לאן הלכה כיכר העיר?

בשבוע שעבר עליתי ירושלימה, לבית המשפט העליון. חשבתי שאני נוסע להפגנה. הסתבר שלא ממש. על קורותינו בשטח, קצת פחות ממניין אכפתניקים/ות, סיפר בהרחבה אמיתי סנדי. בתור הפגנה היינו די מעוררי רחמים. כלומר, היינו מעוררים רחמים אילו היה אצל מי. אבל לא כל כך היה. נסו אתם לעמוד לצד כביש הגישה המוביל לחניון ביהמ"ש העליון בצהרי-יום קיץ, ותבינו מדוע. אז מה בעצם עשׂינו שם?

למעשׂה, את אותה שאלה בדיוק אפשר לשאול לגבי כמעט כל הפגנה. לכאורה הפגנה נועדה להעביר מסר לשלטונות לגבי רצון הציבור. אבל כמה אכפת לשלטונות מהפגנות? נכון, היתה ההפגנה המתולוגית אחרי סברה ושתילה. אבל כמה הפגנות אחרות היו, שבאו והלכו בלי לשנות שום דבר לאף אחד? האם אין דרך אחרת, יעילה יותר, להעביר את המסר?

מסתבר שיש. לאחרונה השתתפתי בדיון אצל טל ירון על בלוגים ותפקידם החברתי, נושׂא שכבר דשו בו לא מעט בעבר. העיסוק בפרשת נוגה-דרורי-ביטון, והשימוש הנרחב שעשׂיתי בבלוג בעניין זה, סיפקו לי כמה תובנות בנושׂא.

ראשית, התגובות לדיווח. לפי נתוני גוגל-אנליטיקס קראו את הטור יום בעליון 140 משתמשים יחודיים, כל אחת/ד מעט יותר מארבע וחצי דקות בממוצע. לא הרבה, במונחים של בלוגים מסויימים, אבל סדר גודל שלם יותר מאשר הקומץ שהגיע להפגין עם שלטים, וכמעט כפליים ממספר הצופות/ים באולם בית-המשפט עצמו. על אף שהתיק המדובר זכה לטיפול באמצעי התקשורת, ואף לכותרת ראשית ב"ישׂראל היום" ביום הדיון עצמו, אין ספק שחלקים גדולים בציבור עדיין לא שמעו על הסיפור דבר וחצי דבר. וגם אלה ששמעו, ודאי שלא נחשׂפו לחלק מהרשמים שהעליתי אני. יוצא שהפכתי לאמצעי התקשורת. בעל קהל מצומצם למדי אמנם, אבל לא מבוטל.

שנית, הדיון המתמשך העניק לי הזדמנות להחשׂף באופן יסודי לדעות שונות משלי. הדבר נכון בעיקר לגבי העמידה העיקשת של הקורא איתי כוחיי בעד השופט דרורי. נכון, עדיין לא השתכנעתי משום טיעון שהעלה, אבל הדבר אינו גורע במאום מהעובדה שהוא חייב אותי לחשוב עוד ועוד על המקרה, לחדד את טיעוני, לקרוא עוד ועוד חלקים מפסק הדין. כאן כבר יש לבלוג יתרון עצום על פני אמצעי התקשורת ההמוניים, הכבולים בשטחיות המובנית בהגיון הכלכלי והמקצועי שלהם.

שלישית, משום שהפרסום בבלוג זיכה אותי גם בהיכרות אישית עם עוד שני חברים לדרך: אמיתי סנדי הנזכר לעיל ויאיר מלכיאור, קורא קבוע בפרשת השבוע. הפגישה המהותית שלי עם שניהם נעשׂתה דרך בלוג זה. למעשׂה, דרך הבלוג הכרתי גם את שני הטלים – ירון וגלילי. יוצא שהבלוג משמש כלי לטווית אותה רשת חברתית-רעיונית החיונית כל כך לקידום ולקיום המהפכה. למעשׂה, זו גם התועלת הכמעט-יחידה שבהפגנות בעולם ה"אמיתי" – ההזדמנות לפגוש חברות וחברים לדעה ולדרך. אלא שבבלוג הכל בזמננו החופשי, מבלי לעזוב את הבית.

והנה התשובה הזמנית שלי לשאלת תפקידם החברתי של הבלוגים. הם הם – יחד עם פייסבוק, טוויטר, תפוז ומה לא – כיכר העיר החדשה. כאן נערכים הדיונים, כאן נערכים המפגשים. זה הכלי בידי ציבור האזרחים שאין לו המשאבים לעסוק בפוליטיקא באופן מקצועי – אותו ציבור בדיוק שעל כתפיו מונח עול הדמוקרטיא. זה המקום בו הציבור יכול להתעדכן ולהתדיין במה שמעניין אותו באמת. זה המקום בו הוא יכול לתרגל את כישורי הדיון שלו. זה המקום בו הוא יכול למצוא את בעלי-הברית שלו לכל דבר ועניין. נכון, עדיין אין תחליף לפגישה פנים-אל-פנים בתלת-מימד. אבל כמה טוב להגיע לפגישה הזו לא כזרים מוחלטים אלא כחברים ותיקים.

3 תגובות על הפוסט “לאן הלכה כיכר העיר?

