ecce homines
השבוע נפל דבר. שמואל הספרי ואלדד יניב, מחזאי רב-מילים ועסקן פוליטי רב-פעלים, פרסמו חיבור שחיברו יחדיו – השׂמאל הלאומי: טיוטא ראשונה להערות. השניים לקחו על עצמם משׂימה שמונחת זה זמן על השולחן: לנסח מחדש את סדר היום של השׂמאל. לא פחות.
הם אינם הראשונים שעושׂים כן. במיצרי השלולית, אפילו בבלוג זה, נערכים דיונים כגון אלה כבר כמה שנים. ההבדל הוא בבמה וביומרה; שתיהן נרחבות מתמיד. את תשׂומת הלב שיכולים למשוך יוצריו של "פולישוק" לא יכולים למשוך גם מאה בלוגרים/ות נמרצים/ות.
כצפוי, המסמך מושך אש מצד כל מי שטרח/ה לקרוא אותו, וגם מצד מי שלא. בצדק. אם על התנ"ך נאמר שהיה עדיף לערוך החוצה שליש (אלא שעוד לא פגשתי שני אנשים שמסכימים על איזה שליש זה צריך להיות), הרי שמ"השׂמאל הלאומי" צריך להוריד שני-שליש. ואולי יותר. דומני שגם כותבי המסמך לא יתרגשו יותר מדי מקביעה זו. ברור לגמרי שכתבו כדי להרגיז (והצליחו), וכדי לעורר דיון. לא בכדי הגדירו את המניפסט שלהם כ"טיוטא להערות ראשונות".
אמש הבטחתי לפצוח בדיון כזה, והערב אני מתחיל לקיים. הואיל והמסמך עצמו משׂתרע על לא פחות מ-83 עמודים, וכיון שהנושׂא העומד במרכזו הוא בעל חשיבות מכרעת להמשך המהפכה, אין מנוס מלהקדיש לו את מלוא רוחב היריעה. כלומר, הרבה יותר מטור אחד. ואם כבר לקחתי לעצמי מרחב נשימה, וכיון שעל אף הביקורת אני מרוצה מאד מהמניפסט של הספרי ויניב, אפתח בביקורת חיובית ואוהדת, על הפסקא הראשונה בטקסט שלהם, עוד לפני הכותרת:
יש לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט. מומלץ להחסין במאגרי מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכאני, או אחר – כל חלק שהוא מן החומר שבספר הזה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה מותר בהחלט ואין צורך ברשות מפורשת בכתב מהמחברים.
משובב נפש, הלא כן? הפעם הראשונה, והיחידה עד "השׂמאל הלאומי", בה נתקלתי בהצהרה שכזו בדבר זכויות היוצרים היתה בספרו של גרשון גרא ז"ל, מה שהיה היה. אלא שהספרי ויניב קיצוניים עוד יותר מגרא, בכך שהם מרשים במפורש שימוש מסחרי בדבריהם, ומסירים מן המשתמש/ת כל חובה לציין את הקשר אליהם. מבחינתם, הטקסט כתוב, ועתה ימשיך ויעשׂה את עבודתו.
מדיניות ברוכה זו מזכירה לי מניפסט מהפכני אחר, שהצליח להכות קצת גלים בעולמנו – התורה. כיצד הפכה התורה לרב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים? בזכות כך שאין עליה זכויות יוצרים, כמובן. אפילו שם המחבר אינו ידוע (משה? עזרא? שפן הסופר? אלהים?). והרי ידוע שאין גבול למה שאפשר להשׂיג, כשמוכנים לוותר על הקרדיט.
כמובן, אפשר להטיל ספק באפשרות שמישהו/י ת/יצליח אי-פעם לחלוב אפילו שקלים בודדים מ"השׂמאל הלאומי". אפשר אפילו להמר על כך. אבל העקרון שריר וקיים, והוא גם העומד בבסיס החיבור. השׂמאל בנוי על ערבות הדדית, סולידריות בלע"ז. הוא לא בא להרוויח, הוא בא לתקן.
