צילום: גיל יוחנן, ווינט
זו בשׂורה חיובית אחת שיצאה מהרחבה הקטנה בין בית יואל משה סלומון לרח' ריבלין, שהתחזתה אמש לרגע קט לככר ציון. אין זה דבר של מה בכך. בשנים האחרונות, בין המכות שספגנו מאז קמפ-דיוויד 2 ועד המלחמה בעזה, כבר לא היה ברור אם יש או אין.
בשׂורה חיובית שניה היא, שהשׂמאל הציוני הגיע לנקודת האפס. נכון, הפגנת שׂמאל שנערכת בעיר הכי ימנית, והכי פחות ציונית בישׂראל כיום, בערב בו מוכרע גורל אליפות המדינה בכדורגל בשני מגרשים במקביל ובשידור חי על המרקע, שקולה להתמודדת בבחירות עם מצע חברתי-סביבתי חודש וחצי אחרי מלחמה. אבל כשהשׂמאל הציוני, שבימיו הטובים הוביל את התנועה הציונית בכלל, את הישוב בארץ בפרט, הקים מדינה וחולל ניסים בקליטת עלייה ובפיתוח, מביא בערב נתון כ-2000 איש ואישה לככר, יש סיבה לדבר על סוף דרך.
וגם על תחילה של דרך חדשה. בשבועיים שהובילו להפגנה שמעתי (והשמעתי) ביקורת נוקבת על בחירת הססמא המובילה: "ציונים לא מתנחלים". מצד אחד, כיון שמדובר בססמא מפלגת ומרחיקה. אם אני מבין נכון את הלך הרוחות הציבורי, הרי שלציבור בכלל, ולשׂמאל בפרט, נמאס מפּלגנוּת ומסכסכנוּת. מצד שני, משום שיש כאן הפניית עורף לציונות ההיסטורית, המצליחה, זו שאינה מתעסקת בלאמר לאחרים מה לא צריך לעשׂות, אלא מפנה את משאביה לעשׂות מה שצריך.
וצריך לעשׂות המון דברים. אם נתעקש לדבר דוקא על ההתנחלויות ועל הנושׂא המדיני, הרי שצריך לעורר שׂיח ציבורי נרחב על התרחישים האפשריים במקרה של ישׂום עקרון החלוקה. איך נמנע חזרה על הכשלון המהדהד בטיפול במפוני רצועת עזה? מה יהיה מעמדו האזרחי של הציבור היהודי-עברי שיבחר להמשיך להתגורר בשומרון וביהודה תחת ריבונות פלשׂתינית? מתי ובאיזה אופן יש לערוך משאל עם בישובי גבול ערביים, המועמדים לחילופי שטחים? כיצד ייושבו מפוני שומרון ויהודה בתוך גבולות הקו הירוק באופן הידידותי ביותר לסביבה? השׂמאל הציוני, שקשר את גורלו בישׂום עקרון החלוקה, לא הובס. נהפוך הוא. כשראש הממשלה הליכודניק מחוייב (לפחות מן הפה לחוץ) לשתי מדינות לשני עמים, כשיו"ר האופוזיציא הז'בוטינסקאית מחזיקה בעמדה זהה, אין עוד צורך לשׂמאל להניף את דגל החלוקה. צריך להתחיל לדבר על איך לבצע אותה.
ובאותו הזמן, צריך להתחיל לדבר סוף סוף על עניינים אחרים. ויש, ברוך השם. הגיע הזמן להציע תכנית כלכלית שׂמאלנית, כזו שמעמידה במרכז לא את ההון אלא את האדם. הגיע הזמן לגבש סדר יום אזרחי, שיעקור את הריבונות מידי הרבנות. הגיע הזמן לקחת אחריות ציבורית על הארץ, על נחליה, על מאגרי המים שלה, על נופיה, על אוירהּ. הגיע הזמן לדרוש מהשלטון שקיפות מלאה בכל מעשׂיו. כבר מזמן בא הזמן. וכשישׂכיל השׂמאל הציוני לעשׂות את כל אלה, גם ככר ציון המקורית תקטן מלהכיל אותו.
אורי
בזמן קריטי שכזה, צריך לדחוף לאחדות שורות, ולא לפלגנות, ולכן באופן עקרוני אני בודאי בעד כל התגייסות של פעילים נוספים לכל מאבק שמטרות שלום.