  1. אני מסכים עם הניתוח שלך, אבל אני חושב שהוא מצביע על מציאות בעייתית.
    אחד מחברי הטובים טוען שהרחובות המרכזיים בערים הגדולות באירופה, נבנו (לפני כמה עידנים כמובן) באופן כזה שיאפשר הצבת תותחים מול מפגינים. הצורה שבה מאורגן המרחב שלנו, אינו מאפשר הפגנות. כפי שציינת, תנאי האקלים, העיסוק השונים שלנו, כולם אומרים לנו למעשה – אל תצא מהבית להפגין. כנס לאינטרנט במקום. הבעיה הגדולה היא שלמספרים בבלוגים אין נראות. זה לא כמו לקיים צעדת המונים בוושינגטון. לא נוצרת תמונה כלשהי, שאפשר יהיה לשחזר ולהפיץ, וזה משרת בצורה מצוינת את המשטר שלנו.
    איפה כן יש התכנסויות המוניות? כוכב נולד כמובן, הגלדיאטורים של המאה ה-21

  2. אורי ואורי,

    אני חושב שהבלוגרים, הם קרקע לצמיחת רעיונות. קרקע לצמיחתה של קבוצות אינטלקטואליות חדשות. אנו רחוקים מאד עדיין מיצור רעיונות שיניעו אלפים. אבל התחושה שלי, שהפגישה שלי עם אורי, והדיון דרך הבלוג ובחיים עצמם (מעט מידי לצערי), מפיחים רוח חיים, ברעיונות חדשים, שלא יכלו לצמוח ללא הקרקע המשחררת של הבלוגים.

    טל גלילי אמר, שעדיין אין שיתוף פעולה בין בלוגרים. אבל הנה השיתוף מתחיל לצמוח. אולי יום אחד, הזרע הזה, יהפוך לתנועה רחבה הרבה יותר.

    ככל שנצליח לגבש רעיונות מוסכמים מתוך דיון חופשי מגוון וטוב, כך ילך הגרעין ויתגבש, ומכאן תיצא יכולת הפעולה.

    במקביל לגרעין המתגבש, אני כיום במהלכה של פעילות ציבורית-עירונית, שמראה לי שבהינתן התנאים המתאימים, ותרבות השיתוף המתאימה, יכול הציבור לייצר לחץ גדול מאד ולהשפיע בצורה מדהימה על מוסדות השלטון. אולי שני הזרמים הללו, יחברו יום אחד לפעולה משמועתית, שתשנה את המציאות.

  3. אורי –

    לפחות לגבי פריז אני יודע בודאות שהשׂדרות הרחבות שלה נבנו כדי לאפשר הסתערות של חיילים על המון מפגין. סביר להניח שהדבר נכון גם לגבי ערים אחרות – לקח של השלטונות מהמהפכה הצרפתית וגרורותיה.

    לגבי הבעייתיות שציינת – אני לא בטוח עוד שיש כאן בעיא כלל. לו היינו 80 איש במקום 8 לאורך הכביש מול העליון, האם הדבר היה משנה בכלל? ולו היינו 800?
    אנשים בשטח כמעט לא היו כדי לראות אותנו. יתכן שכמה מהעוברים ושבים באיזור התחנה המרכזית היו שׂמים לב לתכונה מיוחדת, ומבררים מה קורה. לכמה אנשים היינו מעבירים את המסר?
    נכון, הפגנה של 800 איש זועמים היתה זוכה לזמן מסך של שניה וחצי במהדורת החדשות, לצד אזכור דעתו של השופט אדמונד לוי. אבל האם התמונה הזו היתה שווה את המאמץ הארגוני העצום הכרוך בכך?

    בסופו של דבר, כל עוד לא מצליחים להביא מספרי אנשים גדולים ממש (בהפגנה כזו היה צריך להערכתי לא 800 אלא 8000 כדי ליצור תמונה שיהיה שווה לשמור ולהפיץ), כמעט שאין טעם לארגן הפגנות. דוקא הנוכחות באולם בית המשפט היתה משמעותית בהרבה, גם בגלל הקרבה לעוסקים/ות בדבר, גם בגלל עיצוב המרחב.

    בנוסף, לדעתי המספרים בבלוגים אינם משנים מבחינה סטטיסטית, אלא מבחינה תפוצת הרעיונות. אני מעריך שדרך הבלוג שלי לבד נחשׂפו לעניין 400-500 איש. בנוסף לנמרוד, דורה, אמיתי, ועוד (עם קהל גדול פי כמה משלי, אם לשפוט לפי כמות התגובות), נוצרת כאן מסה קריטית. לא מסה קריטית על מנת ליצור תמונה שתחרט בזכרון – אבל בהחלט מספיקה כדי להשפיע על סיקור הנושׂא בתקשורת.

    וזה לב העניין – גם הציבור הרחב וגם הפוליטיקאים מתייחסים לתקשורת כמייצגת המציאות. הבלוגוספירא והרשתות החברתיות הולכות וצוברות משקל בהשפעה על התקשורת. דוגמא לכך אפשר לראות במצגת שהרכיבו איתמר כהן וחברים על הפרטת הקרקעות. זו דוגמא לשתוף פעולה אינטרנטי, שהיו לו השלכות בזירה הציבורית:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3745055,00.html

    זה שיתוף הפעולה שטל גלילי עדיין לא ראה לפני שנתיים, ושטל ירון רואה עכשיו. הקרח זז. הישיבה נמשכת.

סגור לתגובות.