ביום הכיפורים כמובן שלא צמתי, וכמובן שרבע שעה אחרי צאת החג נפלתי למשכב. כהרגלי כשאני מרותק למיטה, אני קורא בלי הכרה. הפעם נפל לידי גם "שואה שלנו" של אמיר גוּטפרוינד. אמנם אני רק באמצע הספר כרגע, אבל מסקנות ביניים לחשבון נפש כבר יש, ברוך השם.
תמונה: מתוך simania.co.il
בשלב מסוים בספר, לאחר שכמה קליפות מוסרות וסיפורים מטרבלינקא מתחילים לצאת לאור, עובר פתאום גוטפרוינד לתהות על האפשרות לכינונה של ממלכת רשע כאן, בארץ. במובן מסוים, הוא חי חלק מחייו במחצית הראשונה של שנת 1939, בה עדיין היו חיים נורמליים. הכל יכול להתהפך ברגע. לעולם אינך יודע/ת מתי יגיע הרגע בו הכל יתהפך.
גוטפרוינד אינו נופל במלכודת המתבקשת של השוואות ומציאת סימנים במציאות המדינית והפוליטית. לדידו הרשע אינו טמון בבני עם, דת, או גזע. הוא טמון בבני-אדם. המספר מתבונן בפני הבריות המהלכות סביבו באחר-צהריים סתמי. סוכן הביטוח הנוכל עלול להיות יום אחד התמנון החולש על השוק השחור. מנהל בריכה סתם עלול להיות יום אחד מפקד משטרה חשאית דורסנית. אנשים רגילים, כמוני וכמוך. הנסיבות עושׂות את האדם.
ומה עוד, חוץ מהאדם? את פסח, ראש השנה, אפילו חנוכה, אפשר לחגוג בלי יותר מדי נזק, ובלי אמונה בכלל. בשביל גפילטע-פיש בחזרת או סופגניה בריבה לא צריך אלהים. בשביל לצום ביום-כיפור כן. אחרת באמת שאין שום טעם (חוץ מחמיצות משונה וסירחון הרעב). אבל אם כבר אלהים, בכל זאת מה עם השואה? אז כן, אני מכיר על-פה את ההמלצות המקובלות שלא לחקור במופלא וכיוצא באלה – מכיר ולא מקבל. כשנאסר עלי לחקור, אני מסרב להאמין. ואם בכל זאת להאמין, בְּמָה?
בשנים האחרונות נפוצה והולכת ההבנה שעם כל אימי השואה, אפילו היא התרחשה כחלק מהקשר היסטורי. אינני יודע כמה אנשים בדיוק מצאו מותם במלחמת העולם השניה וגרורותיה. עשׂרות מיליונים לבטח, אולי אפילו מאה. בהקשר כזה נראים פתאום 6,000,000 יהודים באור אחר. ומה עם הארמנים, שבסבלם ובשואתם מסרבת מדינת ישׂראל אפילו להכיר, משיקולים אסטרטגיים קרים? ומה עם הכושים של מערב אפריקא בזמן סחר העבדים? ותושבי אמריקא הקדומים שנכחדו ברובים, חיידקים ופלדה (גם את הספר הזה קראתי זה עתה)?
ובכל זאת יש אצלנו מימד מיוחד. מצד אחד – התיעושׂ של המוות, המכתיר ומנצח על כל האימים והזוועות שמסוגלים בני-אדם לחולל אלה לאלה כשרק מזדמנת לידם האפשרות. מצד אחר – משכן הארוך של הרדיפות. רוסים אין-ספור נהרגו בזמן המלחמה, 3 או 4 על כל יהודי. אך העם הרוסי לא ידע רדיפות, גזירות והשמדות לאורך אלפי שנים.
