לחלק א ראו כאן –

ביום שבת, אחד באפריל 1933, הפעילו הנאצים יום חרם כלל-ארצי נגד העסקים היהודיים בגרמניה. זו הייתה פעולה ראשונה מסוגה. שישה ימים מאוחר יותר, בשבעה באפריל, אושר ברייכסטאג "החוק להחזרת הפקידות המקצועית על כנה" – Gesetz zur Wiederherstellung des Berufsbeamtentums. למרות שמו ה"תמים" לכאורה של החוק הזה, הוא נועד להוציא מהמערכות הציבוריות השונות את היהודים ומתנגדי המשטר הלא-יהודיים כמו קונראט ציגלר, חברו של לאטה (עליו בהמשך).

בפועל, המטרה הושגה תוך ימים ספורים, אך לא כך היו פני הדברים בנוגע ללאטה. לאמיתו של דבר, גם העיר גטינגן  עצמה, כמו רבות מערי השדה בגרמניה, למשל, גרייפסוואלד וגם האוניברסיטה של גטינגן הפכו במהירות לנאציות עוד בחודשים הראשונים של שנת 1933. מאידך גיסא, עיון בתולדות חייו של לאטה באותה עת מעלה, כי החוק הזה כמעט ולא פגע בו. אחת הסיבות, קרוב לוודאי, הייתה עצם היותו קצין במילואים, אשר שרת במלחמת העולם הראשונה כלוחם, תחילה כחייל ואחר כך כקצין ואף זכה באות הצטיינות. עברו זה של לאטה, מכל מקום, סייע לו רק בשלב הראשון לשלטונם של הנאצים. זה המקום להעיר, כי נשיא הרייך הישיש, פאול פון הינדנבורג, עד למותו בקיץ 1934 מצא לנכון להתערב לא פעם לטובת החיילים היהודים שלחמו בשורות הצבא הגרמני הקיסרי באותה מלחמה ונפגעו מרדיפותיהם של הנאצים. לאחר מותו לא נותר מגן לאותם ותיקי המלחמה.

פון הינדנבורג

על כן הסבר זה ביחס למעמדו של לאטה הוא חלקי ואינו מספק. ההשוואה בין תולדות חייו של זה לאלו של מלומד נרדף אחר, למשל, עמיתו לשעבר באוניברסיטה של גרייפסוואלד קונראט ציגלר, מראה, כי לאטה זכה ליחס מיוחד באוניברסיטה הנאצית של גטינגן, לא רק בשל עברו הצבאי אלא, כך הדעת נותנת, בשל איכותו כמלומד קלאסי בולט ותרומתו המדעית המרשימה למחקר העת העתיקה בגרמניה. זה המקום להדגיש, כי באוניברסיטאות הגרמניות השונות, כולל זו שבגטינגן, הוצאו הפרופסורים היהודיים מן המערכת במהלכה של שנת 1933. תחילה הם נשלחו לחופשה כפוייה ואחרי כן הוצאו לגימלאות מאונס. בכל אופן, מבחינתו של לאטה, בגטינגן נותר המצב כמעט כפי שהיה קודם לכן. אמנם, החבל סביבו החל להתהדק כבר בשנת 1934, כאשר  נשללה ממנו הזכות לבחון תלמידים, אך פרט לכך מעמדו נותר כשהיה. בעוד עמיתיו הוצאו מן המערכת כבר בחודשים הראשונים לשלטונם של הנאצים, עד לסתיו 1935 המשיך לאטה ללמד באוניברסיטה של גטינגן, להשתתף בכינוסים מדעיים ולפרסם בכתבי עת שונים. על כן מציאות זו מחזקת את המסקנה, כי למרות כל מה שהתרחש מסביבו, לאטה זכה בגטינגן למעמד מיוחד. מתוך ראייתו את עצמו כבנה הנאמן של האומה הגרמנית, הוא בחר להתנהג, כאילו ההתפתחויות הללו לא נגעו לו כלל ועיקר. לכן הוא המשיך בעבודתו המדעית ושיתף פעולה עם מוסדות האוניברסיטה בכל מה שנדרש, למשל, שבועת האמונים להיטלר בעשרים וחמישה לאוקטובר 1934. אותם מוסדות נאציים מצידם עשו הכל כדי לשמור עליו, כל עוד הדבר ניתן. בכל מקרה, השמיים סביבו הלכו והתקדרו.

על דו-קיום חריג ומוזר זה  הקיץ הקץ סמוך מאוד לחמישה-עשר בספטמבר 1935, התאריך בו אושרו חוקי הגזע של נירנברג. חוקים אלה קבעו, כי מעתה ואילך כל מי שמוצאו יהודי הוא נתין המדינה, כלומר, בעל מעמד נחות. רק מי שמוצאו "ארי" הוכר כאזרח המדינה, אשר יכול היה לשאת בתפקידים ממלכתיים. למרות שלאטה המיר את דתו כשלושה עשורים קודם לכן, חזר בעל-כרחו להיות יהודי. בכל אופן, המציאות החדשה לא איפשרה לא למוסדות האוניברסיטה ולא ללאטה להמשיך ולקיים אותו הסדר בלתי-כתוב. גם לאטה הבין, כי אותו דפוס פעולה מיצה את עצמו וביקש בסתיו של 1935 לפרוש מכהונתו.

