כה אמר יהוה: מצא חן במדבר עם שׂרידי חרב, הלוך להרגיעוֹ ישׂראל. מרחוק יהוה נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך; כל כן משכתיך חסד. עוד אבנך ונבנית בתולת ישׂראל, עוד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ ויצאת במחול מְשַׂחֲקִים. עוד תטעי כרמים בהרי שֹׁמְרוֹן, נטעו נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כי יש יום, קראו נֹצְרִים בהר אפרים: קומו ונעלה ציון אל יהוה אלהינו (ירמיהו לא א-ה).

בתולת ישׂראל בפעולה

דברים אלה של הנביא ירמיהו נקראו בבוקר אמש בבתי-כנסת ברחבי הארץ והעולם. בבסיסם עומדת שאלה אחת הרת גורל:
מי היא, לכל הרוחות, בתולת ישׂראל?

המדיניות הפרשנית השגורה בחוגי היהדות הרבנית באותם מקרים בהם מתחמקות לתוך הכתוב (או שמא לא הושמטו ממנו) דמויות נשיות מסתוריות היא לדרוש על דרך המשל. כך רש"י: נראה לי (פס' ב) – אני הנביא. ואמר לי לאמר: לכנסת ישראל אהבת עולם אהבתיך. כלומר, בתולת ישׂראל היא כנסת ישׂראל, היא מדינת ישׂראל ועמו.

רד"ק מחזק את דברי רש"י בפסוק ב, ומוסיף משלו בפירוש לפסוק ג: בתולת ישראל – כי עוד תהיה כבתולה שלא נבעלה ולא יבעלוך אדונים זולתי. רוצה לאמר, לוֹ לעצמו, לריבונו של עולם, זכות הראשונים לבוא על עם ישׂראל, והוא שומר לעצמו את הזכות להיות היחיד שימשיך למחוץ ראש על ארץ רבה ועל ארבע רוחות השמים, ולהגשים בנו אחת לאחת את נבואות הזעם שהפקיד בידינו בכתב, נדוניה למערכת היחסים. פעמיים.

אבל האלגוריא היא רק פן אחד מני שבעים. מבחינת ההיסטוריא ניתן לדרוש את בתולת ישׂראל דוקא על אחת מאותן דמויות נשיות מסתוריות, המציצות תחת כל עץ רענן. מי בדיוק, קשה לאמר. העדויות בכתובים מדברות על אשרה, עשתרת-אסתר, ענת, אפרודיטה הצוֹרית במערות הכרמל, ויש לי חשד כבד שגם בחורה אחת בשם ציון הסתובבה בשטח איזה זמן. על מי בדיוק מדבר ירמיהו קשה לדעת. בכמיהה ובגעגוע קשה לטעות.

ועוד ממשיך הנביא ואומר:

הציבי לך צִיֻּנִים, שׂימי לך תמרורים, שִׁתִי לבך לַמְסִלָּה, דרך הלכת. שובי בתולת ישׂראל, שֻבי אל עריך אלה. עד מתי תִּתְחַמָּקִין, הבת השובבה? כי ברא יהוה חדשה בארץ – נקבה תסובב גבר (שם כ-כא).

אם להמשיך בפירוש על דרך ההיסטוריא, הרי שניתן למצוא התאמה מרתקת בין נבואת ירמיהו לבין הזמן ההווה. אחת התופעות ההיסטוריות הגדולות ביותר בדברי-ימי האנושות, אולי תוצאה של המהפכה החקלאית, היא הצניחה הנחשונית במעמדה המשפט והכלכלי של האשה. והנה דוקא בימינו פרצה המהפכה הנשית, יחד עם עוד כמה מהפכות עוצרות נשימה. בכלל, מהפכות הפכו פה כבר מזמן להרגל.

ומה יקרה עכשיו, כשהיא תחזור? כאן מגיע גבול השיפוט של ההיסטוריא. ומתחיל זה של הנבואה. באופן כללי, הרושם טוב. ברחבי הפרק כולו מדבר ירמיהו על בתולות בשׂמחה ובשׂשׂון עם זקנים וצעירים, יש תופים ומחולות, תירוש בשפע ושובבות כללית. כמה גרוע יכול להיות כבר, למען השם?

ורוצות

וגם – "מנעי קול מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שׂכר לפעֻלתך … ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך … ושבו בנים לגבולם" (שם טו-טז). רוצים את גלעד שליט בבית, או לא?

אמר יהודי פיקח אחד לפני לא-כל-כך הרבה זמן, שעל מנת שלא נחזור על ההיסטוריא, חובה עלינו ללמוד ממנה. במבט אחורה, אל חרבן הבית הראשון, כדאי להטות אוזן לדברי הגולים מצרימה, את הדברים שהשיבו לירמיהו על תוכחת יהוה:

ויענו את ירמיהו כל האנשים היֹדעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים, וכל הנשים העֹמדות קהל גדול, וכל העם הישבים בארץ מצרים, בפַתְרוֹס, לאמר:
הדבר אשר דברת אלינו בשם יהוה? איננו שמעים אליך. כי עשׂה נעשׂה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים, והסיך לה נסכים, כאשר עשׂינו אנחנו ואבתינו, מלכינו ושׂרינו, בערי יהודה ובחֻצוֹת ירושלם. ונשׂבע לחם, ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו (מד טו-יח).

והרי זו היא הברית החדשה שמבשׂר הנביא – הוִא והיֻא ביחד. בשלום. לא-כל-כך גרוע.