עצם העובדה ששני אנשים ישבו והחליטו שהם שניהם לבדם יכריזו על סדר היום החדש של השמאל היא לבדה מרגיזה…
הם לא.
(א) כחמישית עד רבע מהמסמך המופץ הוא כבר הערות והארות וביקורת של אחרות/ים.
(ב) כאמור, המסמך מוגדר כטיוטא להערות. כלומר, הם לא מכריזים על שום דבר לבדם, אלא להיפך – מזמינים את כל מי שמרגיש שהוא חלק מהשׂמאל להצטרף.
(ג) אתה נרגז? כועס? רותח ממש? יופי!
עכשיו שב וחבר מניפסט משלך, ותראה לכולנו מה זה שׂמאל אמיתי!
הדבר היחיד שאני עוד איכשהו קצת מרוגז עליו הוא שאף אחד לא טרח לשבת ולהחליט ולכתוב קודם לכן.
זה לא כזה מוזר שמניפסט נכתב בידי בודדים… מארקס למשל… וזה לא דבר מחייב, זה לא אומר שהשמאל עובר עכשיו להקשב… זאת הצעה
אוקיי קיבלתי… 🙂
עדיין…אני חושב שאני קצת מאבד את הפואנטה…אני לא כל כך מבין את חשיבות המסמך הזה. תכלס…אני חושב שזה שבשמאל יש קשת מאוד רחבה של עמדות זה בדיוק מה שמצויין בו אני לא יודע אם באמת אפשר להכניס אותו לתוך "מניפסט" בטח לא כשהשתלהבות הציונית שבו כל כך צורמת…
תומר –
הפואנטה נמצאת במילותיך האחרונות: השתלהבות ציונית צורמת.
העניין הוא, שעבורי, למשל (ציוני מוצהר), אין כאן צרימה בכלל. יש נקודות שאיני מסכים עמן, כמובן. אבל הציונות אינה צורמת לי כהוא זה.
השׂמאל הקולני כרגע הוא השׂמאל הרדיקלי. הציונים, כפי שמציינים המחברים בצדק, עדיין בהלם מרצח רבין ומקריסת קמפ-דיוויד. אבל עכשיו אנחנו מתעוררות/ים.
לגבי קשת העמדות – בשבוע הבא אשתדל להראות היכן יש, לדעתי, כשלים חמורים במניפסט. אני בטוח שאם יראו הספרי ויניב את דברי, ישׂמחו עליהם גם אם לא יחלקו עלי בחריפות. הם ישׂמחו, כיון שהויכוח יעיד על כך שהמחנה שלנו מתעורר. וזו מטרתם.
אוקיי סבבה כרגע הבנתי שאני למעשה מנסה לחלק חלק בדיון שפשוט לא משרת את האמונות שלי…אז שיהיה בהצלחה:)
שאלת תם, אם אתה שמאל ציוני למה מסתובבים פה ובפייסבוק שלך כל כך הרבה שמאלנים רדיקלים?
שלום לכולם!
חלוקה לשמאל וימין כשלעצמה מחלישה את הציבור ומרחיקה אותו מהמלחמה האמיתית שלו: המלחמה באינטרסים של השילטון בין אם הוא שמאל או ימין.
מכאן שמניפסט כזה רק מחליש את הציבור ולכן באופן עקיף מחליש *גם* את השמאל ו*גם* את הימין. את מי הוא מחזק? את הממשלה!
לדעתי אי אפשר ליצר מפלגה פוליטית על ידי מניפסט אלא אם כן היא לא בשילטון. כל המניפסטים נזרקים מהחלון ברגע שמגיעים לשילטון והכסף מתחיל לדבר. עצם הרעיון של מניפסט במגוון כה רחב של נושאים הוא להנעת מפלגה פוליטית ועצם הרעיון של מפלגה פוליטית הוא אנטי דמוקרטי…
איני אומר שאי אפשר להשתמש במניפסט לצרכים אחרים אך המניפסט הזה הוא בדיוק כמו כל מניפסט אחר בעבר: נועד לאגד קבוצה גדולה של בני אדם ואגנדות בנושאים שונים תחת דגל אחד ופילוסופיה סדורה אחת – עצם הנסיון הזה והמכשיר הפוליטי שנועד להוציאו אל הפועל, קרי המפלגה, הוא אנטי דמוקרטי…
מרק
המאמר הזה הוא מייצג תופעה שבה מרוב קראית טוקבקיסטים ימנים כנגד השמאל מתחילים אנשים שונים להרגיש שהזהות שלהם מעורערת. לא אני.
