לפני כמעט שלוש שנים נשׂא חתן פרס ישׂראל, הכלכלן פרופ' אריאל רובינשטיין, הרצאה במכון ון-ליר, אותה חתם במילים הבאות:
ההפרטה במתכונתה הנוכחית, מחזקת את בעיית העושר ומאיימת להפוך את שיטת הממשל לדמוקרטיה פורמלית. נדמה לי שהדיון על ההפרטה נעשה עכשיו באוירה צבורית בה קשה לראות את הכוח הפוליטי והציבורי שיעצור את יתרת תהליכי ההפרטה. נכשלנו בשכנוע הציבור שיש מחיר כבד להפרטה ומצבו העגום של השלטון בישׂראל אינו מיטיב איתנו. אבל העולם אינו סטטי. קטסטרופה אחת או שתיים, והסכוי שמדינת ישראל תחטוף קטסטרופות כאילו אינו זניח: מחסור חריף במים בעקבות הפרטת שוק המים, פצצה מלוכלכלת בתל אביב, גאידמק נבחר לראשות הממשלה – ונראה תהליך הפוך. במידה רבה הדיון הציבורי הרלוונטי עכשיו הוא לא על גבולות ההפרטה של קרקעות ישראל, בנק הדואר, בתי הסוהר, או חיל השריון. השאלה הרלוונטית היא כבר גבולות ההלאמה.
הדיון בשאלה שניסח פרופ' רובינשטיין בסיפא של דבריו אינה עוד דיון תאורטי כללי ומנותק. נחשוב מה שנחשוב ונרגיש מה שנרגיש לגבי "השׂמאל הלאומי" או "המפקד הסוציאל-דמוקרטי", השׂמאל מתחיל להתארגן מחדש. הפנים הפוליטיים שתלבש התארגנות זו עדיין לא ברורים; סביר להניח שהם יקבעו ברגע האחרון, בהתאם להתרחשויות מקומיות שעוד מוקדם לנחש מה תהיינה. אבל את המצע הרעיוני אנו מניחות/ים כבר עתה, בעצמנו. כשנדע אנחנו מה לדרוש, הדרג הפוליטי יתיישר לפי דרישותינו. אז מה, בעצם, אנחנו רוצים להלאים?
העניין האישי שלי מושך מייד לעבר משאבי טבע שנמכרו לגורמים פרטיים, או שסתם נתפסו באופן בלתי-חוקי. מפעלי ים-המלח וחופי הכנרת הם דוגמאות בולטות. רפורמת הקרקעות של ביבי צפויה לייצר דוגמאות רבות נוספות. בשלב הבא, כל מפעל שאי-פעם הופרט, וכעת מזהם את הסביבה. מייד אח"כ, כל בית-סוהר פרטי שיקום או יופרט. אני מתאר לעצמי שלקוראות/ים יש רעיונות נוספים וסדרי עדיפויות שונים – אשׂמח לקרוא עליהם בתגובות!
ולסיום, כיון שצריך להיות גם מעשׂי, כמה מילים על פרסום ומשיכת תשׂומת לב. בשׂיחת מסדרון שנקרתה לי היום עם פרופ' דני גוטוויין על ההתארגנות-מחדש של השׂמאל, הציע לי מילה חדשה. במקום "הלאמה", המשדרת אלימות ולאומנות, מדוע לא "שיחרור והחזרה לחזקת הציבור" – ובקיצור, "ציבְרוּר"? הצטבררתי, הצטבררת, נצברר להם את הצורה.
מה דעתכן/ם?
פוסט חשוב, היה הגיוני לפרסמו קודם בבלוג קבוצתי שאתה שותף בו ואח"כ אצלך.
בראש סדר העדיפויות שלי להלאמה: חינוך, בריאות* ורווחה (וגם מה שאמרת)
* לא מבקש להלאים את קופות החולים, כן לייתר את הביטוחים המשלימים.
החלפת המינוח המפחיד (אסוציאציות צ'אווס וכו) במונח לא מוכר לא תעזור. זהו שעשוע אקדמי ולא מהלך פוליטי.
