מקץ שבע שנים תעשׂה שְׁמִטָּה. וזה דבר השמטה: שָׁמוֹט כל בעל מַשֵּׁה ידו, אשר יַשֶּׁה ברעהו. לא יִגֹּשׂ את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה ליהוה. את הנכרי תִּגֹּשׂ, ואת אשר יהיה לך את אחיך, תַּשְׁמֵט ידך. אפס, כי לא יהיה בך אביון; כי ברך יברכך יהוה בארץ, אשר יהוה אלהיך נֹתֵן לך נחלה לרשתה (דברים טו א-ד).

מתוך הבלוג של לייבל

על שמיטת החובות יש לי דיון שכבר לא יסתיים עם יואב רובין, זכרונו לברכה. כתבתי בעבר על הפעם הראשונה בה נפגשנו. קבענו אז להמשיך את הדיון, וכעת נגזר שאמשיך אותו במעמד צד אחד.

נקודת ההתחלה שלי תהיה אפוא מאמרו של יואב, שכותרתו ככותרת הטור הזה, כפי שהתפרסם ב-על הכלכלה ועל המחיה, תשס"ט (עורכים: איתמר ברנר ואהרן אריאל לביא; ירושלם, ראובן מס).

את הרצאתו פותח יואב, בצדק לדעתי, במצרים. מצרים היא מצב תודעתי, שהתגשמותו היא התמכרון להון והשתעבדות לו. אבי המשעבדים, לפי הסיפור המקראי, הוא יוסף. לרוב אנו זוכרים את התכנית הכלכלית שחלם לו כאמצעי להציל את מצרים והסביבה מרעב. אך יש גם חלק נוסף לסיפור, בו מוריד פרעה, לפי עצת יוסף, את חירות המצרים לטימיון. הלקח של הסיפור ברור. הכלכלה נשענת על היכולת ליצר עודף. בעת משבר יכולים מי שמרכזים בידם הרבה עודף לנצל את היכולת הכלכלית שלהם על מנת לשעבד את החלשים יותר. עבדות כזו יכולה להיות מוסד מוסדר בחוק, כמו במצרים הפרעונית, ביוון וברומא, ובחברות העבדים המודרניות. היא יכולה גם ללבוש פנים מסבירות יותר, ולפעול לא בדרך החוק אלא בדרך התעמולה, בבחינת התודעה קובעת את ההויה.

חוקי גאולת הקרקע, כותב יואב, גאולת העבד, השמיטה והיובל באו למנוע את מצב הירושה הנצחית, בו דורות של בני-אדם נותרים משועבדים וחסרי רכוש. בראש פירמידת החירות עומד לשיטתו היובל – המוסד הכלכלי המסדיר את הקשר הנצחי בין אזרח לנחלתו. עם זאת, ככל הנראה חוקי היובל לא קויימו מעולם ואין ביקורת על אי-קיומם. אילו היה קורה אי-פעם כדבר הזה, הוא טוען, ודאי היינו שומעים על כך. אישית, אני סבור שפעם אחת, כנראה מתישהו בימי עזרא ונחמיה, אכן היה יובל (לפחות כך אני מסיק מן הכתוב בסדר עולם ל). אך אין מחלוקת על כך שהיובל כהלכתו נראה רחוק מאד מן המציאות, בין העתיקה בין העכשווית.

כמו ז'בוטינסקי (הנזכר אף הוא במאמר), מרכז יואב את תשׂומת לבו ביובל ובנגזרותיו. זו היא, להבנתי, הסיבה לדגש על הירושה. ההצעה הכלכלית המעשׂית העולה מן המאמר היא שיש להשתמש בחוקי השמיטה ואולי אף היובל כדי לצמצם פערים חברתיים, כשהמימון לשימוש זה יגיע ממס ירושה מפותח.

אישית, אני סולד ממס הירושה. ראשית, משום שאינני סבור שיש למסות פעמיים את אותו ההון. שנית, משום שנראה לי שמס כזה יחריף את הפערים החברתיים, לא יצמצם אותם. מדוע? כיון שבעלי-ההון הגדולים, הבקיאים ורגילים בהעברת כספים ממקום למקום, יעבירו את הונם למדינה אחרת, בה קיימים חוקי ירושה נוחים יותר, או שאינם קיימים כלל. רוב רובו של העול שיגרום מס כזה יוטל, כרגיל, על כתפי המעמד הבינוני, המעביר בירושה דירה וחסכונות. העשירים ישארו עשירים, מעמד הביניים ידרדר כלפי מטה. כמו היום, רק יותר מהר.

עם זאת, מתוך ביקורת זו חשוב לציין לטובה דוקא את ההתעקשות להסביר מאין יבוא הכסף למימוש שמיטת החובות (ואולי אף יובל, ביום מן הימים). סוציאליזם נטול ריאליזם הוא תיאולוגיא ריקה. מחר אסביר ב"ה כיצד אני סבור שיש להגשים את שמיטת החובות בימינו, כיצד ניתן לממן אותה, ואילו צעדים כלכליים מן הראוי לנקוט במקביל, כדי לשמור על יציבות המשק.