pic: christophermattix
[טעויות בסיסיות שלי בתורת הספרות תוקנו על-ידי ציבור הקוראות/ים; למסקנות מדוייקות מעט יותר ראו תגובה 17]
אירוניא, מיוונית ???????? – חוסר ידיעה מדומה. לפי מילון אבן-שושן: לגלוג קל ומוסתר כלשהו. לפי ויקיפדיא a situation, literary or rhetorical device, in which there is an incongruity, discordance or unintended connection that goes beyond the most evident meaning. או בקיצור ובפשטות: מצב בו אומרים דבר כלשהו, כשמתכוונים להיפך הגמור.
פנים-אל-פנים, אירוניא היא דבר נפלא. היא מסייעת להקל על מצבים יומיומיים מיגעים, מרעננת את השגרה, מוסיפה חן והומור. בכתב, ביחוד בתגובות בבלוגים, בפייסבוק, אפילו בדוא"ל, היא לפעמים אסון. כששתי כותבות שאינן מכירות זו את זו מימי חוה אמנו מתחילות לענות זו לזו באירוניא, ואינן מבינות את הכוונה זו של זו, מתחילה מהומת אלהים. כולכן הייתן בסיפור הזה, אין צורך להתחיל להביא דוגמאות.
אז זכרו – בכתיבה, ביחוד ברשת, אין טון הדיבור, אין תנועות ידיים, אין קריצות והרמות גבה. אם אתם רוצים שיבינו שאתם אירוניים, צריך להגיד זאת במפורש. נכון, חצי מהכיף נמצא בספונטניות, ובדיחה לא מסבירים. אבל זה עדיף עשׂרת מונים על קרבות רחוב אידאולוגיים שהתחילו מאי-הבנה פשוטה. עדיף מאה שערים על כך שקורא אלמוני יפספס את האירוניא שלכם יחשוב שאתם בהמות גסות, ואתם אפילו לא תדעו.
אז מה לעשׂות? בסופו של טקסט אירוני הוספנה i. אפשר אולי בתוך סוגריים (i). לדוגמא:
– היא זרקה אותך בשביל הטמבל הזה? לא יכול להיות! איך אתה מרגיש?
– מצוין, פשוט מצוין (i)– בסוף ארגנטינא עלתה למונדיאל
– מזלם שלא עלינו גם אנחנו, היינו קורעים אותם (i)– שמעת שאלי ישי רוצה לגרש ילדים של עובדים זרים שנולדו בארץ ולמדו כל חייהם בעברית?
– אין מה לדבר, גם יהודי וגם דמוקרטי (i)
אתה גאון. אני רציני, צריך להתחיל להריץ את זה. אבל איך?
הגאון הוא מר ינשוף שהעלה את הרעיון. אני רק יש לי בלוג אני.
איך להריץ? שלח קישורים לטור הזה לכל מי שאתה מכיר.
הבעיה היא שלציין שאתה אירוני עכשיו מוציא קצת מעוקץ האירוניה
זה נכון אבל לפעמים פשוט אין ברירה
גם 🙂 זה חיוך מזוייף
תומר –
בדוגמא האמצעית (ישׂראל-ארגנטינא), לא באמת צריך (i).
בדוגמא הראשונה חייבים – הרי יכול להיות שאתה חיפשׂת חודשים דרך להפרד, ועכשיו הגיע הטמבל וגאל אותך.
בדוגמא האחרונה כבר ממש אין ברירה. רק חשוב איזה מגילות עלולות להתפרשׂ בגלל חוסר הבנה אירוני כאן.
אירוניה שכולם יודיעים שהיא אירוניהאיננה אירוניה כי אם סרקזם. (ר' דוגמא ב' – למרות שהיא מניחה שכולם מבינים בכדורגל) היופי והתחכום באירוניה זה שהיא משמרת את שתי המשמעויות בת ובעונה אחת ויוצרת מתח ביניהן. בשל היכולת להכיל שני דברים סותרים האירוניה היא גם כלי ביקורתי מדרגה ראשונה (ר' דוגמא ג').
איילת –
אפשר להתוכח על זה לאור ההגדרות שהבאתי לעיל. מי מוסמך להחליט בדיוק מהי אירוניא? והאם נעדיף את משמעות יוונית מקורית או אנגלית מודרנית?
