אחד הדברים המתסכלים בהגדרות הוא שהמציאות תמיד מורכבת מדי כדי שהן תתאמנה באופן מדוייק. החברה הישׂראלית היא דוגמא מובהקת. הגישה המקובלת, במסמך של הספרי ויניב ובכלל, היא לחלק ליהודים וערבים. קל וחלק? לא כל כך. קודם כל, משום שההגדרה של כל קבוצה נשענת על קריטריון אחר. יהדות היא דת, ערביות קשורה לשׂפה ותרבות. שנית, משום שלפי חוק השבות עלו ארצה רבבות, אולי אפילו מאות אלפים, שאינם יהודים כלל, אלא רק צאצאים של יהודים (ובחוגים יהודיים חרדיים יש על כך תרעומת גדולה ורועשת). החלוקה הזו לא עובדת.
חלוקה על בסיס תרבות ושׂפה גם היא בעייתית. אמנם, הקו העובר בין הציבור העברי לציבור הערבי חופף במידה מרובה את זה שעובר בחלוקה יהודים-ערבים, אבל לא לגמרי. בארץ יש כמיליון איש ואישה ששׂפתם העיקרית היא רוסית – כשביעית מהציבור כולו. אם נחלק על בסיס תרבותי-לשוני, הרי שמדובר כאן בקבוצה נפרדת לגמרי, שיש לה אינטרסים משלה, בעיות משלה, אפילו מנטליות משלה. ועוד לא אמרנו כלום על הציבורים דוברי האמהרית והטיגרית.
גם מהדת לא תצמח כאן ישועה. על האתגר שמציבים נוצרים-רוסים עם סבא יהודי כתבתי כבר בפסקא הראשונה. אבל מה עם חלוקה בין מושׂלמים ונוצרים בקרב הציבור הערבי? ומה על ההבדלה בין יהודים-רבניים-חרדיים ליהודים-רבניים-מסורתיים ליהודים-רגילים-סתם? בין הציבור החרדי לציבור היהודי הרגיל יש פער כביר, שאינו נופל במאום מזה בין הציבור העברי לערבי, או בין דוברי הרוסית לדוברי האמהרית. ועוד לא אמרנו מילה על "הכת הידועה" חב"ד, שלפי הרב שך אמנם הכי קרובה ליהדות, אבל לא ממש שייכת.
אז מה עושׂים? חוזרים לאמנה האזרחית. לכל האזרחיות והאזרחים – בלי קשר לשׂפתן, דתם, נטייתן הפוליטית או העדפתם המינית – תהיינה אותן זכויות ואותן חובות. ממש כמו שמובטח במגילת העצמאות. למעשׂה, ובניגוד למה שמבקרים מתלהמים אוהבים כרגע לכתוב, השׂמאל הלאומי של הספרי ויניב מקדם אותנו דוקא לעבר הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", מבית המדרש של חד"ש. היתרון של המניפסט על מצע חד"ש הוא שיש לו גם קשר למציאות. דרישה גורפת של זכויות ללא שיתוף בחובות היא חסרת הצדקה, ובעיקר חסרת סיכוי. מאידך, השוואה מעשׂית של זכויות וחובות תמתח קו חדש עבור כל מגזרי החברה, ותעמיד אותם בנקודת שוויון שלא היתה כדוגמתה מאז קום המדינה.
והלאום? ישׂראלי, כמובן.
מדוע ההיאחזות העיקשת הזו במדינת לאום בכלל…?
תומר –
ההתעקשות שלי: כיון שאני רוצה לשמור את הדיון ברמה המעשׂית. האנושות מאורגנת כרגע כאוסף של מדינות לאום. אפילו באיחוד האירופי, שמתווה אולי את הדרך לשלב הבא, עדיין שומרות המדינות החברות על ציוויון לאומי.
אחת הסיבות שאני נלהב מאד מתכניות חלל למיניהן היא שהן עשׂויות לפתוח פתח לראיה של האנושות כולה כקהילה – ולא רק ברמה הפילוסופית.
