הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול, שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן, ומה לא (עמ' 5 סעיף 1).
[המשתמטים] אנחנו חושבים שהם מגעילים. אנחנו חושבים שהם אסורים לבוא בקהל. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים בלי שום קושי את אות הקלון על המצח. משתמטים הם לא שׂמאלנים. האמת היא שמשתמטים הם גם לא ימנים. אנחנו טוענים שהם סתם חארות… (עמ' 11-12, סעיף 7)
image: Writers Blog, It Happens
אחד מסעיפי הביקורת המרכזיים ששמעתי עד כה בתגובה ל"השׂמאל הלאומי" של שמואל הספרי ואלדד יניב הוא שיש להם, איך לאמר, פה מלוכלך למדי. שתי הפסקאות לעיל, לקוחות מן הטקסט מילה במילה, הן רק דוגמא. יש עוד הרבה.
נקודת המוצא – הנכונה! – של השניים היא, שמטרת השׂמאל היא להקים ולקיים במדינת ישׂראל חברת מופת (עמ' 9 סע' 6, ועוד הרבה מקומות). אבל האם אפשר לבסס חברת מופת על השתלחויות חסרות רסן, על ניבולי פה, על שׂנאה, ואפילו מוצדקת? ומה אם בהמשך הדברים נגלה שמה שנראה תחילה כמוצדקת שבשׂנאות יתברר בסופו של דבר דוקא כשׂנאת חינם? השניים קוראים למדינה "מלכות ישׂראל השלישית" (עמ' 49 סע' 45). האם שכחו לגמרי מדוע חרבה זו השניה?
קל לבקר את הסגנון של הספרי ויניב, אך לצערי אין גם מנוס מהמסקנה שהוא היה דרוש. דרוש – כיון שהשׂמאל סבל פגיעה כפולה (רצח רבין וקמפ-דיוויד 2), ונכנס בעקבותיה לתרדמת. כדי להקיץ מהתרדמת היתה נחוצה סטירת לחי מצלצלת. ובעיטה לביצים. וגם אגרוף לשיניים. היה – כיון שהתעוררנו כבר, ועכשיו צריך לחדול מן האלימות תיכף ומייד.
אחד החוליים המובהקים ביותר של החברה הישׂראלית הוא תרבות דיון שטחית ואלימה. החולי החריף עד מאד בגלל המגבלה הקשה להבין אירוניא וציניות דקיקה ברשת. מה שבשׂיחת רעים נתפס כשנון, עובר ברשת כעלבון. מה שאמור לפי כל הכללים להיות נימוס, נתפס כציניות ורצון לפגוע (חיי שהייתי עד לדיון ברשת בו פתח ראובן ב"שמעון היקר" ושמעון התרגז כי "היקר" הוא שם תואר השמור, כידוע, רק למי שבזים לו מכל הלב). אם אנו רוצות/ים להוציא איזה דבש מן העוקץ הזה, חובה לשמור על תרבות הדיון. חרפות וגידופים יש מספיק גם ככה.
ומה עושׂים עם המסמך כפי שהוא? נחשוב מה שנחשוב על תכנו של המניפסט ועל סגנונו, אין ספק שהוא גרם לכולנו בשׂמאל לעצור לרגע ולהתחיל לשאול שוב שאלות מן היסוד (קראו, למשל, את נועם תירוש). בכך יתרונו ולשם כך נועד. את המשך הדיון נוכל לנהל אגב המניפסט, אך איננו מחוייבים לא לתכנו ולא לסגנונו. בהמשך השבוע, בעזרת השם, נקודה נקודה, עד שיצא עשן לבן. או בעצם אדום.
פינגבאק: "אם יהיה שיח, יהיה גם מחנה" « דממה דקה
טל וינשוף – לדעתי מי שלוקה בהתנשאות הוא מי שמביט על החברה מלעלה או מהצד ומאשים או מצדיק את ה"רגשות הלאומיים" של העובדים (זה אף פעם לא עמדות או רעיונות). אלו תמיד היו התרוצים של הס"ד/ האינטרנציונל השני למאבקם נגד מהפכות ומהפכנים.
לא צריך לפשפש בארכיונים של גנרלים פרוסים, מספיק לבחון את הגל המהפכני שהיה באירופה לאחר המלחמה ובמידה פחותה לאחר מלחמת העולם השנייה. העובדה שרק ברוסיה הייתה מהפכה לבסוף לא מוכיחה את ה"שמרנות הטבעית" של העובדים, אלא את התאוריה של לנין על אופי המפלגה הנחוצה למהפכה סוציאליסטית. לנין הכיר בעובדה שאנשים שחייים בחברה מסוימת נוטים לאמץ את האידיאולוגיה השלטת ושהזמן בו רוב החברה מתנערת מהאידיאולוגיה הזו הוא קצר מכדי שניתן יהיה לפתח פוליטיקה חלופית ברמת המורכבות בה פותחה האידיאולוגיה של השלטון לאורך שנים תוך הקצאת משאבים עצומים. זו לא עמדה מתנשאת, זו עמדה שפותחה מתוך הניסיון ההסטורי והבנת תנאי החיים של העובדים והיא לא הייתה לא הייתה מתקדמת מילימטר במישור המעשי אם לא היו עשרות אלפי עובדים שאימצו את העמדה הזאת לאורך ההיסטוריה. הם אימצו אותה כי הם הבינו את הצורך בפיתוח אלטרטיבה רעיונית לשיטה הקיימת מראש, כי (שוב פעם) במהלך מהפכה לא ניתן לייצר מאפס את האלטרנטיבה הזו.
לסיכום החפירה – כולם מכירים בנטייה החברתית לשמרנות, אך מי שמתנשא ומביט מהצד לא מאמין שמצב זה יכול להשתנות.
אייל –
אני לוקח מדבריך גם את ההגדרה המעמדית – הציבור העובד, גם את הנימה הדמוקרטית – אימוץ המוכנות לעבוד וההתגייסות להשפיע מתוך רצון ובחירה. החסרון הגדול של השיטה הלניניסטית היה, כידוע, אופיה האלים. היום הרבה יותר רגוע, ברוך השם.
אני מסכים מאד גם עם הסיפא. אפשר לשנות. אין טעם לדבר על מהפכה אם לא מאמינים/ות באפשרות לשנות את המציאות.
צריך להאמין ולקוות שנבואות סופות טובן להתגשם. ויש לנו הנבואות הכי טובות בעולם.
פינגבאק: השׂמאל הלאומי - מדוע ולמה | יהודית, דמוקרטית, ישירה
פינגבאק: השׂמאל הלאומי בקדומים (דיון מתגלגל) | יהודית, דמוקרטית, ישירה