אבל גם לשיטתך, עדיף בעיני סרקזם על ריבים מטופשים סתם.
איזה תמונת אילוסטרציה מעפנה.. (i)
אבל עכשיו שכתבתי תגובה אולי מגיע לי שתחזור אלי טלפונית?
נו את התג [ציניות][/ציניות] אתה לא מכיר?
ובכל זאת אני מעדיף להמנע מלציין ולעודד פראנויה.
איילת צודקת. אירוניה במקורה היא ביטוי של תפיסת עולם דתית. זו עמדה שלא מקבלת אך ורק את המשמעות הרגילה, הארצית, אלא מנסה לאחוז גם במשמעות אחרת, הפוכה וסותרת, שהיא משמעות רוחנית. כשאדם אירוני הוא גם מתכוון למה שהוא אומר, ובו זמנית הוא לא מתכוון לכך, ובכך הוא לא קושר את עצמו רק ל"עולם הזה".
(הקורסים ברטוריקה של ברקלי שאפשר להאזין להם ברשת…נהדר..)
כל מה שאתם טוענים כאן לגבי אירוניה לא משנה בשום צורה את ההצעה של אורי. אני פשוט חושב שהיא קצת יוצרת אילוץ בשפה.
ההמשך הטבעי יהיה לסמן שאלות רטוריות
מסכים עם תומר, גם בשעת שיחה לא תמיד נתפסת הכוונה האירונית של הדובר. להוסיף את ה-i מזכיר לי את הסלנג האמריקאי של הוספת NOT בסוף המשפט.
אורי – בתור חובב מושבע של האות אל"ף מתמיהה אותי הבחירה שלך דווקא ב-i האנגלית.
יוסי, אתה צודק כמובן. אני מזכיר, עם זאת, שהרעיון היה של מר *י*נשוף.
וכן, אני מודע לכל המשמעויות הדקיקות שתעלמנה, וליופי של החיוך הדקיק שקצת יועם. אבל איכשהו כל הדקיקויות הללו ממילא טובעות בים החרפות והגידופים שאני פוגש כמעט בכל דיון.
יש לי בעיה עם ההצעה הזו. קודם כל, אני חושב שהיא מתייחסת לסרקאזם. ההגדרה של אירוניה רחבה בהרבה ממה שהצגת כאן. ניסיתי פעם לתקל אותה. בכל מקרה, האירוניסט לא מעוניין להיות מובן. הוא מעביר ביקורת מתוך השתתפות מדומה במשחק. במובן הזה, אף אחת מהדוגמאות שלך לא הייתה אירוניה במובנה המלא והעצמתי ביותר, כולן היו מקרים פרטיים של אירוניה – סרקאזם.
האירוניסט אינו מעוניין – גם בשפת הדיבור – להסביר את כוונתו האמיתית, ובונה בכך שני רבדים מנוגדים: הרובד הנשמע והרובד שאותו מבינים מי שירדו לסוף דעתו של האירוניסט, שהם מתי מעט במתכוון. למעשה – בדיסרטציה של קירקגור "מושג האירוניה תוך התייחסות מתמדת לסוקראטס", הוא מדגים את זה יפה – לאירוניסט בכלל לא אכפת מה השומעים שלו מבינים. הוא שואב עונג מעצם האירוניה.
וגם אתה היית אירוניסט במלוא מובן המילה. נניח, כאשר אדם מראה לך תמונות של ילדיו, ואלה, במחילה, אינם מעניינים אותך כהוא זה. ובכל זאת אתה מביט, מעמיד פני משתאה אל נוכח צילומי הטף. ואולי תאמר משהו כמו "איזה חמודים, הם דומים לאבא שלהם", ואת הניגוד רק אתה תבין.