וכל זה מזכיר לי סיפור שצץ כל שנה, נייטרלי כמו שעון שוויצרי, ערב כל יום-כיפור. חסידיו של הרבי ממז'יבוז', או מזריץ', או אולי מוהילב, שאלו אותו ערב החג כיצד יש לקבל את יום הכיפורים ביראה. שלח אותם הרבי אל יהודי אחד פשוט, חייט, או סנדלר, או אולי עגלון. התגנבו החסידים אל ביתו של אותו האיש, והציצו דרך החלון. הציצו וראו: עמד לו היהודי ערב החג, ועל השולחן שני ספרים ובקבוק אחד. פתח היהודי ואמר: רבש"ע, הנה כל חטאי השנה פרושׂים בפניך וכתובים בספר הזה: איך יענקל שילם לי יותר מדי ולא החזרתי, איך חמדתי את אשת רעי וחמורו, איך ואיך ואיך. חטאתי, עויתי, פשעתי – לחיים! אבל, רבש"ע, הנה גם כל מה שספגתי השנה מידיך, איך טבעה העגלה שלי בבוץ, ואיך קרה לשיינה-שיינדל מה שקרה כשהקוזקים באו, ואיך ואיך ואיך. השתווינו? לחיים!
שורה תחתונה: דוקא בתור היורשות/ים של מי שסבל תהום תחתיות, חובה עלינו לכוון לפסגות הגבוהות ביותר. בלי הנחות, בלי תירוצים, מדינת מופת. אבל זה אי-אפשר בלי אמונה. אם יש ברית חדשה, תופע מיד. ואם לא, אנא ריבוינה, עזוב אותנו במנוחה ועבור לעשׂות קצת ניסים לגוים.
זו תקופת המבחן הכי קשה שהייתה לעם ישראל. לא תבוא ברית חדשה יותר. מתפקידנו לבוא ולהמציא לנו מהקיים כיצג להבין את זו הישנה. "מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל". עברנו את תקופת טיהור הייסורים בחנייה 2000 שנה במדבר הגלות, הלוך להרגיעו ישראל, כל עוד נלך ונרגע, מה שלא כל כך קורה כרגע, אז נוכל להביא עצמנו למצב של גאולה. הגאולה היא לא משהו שממתינים לו. היא משהו שמביאים. כשנביא את החברה שלנו למצב של "וכיתתו", אז תהיה לנו גאולה.
והנה עוד משהו שאתמול עוד לא הספקתי לקרוא.
המקום – גטו לודז'. הזמן, 21 ספטמבר 1942, שבועיים אחרי האקציא הראשונה, הגדולה. הגיבור סומן במקרה גמור כרב-סוכנים נאצי. איש לא מדבר אתו. חוץ מיהודי אחד, הרב הירש, חסיד טיפּוֹב. מזמין להתפלל בחשאי במניין סודי. יום כיפור, כמובן.
ואח"כ, חברים.
"כמעט מדי יום נפגשנו. מיהרתי מדי בוקר מביתי ברחוב דולנה, לפגוש בו, ואם לא הגיע, רע היה היום כולו. אבל כאשר הגיע, ללא שהיות התחלנו סבבים בגטו, משׂוחחים.
מעט מעט החל משחרר חרצובות לשונו. שאל אותי – על שום מה ההשמדה? אחז בכתפי בצומת רחובות, חזר ושאל השאלה – על שום מה ההשמדה? מין מנהג היה לו, לשאול שאלות, והתשובות ממילא אצלו. הגה שאלה, הִרבה לשאול אותה, שוב ושוב, אך לא ממני ביקש לשמוע תשובה, אלא מעצמו. שוב ושוב – על שום מה ההשמדה? ותשובתו – על שום החיים שקטנו.
כלומר?
ועונה הרב הירש – עוד בטרם המלחמה, זמן רב בטרם שיערנו ההווה הזה, כבר אז הבטתי סביב, על החיים אצלנו, בחצר הרבי. הכול כה פשוט, הדאגות רגילות. ב"חדרים" לומדים הדרדקים, ובישיבות לומדים הבחורים, ורבנים מוסיפים תורה, ואדמו"רים מנחים העם הפשוט, ואין הדעת מתפנה לשאלות החיים הגדולות. החכמים רוצים להתעמק בכתבי הרבנים, לתַּסֵף שינויים להלכות, לפרש דעת גדולים. והשאלות הולכות וקטנות, יורדות לעומק דינה של נוצה, עצם, ביצה.
השאלות קטנו. האמן לי, פתקים שהעברתי לרבי, עניינים עלובים – בָּצָל שנפל על כיריים טמאות. פרור שהסתתר בתבן. שאלות קטנות, צל של שאלות. והיכן עושר החיים, המסתורין?!