רוב מוחלט של אנשי השמאל הם ציונים, לפי דעתי בעשרים השנים האחרונות מרבית העשיריה הראשונה של מרצ ושל העבודה הייתה מרוכבת מקצינים, בכירים וזוטרים ובדימוס ויוצאי יחידות עלית (ובנתיים ראש העבודה וראש מחנה השמאל "עלק" נושא בציקלונו כשני פלאפלים וחרב). העובדה שכמפלגות שמייצגות רוח דמוקרטית, פלורליסטית וליברלית לא מצטרפים למסע שיסוי והשתלחות במשתמטים לדעתי היא ברכה.
כאשר מדינת ישראל כובשת שטח שבו מופעלת לסירוגין שלטון אזרחי-פוליטי אל אחוז זעיר של מתיישבים יהודים, ולסירגון שלטון צבאי כנגד רוב של תושבים ערבים מקומיים. אז לפי חישובים של פילוסופים אירופאים מלפני כשלוש מאות שנה – כמות ה"אי צדק" בתוך גבולות השלטון הישראלי מוטים כמה וכמה פעמים בכיוון אותם ערבים מקומיים (הפלשתינאים) לעומת בעיות חברתיות אחרות, קשות שהיו, כמו אי קבלת אתיופים לבית ספר בפתח-תקווה (אף אחד לא הציע נניח שאתיופים לא יקבלו אזרחות ישראלית, ואם ירצו להתחתן עם בן-ארצם מאתיופיה, לא יוכל השני לקבל אזרחות ישראלית). שלא לדבר על הסכנה האסטרטגית לציונות ולמדינת ישראל, ולתושביה היהודי והערבים בהקמת מדינה דו-לאומית שתיגרר למלחמות אזרחים בלתי פוסקות אם ימשך הכיבוש.
מסיבות אלה עסוק השמאל ב"כיבוש". לא בתחבורה ציבורית, לא במצב החסידות בשמורות הטבע, לא במערכת החינוך הציבורית.
אלא באותו נושא בכייני, טרחני, ואוטו-אנטישמי ו"אוהב ערבים" – הכיבוש.
מי שמרגיש צורך להתנצל על כך, אנא שלא יאשים את השמאל הציוני בכך שהוא שכך מה זה להיות יהודי או שהוא פוסט-מודרני. (אגב, מושג פילוסופי טכני כמעט, שכל גישה שאינה תומכת במדיניות שמרנית קיצונית ישר, נעבך, מואשם בו, ללא שום הבנה לתוכן המושג…)
הרבה רפש טמון במניפסט הזה.
השאלה אם לשמאל הישראלי יש את הזכות והפריבילגיה להימנע מלהפשיל שרוולים ולהוציא תכנים חדשים, גם אם הם חבויים עמוק בתוך רפש.
כתבתי על זה בבלוג שלי, אשמח אם תציצו.
קראתי כמעט את כל המניפסט (למעט כמה פסקאות שנראו לי ברורות כבר מכותרתן).
אם אכן, הטקסט הזה הוא טיוטא, אני הייתי מעביר אותו לויקימדיה, ודן על כל סעיף וסעיף, עד שהייתי מגבש מסמך מקובל על רבים.
