כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. יְבָמָהּ יָבֹא עליה, ולקחה לו לאשה, וְיִבְּמָהּ. והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישׂראל. ואם לא יחפץ האיש לקחת את יְבִמְתּוֹ, ועלתה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אל הזקנים, ואמרה: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל, לא אָבָה יַבְּמִי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו; ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתהּ. ונגשה יְבִמְתּוֹ אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו. וענתה ואמרה: ככה יֵעָשֶׂה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישׂראל: בית חלוץ הנעל  (דברים כה ה-י)

תמונות: דה קאנטרי

בשבוע שעבר, כאילו לפי התחשבות מראש בתזמון פרשת השבוע, חזר טקס החליצה לכותרות. אלמנה צעירה שעברה טקס חליצה (שהסתבך, ככל הנראה) פנתה לתכנית "שומר מסך" של אמנון לוי בערוץ 10, כדי לחשׂוף את שעבר עליה. ברגע האחרון התחרטה, ופנתה לבית-המשפט על מנת שימנע את שידור התכנית. השידור אכן עוכב, וערעור לערכאה גבוהה יותר כבר בדרך (דיווח ב-ynet).

במהלך התחקיר הגיע הצוות של אמנון לוי לסרטון וידאו שהכה גלים בקיץ לפני שנתיים, בו תועד טקס חליצה שנערך בבית-דינו של הרב מרדכי גרוס בבני-ברק. את הסרטון עצמו לא הצלחתי לאתר ברשת (כנראה שהורד בינתיים, וטוב שכך). רשמים מהארוע (שערך כ-70 דקות) ניתן להפיק מכתבתה של תמר רותם ומן מהתמונות משׂמאל, הלקוחות ממנה. דיון ארוך מתוך האתר "בחדרי חרדים", כולל מגוון דעות ומגוון תמונות נוספות מהארוע, אפשר למצוא כאן (ותודה לאלעד על הקישור).

כמה וכמה טעמים לפגם יש בארוע שלפנינו. ראש וראשון בינם, לטעמי לפחות, הוא העובדה שפרטיותם של המשתתפים – שחוו זה עתה היא אבדן בעל, הוא אבדן אח – נפגעה באורח אנוש. לכאורה, נועד הפרסום כדי לתת פומבי למצווה וללמד כיצד לבצעה. אך כפי שטען רב אלמוני בפני הכתב עידן יוסף (מחלקה ראשונה, כאן), אילו רצו ללמד ולהורות, די היה בסרט עם שׂחקנים. יתר על כן, כשכבר נערך טקס זה, נהוג לערכו בפני מניין ובצנעה. כאן זומן קהל גדול. את הפרצופים המשועשעים בקהל ניתן לראות בתמונה התחתונה.

אלא שבעיני יש טעם לפגם גדול בהרבה, והוא פגם בטעמא דקרא. אם נחזור לפסוקי המקרא לעיל, ברור שלפחות לדעת כותבם מטרת המצוה היא להמשיך את זכרו של האח המת. אך לא זאת בלבד. האלמנה, אף היא, נתפסת כמי שנפגעת מסירובו של היבם לקחת אותה לאשה. הדבר עולה ראשית מכך שהמקרא מייחס לאלמנה את היוזמה לעניין כולו. ללא רצון האלמנה ויוזמתה, לא ישמעו הזקנים על העניין כלל. היא היא שמביאה את התיק בפניהם, והיא המתעקשת על הבחירה בין יבום לחליצה. יתר על כן, הטקס עצמו, וביחוד היריקה, מעיד על הבוז שרוחשת האלמנה לאחי-בעלה המנוח. היא, כך הכתוב, מעוניינת להנשׂא לו.

נקודה חשובה שיש לזכור, לפני שנמשיך בפירוש, היא שהמקרא נכתב מנקודת מבט גברית לגמרי. מי שקרא/ה אי-פעם בתורה, בנביאים או בכתובים, לא זקוק/ה להסבר ולהצדקה לאמירה זו. יתכן, אפוא, שהרצון המיוחס לאלמנה לא משקף, ולא שיקף מעולם, אלא מאוויים גבריים.

אך גם אם שיקף, ואף משקף בימינו, ברור שטעמה של המצווה, לצד המשך קיום שמו של המנוח, היא גם שמירה על זכויות האלמנה. התמונות שהתפרסמו מהטקס בבית-דינו של הרב גרוס, והתיאורים הנלווים אליהן, מעידים מבחינה זו לא רק על התעלמות מטעם המצוה, אלא על חילול שם שמים ממש.

