל-כך מעט שפשוט לא שווים לי הטרחה והעמל הנוספים.
   יתר על כן, מס הכנסה ומע"מ חייבים לי כסף, שעד היום לא הצלחתי לחלץ מידיהם. בעבר שילמתי למאכערים (יועצי-מס) שיוציאו את הכסף עבורי. באורח פלא, הסכומים שהצליחו לחלץ התאזנו פחות או יותר עם שׂכר טרחתם. ברור שאילו היה מדובר בהרבה עבודה ובהרבה הכנסות, הייתי טורח ומתאמץ יותר, וגם התשלום למאכערים היה הופך כדאי בשלב מסויים. אבל זו בדיוק הנקודה – את הצעדים הראשונים לא שווה לעשׂות, ומתוך כך נבלמים הצעדים הבאים אחריהם.
   הדבר הופך להיות מסוכן מאד כאשר מדובר במשׂכורות שגם כך קטנות מאד, וכך המחסום הפסיכולוגי בפני התקדמות עלול להיות בלתי-עביר. ומה שנכון לגבי, קל וחומר לגבי השכבות החלשות של החברה, עליהן בדיוק אנחנו מתדיינים עכשיו.

   לגבי פיטורין המוניים, מעבר למה שכתב יאיר מעלי: הצעת החוק מנוסחת כך שהעלייה תֵעשׂה בשלוש פעימות. אחרי השתיים הראשונות יהיה פרק זמן לבדיקת השפעות ההעלאה, ולתיקונים אם צריך.

   לגבי האמון בפקידות, מעבר למה שכתבתי בסעיף הראשון, אספר לך סיפור:
   לפני שנים לימדתי בסמינר הקיבוצים, מוסד המשלם משׂכורות דרך משׂרד החינוך. תוך כדי עבודתי שם הפכתי זכאי לתאר שלישי, מטעם אונ' קליפורניא בברקלי, מוסד מכובד המונה בסגל ההוראה שלו (נכון לעכשיו) 7 זוכי/ות פרס נובל.
   אלא מה? משׂרד החינוך אינו מוכן להכיר בתארים מתקדמים מאוניברסיטאות מחו"ל, והמשיך לשלם לי רק לפי התאר השני שלי מאונ' ת"א. התרוצצתי הלוך ושוב, החל בפקידוּת זוטרה למדי, וכלה בחליפת מכתבים עם מזכיר בכיר של השׂרה (אז יולי תמיר). כולם שלחו אותי בלך ושוב, ואת הכסף לא ראיתי עד היום. (סיפור דומה שמעתי מילה למילה גם מפי קולגא שלי בחיפה, בעלת דוקטורט מאוניברסיטת קיימברידג' הזניחה).
   את התשובה האמיתית ביותר קיבלתי דוקא מאחת מאותן פקידות זוטרות. "אבל מדובר בכסף שמגיע לי בדין", טענתי, "ומחודש לחודש הוא מצטבר לסכום משמעותי". "אני יודעת," אמרה, "כנראה בגלל זה לא נותנים לך אותו"

סגור לתגובות.