אני אינני "שמאלן" (אבל גם לא ימני). התפיסה שלי של המציאות יותר מורכבת. אני רואה במתנחלים חברה סוציאליסטית מפוארת, שבנתה עצמה תוך התעלמות מקיומו של עם אחר או קיומם של אנשים . השמאל שהשניים מדברים עליו, לא דרס רק ערבים, אלא גם מזרחים ודתיים. אני חושב שהרב עובדיה הוא אולי פוסק חשוב, אבל אדם אנטי-דמוקרטי. אני בעד הקטנת הפערים הסוציו-אקונומים, אך מנסה לעשות זאת תוך כדי שמירה מירבית על החרות.
לא מרגיש שהמסמך הלהיב אותי, או חידש. אבל אולי הוא יחדש וילהיב אחרים. צר לי שאותם אחרים יונעו שוב משנאה.
אגב מתנחלים-דמוקרטיה וסוציאליזם: http://iddb.blogli.co.il/archives/107
חברות(?) וחברים שלום –
אחרי שבת של התאוששות, חזרתי לעניינים.
העניין החשוב ביותר כרגע, לטעמי, טמון בדבריו האחרונים של טל ירון. יותר מדי שׂנאה יש במניפסט, וזו חולשתו העיקרית (ויש עוד כמה, אבל על זה בטורים אחרים). החכמה תהיה לגבש מחדש את רשימת העקרונות, ללא גידופים, ללא ניבולי פה, ללא שׂנאת חינם.
שקשוקה –
אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתך באופן מוחלט (אולי אחרי שאהרהר מעט ואקרא שוב), אבל בנקודה אחת דבריך כבר מגלמים (כמו המניפסט וכמו תופעות רבות אחרות) את הפנים החדשות של השׂמאל הציוני (ואני מקבל את התיקון בשם):
גם אתה מדבר על להיות יהודי, במקביל ללהיות שׂמאלני. אם הבנתי נכון, מה טוב. גם אני סבור כך. זה חידוש גדול לעומת השׂמאל הציוני משכבר, שעשׂה הרבה למען היהודים, אבל דחה בשתי ידיים את היהדות.
איתי כ. –
אם להיות ציני, כיון שאני יודע שעליתי על משהו ברגע שהם מתרגזים. אם להיות כן, כיון שמדובר לרוב באנשים שאכפת להם מאד תיקון עולם, ורבים מהם אף פועלים בכיוון. אם אצליח לשכנע אותם, ולו במעט, לנטות לכיוון הציוני – דייני.
מאידך, יש לי בפייסבוק גם חברים דוסים למהדרין, ואפילו "ימניים" ר"ל. אם רק יתחילו להגיב כאן ולהצטרף לדיון, תהיה שׂמחתי שלמה.
נועם תירוש –
תודה על ההפניה! עוד לא הספקתי, אבל בקרוב בעזרת השם.
תומר –
אנא עזור לעצב את הדיון כך שיתאים למטרותיך! זו כל המטרה כאן. המניפסט אינו קדוש, אפילו לא קרוב לזה.
מרק –
אני חולק על קביעתך שמפלגה אינה דמוקרטית מעצם מהותה, אבל את הדיון על זה נצטרך לערוך בפעם אחרת.
ההתקפה במניפסט על המחנה הפוסט ציוני בשמאל היא ממדרת ומרחיקה. נקודת המוצא הכל כך ברורה מאליה של כותבי המניפסט כי השמאל הציוני הוא "השמאל השפוי" יכולה ליצור הרבה בעיות והמיא מניחה את יסודות האקטיביזם הפוליטי על בסיס לאומי, דבר שלדעתי הוא מרכיב דומיננטי בשורש הסכסוך מלכתחילה.
אולי הגיע הזמן לחשוב על מכנה משותף יותר בריא ליצור תחתיו אחדות. למשל בסיס מעמדי, דבר שיהיה בעייה לעשות במדינה שבה השמאל הוא בורגני, ואולי גם זו בעיה בפני עצמה. אתה לא יכול לבחור באיזה דברים אתה מעוניין להיות שמאל ואז בדברים אחרים להסתייג. שמאל לאומי הוא בעיני בן כלאיים משונה מדי…זה הכל
תומר –
כל המניפסט הוא מדיר ומרחיק. בטור שהעליתי זה הרגע טענתי שכנראה שלא היה מנוס מכך, כי המטרה היתה להרגיז, לטלטל ולהעיר.