כשסוקראטס עמד מול האתונאים שזה עתה הרשיעו אותו בדיוק מפני שלא הבינו את האירוניה שלו, בשלב הטיעונים לעונש (בו על כל צד להציע עונש שנראה לו ראוי, והאתונאים מצביעים על שני העונשים), הוא הציע שעונשו יהיה לאכול ארוחת צהריים עם כל מכובדי העיר מדי יום. הוא לא סימן (i), הוא לא נתן כל סימן לחשוב שאיננו רציני. בהמשך הדברים חזר בו, והציע תחת זאת תשלום קנס כספי מצחיק של 30 מנה. צריך לזכור – העונש שהוצע מולו היה עונש מוות. מובן שהיה אירוני – מראש לא חשב שיש לאתונאים יכולת לדון אותו. הוא שיחק. הם היו רציניים להפליא. הם עמדו פנים מול פנים ובכל זאת לא הבינו את האירוניה: יותר אתונאים הצביעו בעד הוצאתו להורג של סוקראטס מאשר בעד הרשעתו.
מה רוצה לומר? אירוניה, ככוח שולל וכשעשוע רטורי, תאבד מתוקפה ברגע שתסומן. אם כן, אמירות כדוגמת אלה שהבאת כדוגמה צריכות להיות מסומנות ב-s, עבור סרקאזם, והנח לאירוניה לעשות את שלילתה המבורכת בשיא עצמתה.
(מגילה, אני יודע, אבל נושא שקרוב ללבי).
יואב –
התצטרף קישור להרצאה המדוברת?
***
נמרוד –
ממתי מתנצלים על מגילות?
לפני הכל, משהו על סוקרטס. אני אוחז בדעה (שרבים וטובים הביעו כבר לפני) שסוקרטס הוצא להורג בשל העובדה שהיה דמות מרכזית בחנוכם של אלקיביאדס ושל הנוער האריסטוקרטי הפרו-שׂפרטני. לזה התכוונו התובעים ב"קלקול הנוער".
כל הדיבורים על האלים הזרים הם סוג של מסך עשן (או אולי אלגוריא אירונית שאני לפחות לא הצלחתי עד היום לרדת לעמקה).
לענייננו, אתה מרחיב את הערתה של איילת (7). אני מודה שמעולם לא התעמקתי בהגדרות של עולם הספרות, ולכן אקבל את התיקון של המומחות/ים. שיהיה סרקזם.
אם כך האירוניסט שלך ושל קירקגור למעשׂה לא קשור לדיון. אם הוא כל כך מתוחכם ואנין, התגובה שלו לא תגרור מבול של טוקבקים זועמים, אלא דממה דקה.
אז הנה השורה התחתונה שלי, בינתיים:
אם אתם רוצים ליהנות מהתחכום המדויק שלכם, בין אם תבין הסביבה או לא (ואם תבין, מה תבין?), אין לכם כנראה עניין בטור הזה.
אבל, אם אתן רוצות להביע את חוסר שׂביעות הרצון שלכן מאיזה עניין, ודוקא באופן סרקסטי (למה לא?), ודוקא אכפת לכן מה יחשוב עליכן הציבור, ואין לכן פנאי להסתבך בקרבות רחוב אידאולוגיים רווי שׂטנה, תנו סימן.
קודם כל, סוקראטס הוצא להורג כחלק מטיהור פוליטי של הדמוקרטים וזו נקמה גרידא לאחר שזוכה על ידי האוליגרכים. כל השאר זה תירוצים כדי לסבר את אוזן הציבור, בדיוק כמו היום.
דבר שני, אורי גם אירוניה אקזיסטנציאלית מעודנת יכולה לגרור זעם. והזעם הזה לפעמים מאוד חשוב גם הוא.
זה אני בתגובה הקודמת ד"א
תומר –
תגובת נגד דמוקרטית למשטר האוליגרכי שכפו השׂפרטנים לאחר הנצחון במלחמה. על זה בדיוק אני מדבר, מה גם שאלקיביאדס, תלמיד מובהק של סוקרטס, גרם נזק כביר לעירו ועורר זעם רב ביותר.
זעם חשוב? בסדר. זה אומר שאתה שייך לאותם אנשים שמחפשׂים להקלע לקרבות רחוב אידאולוגיים, וזה בסדר גמור. גם אני כזה. אחרת למה הייתי מחזיק בלוג?
אבל תאר לעצמך שאתה מעיר משהו מאד מתוחכם, ומישהו אחר לא מבין, וסתם חושב שאתה בהמה. אם יגיב, מילא. בסוף תבהירו את אי-ההבנה. אם לא יגיב, ישמור לך טינה להבא, ואתה אפילו לא תדע. יש אנשים שנהנים מזה; רובם לא.
