טור השבוע נכתב על-ידי ד"ר משה לביא, עמיתי באונ' חיפה-הר הכרמל, החוקר ומלמד את ספרות חז"ל בכלל, ואת הספרות המדרשית בפרט (במקור, עבור אתר שקוף ז"ל). בטור סוקר ד"ר לביא בקצרה את השתלשלות קובץ החוקים הידוע כ"שבע מצוות בני-נח", ורואה בו דרך של חברים בתנועה המונותאיסטית, מהנצרות ועד חז"ל, להגדיר ולהכיל את האחר.

מבחינת היסטורית אני מקבל את הניתוח המוצע. יש לי, עם זאת, השׂגה על המסקנות הפוליטיות-מדיניות-תאולוגיות בהן מסתכמים הדברים. נכון שמונותאיזם אינו מקיף את האנושות כולה, כפי שמתיימרת לעשׂות חוקת בני-נח. עם זאת, למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם משתייכת לאגף זה או אחר של התנועה המונותאיסטית, ואלו, למרבה הצער, נוטים לרוב לסכסוכים אלה עם אלה ובינם לבין עצמם. אם קיים בנמצא מכנה משותף הלכתי-תאולוגי, שאינו נוגד באופן מובהק את אמות המידה המוסריות המקובלות בימינו, יש טעם רב לדעתי בנסיון להשתמש בו כדי לפתור לפחות חלק מהסכסוכים הממררים כל כך את חיינו.

לשיפוטכן/ם…

מותר רק בגריל

איור: דניאל מורגנשטרן

שבע מצוות בני נח הן אחת הדרכים המוצעות בספרות התלמודית והמדרשית להכלת האחר ולהגדרתו. הנחת המוצא בדרך זו היא שהאל ציווה מספר מצוות בסיסיות על בני נח, כלומר כל מי שאינו נמנה על הקבוצה 'ישׂראל'. רוב מצוות בני נח המנויות בספרות התלמודית הן מצוות שניתן להגדירם כציוויים מוסריים בסיסיים (עם כל הקושי בהגדרה כזו). אנו מוצאים בינן איסורים על שפיכות דמים, גזל, גילוי עריות, ומאידך ציווי חיובי לקיים מערכת משפטית. נוסף על אלו הוא איסור 'אבר מן החי', האיסור לאכול אבר שנחתך מבהמה בעודה חיה, איסור שנתפס, ככל הנראה, כמעשׂה מוסרי בסיסי ביחס לעולם החי. שני איסורים אחרונים הם איסור עבודה זרה והאיסור לברך (בסגי נהור, הכוונה: לקלל) את האל. סביר להניח כי עבור מנסחי הרשימה נתפסו גם ציווים אלו, שהיום אנו עשׂויים לסווגם כ'דתיים' אך לא כ'מוסריים', כבסיסה של ההתנהגות החיובית.

הרשימה נקראת על שמם של בני נח, משום שהפריטים השונים בה הוצגו בדרכם המדרשית של חכמים כתלויים או נלמדים בהוראות ובציווים שניתנו לאדם הראשון, לנח ולבניו. הציוויים השונים אשר ניתנו לנח נידונו או פורטו גם בספרות שקדמה לספרות התלמודית, כגון בספר היובלים, אולם לטעמי קודם לספרות התנאית המאוחרת אין אנו מוצאים את הרעיון של שבע מצוות בני נח כפי שתואר כאן.

בעבר היו שחשבו כי רשימה זאת היא בעלת אופי אֵמפּירי, תיאוּרי, והיא כביכול משקפת את נורמות ההתנהגות של אלו שלא נמנו על בני ישׂראל. לפיכך ניסו לחפשׂ את אותותיה במערכות החוק של קבוצות ועמים שהיו בזיקה כלשהי לקבוצה היהודית בעת העתיקה. אולם דומה כי גישה זאת יִחסה לחכמים את מה שהם עצמם לא העלו על דעתם. שבע מצוות בני נח מגדירות את הראוי, על פי דעתם של החכמים, ולא את המצוי.

דומה שהמקבילה התרבותית הקרובה ביותר לשבע מצוות בני נוח מצויה דווקא בברית החדשה, שכן באיגרת אל הרומיים מוצגת התלבטות מה ראוי לדרוש מן המצטרפים החדשים אל מאמיני ישוע שלא נימולו. התלבטות זאת ניתנת להבנה רק על רקע תפיסה עצמית של הקבוצה הנוצרית הצעירה כהמשך של הקבוצה הישׂראלית, אשר הצטרפות מלאה אליה מתבטאת במעשׂה המילה, וגוררת נאמנות מלאה לכל המצוות. התשובה להתלבטות זו היא יצירת מדרג, הירארכיה, בתוך קבוצת מאמיני ישוע, בין אלו שנימולו ומחויבים למצוות כולן, לבין אלו שהצטרפו לקבוצה מבלי להימול, והם אינם מחוייבים אלא במספר דרישות בסיסיות, הקרובות, באופן מפתיע לרשימת שבע מצוות בני נח.

