מאתר shavuz.co.il
אז מה באמת עם ההשתמטות? כתבתי כאן לא מזמן, וערכנו דיון לא קצר, על אמנת הזכויות והחובות. דעתי שוב בקצרה: חייב להיות שיויון אזרחי כולל בזכויות ובחובות. בכלל זה, שירות לאומי במשך אחיד לכלל הציבור, שיהיה הבסיס לאמנה האזרחית במדינה. באופק (עדיין לא בטווח הקצר), תיקשר החברות באמנה בזכות ההצבעה בבחירות לכנסת. עוד חזון למועד.
אבל מה על מה שהיה עד כה? להספרי וליניב רק מילים רעות על המשתמטים, כפי שקראנו כולנו בהזדמנויות אלו ואחרות. אני רוצה לסנגר. ואולי לא על ה(א)נשים עצמן/ם, אלא על התופעה כתגובה אזרחית בריאה.
כמו הספרי ויניב, גם אני מלא הערכה לאותו קומץ שבוחר לשבת בכלא, ולא לקחת חלק במעשׂים שהכבוד האנושי זר להם. אני לא חייב להסכים בכל נקודה עם הביקורת העניינית על התנהגות צה"ל, אבל אני מכבד מאד את האומץ והנחישות הדרושים לשם סרבנות מצפון לשמה. בדרכם, הסרבנים מגנים על המדינה לא פחות ממי שאוחז בנשק.
עם זאת, לא כולם, ודאי שלא כולן, תגענה לשרת אפילו קרוב לאותן עוולות. הרוב המכריע של החיילות/ים בסדיר מפוזר במשׂרדים ברחבי הארץ. הם משרתים 3 שנים, והן שנתיים, ומביאים מעט מאד תועלת. כל מי שבילה בצבא אפילו שבוע יודע שהמצרך הזול ביותר בו, הוא הזמן. רובה המכריע של העבודה חסר ערך, תועלת או אפילו תכלית.
אני, לדוגמא, כבר לא לגמרי זוכר כמה פעמים בשנה וחצי העברנו את הארכיון מהצריף שלמטה לזה שלמעלה, וחזרה. לא בתנאי התעללות, כמובן, חס וחלילה. אלא עם הפסקות ארוכות במיזוג, עם טוסט ושוקו מהשק"ם. בכלל, בהערכה גסה, אני מעריך שבחצי השני של השירות שלי הייתי יכול לסיים עבודה של יום ממוצע בשעה-וחצי לכל היותר. שאר הזמן זלג סתם, בפטפוטים, בשמיעת מוסיקא (הרחבתי את טעמי באותן השנים), בביקורים אצל המאבחנות החינניות בבסיס חיל-האויר הסמוך. כמעט שנה וחצי, כאמור. בסוף גנבתי חודשיים של הקדמת שחרור ונמלטתי לאוניברסיטא.
כשהגעתי לשם, גיליתי שאני בפיגור של 3 שנים שלמות אחרי עמית(ות)י-מתחר(ות)י בשאר העולם. בדיעבד הבנתי את הנזק של שלוש השנים הללו לאוצר השׂפות העומדות לרשותי. אז, כשהמוח עוד היה טרי (ולפני השעמום הממאיר במדים), הייתי מוסיף עוד שתיים כמו כלום. ואם כבר ההווה, עם עוד שלוש שנים הייתי יכול להיות היום עם קביעות, ובעמדת זינוק לדרגת פרופסור. קצת יותר כסף, הרבה יותר שלווה, משמעותית יותר פנאי לפעילות אזרחית.
ולא שלא רציתי לתרום. עובדה, בתיכון ויתרתי על כוונתי המקורית ללמוד ביולוגיא (?!), והצטרפתי למגמה מזרחנית. הכי אוכל לתרום בחיל המודיעין, כך חשבתי אז. אלא שחיל המודיעין לא היה לחוץ עלי במיוחד. אחרי שורה מרהיבה של כשלים במיון (זאת הבנתי בדיעבד, לאחר שהתגלגלתי לשרת במערכת המיון של מנהל הגיוס), הוא פשוט ויתר על שירותי לגמרי. שנאמר – army intelligence? No such thing.
לאור הנסיון האישי שלי, המגובה בעדות ממקור ראשון ושני גם על רבות ורבים אחרות/ים, יתכן שהמון המשתמטות והמשתמטים – הפועלות/ים איש ואישה מטעמים אנוכיים טהורים, אין ספק – עושׂה דוקא שירות גדול לחברה. יחד אומר לנו הציבור הגדול הזה: סליחה, את הזמן שלנו לא תבזבזו על שטויות. את סטירת הלחי שבמספרים הגדולים מרגישים עכשיו במסדרונות השלטון הרגֵש היטב. אנחנו, מצדנו, מנהלים דיון על שירות אזרחי. ויפה שעה אחת קודם.
