בשבוע שעבר התפרסם במדור חברה ב-NRG טור של קובי אריאלי, תחת הכותרת "עמוק בארון הספרים היהודי". תמצית המאמר היא שהקהילה הגאה בחרה לה את האויב הלא-נכון. לא החרדים, שבעצם אינם מבינים דבר בהומוסקסואליות, ונעולים עדיין על השבת. דוקא החילוניים, הקרובים יותר ללהט"בים ואמורים להזדהות אתם, ובכל זאת הומופובים למפרע – הם האויב האמיתי.

ילבינו כשלג

טיעון נוסף, אותו מביא אריאלי בשׂיא דבריו, נוגע לח"כ נסים זאב. ח"כ זאב מתואר בתור  הח"כ החרדי השולי ביותר, הבלתי חשוב ביותר, זה שכולם קצת מתביישים בו ולא ממש מבינים מה הוא עושה שם. אמירה מעניינת כשלעצמה. אבל לא נכונה כלל העובדה שהוא הפוליטיקאי החרדי היחיד שמזוהה כנושא דגל המאבק בהומואים.

הנה, למשל, דבריו של אלי ישי, דמות שאינה שולית כלל וכלל:  הקרנת הסרט יוסי וג'אגר היא הטלת רפש וטומאה בילדי ישראל, וגם – הומואים ולסביות הם אנשים חולים. לא כל-כך נעים. הרב דוד בצרי מצטרף לאבחנה הרפואית לעיל. שלמה בניזרי, מצדו, מאשים את ההומואים באחריות לרעידות האדמה בארץ. (מראי מקום לכל אלה).

דוקא עניין רעידת האדמה מעלה שאלות מעניינות. ראשית, האם אנחנו שׂבעי/ות-רצון באופן יחסי מהמצב הסייסמי. כלומר, הרבה צרות יש לנו כאן, מכל מיני סוגים וצורות, אבל רעידת אדמה גדולה כבר מזמן לא היתה. בהתחשב במיקומה של ארץ-ישׂראל על השבר הסורי-אפריקני, אין מנוס מהמסקנה שעומדת לנו זכותם של ההומואים בעניין הזה.

למי תודה?

מה שמחזיר אותי לרעש הגדול האחרון ממנו סבל "הישוב". בשבת כד בטבת, יום השנה החדשה 1837, זעזע רעש גדול את צפת. האבדן בנפש עלה לכדי 2000. הקהילה נחרבה כמעט עד היסוד, ושׂרידיה התפזרו ברובם. אחרים, שלא היו בשטח כשהכה בו חרון האל, נהרו לאחר מכן אל העיר, כרואים באסון סימן ברור לחבלי משיח. כנראה שאיש לא עמד על המשמר באותן שנים.

ולסיום, האויב הישיר, החמור והאמיתי של הקהילה: החילונים. אלה שמצויים בסצנה, שערים לה, שעסוקים בה ובכל זאת משמרים את דעותיהם הנלוזות, את השמרנות הקנאית שלהם ואת ההומופוביה המודחקת שלהם. לטענה כזו אין לי אלא להציג שוב ושוב את אותה השאלה: מה תפקידם של הפסוקים הנפסדים ביצירתה ובהמשכה של אותה שמרנות קנאית. כל מי שמשמר קנאות, שׂנאה והסתה לרצח, הרי הוא אויב השלום. דע את אויבך.