אף שהדברים ראויים עוד לעיון היסטורי נוסף ומעמיק, ייתכן כי מקורו של רעיון שבע מצוות בני נח אינו נובע מרצון כללי לתת מענה לשאלת יחסו של האל לאלו שאינם נמנים על הקבוצה, אלא ממצב הירארכי בין קבוצות התייחסות שונות. אלו כוללות את השייכים לקבוצה באופן מלא (הנתפסים כצאצאי אברהם יצחק ויעקב); אלו שהחלו את דרכם מחוץ לה, אך נימולו ובכך הצטרפו אליה באופן מלא; ואחרים שאינם חברים מלאים בקבוצה, אך הייתה להם זיקה כלשהי לאמונות ישׂראל, ואף שייכות חברתית כלשהי לקהילות היהודיות. יתכן ששבע מצוות בני נח התהוו תחילה כהגדרתה של רשימת דרישות קבלה בסיסיות מבני קבוצות אלו.

מכל מקום, תפיסת שבע מצוות בני נח מוצגת בספרות התלמודית ללא הקשר ההתהוות ההיסטורי שאני מציע לה כאן, ונעשׂית לכלי רעיוני להכלת האחר. כלי זה משרת מספר מטרות. ראשית, הוא מאפשר פתרון לאחד המתחים הבסיסיים שבלב ההגות החז"לית, המתח שבין האוניברסאליות של האל הבורא לבין הפרטניות של בחירתו בישׂראל. על פי פתרון זה האל הבורא-כל בחר אמנם בישׂראל, והעניק להם את התורה והמצוות במלואם, אך לא התעלם לגמרי משאר יציריו, וגם הם מצוּוִים בקוד מוסרי בסיסי. באופן מרתק, דווקא הכלי שמטרתו להכיל הן את הכללי, הן את הפרטי בהגותם של חז"ל, הפך עם הזמן אף הוא למרכיב בהדגשת היסוד הפרטי גרידא, כאשר שבע מצוות בני נוח מוצגות במקורות מאוחרים כאותן דרישות שקיבלו על עצמן אלו שאינם יהודים, אך אפילו אותן אין הם מקיימים. כלומר – הן הופכות בסיס לנזיפה וריחוק, ולא לקירוב.

מנקודה זו נובעים מספר הרהורים על משמעות רעיון שבע המצוות בימינו הפוסט-קולוניאליסטים, בהם נשמעים קולות מפתיעים בזכות מיסיון יהודי להפצת שבע מצוות בני נח בעולם. בעומקה של תפיסת שבע מצוות בני נח ניצבת התפיסה כי קיימת מערכת בסיסית של אמונות והתנהגויות שהיא נכונה, ראויה, ושיש לצפות מכל בני האדם לקבל אותה. אני באופן אישי ספקן מאוד לגבי האפשרות שתפיסה מעין זאת תשמש תפקיד חיובי ביחסים שבין בני אדם. התפיסה בדבר ההתנהגות הראויה, בשעה שהיא מתקיימת שלא מתוך דיון בין בני האדם עליהם היא מוכלת וללא הגעה להסכמה הסדרית ביניהם, תמצא את עצמה מדרדרת במדרון חלקלק, שבו הכלתה ומימושה יעשו לאמצעי במשׂחק כוח, גם אם פרטיה כשלעצמם אכן ראויים ומוסריים. המחזיקים בתפיסה זאת ימצאו עצמם פתאום, בשם המוסר הראוי שלהם, כופים את כוחם על האחר, באופן שבו, סביר להניח, בסופו של דבר כמה מתביעות היסוד של המוסר האוניברסאלי הזה יופרו (במיוחד שפיכות דמים, גזל, כנראה גם גילוי עריות, שלא לדבר על קיומה של מערכת משפטית וצודקת). דומני כי אלו תולדות הקולוניאליזם על רגל אחת, ואין לנו אלא להיזהר מלחזור ולממש תהליכים דומים.

יש משהו סמלי בכינויה של תפיסה זאת על ידי חכמים "שבע מצוות בני נח". השימוש בהגדרה המקראית 'בני נח' מייצג את ההסתכלות על העולם כולו מתוך המערכת המושׂגית המקראית שהחזיקו בה חכמים. היא מייצגת את הבנת האחר והגדרתו בכלי החשיבה והתפיסה שלך, של הדובר, של התופס. היא מדגימה את החולשה המובנית של תפיסה המדמה עצמה להיות כלל-עולמית. כשיבוא המשיח, הוא ילמד אותנו ככל הנראה כיצד לפתור את הכשל הזה. בינתיים, העמל המתמיד של זיהוי כשלים מעין אלו בתפיסותינו עשוי להביא ברכה רבה.