וכשקטנות השאלו, גם קטנה הנשמה וקטנה האמונה. העיניים משלימות עם חטאים קטנים, והלב משׂתרך אחר העיניים. עושק לא מנקר המצפון, שקר לא מחמיץ הנשימה. והחיים נעימים, ועבודת השם כלאחר יד. זקוקים היו היהודים שיגדלו מחדש החיים, שקטנו כל כך. משום כך בא עלינו עכשיו הכול. כיון שחדלנו לשאול שאלות. הקיום הקל החליש את השאלות. והנה, הנה עכשיו כולם שואלים…
תומר –
לא "תופע" אלא "נביא". צודק לגמרי.
הרמב"ם כבר מתייחס לזה במוה"ן. אחרית הימים היא לא שינוי מהותי כלשהו בעולם או בואה של יישות מיסטית. רק הגעתו של אדם ל"שלמות השכלית". ואני אגיד "לשלמות האותנטיות"
בעניין הזה אני עם הרמב"ם לגמרי. בלי כל המסטיקה המיותרת הזאת של תחיית מתים וכל הברדק. הרי אם נמתין לכל זה שיקרה, לא יקרה כלום, אף פעם.
קטני אמונה – משיח בוא יבוא! 🙂
עם המשיח קבענו פגישה בשש אחרי המלחמה. עכשיו כבר רבע לעשׂר. אסאמאס הוא לא שלח אפילו. כמה זמן בדיוק אתה מתכוון עוד לחכות?
אחכה לו בכל יום שיבוא
הי אורי,
אין ספק שיום הכיפורים עשה לך את זה. נדמה לי שחגים פשוט מרוממים בך איזה רוח מסתורית, החבויה עמוק עמוק בשאר ימות השנה.
הרוגים במלחמת העולם הראשונה:
בויקיפדיה האנגלית (שאני נוטה לקבלה כנכונה על פי רוב) מצויין כי בכל המלחמה מתו כ- 60 מיליון איש. מתוכם 24 מיליון רוסים. 10 – 20 מיליון סינים, 6-8 מיליון גרמנים, 6 מיליון יהודים (נספרים גם כאזרחים של רוסיה, וגרמניה). כלומר על כל יהודי שנהרג, נהרגו עוד 9 שאינם יהודים.
למה השואה מדברת רק עלינו? זאת שאלה מצויינת. בכל העולם נדמה לי כי מדברים על השואה היהודית, ומתעלמים מכך שיחד עם היהודים מתו עוד כ-54 מיליון אזרחים וחיילים משאר אומות העולם.
אם מדובר על רצח, הרי שנרצחו גם סלבים, קומוניסטים, הומואים, זקני וחולי רוח.
אולי כי הנאצים, תיכננו תוכניות השמדה רק נגדנו, וכל השאר היה תוצאת מלחמה?
ככל הנראה לא. על פי הידוע לי הם קודם הרגו את הזקנים, ההומואים וחולי הרוח. אחר-כך הם תיכננו תוכניות לקומוניסטים, ורק לבסוף תוכנית יפה ומכובדת, עם כל ההשקעה המתבקשת מכך עבור היהודים.
אינני חושב שיש ספק, שה"רע" האולטימטיבי עבור הנאצים היו היהודים. אבל עדיין אינני חושב שיש לזהות את השואה רק עם היהודים.
יש לי תחושה, שהשואה נקראת על שמנו, כי אנו יודעים להתארגן ולהשמיע את קולנו בתקשורת בצורה טובה יותר מכל השאר. וחוץ מזה, בהתנהלות של עשרות השנים האחורנות, ניתן לראות כי פעם אחר פעם אין אופק ההבנה שלנו, מתרחב מעבר לתחום הישוב הצר.
בעיני מלחמת העולם השניה היתה שואה אחת גדולה, שחשוב להבין איך ניתן למנוע אותה שוב. סבלו שם עמים רבים. אצלנו זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אחרי אלפיים שנות יסורים.
האם היא מצדיקה חזרה לארץ ישראל, שיש עדויות רבות כי ישבו כאן תושבים ערבים?
בעיני היא יכולה לתת הצדקה מסויימת (ונראה שחלק מהאומות ראו בכך הצדקה בזמן הקמת מדינת ישראל). אבל עיקר ההצדקה, צריכה לנבוע מהתפקיד ההיסתורי שנועד לנו, ושעלינו לחשוף אותו ולהביא אותו לידי מימוש.