University of Chicago

לאחר פרישתו עבר לאטה להתגורר בעיר הגדולה האמבורג, משום שבעיר הקטנה גטינגן התקשה להשאר לאחר פיטוריו הכפויים. בהאמבורג נסתייע לאטה רבות בידידו הקרוב המלומד הקלאסי ברונו סנל – Bruno Snell. בין השנים 1936-1937 הוזמן לאטה לכהן כפרופסור אורח באוניברסיטה של שיקאגו. כאן נשאלת השאלה: מדוע בתום שהותו שם חזר לאטה לגרמניה ומדוע לא ביקש מקלט בארה"ב, כמו רבים אחרים מבני דורו? יתכן, כי לאטה לא יכול היה להעריך באותה עת, מה תהיינה ההתפתחויות בגרמניה בעתיד וסבר, כי במציאות שם לא יחולו שינויים קיצוניים.  אפשר, כי לאטה השיג מקלט רק לו עצמו ולא לאמו הזקנה והחולה, אליה היה קשור מאוד ואותה סרב בכל תוקף לנטוש לגורלה. אפשר גם, כי האם כבר לא רצתה או לא יכלה לעמוד בתלאות הדרך ועל כן לאטה אף לא העז להציע לה להגר מגרמניה.

כך או כך, לאטה חזר לגרמניה, אותה תמיד ראה כמולדתו ואליה נותר קשור למרות הכל. בין השנים 1936-1938 עלה בידו של לאטה לערוך נסיעות מדעיות לאיטליה, לאנגליה ולדנמרק, כדי להמשיך בעבודה על הלקסיקון של הסיכיוס. מכל מקום, בשנת 1938 בוטל  דרכונו ועימו  האפשרות ליצור קשר ישיר עם עמיתיו. עד כמה שניתן היה, המשיך לאטה בעבודתו המדעית, אף כי באותה שנה נאסר עליו להשתמש גם בספריות הציבוריות. הודות לסיועו המתמיד של סנל המשיך לאטה במחקריו עד לקיץ 1943. בסוף יולי אותה שנה, בהפצצה  אווירית כבדה של בעלות הברית על האמבורג, נהרסה לחלוטין דירתו של לאטה. ספרייתו העשירה אבדה כולה. עמל של קרוב לארבעה עשורים ירד לטימיון. לאטה ואימו הפכו לפליטים. מספר ימים אחר כך מתה האם בבית חולים באיזור, אשר נועד לשמש מקלט זמני לפליטי ההפצצות. לאטה נותר לבדו והיה חייב לגייס את כל תבונתו וכוחותיו כדי להשאר בחיים ולהמלט מצפורניהם של הרודפים הנאצים. למזלו, הפצצותיהן הכבדות באותה עת של בעלות הברית יצרו כבר תוהו ובוהו בתוך גרמניה. לאטה, בזהות בדוייה, ירד למחתרת והחליף כמה וכמה מקומות מסתור. המשמעת העצמית המרשימה, אשר איפיינה אותו, ניכרת באותם מכתבים, אשר שרדו מאותם חודשים קשים של מאבק משעה לשעה ומיום ליום. בתקופה האחרונה של המלחמה העולמית השניה, בין אוקטובר 1944 לאפריל 1945, בסיועו של ציגלר, הסתתר לאטה בכפר קטן, אשר אליו הגיעו הבריטים בשנים עשר לאפריל 1945. כפי שמתברר מפעולותיו הבאות, לאחר השחרור גמלה בליבו של לאטה ההחלטה לחזור לחייו הקודמים, כמות שהיו עד 1935. בכך ניתן לראות שוב ביטוי למחוייבותו לעיסוקו המדעי מחד גיסא ולגרמניה מולדתו מאידך גיסא. לכן זמן מה לאחר התאריך הנ"ל חזר לאטה לגטינגן, אותה עזב כעשר שנים לפני כן ותבע להשיב לו את משרתו הקודמת באוניברסיטה. הוא נסתייע בצירוף נסיבות מוצלח ובקיץ 1945 נתמנה כממלא מקום לפרופסור נאצי שהודח ממשרתו. בתוקף כהונתו זו נשא את הנאום, אותו הזכרתי בטור הקודם.

שנה אחרי כן אושר מינויו כמופקד קבוע על אותה קתדרה. עד לשנת 1957 כיהן לאטה כפרופסור מן המניין באוניברסיטה של גטינגן ודחה הצעות לעבור ולכהן באוניברסיטאות אחרות בגרמניה המערבית. בתוקף תפקידו זה עשה רבות כדי להעלות את הלימודים הקלאסיים בגרמניה שוב על המפה המדעית העולמית, משום שהעמיתים בארצות המערב החרימו את המלומדים הנאציים, אשר ברובם המכריע נותרו על כנם למרות המפלה. בעקבות שערוריה באוניברסיטה של גטינגן, עליה חלוקות הדעות עד היום, ביקש לאטה בשנת 1957 לפרוש מכהונתו. שנות הרדיפות הקשות נתנו בו את אותותיהן ומצב בריאותו החמיר והלך. לאטה הלך לעולמו בתאריך ה-16 ליוני 1964. מעטים ליוו אותו בדרכו האחרונה. לא היה ביניהם אף נציג מאוניברסיטת גטינגן. למרות שחלפו כמאה שנה  מאז החלה העבודה על הלקסיקון של הסיכיוס, לא נשלם המפעל הגדול עד עצם היום הזה.