ככל הדוע לנו, סוקראטס הואשם בשלושה דברים:
1. סופיזם ("הופך את הטענה הנפסדת לניצחת") – האשמה מגוחכת בהנתן שסוקראטס עצמו בז לסופיסטים.
2. קלקול הנוער – אורי, זה דומה למה שאתה אמרת לגבי חינוך נוער פרו-ספרטני, אולם צריך לזכור שסוקראטס לא היה מורה ולא היו לו תלמידים במובן המקובל של המילה.
3. כפירה – לאישום הזה מקדיש סוקראטס באפולוגיה חלק גדול ומבריק למדי (בדיאלוג שלו עם מליטוס).
נוסח כתב האישום, אם אני זוכר נכון (אני בבית הוריי וספריי אינם עמי) היה "סוקרטס אשם בסירוב להכיר באלים הרשמיים של המדינה ובהצגתם של אלים חדשים. בנוסף הוא מואשם בהשחתת הנוער. העונש על כך הינו מוות".
בוודאי שלהפסדים החוזרים ונשנים לספרטה, ולפרו-ספרטניות שבחיפוש האמת של סוקראטס, ולביקורת המתמדת של סוקראטס על הדמוקרטיה האותנאית ולקשריו עם שלטון השלושים היה קשר לעצם קיומו של המשפט, אולם בתוך המשפט שפטו תושבי אתונה את סוקראטס, לא מליטוס מזה ולא קריטיאס מזה.
קסנופון מעיד על סוקראטס (עדות שיש לה תימוכין גם בטקסט האפלטוני) שהלז רצה למות. מכל מקום, זה דיון צדדי – מרתק עד מאוד, אמנם, אבל צדדי. הנקודה כאן חשובה יותר: האירוניסט (האקזיסטנציאלי) לרוב יקים עליו אנשים. למעשה, זו מטרתו הסמויה, "להיות כיתוש על צווארי העת הזאת" ולעקוץ את בניה לפעולה.
האירוניה אינה טוענת דבר. היא סוס טרויאני – היא נכנסת לטענה שמולה ומפריכה אותה באמצעות ערעור יסודות הידע עליהן היא בנויה, מבלי להציב דבר מולה. כך, האירוניסט יכול לערער כל טענה מבלי לחשוף עצמו לרגע למתקפה דומה, כיוון ששיטתו היא באין. דוגמה סוקראטית נאה, מאותה אפולוגיה, בתחילתה (שוב, אני מצטט מהזכרון. אם שגיתי בציטוט, אשמח לתיקון):
"כיצד אנשי אתונה פעלו קטיגורי עליכם, איני יודע; אבל אני – כמעט ששכחתי את עצמי בגללם; כה רב היה כח השידול שבדבריהם. אולם, כדי לומר את הדבר בפה מלא: כל דבר אמת לא אמרו. ומעל הכל תמהתי על שקר אחד משקריהם המרובים: שאמרו כי עליכם להיזהר שמא ארמה אתכם, באשר אני נואם גדול. כיצד לא נתביישו לומר דבר שיתבדה מיד למעשה, משיתברר שאינני נואם גדול כלל וכלל – דבר זה נראה לי חסר בושה שאין כמותו, אלא אם כן מכנים אנשים אלו נואם גדול למי שדובר את האמת".
תראה איזה יופי. מצד אחד, הוא אומר שהוא איננו נואם גדול. מצד שני, הוא עושה כאן שימוש רטורי מבריק באמירה של אניטוס לגבי יכולותיו הרטוריות שלו, במה שהוא בלי כל ספק פתיחה מרהיבה לנאום. מנגד, הוא מנגיד נאום סגנוני טוב עם אמירת האמת, בעת שהוא נושא נאום סגנוני טוב וטוען לאמירת האמת. אם חושבים מספיק זמן על כל הרבדים כאן, הראש מסתובב. אין לך עוד שום מושג למה הוא מתכוון, ומה באמת הוא רוצה להגיד. ובכל זאת, המילים מעוררות.