אבל עכשיו, כשכולנו רגוזים, מטולטלים וערים, צריך לשנות כיוון.
לגבי המכנה המשותף – אני לא בעד אחדות. אני בעד ערבות הדדית ושיתוף פעולה. אם לא מתעקשים על אחדות (אחדות? רעיונית?! אצל יהודים??!!@^), אפשר ליצור מכנים משותפים רחבים ביותר לא רק בשׂמאל, אלא בקרב (כמעט) כל הציבור.
לגבי ה"לאומי" – גם על זה אני מתכנן לכתוב ב"ה, אבל כנראה לקראת סוף הסדרה.
פינגבאק: ציברור | יהודית, דמוקרטית, ישירה
מה שחסר, לדעתי, זה לא עוד מניפסט שמאלני שיגדיר לנו למה אנחנו כל כך צודקים, כי אם מפגש כן ותמים עם הימין, ועשייה לאומית משותפת במגוון תחומים, שמעבר לקו הירוק..
זהות פוליטית טובה לקלפי. ורעה מאוד לדמוקרטיה, שדורשת אנשים חושבים, מתלבטים, פוגשים, רואים, מדברים.
בואו נחרוג מההיסטריה של ההגדרה העצמית והשייכות, וננסה לראות את האחר, ולראות היכן אנחנו יכולים לשתף פעולה, מלבד במילואים.. גם בין כל זוג נשוי יש נושאים שלא ניתן לגשר עליהם עד הקבר, וזה בכל זאת לא מצליח לפרק את הקשר. אז למה כאן כל כך קל לשסע אותנו? ברמה כזאת, שאפילו מוסדות הלימוד האקדמאיים, שמייצגים את המחשבה החופשית, בוחרים צד ומחנכים את תלמידי ישראל בגיטאות נפרדים. סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת תל אביב מול בר אילן ואריאל. מטורף לא? ובסוף השבוע, כל אחד מתרווח בכורסת השבת עם קפה ועיתון שעושה נעים בבטן, או "הארץ" או "מקור ראשון". בלי ניסיון להתמודד לעומק עם סוגיות, לחשוב..
http://www.facebook.com/home.php?#!/group.php?gid=369187707551&ref=ts
ליאור שלום –
כיון שהבלוג שלי אינו פעיל כרגע, אסתפק בתשובה קצרה.
המשלת את החברה שלנו לזוג נשׂוי. המשל תואם את הנמשל אך בקושי, כיון שבזמן שבין זוג עובר רק קו אחד, החברה הישׂראלית מפוצלת לאורך קוים רבים מאד (שהטיוטא מתייחסת אך לחלק מהם).
וגם אם נקבל את המשל: נכון שתקשורת טובה בין בני-זוג אפשרית וחיונית, ואף יכולה לגשר על פני פערים רעיוניים כבירים. אלא שלזוג עומד גם כלי נוסף להתקרבות. מה תהיה המקבילה הלאומית, לדעתך, ל-make up sex?
אשׂמח לשמוע רעיונות…
חלק ממה שהם כותבים נכון וחכם, וחלק לא. כשהגעתי לחלק שבו הם מסבירים למה מה שהם קוראים לו כיבוש לדעתם משחית יכולתי בעזרת טיעונים לוגים להפריך כל מלה שהם כתבו. בסוף הופיעה השורה "אם קראת עד עכשיו ועדיין לא ברור לך למה הכיבוש משחית – אתה יכול להפסיק. אתה כנראה ימני. שלום." שם עצרתי כי הבנתי שהם יבנו מגדלים באוויר מפרופגנדה חסרת בסיס של אנשים שמוחם נשטף על ידי תקוות שווא או הבנה קלוקלת של המציאות.
אגב, אני אכן ימני ורואה בשמרנות ערך חשוב ומרכזי בחברה תקינה.