התחלה של דיון חשוב. ולצורך העניין – למה השם "ישראלי" לגיטימי יותר מ"פלסטיני", ואיך תשכנע פלסטינים לקבל את התגית שכבר 60 שנה כופים עליהם?
דימי – יופי שהצטרפת אלינו!
אין כאן שאלה של לגיטימציא בעיני. כן יש שאלה באיזו מסגרת פוליטית אנחנו עוסקים. כיון שהדיון כאן הוא בתגובה למסמך של הספרי ויניב, אני מניח כרגע מצב של שתי מדינות. האחת ישׂראל, השניה פלשׂתין. במסגרת זו ברור למדי מדוע "לאום ישׂראלי" נראה לי כהגדרה הולמת.
ידוע שאני הייתי מעדיף לראות כאן מדינה אחת עברית-ערבית בין הים לירדן. במקרה כזה, הדיון נפתח מחדש. אבל זהו אינו המקרה.
לגבי השכנוע והכפיה: לאורך השנים פגשתי (בין אם באופן אישי, בין אם מכלי שני או שלישי) לא מעט אזרחים ערבים שזהותם הישׂראלית חשובה להם. הביטוי הבולט ביותר לכך בשנים האחרונות הוא לטעמי המחאה מתוך הציבור הערבי על התכנית לחילופי שטחים עם המדינה הפלשׂתינית העתידית. התנגדות זו מוכיחה באופן מוחלט שעל אף כל הבעיות הידועות, עדיין יש ערבים המעדיפים את האזרחות הישׂראלית. כאן אין כפיה, ואף לא צורך לשכנע.
נכון להיום, יש גם לא מעט אזרחים ערבים (ואזרחיות גם) המזהים עצמם גם כפלשׂתינים גם כישׂראלים. מצב כזה אפשרי היום בגלל הבלבול הגדול בהגדרות (וזה נושׂא הטור) ובגלל המצב העקום השׂורר בשומרון וביהודה. אבל ברגע שתהיה מדינה בשם פלשׂתין, שתשכון לצד מדינה בשם ישׂראל (שוב, בהנחת הפתרון הזה דוקא), חלק מהערפל יתפזר. האזרחות תכתיב את הזהות. ישׂראלי או פלשׂתיני.
חלק מהערפל יתפזר, ומיד יגיע ערפל חדש. אם אכן תהיינה שתי מדינות, תיווצר מן הסתם מקבילה לערבים הישׂראלים – פלשׂתינים עברים. מי שהיום נקראים "מתנחלים", ויבחרו שלא להתפנות, יהפכו לפלשׂתינים. אני מניח שבמצב כזה, וביחוד בהנתן האפשרות לאזרחות כפולה (אני אינני מתנגד לכך כמו הספרי ויניב), תיווצרנה תסבוכות מורכבות לא פחות מאלו שאנו מתמודדים אתן היום.
זו גם סיבה עיקרית לכך שבטווח הבינוני אני מעדיף פתרון של מדינה אחת. בתנאים של שלום תהיינה שתי המדינות כרוכות זו בזו בכל מקרה. בשתיהן תהיה אוכלוסיא שתזדהה עם המדינה השכנה לא פחות עם זו שבה גרים. יותר פשוט מדינה אחת וזהו.
כל הוגה מדיני שתורתו מבוססת על אמנה חברתית מניח כי בזמן התיאורתי של כינון האמנה, כל האזרחים היו שווים. שווים בתנאי חייהם, בידע שלהם (או נכון יותר בבורותם) ובאפשרויות שיש להם להתגונן. רק במצב של שוויון מוחלט שכזה ניתן לכונן אמנה שמקבלת לגיטימציה מכלל הציבור ללא יוצא מן הכלל.
הביקורת על תיאוריות אמנה היא שאין בחיי היום יום מצב תיאורתי שבו כולם שווים ובו ניתן להסכים על אמנה משותפת. במיוחד נכון הדבר כשמדברים על מדינת ישראל. הפערים המשמעותיים בין הציבור היהודי והערבי ובין חלקים מסוימים בציבור היהודי, מהווים מכשול בלתי עביר כשמדברים על אמנה אזרחית חדשה בישראל.
