ואמרת לפני יהוה אלהיך: ארמי אֹבד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי עצום ורב (דברים כו ה)
בפסח אנו דורשים את הפסוק באופן הבא: יעקב נרדף בחרן על-ידי לבן הארמי, ונס מצרימה. המקרא אֹבֵד מפורשת כבינוני של פועל יוצא, וישׂראל אבינו הוא כאן המושׂא הישיר. עם זאת, מקריאת הפסוק בהקשרו ניתן להעלות פרשנות אחרת, פשוטה יותר. הארמי האבד הוא הוא יעקב-ישׂראל.
הכל בעין המתבוננת
איור: דניאל מורגנשטרן
העירו חכמים לפני שאין בכך כל תמה. אפילו סיפורי התורה תולים את מוצא משפחתו של אברהם בחרן, בארם נהריים. לכל הפחות היה זה מקום מושבם לאחר שעזבו את אוּר, דרומה יותר בעיראק. כמו כן שׂחקה הארמית תפקיד חשוב בדברי-ימי ישׂראל בכלל, והיהדות בפרט. תקופות ארוכות דברו יהודי הארץ ארמית צד לצד העברית. גם כשהפסידה הארמית את המרחב השמי לערבית, שמרה על מקומה הנכבד ביהדות דרך התלמוד הבבלי. היא משמשת עד היום בלימוד ובתפילה כאחד.
יתכן שהדגשת המקורות הארמיים נובע דוקא מתוך הרצון להמחיש את התהליך שעבר ישׂראל הקדמון. לפי הסיפור המקראי, עליו חוזרת הפרשה בתמציתיות גמורה, השלב הארמי עבר על קבוצה קטנה למדי. כה קטנה, שהסיפור מתייחס אליה כאל משפחה. במצרים הופכת משפחת יעקב לעם ישׂראל, גוי עצום ורב. בתווך, זמן חלום.
אמר ר' יוחנן על חוני המעגל (בבלי תענית כג א): "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו). על מה בדיוק הצטער חוני אינני יודע, אבל אני מבין את הרגשתו. לפני שניים ושלושה דורות אחורה עבר עלינו שוב זמן חלום. ראשיתו בלהה צרופה, שאפילו מטח הקללות בפרשת השבוע אינה יכולות להתחרות בה. אחריתו ערגה וכיסופים, שאפילו כותבי התורה לא העזו לדמיין.
ואנחנו, שניים-שלושה דורות אחרי, מפחדים לחלום. מפחדים לחלום על שלום. מפחדים לחלום על חברה שנסמכת על טוב לב, או לפחות על דרך ארץ. מפחדים לחלום שאפשר לאמץ מהתורה את מה ששייך, ולשחרר את מה שלא. אולי כדאי להתחיל לחלום. כדי שלא נצטער.
וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה – בחלומי, אני רואה מזרח תיכון ישן. הגבולות בו פתוחים, ואוכלוסין עוברים בו בנחת מאוּר כשׂדים לחרן, לארץ-ישׂראל, למצרים, וחזרה – לארכו ולרחבו של הסהר הפורה. במקום גמלים, רכבת. במקום אוהל אברהם, אכסניות ופונדקים משׂביעי רצון ונפש. אפשר ללכת לאיבוד בתוך כל הטוב הזה. אבל אין דאגה. לאן שלא תגיעי, כולם מדברים ארמית.
אני דווקא חושב שחזרה לאוהלים יכול להיות דבר נחמד מאד. אם אסתכל על כל המותרות בביתי, הייתי אומר כי יש מכה דברים הכרחיים לקיום חברה מודרנית-דמוקרטית.
1. אינטרנט
2. בית-שימוש (עדיף כזה שמכלה במהירות את מוצאותינו, ללא יצירת נזק לסביבה).
3. סט כלים לאורחים ולבני המשפחה.
4. ארון ספרים ענק – היום ברוך השם יש ebook שיכול להכיל כמות ספרים שלא תבייש ספריה עירונית ממוצעת.
חוץ מזה למה נזדקק?
חשוב על זה. חברה החיה באוהלים לבנים, מבודדי חום. שאוהליה פתוחים לקבלת אורחים. חיים בצניעות חומרית, אך בעושר רוחני, ובקשרים חברתיים אמיצים.
האין בניו של אברהם אבינו, אינם יכולים לשאוף למעלת אבינו המשותף?
מיזוג אויר, כמובן.
אבל אני מבין את טענתך. לחלום מותר; אפילו רצוי.
פירוש אחר לארמי אבד אבי. ארם היה בנו של קמואל אחי בתואל בני נחור. לבן בנו של בתואל הוליד את לאה ורחל נשות יעקב. אולם לבן מכונה גם לבן הארמי. כיצד הוא מכונה הארמי, כאשר ארם הוא למעשה בן דודו? ובכן, נוהג היה במשפחת אברהם בן תרח לשאת את האחיינית. כך שרה היא יסכה הייתה בת הרן אחי אברהם, וכך מילכה אשת נחור היא אחות יסכה.לפכיך יתכן שלבן הארמי על שום שנשא לאשה את בת ארם בן דודו, דהיינו אחייניתו מדרגה שניה. אולם אם אברהם העברי על שום שכל העולם מן העבר האחד של הנהר (בארם) ואילו הוא מן העבר השני. כלם עובדי אלילים ואילו אברהם עובד השם. לכן כותב הרשב"ם, ומקיש את ארמי אבד אבי לפסוק שאברהם אומר לאבימלך, : כאשר התעו אתי אלקים מבית אבי. העבודה הזרה התעתו וגרמה לו לעזוב את בית אביו. ארמי אבד אבי הוא אם כן רמז לאברהם שעזב את בית אביו בארם נהריים, אך לא התנתק ממנו לגמרי, ושב ופנה אליו, כדי לחתן את בנו, ואת בן בנו.