ליצור כאן חברת צדק, משפט וחסד (כזאת שתהיה נכונה לכל באי-עלמא). וכאן נדמה לי שאנו מדברים על אותה "ברית חדשה" שירימיהו מדבר עליה.
באותה חברה יהיה ה"כיבוש", אותו כיבו שמיקיאוולי קורא לו כיבוש באמצעות המידה הטובה (אי שם באחד הפרקים הראשונים של "הנסיך")
בלעדי אותה חברה מיוחדת, אינני רואה הצדקה אמיתית לקיומנו כאן. אחרת, אנו באמת כובשים עם אחר, ללא הצדקה מוסרית אמיתית. כיום מי שרוצה יכול בוודאי למצוא מקום בקנדה, אוסטרליה וארה"ב. ואם לא חשובות לו המצוות, בוודאי בניו ובנותיו יתבוללו ויעלמו בקרב הגויים.
לא מצליחה להבין מדוע הרצון לכונן חברה טובה הוא הוא ההצדקה לכיבוש. לא שאיני חושבת שקיימות לו הצדקות. לדעתי אכן השואה היא אחת מהן, אבל לו הרצון לכונן חברה טובה לבדו היה מגבש לגיטימציה, אני חושבת שתיווצר פה מציאות מסוכנת של התנשאות תרבות אחת על רעותה.
למי אכפת שרצינו לעשות פה חברה טובה? ומי אומר שלא הייתה נוצרת פה אחת כזו גם בלעדינו?
לדעתי – לנוכח נסיבות אחרות, קיומנו ונוכחותנו פה הן בלתי נמנעות. עכשיו – מרגע שאנחנו פה, ואין כ"כ לאן ללכת, חובתנו המוסרית היא לייצר חברה סובלנית ושוויונית, גם כי זה נכון תמיד, וגם בבחינת הרע במיעוטו.
ליהי –
את הכיבוש הכניס טל לדיון, אז לא אענה במקומו.
התנשׂאות תרבותית יש פה בטונות, מכל הכיוונים, כבר עכשיו.
מי אמר שלא היתה נוצרת פה חברת מופת בלעדינו? המציאות מסביב. איפה את רואה חברת מופת באיזור? בקושי בסקנדינביא.
אבל את צודקת, אנחנו כבר פה. יש לנו חברה מוסרית. אבל זה לא הרע במיעוטו, זה תנאי הכרחי להישׂרדות.
הי ליהי,
הרצון לכינון חברה טובה, אינו הצדקה לכיבוש כמובן.
אלא שבחברה שבה מתקיים צדק, משפט וחסד אין כיבוש.
קצת הסבר.
מהו כיבוש? כיבוש הוא מצב בו קבוצה אחת מחזיקה בקבוצה אחרת בכוח, ומחליטה עבורה החלטות. היא לוקחת ממשאבי הקבוצה הנכבשת, ומעבירה אותם לידי הקבוצה הכובשת.
אבל אם קבוצה א' חייה בתוך קבוצה ב', ובקבוצה א' נשמרים יחסי צדק בינה לבין חבריה, ובינה לבין חברי קבוצה ב'. קבוצה א' לא לוקחת שטחים ומשאבים מקבוצה ב'*. יש חיים זה לצד זה. אם יש סיכסוכים, הם נפתרים במשפט צדק, ללא קשר, האם האדם הוא בן לקבוצה א' או בן לקבוצה ב'. אין קבוצה א' מחליטה דבר לגבי קבוצה ב' ולהיפך. מתוך מצב של חברת צדק ומשפט, מתחילים לקום שיתופי פעולה. החיים הופכים נעימים יותר. אף אחד לא דורס את השני.
על פי תורת ישראל, זאת החברה שהייה עלינו להקים. לגר ולאזרח תורה צדק אחת, ומשפט צדק אחד. נדמה לי שסופרים בתורה 34 התייחסויות לגרים, ובכולם כמעט היחס הוא יחס שיוויוני של צדק זהה ליהודים ושאינם יהודים.
במצב כזה, אין כיבוש. יש משפט צדק וחברת חסד.
מהכרותי את שכניי הפלסטינים, הם היו קונים חברה כזאת בשתי ידיים.
* רוב ההתיישבויות ביהודה ושומרון, אינן יושבות על אדמות פלסטיניים, כי אם על אדמות מדינה (במקור של התורכים), או אדמות קנויות.