ארנון שלום –
אם אני זוכר נכון (קראתי את המסמך כשיצא, ועבר זמן), דוקא חבל שהפסקת, כי יש דברים טובים בסוף.
ברור שהסגנון של היה מרגיז ומעצבן – זו היתה המטרה. כמעט אין מי שלא נעלב/ה. וזה בסדר גמור, כי למשוך תשׂומת לב צריך. בטיוטא השניה יהיה סגנון אחר לגמרי, שיפנה יותר לשׂכל מלרגש, ישמור על תרבותיות, ואף יתנצל כשצריך.
זהו טקסט פוליטי חשוב מאד , אם גם ארוך מדי, קצת מבולבל ולא נקי מסתירות ( למשל הערצה לרב עובדיה יחד עם קריאה לשוויון העול בגיוס לצבא ולפחות שלוש שנים של שירות לאומי). גם יש כמה אי-דיוקים הסטורים – ברוח באופנה לבעוט בקיבוצים. (למשל הקביעה שעיירות הפיתוח נוצרו לאפשר לקיבוצים לגייס כוח עבודה – כאשר עד ששת הימים הקיבוצים דגלו בעבודה עצמי והקיבוץ הארצי החליט במפורש לא להעסיק פועלים –דבר שגרם לבן גוריון לומר שהוא "בוש ונכלם" מהחלטה זאת. או הקביעה שמושבים נוסדו על קוו הגבול כדי להגן על הקיבוצים – כשמספיק להעיף מבט על המפה כדי להפריך זאת : בחן,מגל, מצר קיבוצי האהוב, ברקאי, כולם על הקו הירוק ומערבה מהם המושבים.
אבל עקרונית זהו טקסט חשוב מאד וראוי ובעיקר אסור למנוע מאזרחים במדינה חופשית מלעיין בו
ל. יעקב
הזדמנות. למי שיכול להתעלם מהכותבים ומההשתלחות באחינו הלוחמים ולהפטר מהביקורת הפנימית שלו (אפילו שקשה) ולהתייחס למסמך אך ורק כבסיס לשינויים, בדיוק כפי שהוצג. טיוטא. זו הזדמנות להצטרף למנגינה, לתקן, להעיר להוסיף אקורד או תו. או לקחת את זה למקום אחר לגמרי. כמעט הכל אפשרי. רק לא פסילת עקרונית של המהלך. בשלב זה מותר ליוזמים לטעות. לראשי הממשלות שלנו יש את הזכות הזו, אז למה לכותבי המסמך לא?
אגב כך, הטיוטא לדעתי לא מזמינה ימניים מובהקים להתערב בשלב זה, פשוט כי המשחק מחוץ למגרש העקרוני שלהם. הייתי מציע להם להמתין בסבלנות לגיבוש מתקדם יותר של הדברים. אז יהיה חשוב לקיים דיון ציבורי נרחב על העקרונות שיצוצו אז (אם בכלל) מהמסמך. ועם האנשים שמתחברים אליו ומוכנים לשאת באחריות לו.
עד אז אומר רק שיש להיזהר מהשתלטות גורמי סמול על הרעיון וניכוסו עד להפיכתו לאקסטרה סמול, עכשיו.
קראתי, ואני יכולה להגיד שגם אם אני לא מסכימה עם הדברים ב- 100%, עם 95% אני בטח מסכימה.
מצאתי את זה בפייסבוק דווקא.
במקומכם, הייתי מוציאה לאור כמה שיותר מהר. כי זה חשוב. מאוד.
אבל… אני ישבתי וקראתי.עד הסוף. אין הרבה שהיו עושים את זה. אם אתם רוצים להפיץ את זה, חוץ מלפרסם את זה יותר, כדאי שואלי תוציאו את הספר באורך המלא, אבל תקצרו בהרבה את מה שמופץ באינטרנט.
בדרך כלל, אנשים לא יושבים שעתיים מול המסך וקוראים. עד כמה שזה מעניין וחשוב.
בהצלחה! אחת הטיוטות המעניינות, המרתקות והחשובות שיצא לי לקרוא!