על בסיס מה יחתום אזרח ישראלי בדואי על אותה אמנה תיאורתית שמנציחה גם את חובותיו, אם כרגע אין לו את כל הזכויות המגיעות לו?
לכן בראש ובראשונה, צריכים אנו לכוון את מעשינו לצמצום פערים וכינון שוויון אזרחי מוחלט בין אזרחי ישראל. צמצום פערים ושוויון אזרחי הם מעיסוקם של הסוציאליזם- לכן בבלוג שלי בחרתי לפתוח בניתוח הסוציאליזם במסמך "השמאל הלאומי".
http://noamtirosh.wordpress.com
נועם –
אינני חושב שצריך להניח מצב של שוויון מוחלט כדי להגיע לאמנה. נהפוך הוא – אם יש מצב כזה, אין צורך באמנה.
עניתי על שאלתך במקום אחר, אבל אפשר גם כאן: אי-אפשר, אסור, להחיל את ההצעה הקיצונית לקשור בין שירות להצבעה בשלב זה. אי-אפשר אפילו להחיל חובת שירות על כלל הציבור בשלב זה.
כרגע צריך קודם כל לפתוח את מסלול השירות האזרחי באופן רשמי לכל האוכלוסיא. השלב הראשון צריך להיות גיוס של יחידות עלית, שתקחנה על עצמן משׂימות ממוקדות. חלק מהן תהיינה מגזריות (ערביות, חרדיות, כלליות), אחרות תהיינה מעורבות. כולן תהיינה התנדבותיות.
זה הכל בשלב הראשון. אחרי שיחידות כאלה תפעלנה כמה שנים בשטח ונוכל להפיק לקחים מפעולתן (ואחרי שהשירות המוצלח, יש לקוות, של ערבים וחרדים יהוה דוגמא טובה לציבורים הללו ככלל), יהיה אפשר להתחיל לעבוד על הרחבה הדרגתית, עד כדי שירות חובה.
מבלי לזלזל בערפל הזהויות במדינת ישראל ובאזור כולו, אני סבור שהוא איננו בלתי חדיר כמתואר.
מקרב מיליון הרוסים לשעבר החיים במדינה, הרוב המכריע מזדהה בקשרי תרבות, מסורת, זכרון קולקטיבי וכיו"ב עם האוכלוסיה היהודית (אינני שוכח את הנוצרי הפרובוסלבי שסבו היהודי חגג עם נטשה. נהפוך הוא, גם מקרב אלה הנטייה היא כנאמר לעיל, אם גם בצורה עזה פחות). בכל אופן, ודאי הוא שנטייתם להזדהות זו גדולה לאין שיעור מנטייתם להזדהות עם הפלשתינים.
היהדות איננה רק דת – היא אוסף של זכרונות, טכסים, מטען תרבותי, הקשר לשוני, וכו' וכו'. על כן השאלה של יהודים רפורמים מול יהודים חרדים היא משנית בכמה סדרי גודל לשאלה שבין יהודים לערבים.
האבחנה הזהותית בין יהודים לערבים היא עדיין קו השבר המרכזי כאן, ומצב זה איננו צפוי להשתנות בזמן הקרוב, אלא בפרסומים בתחום ביקורת התרבות והדקונסטרוקציה, שעד כה לא הוכיחו את עצמם כבעלי כוח להכתיב את דעת הקהל.
על כן השאלה היא מהי הזהות שרואים לעצמם בני הקבוצות הללו. הנסיון לייצר זהות אחרת הוא מפתה, אך מורכב ובלתי צפוי. הזהות הישראלית דהאידנא היא בעלת מרכיב יהודי קשה מנשוא למרבית אזרחי ישראל הערבים. זה נכון, זו עובדה וגם זה לא הולך להשתנות.
האם יכול מרכיב זה להצטמצם בעקבות החלת זכויות וחובות אזרחיות? האם הוא צריך? האמנם חובה למדינה לאפשר לכל אזרחיה מרכיב זהות אחיד? מיעוטים רבים בעולם – קצתם גדולים בהרבה מן המיעוט הערבי בישראל – חיים בתחושה של זהות חצויה – זהות אזרחית אחת, וזהות תרבותית אתנית שנייה. האם זה רע?