אבל כדי שהכותרת שלך, וגוף הכתבה, יהיו מדוייקים גם לעתיד, כל הפעילים שיצאו לרחוב אתמול, חייבים להמשיך ולפעול, ולא לראות בזה אפיזודה חד פעמית, וגם לא לנסות לרקוד על שתי חתונות.
אני לא הייתי בהפגנה הזו, ואני מניח שאני גם במה שמוגדר שמאל רדיקלי, שיש כאלו שיקבעו שהוא לא ציוני (אך אני לא זקוק לאחרים שיגדירו עבורי מה אני באמת), אנחנו גם אנחנו מרגישים בצורה ברורה שינויים חיוביים, רבים מצטרפים לשורות, יש התלהבות ורצון לפעול, ואני מקווה שזה יהיה גם במקומותיכם, ובכלל שכולם יפעלו ביחד.
אתמול גם אנחנו הפגנו בירושלים, ולראשונה מזה שנים רבות שמעתי מפגיני ימין צועקים "מוות לערבים" וזה נותן תחושה שהנה יודעים נגד מה אנחנו נאבקים ולמען מה.
רוני
תזת השמאל החברתי קרסה אורי. לצערינו הרב מכבשת הקולקטיב הציוני בראשות ה"שמאל" לשעבר של מפא"י כל כך הצליח שגם שיש מפלגה חברתית מעין כמוה לא מצביעים לה. רן כהן שעזר לעניים להשיג דיור במחיר סביר אמר פעם שכולם הודו לה מאוד אך אמרו לו שלעולם לא יקבל את הקול שלהם כל עוד יהיה במפלגה שמאלנית. בישראל 99% מהאזרחים מצביעים מדינית, לא כלכלית ולא חברתית לרגע. אפילו הלהט"ב שפעם הצביעו כמעט כולם למרצ לא עושים זאת יותר.
ובכל מקרה אני שמח על ההתקדמות, אך היא לא כל כך מבית וכי השמאל חזק, אלא כי אירופה וארה"ב מאסו בישראל.
http://coteret.com/2010/05/16/maariv-minister-ben-eliezer-shaken-by-hostility-to-israel-in-eu-oecd-membership-notwithstanding/
חבל שבמסגרת הרשומה החשובה הזו אתה בוחר להמשיך לדחוף את הרעיון ההזוי של 'חילופי אוכלוסיות'.
אין שום סיבה הגיונית לדבר על 'באילו תנאים נעביר את אום אל פאחם לפלסטין', בדיוק כמו שאין טעם לדבר על 'באילו תנאים נעביר את מודיעין לפלסטין'. תושבי אום אל פאחם הם ישראלים לא פחות מתושבי מודיעין.
אני יודע שדיברת על משאל עם לתושבי הישובים, ושמשאל עם כזה יפיל את הרעיון ברגע. אבל עצם הגלגול של הרעיון הזה כרעיון לגיטימי הוא דבר רע ומזיק.
תשובות קצרות:
רוני –
לגבי הפלגנות ואיחוד השורות אנחנו בדעה אחת. בכל זאת, יש איזה יתרון גם בפעולה בגופים נפרדים, כדי לאפשר שתוף פעולה היכן שאפשר, ולהמנע מחיכוך ומהחרמה היכן שאי-אפשר. החכמה תהיה למצוא את נקודות החיתוך, ולמצות את שיתוף הפעולה באיזורים החופפים.
יפתח –
איך תאמר קרסה, כשעוד לא ניסינו אותה?
אולי אני לא מבין כלום, אבל בכל זאת אני מאמין שאילו נערכה ההפגנה אתמול תחת דגל חברתי, היא היתה מושכת קהל גדול יותר.
נדב –
קודם כל, אני לא קונה את ההנחה השגורה שמשאל עם יפיל הצעה כזאת ברגע. לדעתי, אם תעלה האפשרות להכרעה דמוקרטית, היא תהיה צמודה מאד.
שנית, גם אם אתה צודק (ביחוד אם אתה צודק), יועיל מאד לכל הצדדים לשמוע הצהרה ברורה מהציבור הערבי-ישׂראלי: אנחנו חלק מהמדינה! להצהרה כזו יהיה ערך סימלי כביר, שב"ה יסייע לנו להשתחרר ממשקעי העבר.
