אלה הדברים אשר דבר משה אל כל בני-ישׂראל בעבר-הירדן במדבר […] ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשׂר חֹדֵש, באחד לחֹדש, דבר משה אל בני-ישׂראל ככל אשר צוה יהוה אֹתוֹ אלהם (דברים א א-ג).

תיק רע

איור: דניאל מורגנשטרן

רגע לפני הכניסה לארץ, לאחר מסע מדברי מפרך שארך 40 שנה יותר מדי, מכנס משה את עם ישׂראל להאזין לנאומו האחרון. הנאום נפתח בסקירה היסטורית, והסקירה נפתחת בעיסקה שהציע רבש"ע לעם בהר חֹרֵב. עיסקה פשוטה. העם מצדו מסכים לשׂאת בעול התורה ולהתחלק בו עם משה, ובתמורה מבטיח רבש"ע את הארץ. עול תורה וההשתתפות עם משה מתקבלים בברכה: טוב הדבר אשר דברת לעשׂות (א יד). כדי לזכות בארץ כל שנותר הוא למלא את ההוראה הפשוטה: עלה, רֵש, כאשר דִבר יהוה אלהי אבֹתיך לך. אל תירא ואל תחת (א כא). אבל כאן נכנסו לתמונה המרגלים, והמשך הסיפור ידוע. הפחד וקטנות האמונה עשׂו את שלהם. העונש: 40 שנה במדבר.

קדימה בזמן, לסוף המאה ה-7 לפנה"ס. בירושלם מולך יאשיהו בן-אמון. במהלך בדק בית שנערך בבית-יהוה נמצא פתע פתאום ספר תורה שכוח אל ואדם. המלך קורא בספר ונחרד. בבגדים קרועים הוא מזמן את חבר יועציו ומצווה:

לכו, דרשו את יהוה בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה, כי גדולה חמת יהוה; אשר היא נִצתה בנו על אשר לא שמעו אבֹתינו על דברי הספר הזה, לעשׂות ככל הכתוב עלינו (מלכים ב כב יג).

חוקר המקרא הנודע יוליוס וולהאוזן העלה את ההשערה שאותו ספר תורה שנמצא במהלך בדק הבית של יאשיהו אינו אלא ספר דברים. השערה זו התקבלה באופן גורף למדי במחקר, ורבים אוחזים בה, בצורה זו או אחרת, גם היום. ואפילו נאמין שספר התורה לא "נמצא" בימי יאשיהו אלא נמצא ממש (או לחילופין גם אם נקדים את זמנו בהרבה), עדיין אני סבור ששפן הסופר, עכבור בן-מיכיה, חולדה הנביאה, ושאר המכרסמים בחצר המלך יאשיהו העבירו עליו "וויש עריכתי" יסודי ביותר.

בעקבות פרסומו של הספר פתח יאשיהו במבצע כללי לתיקון ושיפור חיי הדת ביהודה. אלילים למיניהם נותצו, אשרות נכרתו, הבמות נסגרו וכהניהן הועברו לירושלם. ובכל זאת, כבר מלכתחילה היה ברור שאת האסון שמנבא ספר דברים כבר אי-אפשר למנוע. כדברי חולדה הנביאה, הסמכות הרוחנית העליונה באותם ימים:

אִמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי: כה אמר יהוה – הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יֹשביו, את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני בכל מעשׂה ידיהם, ונִצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. ואל מלך יהודה השֹלֵחַ אתכם לדרֹש את יהוה, כה תאמרו אליו […] יען רך לבבך, ותִכּנע מפני יהוה […] ותקרע את בגדיך […] לכן הנני אֹסִפְךָ על אבֹתיך, ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה (מל"ב כב טו-כ).

והאסון אכן לא אחר לבוא. בתוך דור אחד נכבשה ירושלם בידי צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, בית המקדש נחרב עד היסוד, והקיץ הקץ על מדינת יהודה העצמאית. למרבה המזל, קבלנו הזדמנות נוספת. יותר מ-40 השנים במדבר, אבל פחות מ-70 השנה שניבא ירמיהו – והנה הגיע כורש מלך פרס ומדי, והפיל את מלכות בבל. הגולים הורשו לשוב הביתה ליהודה, ואפילו לבנות מחדש את בית המקדש.

סוף הסיפור? כמובן שלא. אם בית ראשון חרב בשל עבודת אלילים, השני חרב בשל סכסוכים פנימיים, פלגנות יתירה ושׂנאת חינם. והפעם היה העונש כבד בהרבה. שיטות משיטות שונות יש לחשב את גזר הדין שנפסק לנו בגין חרבן בית שני. נפתלי-הרץ סיכם את החשבון ב-2000, בקירוב לא רע לעובדות. אלפיים שנה. קשה לתפוס.

בשלהי ספר דברים, פרשת נִצבים, מסכם משה את נאומו הגדול (דברים ל א-ה):

והיה כי יבֹאוּ עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והֲשֵבֹתָ את לבבך בכל הגוים אשר הִדִחֲךָ יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך, ושמעת בקֹלוֹ ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורִחַמֶךָ, ושב וקִבֶּצְךָ מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה.

אם נקבל את שיטתו של וולהאוזן, הרי שנאמרו הדברים הללו לפני גלות בבל. יוצא שלצד הנחמה האישית המוצעת ליאשיהו, כי הוא עצמו לא יחזה בחורבן, מוצעת גם נחמה ציבורית, המגולמת בתקוה לחזרה מן הגלות. וגם אם נרחיק לכת ונטען שהפסוקים הללו נוספו בימי פרֹס הפרסים, לאחר שיבת ציון הראשונה, ודאי מעבר לכל ספק שנכתבו לפני שיבת ציון השניה, בימינו אנו. והתקוה לא אבדה, גם לא לאורך שנות אלפיים.