יש בי צד סנטימנטלי המקווה (איזה דבר מאוס, תקווה), מטעמים הסטוריים, ש"ישראל", בניגוד ליהודה, עשויה להיות זהות מכלילה יותר, או לכל הפחות יותר מסבירת פנים. אבל הצדדים הריאליים בי אינם מרשים לי לשגות ביותר מדי אשליות: לפי שעה, ובעתיד הנראה לעין, הזהות הישראלית תוסיף לכלול את המרכיב הזה, לשמחת לבם של מרבית הרוסים (לפחות כדי שיהיה על מה להתלונן) ולמגינת לבם של מרבית הערבים (לפחות תנו להתלונן!).
אני מסכים שזכויות האזרח צריכות להיות שוות, וכמוהן חובות האזרח, אבל בין זה לבין זהות לא קיים שום קשר ישיר.
הי, הגעתי עקב ההזמנה באתר של גדי טאוב.
נא לא לבלבל בין משאלת הלב הפוליטית – במקרה הזה, הופעתו הקסומה של ה"לאום הישראלי" המנוער מיהדות ואיסלם – ובין מה שהספרי ויניב כתבו. הם כתבו משהו גרוע. אפשר לאנוס את הטקסט שלהם, ולסחוט ממנו טיפות חזון לפי הצורך, אבל מדובר במהלך מאד אלים.
מר ינשוף –
אני מקבל שלקווי התפר השונים יש ביטויים שונים במציאות. והמציאות, כידוע, מחורבנת. אבל כן, יש תקוה. להיות עם חופשי בארצנו. כך לימדוני מילדות.
ומה זה עם, תשאל אותי? האמת, לא יודע. בסופו של דבר זו שאלה של זהות. עניין סובּיעקטיבי גרידא. העם שלי הוא עם ישׂראל. אנחנו בני 3000 שנה או קצת יותר. זו הארץ שלנו, כאן אנחנו אוהבים לחיות. ואוהבות. ביחוד אוהבות.
אחרי כל כך הרבה זמן, פאר ונבואה וגלויות וחרבן ושיבה ופלגנות כתתית, ומלחמת אחים ושׂנאת חינם בוערת בה כאש מאכלה, ועוד חורבן ועוד אלפיים שנות. ועוד שואה ומשואה ועוד תקומה ואנא אנו באים לכל הרוחות? ובאות לאן? ומתי?
עכשיו! לו יהי זה דין ההיסטוריא ~ שלום עכשיו.
למה? כי הגיע הזמן לנסות. כבר מזמן בא הזמן.
איך? דרך חזון הנביאים. במלים ובאת(י)ות של ספר הספרים. מיכה, ישיעהו, אתה יודע.
הימור מטורף? כן. אבל איזו עוד ברירה יש?
כן, אפשר לטפל בבעיותינו בשיטות קונבענציונאליות, דונם פה ודונם שם. אבל זה יקח שנים, ויעלה בחיי מיליוני בני-אדם (ובנות-, אל תשכח את הבנות). באמת זו העת דורשת מחווה טיפשית לחלוטין וחסרת כל שחר. ולא עלינו המלאכה לגמור, וגו' (שם שם).
סמולן ~ שלום וברכה
אני מסכים שהיתה במסמך אלימות רבה. דנּו בכך ארוכות בתחילת השבוע (אתה מוזמן לקרוא ולהגיב). המטרה היתה לעורר ולטלטל. מדרכו של השׂמאל שהוא נתון תמיד במחלוקות מרות, המדרדרות לרוב לשׂנאת חינם. (וזו גרועה שבעתיים מהשׂנאה העניינית לימין).
הואיל והטיוטא של הספרי ויניב כבר נכתבה, ואת הנעשׂה אין להשיב, כדאי לבדוק, כל אחת ואחד מאתנו, ולשאול ממה בדיוק נפגענו. סביר להניח שדוקא בנקודה הזו אפשר למצוא תשובות להמשך הדרך.