שלישית, על אף הפגם שמצאת בדברי, אעריך מאד אם תוכל להפיץ אותם הלאה. המשמעות של נקודת האפס שדיברתי עליה היא שכעת כל קול קובע.
אורי – על מה מבוססת ההנחה הזו שלך? אתה יכול להראות לי דובר ערבי אחד שמציע שבמסגרת פתרון שתי מדינות, הישובים הערבים-ישראלים צמודי הגדר יעברו למדינה הפלסטינית?
דבר שני, אני לא מבין את הדרישה שלך להצהרה כזו. הערבים הישראלים בוחרים ונבחרים לכנסת, משלמים מסים למדינת ישראל, ומשתמשים במנגנון המדינתי שלה. באיזה מובן הם צריכים להצהיר שהם 'חלק מהמדינה'? מתי לאחרונה אתה הצהרת שאתה 'חלק מהמדינה'?
מה גם שהם עושים את זה. מה משמעות ההתנגדות שלהם להצעת 'חילופי השטחים' ההזויה של ליברמן, אם לא אמירה של 'אנחנו רוצים להיות ישראלים'?
יפתח, באשר לאנקדוטת רן כהן נותר לי רק להשיב לך באנקדוטה שהטביעו אנשים חכמים וצנועים ממני – "אין גבול למה שאפשר להשיג אם רק לא מתעקשים על קבלת קרדיטים"
ובקשר למפלגת העבודה – אני לא רואה שום דבר בה שנשאר מה"קולקטיב הציוני בראשות ה"שמאל" לשעבר של מפא"י שכל כך הצליח".
אם היו מתרכזים יותר בבניה ועשיה חברתית זה היה יוצא מגבולות השמאל והימין ומן הסתם גורף תומכים משני הכיוונים
נדב –
אין לי כמובן נתונים שאני יכול להתבסס עליהם בנקודה זו. בין השאר, משום שהנושׂא הוא טאבו (לא מזמן נחסמתי במוקד דיון שׂמאלני נאור וסובלני, שלא אנקוב בשמו, רק משום שניסיתי להסביר לאזרחית ערביה מישוב גבול שבמסגרת תכנית כזו היא לא תפונה מביתה אלא רק תחליף אזרחות, ושבכל מקרה אין כוונה לישוב הערבי הרחק מהגבול, נניח בחיפה או בנצרת).
במקרה אחד בירר מכר שלי, שיש לו קשרים באום-אל-פאחם, עם ידידו שם מה דעתם. הוא טען ששמע מגוון של תגובות, החל בסירוב מוחלט לשמוע, וכלה בעניין זהיר בתנאים המעשׂיים.
לגבי ההצהרות – אני כל הזמן מצהיר שאני חלק מהמדינה, ב-1001 דרכים, החל בשירות צבאי וכלה בכתיבה בבלוג שמנסה לפענח את מהותה של המדינה.
מאידך, אני שומע שוב ושוב הצהרות מתוך הציבור הערבי בישׂראל על כך שהוא בעצם פלשׂתיני, לא ישׂראלי. במצב המופרע שאנו נתונים בו, זו עמדה אפשרית. ברגע שתהיה מדינה פלשׂתינית, ושזהות פלשׂתינית תוגדר ע"י אזרחות, הוא כבר לא יהיה אפשרי. יהיה צריך לבחור.
מה שאני לא מבין הוא, מדוע הרעיון להניח ל(א)נשים לבחור את גורלם/ן מעורר התנגדות כה עזה, ביחוד כאשר קיימת האפשרות, לפחות באופן תאורטי, שחילופי שטחים כאלה יאפשרו לאי-אילו ישובים עבריים בשומרון ויהודה להשאר על כנם, וימנעו עוד עקירות וסבל.
נדב ואורי,
הרעיון של משאל-עם הוא בעייתי בעיני לאו-דווקא מהסיבות שנדב מצביע עליהן.
תוצאות של משאל כזה, בהנחה שיראו על רצונם של התושבים להשאר אזרחי ישראל – לא בהכרח יתפרשו כאמירה 'אנחנו חלק מהמדינה'. מי שרואה היום את ערביי ישראל כבעיה בטחונית ימשיך להתייחס אליהם ככה, ויראה בהצבעה הזאת הצבעה טקטית – השגנו מדינה, עכשיו ממשיכים את המאבק בתוך גבולות 48'. לא בטוח שהם טועים אגב. אני בהחלט יכול לראות הרבה ערבים שמגדירים עצמם פלשתינים ולא-ישראלים ונשבעים להמשיך להיאבק בציונות – מצביעים בעד השארות בתחומי מדינת ישראל.