במקום להתעסק בטרמינולוגיה חשוב שנלמד לתעדף ולתמצת.
עדיין לא מאוחר; אשלח למערכת.
לייתר ביטוחים משלימים – מורכב אבל מובן, פחות או יותר
חינוך – כאן יותר מעורפל. האם אתה מתכוון לאיסור על שימוש בעבודה בקבלנות? על ציברור של כל בתי-הספר הפרטיים למחצה (טבע, אומנויות, דמוקרטי, פתוח)? ומה עם בתי-ספר פרטיים לגמרי?
תעדוף ותמצות לא חייב לבוא על חשבון טביעת מונחים. אפשר גם וגם.
לדעתי יותר משחשוב לשאול מה להעביר לבעלות המדינה, חשוב להבהיר עבור מה להעביר לבעלות המדינה. ההלאמות האחרונות בבריטניה ובארה"ב (כמו גם הלאמת הבנקים בישראל בתחילת שנות ה 1980) אמנם מאשרות את דברי הפרופ' על כך שהבעלות הפרטית מיצתה את עצמה ויש צורך להשתמש בהון הלאומי, אבל הן נעשו לחלוטין למען מטרה אחת – הצלת בעלי ההון הפרטיים ששלטו בחברות והעברתן חזרה לבעלות פרטית כשהמצב יתייצב. (כעת בשל המשבר הנגיד פרנקל וגליה מאור מפקפקים בכדאיות הפרטת בנק לאומי, השריד האחרון מאותה הלאמה)
העברת בעלות צריכה גם לכלול תוכן סוציאליסטי ודמוקרטי, לא רק צורה כזו, אחרת אנחנועדיין בתחום הדמוקרטיה הפורמלית. מי שצריך לנהל את הנכסים המולאמים הם לא פקידים ביורוקרטים, ממונים ע"י פוליטיקאים מלמעלה שנאמנים עדיין לאינטרס הכללי של ההון. הניהול צריך לעבור לנציגים נבחרים מאיגודי עובדים, מועצות צרכנים וועדי שכונות רלוונטיים. זו הדרך היידה להבטיח שהכלכלה תעבוד עבור הציבור ולא עבור קומץ.
אייל –
אתה אומר דברים כלליים מאד. נניח שאת מפעלי ים המלח אפשר להעביר לנציגוּת של איגודי-עובדים (אני לא בטוח גם בזה, אבל ניחא). הדבר שונה מאד מציברור של היבטים שונים במערכות הרפואה, ולהבדיל החינוך.
אני בהחלט בעד התארגנויות דמוקרטיות ברמה מקומית, שתשפענה הרבה יותר על הפוליטיקא הארצית. אני בכלל לא בטוח שאלו הגופים שצריכים להיות מופקדים על עבודת הניהול.
לגבי הבנקים – דוקא לביבי ולזליכה היה רעיון מצוין לגבי בנק לאומי, לחלק את המניות לציבור. לכאורה, הפרטה. למעשׂה, ציברור.
פינגבאק: עבודה שחורה » אל תאמרו הלאמה, אמרו ציברור
אורי יש הבדל ענקי בין חלוקת מניות לחברה בבעלות המדינה. גם אם אנחנו מעוניינים בהשפעה ישירה של האזרחים על חברות ציבוריות, אם מפריטים לבורסה זה אומר שלא מחליטים כקולקטיב אלא כיחידים – כיחידים האינטרסים שלנו שונים מאשר כקולקטיב.
כשזה מגיע לחברות משמעותיות כמו בנקים, מים, חשמל וכו', אני נוטה להעדיף שליטה קולקטיבית של הציבור – ואין לי בעיה שלזה תקרא ציברור.
ירדן –
לא חשבתי מספיק עדיין על עניין חלוקת המניות לציבור, אבל לפי תחושת בטן אני בעד. גם הצעד בו המדינה מצבררת כך את הבנק הוא חשוב בעיני מצדו ההצהרתי.