תומר, מתי בדיוק סוקראטס זוכה על ידי האוליגרכים? אני לא מכיר את זה. צו החנינה הכללי הוצא לאחר נפילת שלטון האוליגרכים ב-403 לפנה"ס, והיה גורף לכול ולא ספציפי לסוקראטס, ומשום כך ניתן היה להאשים אותו רק במה שקרה עד ארבע שנים לפני משפטו. כשהובא בפני מגיסטרט (איך לעזאזל קראו לזה שם? ארכון?) מצא הלז שיש במה להאשים את סוקראטס.
שופטיו היו חמש מאות אנשים תושבי אתונה בני מעל ל-30. קצת קשה להוציא לפועל קונספירציה עם כל כך הרבה אנשים, והתוצאה הצמודה שבה הורשע – 220 מול 280, הבדל של שלושים אנשים בהנתן שאין אפשרות להמנע – מראה זאת היטב.
נמרוד –
ודאי שאתה יודע, אבל למען שאר הציבור: אין לנו אפולוגיא של סוקרטס. יש רק גרסא מפורסמת שכתב (א)פלטון, ועוד אחת פחות מפורסמת שכתב כסנופון. איננו יודעים אפילו מה היה אומר סוקרטס על כל אחת מהן, אילו קראן.
לגבי הרצון להרגיז – אותי סוקרטס של (א)פלטון תמיד הצליח. אמנם כבר מזמן לא, אבל קראתי את האפולוגיא כמה פעמים, במקור ובתרגומים שונים, ותמיד בסוף אני שׂשׂ ועולז על ההרשאה.
לא אתפלא אם באמת הכין לעצמו מיתה נאה. אם אכן כן, הרי שבכל זאת יש לי אליו קצת סֻמפתיא.
וכאמור – הטור הזה נועד למי שלא רוצה להרגיז. מי שרוצה יצליח גם בלי עצות ממני…
ראוי, בהקשר הזה, לציין שגם קסנופון וגם אפלטון (כשם שאינני אומר "אריסטוטלוס" כדרך היוונים, או גרוע מכך "אריסטוטל" כדרך האנגליתית, אלא "אריסטו" שמקורו בערבית, כך גם לגבי אפלטון ואחרים) היו תלמידיו של סוקראטס ולכן יש מקום להניח שהדיווח שלהם, איך נאמר, מוטה קלות. קסנופון – קריאה מעניינת הרבה פחות מאפלטון, יש לומר – נחשב כקרוב יותר לאמת.
הרשעתו (למה ב-א'?) של סוקראטס תמיד מצליחה להביא דמעות לעיניי, אגב. כן, הוא מרגיז. כאן סוד חינו.
אה, עוד מילה לחלוטין אוף טופיק: אולי כדאי למלא את משבצת האודות או להסיר אותה כליל. הטקסט שהוכנס כ-placeholder הוא כמעט מעליב לרהיטות של שאר הבלוג הזה.
נהפוך הוא נמרוד, זהו טקסט אירוני במלוא מובן המילה, שמתעלם מכללי המשחק ושואף לבטא את אחדות הניגודים והאבסורד שבמצב האנושי. זה, או שאורי פשוט לא טורח לגלול עד סוף העמוד.
הרשאתו – טעות הקלדה.
"אודות" – כל מילה שם אמת. מקבל את ההצעה להוסיף שם עוד כמה שורות. האגודה לנחמת ציון וגו' היא גוף קיים, אך לא פעיל במיוחד כרגע.
האם מסיעתא דשמייא כמעט-נעלבת?
לא באודות הזה עסקינן. קח את גלגלת העכבר וגלול מעט למטה מתגובא זו, בערך כ-420 פיקסל. מתחת ל"שלח תגובא" (הכפתור הירקרק), בערך כמטחווי אגודל, תבחין בוודאי בסרגל תחתון כחול. לסרגל שלוש קופסיות: השמאלית מכילה פוסטים אחרונים. האמצעית מכילה "מטקבקים אחרונים", כלשונם. הימנית מכילה "אודות", אולם לשון הטכסט היא "תוכלו להכניס כאן אודות. לבינתיים תדעו…" וגו'. אני מניח שזה לא טכסט שאתה הכנסת.
נמרוד, זה שבזה הואשם סוקרטס לא אומר שלכן הוצא להורג…