הבעיה השניה היא, אם כבר מדברים על טאבואים, שזו תמימות לחשוב שמשאל כזה ישקף במדויק את נטיות לבם של תושבי הישובים המדוברים. במשאל עם כזה יבחשו מדינות ערב, ההנהגה הפלשתינית, מדינת ישראל, ערביי ישראל האחרים ומי-לא, ועוד לא דיברנו על דפוסי הצבעה שמקובלים כבר היום במגזר הערבי – מהצבעה חמולתית ועד החרמת בחירות.
אני בהחלט בעד לאפשר, אם וכאשר, לכל תושב באום-אל-פאחם להחזיק באזרחות פלשתינית אם ירצה בכך (אגב, בלי קשר לשאלת התושבים הישראלים שישארו בריבונות פלשתינית) אבל משאל-עם לא נראה לי הכלי המתאים לקבל החלטה במקרה כזה.
רביב –
יכול להיות שאתה צודק בדבריך, אם כי עדיין לא השתכנעתי.
הרבה מאד צביעות יש בדיונים על מצב הציבור הערבי בישׂראל, והרבה מאד ממנה מתרכז בדיוק בנקודה הזו. אם כל כך רע להיות ערבי בארץ (כמו שנאמר השכם והערב), מדוע חוזים כולם רוב גורף בעד אזרחות ישׂראלית? ואם בעצם לא כל כך גרוע, אין תירוץ להתנערות מאחריות בסגנון "קודם זכויות, אח"כ חובות".
צריך להסיר את המסכות, ולהתחיל לדון בעניינים באופן גלוי – כמו שאנחנו עושׂים עכשיו. דיון כזה כמעט לא מתנהל בשום מקום.
הטענה המרכזית בטור שלי היא שעדיף לדון בדברים אחרים. אבל אם שוב להתנקז לשאלת הסכסוך, לפחות נדון בה באופן שקוף וגלוי.
שיר-כנראה שלא הבנת את כוונתי. הכוונה שמכבש הקולקטיב לא הצליח ליצירת עבודה, אלא למחשבה התמידית שיש עלינו איום קיומי. מה שלא היה נכון בערך החל מיום אחרי יום כיפור כבר.
אורי-מספיק להסתכל על מרצ בבחירות האחרונות. הציגה שמאל חברתי מאין כמוהו, חוץ מזהבה גלאון אף אחד שם לא הי המדיני מובהק, אם כבר גילאון והורוביץ הם מובהקים חברתית והם קיבלו רק 3 מנדטים. כמו כן תן לי לנחש שמצביעי הליכוד הם לא בדיוק מרצים למדעי הרוח באוניברסיטה (עם כל הזגענות וההתנשאות שיש פה) והם בוחרים במפלגה שמזיקה להם בעיקר.
יפתח –
שׂר האוצר מטעם הליכוד היה מרצה בחוג לפילוסופיא כאן, באונ' חיפה.
לגבי הבחירות האחרונות הערתי כבר בפסקא השניה כאן. אני עדיין סבור שתזמון המלחמה בעזה לקראת הבחירות נועד במידה מרובה לסכל את המהפך החברתי שהלך והסתמן.
תסתכל על הסקרים שלפני המלחמה בעזה. ממש לא היתה שום מהפכה חברתית בהם, הם כמעט לא היו שונים מהתוצאה הסופית.
יש כמה מרצים ימניים,ברור, הרב לא. הרבה מרצים לכלכלה הם ימניים גם
אני מקווה שלא תתבדה ותאבד אמון וכוחות
כשתגלה
שאתה מנוצל בידי מספר אנשים הרוצים לעשות הון פוליטי ותו לא.