כיצד, אפוא, עלינו להמשיך? במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, צורך השעה הוא לבחון מחדש את ההלכות שאנו מתירים להן מקום בחיינו. לאזניהם/ן של יהודים/ות תורניים/ות יכולה הצהרה כזו להשמע מהפכנית, אפילו שערורייתית, אך לא כן היא. בפרשת השבוע נזכרת הלכה נוספת, לפיה יכול לתבוע כל חתן או בעל, בכל רגע נתון, לראות את מצעי-המיטה בהם עשׂו שימוש הוא ואשתו בליל-כלולותיהם. אם לא ימצא על המצעים כתם דם, על הקהילה להוציא את האשה להורג בסקילה. אם ימצא הכתם, הרי שתשלל הזכות מהבעל לגרש את אשתו עד תום ימיהם (כב יג-כא). האם מעוניין מניינו ובניינו של הציבור התורני לקיים נוהג זה בימינו?

הפסוק הבא (כב כב) עוסק במקרה פשוט וברור בהרבה: כי יִמָּצֵא איש שֹׁכֵב עם אשה בְעֻלַת-בעל, ומתו גם שניהם – האיש השכב עם האישה. ובערת הרע מישׂראל. לפי השמועות המתגנבות מדי פעם לעולם החיצון, בגידות וניאופין (ואפילו חילופי-זוגות, שו"ש השי"ויצ) דוקא מתרחשות מדי פעם בקרב הציבור התורני. האם מוכן ציבור זה להחיל עונש מוות גורף במקרים כאלה?

ועוד דוגמא, שאני עושׂה בה שימוש נרחב, אלא שהפעם היא מופיע בפרשת השבוע:

לא תשיך לאחיך נֶשֶׁךְ כסף, נשך אֹכֶל, נשך כל דבר אשר יִשָּׁךְ. לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך. למען יברכך יהוה אלהיך בכל משלח ידך, על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה.

בתרגום לעברית קלה: אסור להלוות בריבית ל"אחיך" – למי ששייך לקהילה או למסגרת המדינית. מצוה זו חשובה במיוחד, שכן היא מהווה תנאי לברכת יהוה בארץ-ישׂראל. איסור זה, שהחזיק מאז ימי התורה ועד שלהי ימי-הביניים, בוטל למעשׂה באמצעות "היתר עסקא". גם עם השיבה לארץ לא הוחזר על כנו. מסתבר שכשממש רוצים, אפשר להוציא הלכה מן המחזור. צריך רק לרצות.

וגם אומץ צריך. החמרה בהלכה היא הדבר הפשוט בעולם. כל רב בן-יומו יכול לגבב חומרות ולהקשות הלכות. כדי להקל, לעומת זאת, צריך להיות תלמיד חכם כביר ובעל אומץ רב, שכן ברור מאליו שכל הקלה תגרור קיתונות של ביקורת. מי יתן ויקום לנו דור חדש של מחדשי/ות הלכה, חלוץ לפני המחנה, שיחלץ אותנו מחומרות של אלפיים שנות גלות.

את הצידוק  לביטול מנהג החליצה אינני יכול להציע כאן, מפאת חוסר בקיאותי בנושׂא. לפיכך אשאיר את המהלך ההלכתי לגדולים/ות ממני. אבל חלופה אני יכול להציע. ראינו כי האלמנה היא יוזמת המהלך, ועל עניינה באה התורה להגן. אבל לא רק על עניינה. בפני הזקנים היא אומרת: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל.

ידוע לכל שיש זוגות רבים המתקשים, לא עלינו, להרות ולהביא צאצאים לעולם. למרבה השׂמחה, הקידמה פותחת בפנינו אפשרויות שונות להתגבר על מכשולים טבעיים, הפריות מלאכותיות וכיו"ב. אלא מה? הליכים רפואיים אלה, יעילים ככל שהם, עולים כסף רב. לפיכך, אפשרי שבמקום חליצה או יבום יתרמו האלמנה והאח השכול סכום כסף כלשהו, כמיטב יכלתם, לטובת זוג נזקק וחשׂוך-ילדים, על מנת לסייע בתשלומים הכרוכים בהפריה מלאכותית. בתמורה יוכל להקרא אחד הצאצאים על-שם האח המת, והנה קם לו שם בישׂראל.