אני מסכים לחלוטין. גם השירות הצבאי שלי היה בזבוז זמן מוחלט. יש דרכים הרבה יותר טובות לתרום ובכלל… צבא קטן ומקצועי יתפקד הרבה יותר טוב מצבא ענק, מסורבל ולא מאורגן במיוחד. חבל שאנשים עדיין מתעקשים על עקרון כור ההיתוך.
מזדהה עמוקות
עוד אחד שבזבז למשלם המיסים הון תועפות מהשירות המטופש שלו
יש לי חבר שאמר פעם שהרגעים שהכי מאפיינים אצלו את הצבא הם כשהוא מוצא את עצמו בשטח או בשמירה זורק אבנים ומנסה לפגוע בסלע או עמוד. וזה בקרבי.
גם שירות קרבי יכול להיות מבזבז ומבוזבז. את מבנה השירות בצה"ל יצטרכו מתישהו לשנות, אבל אין לזה רלוונטיות כלפי תופעת הסרבנות ולא כלפי תופעת ההשתמטות, שהן זהות מבחינתי. לא הסרבנים ובוודאי לא המשתמטים (שעושים זאת במסגרת החוק, ד"א) בוחרים בדרך זו עקב אי יעילותו של הצבא.
אדם שלא מתגייס לצבא, מכיוון שהוא לא מסכים או אפילו מזועזע ממעשיו (להם הוא שותף בכל מקרה כאזרח שומר חוק ומשלם מסים)ואדם שלא מתגייס מכיוון שהוא רוצה ללמוד משחק נושאים באחריות לאותו פגם מוסרי שהוא אי מילוי חובות חברתיות. תוכן המעשה הוא עניין בעל משמעות שולית אם בכלל. שיתוף פעולה בהיעדר הסכמה הוא מרכיב בסיסי, בלעדיו לא יכולה שום חברה להתקיים.
אני מאמין שגם התופעה החברתית של סרבנות היא חולה, ואם אזרחים היו יותר נלהבים לשרת את מדינתם, היה ניתן להפוך את הצבא ליעיל יותר ובנוסף ליצור מנגנון של שירות אזרחי (שייצור דרך אגב המון בעיות בשוק העבודה). הבריחה משירות והבזבזנות של גופים ממלכתיים נמצאים באותו צד של המאזניים, לא אחד כנגד השני.
עמרי, האנשים האלה ממלאים את חובתם החברתית לנסות לעצור בכל דרך שהם יכולים את העוולות שפוגעות בחוסנה המוסרי של המדינה שלהם. צייתנות היא תופעה חולה
עמרי –
כל חייל בכל תקופה שהיא שותף לחויה הזו, אין לי ספק. וככל שהדבר נוגע לקרביים, אני מעדיף אותם זורקים אבן על עמוד, ולא מסתערים מול אש תופת.
בקשר להשתמטות – ברור לי (וגם כתבתי) שכל פרט בוחר להשתמט מטעמים אנוכיים לחלוטין. אבל אני מבין גם את המרי האזרחי, ואני מוצא בו *גם* צד חיובי.
אתה מציין בצדק ששירות אזרחי מציב אתגר בפני שוק העבודה, ואכן דברנו על כך לא אחת לאחרונה. אין לי פתרון קסם לעניין הזה, והדבר היחיד שאני יכול להמליץ עליו בהקשר זה הוא פשוט להתחיל לאט. במספרים קטנים לא תהיה בעיא כזו, ומהנסיון של המספרים הקטנים נלמד מה לעשׂות הלאה.
חייב לציין בקשר לתמונה המצורפת.
במהלך השירות יצא לי לשבת בכלא צבאי וממש לא אוכלים שם בתחת.
לגבי שאר הדברים, בסופו של דבר, אם מנכים עוולות מסויימות ופרטניות, אנחנו זוכים לשבת תחת גפנינו ותאינותינו בזכות חיילים שקורעים ת'תחת בגדה.
וכל אותם(ן) גיבורים ישפיעו הרבה יותר אם ילכו למקומות בהם לטענתם יש עוולות וינסו למנוע אותן בעצמם.
יצא לי להיות במחסומים וכו, ודווקא שם, כשאתה בתור חייל מתייחס לאנשים בצורה אנושית אתה זוכה מהם להרבה יותר הערכה מאשר אלה שמסתובבים בדרא"פ ומתבכיינים על שטיפת המוח שעוברים תלמידים במערכת החינוך הישראלית.
דוד –
טוב לראותך פה שוב!
אם כבר הארת את עינינו לגבי כלא 4, אוסיף שאני מכיר מקרוב טרשת נפוצה, ועדיף צה"ל.
אתה צודק לגבי החוב הגדול שלנו לכל אותם (ואותן) שעושׂים במלאכה ושומרים לנו על הגפנים ועל התאנים ועל התחת. זה לא העניין כאן.
העניין הוא שאפילו אלפקה עיוורת היתה שולחת אותי למודיעין, שם אכן הייתי תורם משהו לבטחון של כולנו, ולא למנהל גיוס, שם בזבזתי את הזמן לגמרי.