הלוואי
ויציעו תוכניות ורעיונות בתחומים שכתבת
אבל אתה צריך לשים לב
התנועה הזו נבנית רק על שנאה
ציונים לא וחרדים לא וכלום לא
רק הם והם והם לשלטון לשטון לשלטון
כי הם הכי חכמים וטובים וידענים ויש להם זכויות וכו ודומה
רק שים לב
כי זו דעה אישית על סמך התרשמות אישית
עמיחי –
אם מותר, אספר לך סיפור קצר. באחד האמשים היה לי דיון עם חסיד ברסלב בעניין בית-דין של מעלה. אני טענתי שאין לי סיכוי שם, משום דעות המינות (שלא לאמר הכפירה) שאני מפיץ. הוא טען שאולי יעשׂו לי קצת את המוות בהתחלה, אבל פסק הדין יהיה חיובי. "על סמך מה אתה קובע?" שאלתי. "משום שאתה נושׂא ונותן באמונה", הוא אמר.
מודה שלקח לי זמן להבין על מה הוא מדבר, אבל אני חושב שבינתיים קצת הצלחתי. אני פועל, בשׂמאל הלאומי ובכלל, מתוך אמונה בבני-אדם ותקוה שאת המקולקל אפשר גם לתקן. ברור שיש מקרים בהם לא מתרחשים הדברים כפי שהייתי רוצה, ולכאורה נרשמת אכזבה. אבל, בו בעת אני רואה שגם מתוך הכשלונות (לפעמים דוקא מתוך הכשלונות), מתפתחים דברים חיוביים.
בסופו של דבר, שטף המאורעות, ההיסטוריא אם תרצה, גדולה מכולנו. לא עלינו המלאכה לגמור, אבל אין לנו זכות לפספס עוד הזדמנות.
בקיצור, חבר שלך אמר פעם שהוא שמע פעם מישהו שהביע עניין זהיר בנושא.
אין ספק, זה ביסוס מעולה.
אם היית אומר לי 'דיברתי עם עשרות אנשים, כולם אומרים לי שהם בעד אבל מפחדים לדבר על זה' – הייתי אומר ואללה, אולי באמת יש כאן טאבו. אולי הם מפחדים ממשהו (אם כי לא ברור ממה) ולכן לא תומכים ברעיון. אבל בהסתמך על רעיות כאלה?
אז ברשותך, עד שלא אשתכנע שבאמת יש פלסטינאים אזרחי ישראל שבאמת רוצים את הפתרון הזה – אני אמשיך להתייחס אליו כלגיטימי בדיוק כמו להעביר את מודיעין לצד הפלסטיני.
ולגבי השאלה פלסטיני\ישראלי – צריך להפריד בין לאום לבין אזרחות. כן, הם פלסטינים. הם לא שייכים לאותו לאום כמוך. זה חדש לך? זה לא אומר כלום על האזרחות הישראלית שלהם, שהיא שלהם בדין.
והם מזדהים כאזרחי ישראל לא פחות ממך. נכון, הם לא מתגייסים לצבא – לא דורשים מהם את זה. הם משלמים מסים, הם הולכים למערכת החינוך הישראלית (בניגוד להרבה יהודים, גם חילונים), הם מצביעים לכנסת.
ואגב, במסגרת פינתנו 'טול קורה' – אתה דורש מהערבים להיות חלק, אבל האם אתה מאפשר להם להיות חלק?
מה המקום של הערבים בתנועה שלך? איפה היו הערבים בהפגנה שלכם?
אורי היקר
דבר ראשון ברכות לרגל פוסט ראשון אחרי הרבה יותר מדי זמן, התגעגעתי..
דבר שני, אני נאלץ להסכים עם רוב הדברים שכתב נדב, ויש לי בעיות נוספות.
אין לי כל כך כוח להיכנס לכל הפרטים, אבל הפופוליזם הזול, ולא פחות חשוב העדר כל בשורה משמעותית פשוט לא גורמים לי שום רצון בכלל להביט לכיוונם.
מה כבר יש בשמאל הלאומי שלא היה במפלגת העבודה כל השנים, אבל באמת.
עו"ד ומחזאים היו בשמאל תמיד, הם אפילו הגדירו את השמאל כלאומי ואמרו שהשתמטות זה רע, מה חדש?
היו מעט מאוד אנשים בהפגנה (הרבה יותר השתתפו בהפגנה בירושלים נגד קווי ההפרדה ושאר ירקות של התחרדות העיר).
בקיצור זה שהתקשורת מנפחת בועה בתוך אותו ציבור שתמיד היה בדעות האלה לא מעיד בעיניי על שום שינוי, אם כן אז זהו שינוי לרעה, את הקול שלי כנראה שהם לא יקבלו…
נדב –
צר לי מאד שאין לי עבודת דוקטורט להעמיד לרשותך, עם שאלונים מתוקפים סטטיסטית ומדגם אוכלוסין מפולח. mea culpa maxima.
לגבי ערבים/ות בהפגנה – מספרים שהיו 2000 איש או קצת יותר בשטח. לא הלכתי ושאלתי כל אחד/ת מה שׂפת אמו/ה. אשמתי, בגדתי, העויתי והרשעתי.
ואם כבר בדק בית וטול קורה, בהפגנה השתתפנו יחד עם שלום עכשיו, מרצ והשמו"צ. כל אלה גופים מבוססים היטב, שנמצאים בשטח הרבה יותר שנים מאתנו. גם הם לא הביאו להפגנה ערבים (כנראה, כאמור לא בדקתי). כשתסיים את החשבון ההיסטורי שלך אתם, נמשיך לשׂמאל הלאומי, בסדר?
ואגב, יש לך ערבים בקיבוץ?
ועוד עניין אחד פעוט – שׂמת לב שבינינו אני בעד מתן אפשרות לערביי המדינה להשמיע את קולם ולקבוע את גורלם, בשעה שאתה קובע מראש מה הם חושבים ומסתייג בכל תוקף מהאפשרות להתבטא בעצמם?
יאיר –
שלום וברכה ~ אכן, עבר הרבה זמן.
לנדב כבר עניתי, אז כאן רק העניינים היתרים.
אכן, לא היה ציבור גדול בהפגנה. מעבר לתזמון עם הכדורגל, הסיבה המרכזית היא לטעמי שהמחאה נגד ההתנחלויות כנקודת אחיזה לשׂמאל עברה מן העולם. ברוך השם; כבר מזמן בא הזמן.
מצד שני, לא היו שם כל הפרצופים המוכרים מהשלולית. למעשׂה, כמעט כל ה(א)נשים שהכרתי בשטח, פגשתי רק בזמן האחרון, בפייסבוק וברשימת הדיוור הפנימית של התנועה. איתי אשר מקונן כבר שנים על חוסר היכולת לפרוץ את גבולות השלולית. אז הנה פרצנו, ונמשיך הלאה.
אני מודע לכך שרבים אינם מרוצים מהתכנים ומרוחם. גם אני לא מרוצה מהרבה דברים, ואני פועל מבפנים כדי לשנות אותם. יודע מה? יכול להיות שאפילו בהצלחה.
בכל מקרה, אני לא מתכוון לשבת בחיבוק ידיים רק כי מישהו או משהו לא מוצא חן בעיני. זיהיתי הזדמנות, ואני משתדל להפיק ממנה את המירב והמיטב.
באותו זמן שהספרי ויניב פרסמו את חיבורם ישבתי בבית וחיכיתי לשׂיחת טלפון שלא הגיעה מעולם. כמה זמן אני אמור לשבת עוד ולהמתין? על המחכים למשיח אינני נמנה.
אורי
לא עקבתי אחרי כל השיח, לאיזו שיחת טלפון חיכית?
רוצה לפעול? בוא לשייח ג'ראח ותמצא אנשים טובים משני צידי המתרס שמתמידים כבר חודשים ועדיין אופטימיים.
עיזבו את הנושא של שמאל ציוני או לא, אני ציוני ולא משנה מה האחרים חושבים, אך אני נאבק, ואני ברחוב כל שבוע, ואם בך או באחרים יש רוח בעירה, אז הצטרפו
רוני –
אני לא צריך להגיע לשייח' ג'ראח כדי לפעול. והאמת – אני מחפשׂ אפיק לפעולה שיתעסק גם בנושׂאים אחרים. זו בדיוק הנקודה כאן. יש עוד דברים שאפשר לעשׂות חוץ מלהתעסק בכיבוש – בלי להמעיט בחשיבות העשׂייה שלך ושל חבר(ות)יך.
בחלק מהזמן תצטלבנה דרכינו, ואז אשׂמח לשתף פעולה.
הפעילות בשייח ג'ראח אינה בשביל הכיבוש אלא בשביל הדמוקרטיה וחופש הדיבור והמחאה שבקלות כזו מנסים לקחתו מאיתנו.
מקווה שנפגש מתישהו