העניין הוא שבמקום להכין נס (חול של עלית) עם שניים סוכר, בחורה צעירה יכולה להתנדב במד"א. שבמקום להעלות עובש באיזה משׂרד, בחור צעיר יכול לעבוד עם תלמידות/ים מתקשות/ים במתנ"ס בשכונת מצוקה. וכו' וכו' וכו'.
עם זה אני כמובן מסכים לחלוטין, משום מה נדמה היה לי הפוסט כאילו נכתב במעין קריאת ניצחון לסרבני הגיוס.
אני אישית חושב שהמצב נשאר כך בגלל שביטול צה"ל כצבא העם יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של הציונות.
טוב להיות כאן, כמו תמיד.
דוד –
זה בדיוק העניין עם שירות לאומי אזרחי. הוא מאפשר להחזיר את צה"ל למימדים הגיוניים, אבל לא לוותר על עקרון השירות.
אם עדיין לא הזדמן לך, אנא קרא מה שכתבתי על אמנת הזכויות והחובות (ההפניה בראש הטור הזה), ואת הדיון שם. חיוני לגבש רוב אזרחי ליוזמה הזו. וכמובן, אשׂמח לשמוע ממך הערות והארות.
תומר
להגיד שצייתנות היא תופעה חולה זו פריבילגיה של מי שלא צריך לשאת באחריות למעשי ההשתמטות שלו עצמו, כאשר מדובר במילוי חובות בעיקר.
נסה לנהל חברה ללא צייתנות. אולי התכוונת שצייתנות עיוורת היא חולה ואז הבעיה היא לא הצייתנות אלא העייוורון, מה שמכניס למשחק גם את הסרבנות העיוורת (החלק הארי של הסרבנות).
לפני שאתה מדבר על טעמים מוסריים, תבדוק אם היית מוכן ליישם את מה שאתה כותב על סרבנות מימין. יותר מפחיד נכון? גם הם כמוך מנמקים אותה מטעמים מוסריים.
אורי
כוונתי העיקרית היא שיניב והספרי טועים (פוליטית ומהותית) בהציגם אהדה מסוימת לסרבנים. אין הבדל בין סרבן מצפון למשתמט.
לדעתי דווקא המסמך שלהם הוא קריאה מעניינת שרוצה לנער את השמאל הליברלי. בהרבה הם טועים, בהרבה הם זורקים סיסמאות, אבל המהות של המסמך הוא לא יציאה נגד משתמשטים, זה רק סעיף אחד.
בקיצור נמרץ מה שאני מסכים איתם (או חושב שצריך לשנות בשמאל)
– השמאל צריך לחשוב מחדש על העמדות המדיניות שלו – מתי לרדוף אחרי שלום, ולא תמיד להיות בעמדת "הם צודקים" אוטומטית (הפרשנות שלי היא צדק אזרחי ורדיפת שלום מול הפלסטינים – כולל פינוי רוב הגדה בלי הסכם, בצד נחישות פוליטית וצבאית מול איומים מחוץ לגבולות).
– צריך להפרד מהליברליזם שמפריט את החברה לפרודות.
– צריך לשדרג את השפה הכלכלית שלו כדי שזו תהיה מתקדמת יותר ולא תעסוק רק באי-שוויון כלכלי בהכנסות או בהגנה על הוועדים החזקים.
עמרי –
יש הבדל של יום ולילה. האחד משלם מחיר יקר על ההחלטה להיות צודק, ולשמש תמרור אזהרה לאחרים. הלוואי היו מספרים משמעותיים של סרבני מצפון בוורמאכט.
***
דרור –
כמובן, לא כל מה שהם כתבו שגוי. המשתמטים הם סעיף אחד, אבל חשוב, שכן הוא נוגע בעניין הערבות ההדדית. ערבות הדדית מרכזית מאד במסמך של הספרי ויניב, וכמובן שהיא מרכזית בשׂמאל באופן כללי.
להגמל מעמדת "הם צודקים" אוטומטית – חשוב ביותר.
אני מוחה – הנס קפה של עלית הוא הטעים ביותר.
יואב –
אם תקרא היטב, תראה שלא אמרתי שום דבר שלילי על הנס-חול של עלית. בימי הוא פשוט היה מה שנמצא במשׂרדים צבאיים.
אבל, לכבודך: נס באופן כללי לא ראוי להקרא קפה, ואבקת החול של עלית אפילו נס לא ראויה להקרא.
מצד שני, שמעתי שיש עוד הרבה כמוך. יש אפילו קבוצה בפייסבוק.
בלטינית אומרים – de gustibus non disputandum est : על טעמים אין להתוכח.
אורי
אז אנחנו לא מסכימים על עניין סרבנות המצפון. האם יש לך הערכה לחייל דתי שסרב לקחת חלק בהתנתקות?
אם כן האם אתה תומך בפטור כולל מטעמי מצפון?
עמרי –
אותה הערכה. אין הבדל.
אני לא תומך בפטור כולל מטעמי מצפון, אלא בהחלת שירות לאומי אזרחי בהקדם האפשרי.
de gustibus non disputandum est
עוד אחד לאוסף. תודה רבה.